אודות תמי ברקאי

מטפלת בשיאצו לנשים

דברים שקרו אתמול

נסענו באוטובוס,  אחיינית הפלא ואני.

היינו מיבייתנים (יש כאלה שקוראים להם לוויתנים, אבל יש להם בעיה בהגייה).

אותר מיבייתן אחד שלא יכל ללכת כי:

נשך אותו תמנון

נשך אותו קנגורו

נשך אותו פומה, וגם נמר

עקצו אותו יתושים וזבובים ואכלו אותו חרקים וזוחלים,

הוא היה עצוב, עלוב מטורף! (נשבעת לכם שהיא אמרה את זה).

פתאום היה אריה באוטובוס!

"אריה באוטובוס! איך הגיע אריה לאוטובוס??" שאלה ש' בתדהמה וכל נוסעי האוטובוס הסתובבו לראות והתפעלו, כי באמת, ש', עם הגולגול של שעור בלט, והעיניים מלאות האור והחיים, היא הדבר הכי מעורר התפעלות שמישהו ראה אי פעם.

בנקודה הזו הגענו לתחנה, ירדנו, כל המיבייתנים וגם האריה.

*

בפארק קריית ספר כל שלושת הברווזים מסוג טבלן התנפלו על ברווז אחר וניסו להטביע אותו. החזיקו את הצוואר שלו במקורים שלהם ונפנפו בכנפיים, ואני ואמא שישבה שם עם פעוט הבטנו זו בזו בבלבול וניסינו לסמן להם עם הידיים – הלו ברווזים, יש פה ילדים קטנים שבאו לראות כמה אתם חמודים, ולא לקבל מבזק מהמציאות שמחוץ לבריכה הקטנה שלכם.

אמרתי, הם משחקים, וש' אמרה, הם רבים, ואמרתי, הם משתוללים, וכן, כנראה שהם רבים.

ובסוף הם הניחו לו לנפשו והבטנו בדגים הכתומים ששחו כמו תמיד.

*

כשעלינו על האוטובוס בדרך חזרה ש' שאלה אם נשב מקדימה ואני הצעתי שנמשיך פנימה ואשה אחת נחמדה אמרה: "לא לא, שבו כאן, אני רוצה לשמוע את המשך הסיפור ששמעתי באוטובוס בכיוון השני לפני שעתיים!"

מודעות פרסומת

דברים ששמתי לב אליהם היום (4)

צעדתי מהבית עד הקליניקה, זה לקח קרוב לשעה. היה שקט ברחובות עד שהגעתי לככר רבין, ולא ראיתי אף אוטובוס.

מול רכבת השלום יצא בחור צעיר מרכב בחיוך רחב ומאיר, וצעד ישר אל חיילת במדים חדשים לגמרי שעמדה בתחנה, והם התנשקו.

בקפלן בדיוק יצאו משרונה המוני רצים בחולצות כחולות, ביניהם אחד בחולצה אדומה ובלון אדום עגול וגדול, וגם שלט על מקל. קצת כמו הפגנה אישית, אבל כנראה שהיה לו תפקיד מוגדר במרתון.

בחורה אחת לא רצה אלא הלכה בעייפות והסתכלה מדי פעם לאחור. רציתי לומר לה שזה ממש בסדר לפרוש, אבל לפרוש באמצע קפלן אפילו לי נראה קצת מבאס.

הבייקרי במפתיע היה כמעט ריק כשנכנסתי. כשיצאתי כבר היה תור ומרבית העומדים בו בהו בטלפון הנייד ולכן כל מי שרצה לצאת נאלץ לבקש מכל אחד מהם באופן אישי – אפשר לעבור?

ליד 'סופר יהודה' עבר מולי איש מבוגר ומחוייך, וקופסת פלסטיק שקופה וגבוהה עם עוגיות שהוא כמעט חיבק.

ואז עברו מולי החיילת והבחור מדרך השלום. וחשבתי שאהבה זה יופי של דבר, ואיך לעזאזל הם כבר הגיעו ברכב לאמצע אבן גבירול כשהכל חסום, ואפילו מצאו חניה.

בסביבות פנקס עמד איש עם שלט עידוד לאילנה האצנית.

ואיש אחד רכב על אופניים במסלול של הרצים, אבל בכיוון ההפוך.

