"ובכן – ווסטרבורק.

אם הבינותי נכונה, לפני ארבע שנים עדיין היה המקום הזה – שהוא עכשיו ממוקדי הסבל היהודי – תוהו ובוהו, ורוח משרד המשפטים היתה מרחפת על פני ארץ האברשים.

… ועתה?… יש שם בית יתומים, בית כנסת, בית טהרה ותעשיית סוליות בחיתוליה. שמעתי שמועות על בניית בית משוגעים, ולפי המידע האחרון שיש בידי, מצויים בצריפי החולים, ההולכים ומתפשטים, כבר אלף מיטות.

…יש מפקד הולנדי ומפקד גרמני. הראשון ותיק יותר, אך השני בעל סמכויות נרחבות יותר. גם אומרים עליו שהוא שוחר מוסיקה ושהוא ג'נטלמן. אינני יכולה לשפוט אם זה נכון. אבל עלי לומר שיש לו משרה משונה במקצת בשביל ג'נטלמן.

… גדרות התיל הן עניין של השקפה. "אנחנו מאחורי גדרות תיל?!" אמר פעם זקן שרוחו לא נשברה, תוך כדי תנועה מלנכולית בידו. "הרי הם חיים מאחורי גדרות תיל!" והוא הצביע לעבר החווילות הגבוהות העומדות כשומרות מהעבר השני של הגדר.

… בארבע פינותיו של כפר העץ שלנו ניצבים מגדלי שמירה. במות פתוחות לרוחות השמיים, על ארבעה כלונסאות גבוהים. אדם חבוש קסדה ורובה בידו עומד שם כצללית על רקע השמיים המשתנים תדיר. לעתים שומעים בשעות הערב קולות ירי מעל אדמת האברשים, כמו בפעם ההיא כאשר אותו איש עיוור תעה בדרכו והתקרב יותר מדי אל גדר התיל.

…על מיטות הברזל האלה האנשים חיים ומתים, אוכלים ושוכבים בחוליים, או שוכבים עליהן כשהשינה נודדת מעיניהם, כיוון שילדים כה רבים בוכים בלילות, או מפני שחוזרים ושואלים מדוע אין כמעט שום ידיעות מן האלפים שכבר הלכו מן המקום הזה.

… ובתוך כל המהומה הזאת נשמע ללא הרף הטרטור של מכונות הכתיבה, מטח המקלעים של הבירוקרטיה".

(אתי הילסום, מכתב, דצמבר 1942. מתוך 'השמיים שבתוכי', מהולנדית: שולמית במברגר, כתר הוצאה לאור)