ושמעתי את המילים יוצאות לי מהפה במהלך שיחה עם מטופלת: "אני מבינה יותר ויותר שמה שאנחנו צריכות לעשות, זה להסכים. פשוט להסכים".

עכשיו, כשאני קוראת שוב ושוב את המילה 'להסכים', היא מתפרקת לי, כמו שקורה עם מילים שחוזרים עליהן. אבל אני יודעת שדיברנו על אהבה.

 

 

כך שמעתי (אתמול)

ו' הגננת אמרה שהצבא שלנו הכי חזק בעולם. את האחיין שלי, א' הנפלא, זה מרגיע.

למה ילדים בני חמש צריכים לשמוע שיש בעולם צבא הכי חזק בעולם, שזה שלנו, שזה חשוב שיהיה לנו כזה, אני לא יודעת.

א' הסביר לי בארשת רצינית של בן חמש וחצי שיכול להגיע טיל מלמעלה ויכול גם להגיע טיל דרך הדלת (סליחה מערכת החינוך הישראלית, סליחה פיקוד העורף, כשאני קוראת את זה עכשיו זה נשמע לי כמו פסקה של ד"ר סוס, ואגב אני ממליצה מאד על הספר הזה שעוסק בדיוק בענייני מלחמות). יש דרכי התגוננות שונות בשני המקרים, אבל, הגננת ספרה גם שיש כיפה גדולה מברזל בשמיים ששומרת עלינו מטילים ושולחת אותם בחזרה כי היא הכי חזקה. ניצלתי את ההפוגה כדי לומר שבאמת לא יגיע טיל לגן והוא בכלל לא צריך לחשוב על זה. אבל נדמה לי שאני והגננת לא כוחות, מה עוד שיום העצמאות וימי הזכרון עוד לפנינו.

לפני שהלכתי יעץ לי המתוק הזה להתלבש היטב בלילה, כי יהיה ממש קר. הוא עצמו נכנס לפיג'מת הדינוזאורים שעוטפת אותו מכף-רגל עד צוואר והראה לי: אני מוגן!

 

כמה דברים ששמתי לב אליהם

גם היום הצטרפתי לש' שאין כמותה לאחה"צ של חוג באלט. ולכן שמתי לב להמון דברים, ויש גם כמה שלא קשורים.

איך שהפסקתי לחשוב על הצעה שהוצעה לי, ברגע שהסכמתי להכיר בזה שפשוט לא מתאים לי להיענות לה כעת.

נ' שאלה אותי מה קורה עם איזה עניין שדיברנו עליו, ואמרתי לה שאין התקדמות, אבל שהפסקתי להתייחס אליו כאל בעיה. (מה שאומר בעצם שיש התקדמות משמעותית).

 

הפונט שבו כתוב "חבלן משטרתי" על ניידת הוא עגול ורך ושונה מהפונט של "משטרה". (לא יודעת אם זה ככה תמיד, או רק בניידת החבלן שעמדה אתמול לידי ברמזור בדרך השלום בלילה).

על הענף בבריכה הקטנה שבפארק קריית ספר (שהוא בעצם לא פארק אלא גינה, בואו) עמד היום – שלדג. עם הטורקיז היפיפה הזה שלו.

וכל הברווזים שעמדו על הדשא נכנסו בשורה למים ושחו, חוץ מאחד ששוטט וילד בלונדיני קטן רץ אחריו בשמחה.

באוטובוס ש' החליטה שנשחק שוב במשחק שהמציאה בשבוע שעבר באותה סיטואציה בדיוק. הכללים הם שש' מכריזה בקול על כל דבר שהיא רואה דרך החלון בזמן הנסיעה, ואחרי כל מילה שהיא אומרת, עליי לומר "פּוּמָה". וזה צריך לקרות מהר, אחרת היא נוזפת בי – נו! עמדתי במשימה רוב הזמן.

למשל –

אופנוע – פּוּמָה

חנות – פּוּמָה

איש – פּוּמָה

תמרור – פּוּמָה

בלון – פּוּמָה

עץ – פּוּמָה

ילדה – פּוּמָה

משאית – פּוּמָה

בניין – פּוּמָה

כלב – פּוּמָה

 

דברים ששמתי לב אליהם היום

היום הלכתי ברחוב ונסעתי באוטובוס עם האחיינית ש', ושמתי לב שבתיווכה, היכולת שלי לשים לב לדברים פעוטים לכאורה, מתעצמת פי כמה וכמה, כי היא מלאת תשומת לב.

כשילדה בת חמש וחצי מלאת תשומת לב לכל דבר קטן זה מאד מאט את קצב ההליכה.

ולכן לא כדאי למהר יותר מדי. כי זה די אבוד מראש.

כשש' מתכופפת, רואים את כל הזיזים של החוליות שלה.

על המדרגות שמובילות לחוג באלט יש חיצים צהובים בכיוון העלייה וחיצים כחולים בכיוון הירידה. וחייבות לעלות רק על החיצים הצהובים ובירידה לדרוך רק על הכחולים.

בבריכה בגינת קריית ספר יש דג ענקי בהיר, (וגם דגים כתומים).

וציפור גדולה שעמדה על הסלע שבאמצע הבריכה.

על כורסה במרפסת אחת, של דירה שגבוהה מהחצר רק במטר בערך, ישן חתול שחור לבן. הוא ישן שם גם בפעם הקודמת שהלכנו יחד לחוג באלט.

עבר מולנו איש גדול עם כרס גדולה וש' נעמדה וקראה: וואוו, תראי! וחשבתי: הו לא, איזו פאדיחה! היא בטח תאמר שהוא נורא שמן או משהו. אבל לא – היא פשוט התרגשה כל כך מפרצוף האפרוח שהיה מודפס על החולצה הצהובה שלו, ועמדנו שלושתינו לכמה רגעים, מתפעלים, מופתעים ומשועשעים.

מילים שלא ידעתי שהיא מכירה ומשתמשת בהן: רעיל, יצחק רבין, ארץ פלאות, מטוס קרב.

בחנות השוקולדים המאד יקרים שאבן גבירול, שכמעט אף פעם לא ראיתי בה לקוח, עמדו היום שישה גברים.

ובכל הברים ברחוב היו אותם בלונים אדומים בדיוק, בצורת לב.

 

 

דברים ששמתי אליהם לב הבוקר

צליל הגשם ואז הפסקתו ואז שטף חדש של מים ניתך על הגגון

החתולה קפצה מעל הראש שלי כדי לשחק עם איזה חוט, ומתוך שינה, קראתי לה בחצי גערה רכה, פיצי!

חום גופה של החתולה (השניה) כמעט צמודה אליי בזמן שישבתי למדיטציה, והדחף שלי שעלה שוב ושוב לקרב אותה אליי.

ושזה בדיוק העניין, להבחין ברצון למשוך אלי את מה שנעים ובניסיון להחזיק בו.

כשאני מתאמצת להגיע לארון גבוה במטבח ונעמדת קצת על קצות האצבעות או שולחת יד לתוכו אני תמיד נזכרת בסצינה מ'הפסנתרן' שבה הוא, מורעב וטרוף בדידות, מחפש בארונות הריקים בדירת המסתור, והמדף מתפרק או שחפצים נופלים ברעש גדול והשכנים באים ודופקים בכוח על הדלת לגלות מי שם.

שאני לא מבינה מה זה אומר כשמישהו אומר – אני ימני, אני שמאלני, ומנסה לברר מה אני.

שאני קצת מכורה למסכים אבל לא מכורה לקפה.

 

 

 

 

 

מחדש

מסתבר שלא כתבתי כאן שנתיים וחצי. אין לי שום דבר טוב לומר על זה, רק יכולה לומר להגנתי שהייתי עסוקה נורא עד קיץ 2016 בהקדשת כל האנרגיות שהיו לי וגם אלה שלא היו, בלימודי רפואה סינית. ומסתבר שלהגיע ולהיות מטפלת ברפואה סינית זה דבר משמח מאד. בשבילי.

ואח"כ הייתי כבר בשוונג של להיות מאד עסוקה, ורק ממש לאחרונה ניערתי מעליי כמה דברים שהיו תקועים בלו"ז ובעצם רק יצרו שם עומס, וכמו שאומרים אצלנו בסינית – סטגנציה.

ומסתבר (שוב) שלשחרר את מה שאיננו מועיל זה משמח ומרענן ומפנה מקום לדברים מועילים, למשל, שהלב מתעורר לכל מיני רצונות וחשקים וגעגועים, וזה משמח מאד שהוא זוכר להתגעגע.

ומסתבר שהתגעגעתי לכתיבה. אז חשבתי, אולי אכתוב כל יום בבלוג לאיזו תקופה, כמו שעשיתי פעם, כשהייתי צעירה! פשוט לכתוב בשביל התנועה עצמה ולא בשביל תוצאה.

אז מתחילה. מחדש.

 

 

 

* (פנימית א')

*

בפנימית א' על הר הצופים

אני נדחקת בין הקיר למיטה כדי שיהיו פניי מול פניה.

עכשיו מופנה גבה לעולם

לעיתים נהדפת מפיה מילה

(תמיד רק  אחת) אלינו.

עיניה מביטות רחוק, אצבעותיה נפוחות

בָּרֵיאות עומדים מים רבים

את האהבה לא יכבו אבל את הנשימה יחסמו

.

את מרגישה את היד שלי? בטח.

את אוהבת אותנו? מאד.

סבתא, את בוכה? כן.

*

*

עוד על פרידה מסבתא כאן וכאן

ועכשיו

לנופף לשלום, לעלות על האוטובוס, הרכבת, המטוס. לאתר את המושב, לא משנה כמה פעמים בדקת מה מספרו, תמיד צריך לוודא שוב. להניח את התרמיל במדף שמעלייך או על הרצפה, להתיישב בביטחון של נוסעת מיומנת. לתקן את המנח, להזדקף או לשלוח רגל, לפתוח חלון או לסגור. לקרב אליך את התיק, להוציא בקבוק מים. לבדוק שהכרטיס או הדרכון במקום שהנחת אותם. לסרוק במבט את שכניך, לחייך או להרצין, להביט אל החלון, לשתוק.

התנועות מצטברות עד לרגע עזיבת הרציף, התחנה, מסלול ההמראה. הן מפרידות ממך את המקום, משגרות אותו לחלל קהה, מצמידות אותו כמו למגנט שעשוי מכל מה שכבר עבר, כל מה שברגע אחד הופך ליקום נפרד שאחרים היו עדים למתרחש בו. כי עכשיו את רק גוף בהווה, בתנועה, חולף.

*

אבל כל זה קורה רק למי שהפנה את גבו, זה שהדרך משתנה בחלונותיו כשהוא מביט בה.

מי שנשאר, נשאר. ומה שקרה קרה לו ולא חולף.

דצמבר

זה קורה פתאום ולא ברור למה דוקא עכשיו. אחר כך את מבינה: זה הזמן הזה בשנה. שוב מסתבר שלזיכרון ולרגשות יש מחזוריות עונתית, ומה שהרגשת לפני שנתיים חוזר פתאום, למרות שכל התנאים שונים, אבל הלב מזהה משהו שמעבר לתנאים.

תוך כדי נהיגה באיילון את שומעת במקרה את השיר הזה שליווה אותך לא פעם כשישבת לבד, ברכבת או אוטובוס, ליד חלון בדרך כלל, והסתכלת על הדרכים הארוכות, תמיד מאובקות, תמיד המוני אנשים לאורכן: נוסעים, הולכים, יושבים, אוכלים, בוהים, מוכרים, קונים, ישנים, מצחצחים שיניים, חיים את חייהם, נועצים בך מבט או מתעלמים במפגיע.

החיים מתעוררים ומתרחבים עד הקצה, גודשים את בית החזה דוחקים את הצלעות הצידה כמו צירוף ה- אההה אההה אה וכלי הנגינה בשיר הזה, כשאת בדרך, בשקט ובתנועה, כשהאור מתחלף באור אחר והמישור מתחלף בהרים והחום והלחות באויר קר. או שלג.

בזמן הזה לפני שנתיים היית רגע לפני, בלי לדעת לפני מה בדיוק. עכשיו את שנתיים אחרי, ואפשר לתת כל מיני תארים למה שהיה באמצע, לסכם או להרחיב, או לשהות בשקט עם החלקיקים שעסוקים כל הזמן בפעפוע, במורד מפל הריכוזים.