* (פנימית א')

*

בפנימית א' על הר הצופים

אני נדחקת בין הקיר למיטה כדי שיהיו פניי מול פניה.

עכשיו מופנה גבה לעולם

לעיתים נהדפת מפיה מילה

(תמיד רק  אחת) אלינו.

עיניה מביטות רחוק, אצבעותיה נפוחות

בָּרֵיאות עומדים מים רבים

את האהבה לא יכבו אבל את הנשימה יחסמו

.

את מרגישה את היד שלי? בטח.

את אוהבת אותנו? מאד.

סבתא, את בוכה? כן.

*

*

עוד על פרידה מסבתא כאן וכאן

ועכשיו

לנופף לשלום, לעלות על האוטובוס, הרכבת, המטוס. לאתר את המושב, לא משנה כמה פעמים בדקת מה מספרו, תמיד צריך לוודא שוב. להניח את התרמיל במדף שמעלייך או על הרצפה, להתיישב בביטחון של נוסעת מיומנת. לתקן את המנח, להזדקף או לשלוח רגל, לפתוח חלון או לסגור. לקרב אליך את התיק, להוציא בקבוק מים. לבדוק שהכרטיס או הדרכון במקום שהנחת אותם. לסרוק במבט את שכניך, לחייך או להרצין, להביט אל החלון, לשתוק.

התנועות מצטברות עד לרגע עזיבת הרציף, התחנה, מסלול ההמראה. הן מפרידות ממך את המקום, משגרות אותו לחלל קהה, מצמידות אותו כמו למגנט שעשוי מכל מה שכבר עבר, כל מה שברגע אחד הופך ליקום נפרד שאחרים היו עדים למתרחש בו. כי עכשיו את רק גוף בהווה, בתנועה, חולף.

*

אבל כל זה קורה רק למי שהפנה את גבו, זה שהדרך משתנה בחלונותיו כשהוא מביט בה.

מי שנשאר, נשאר. ומה שקרה קרה לו ולא חולף.

דצמבר

זה קורה פתאום ולא ברור למה דוקא עכשיו. אחר כך את מבינה: זה הזמן הזה בשנה. שוב מסתבר שלזיכרון ולרגשות יש מחזוריות עונתית, ומה שהרגשת לפני שנתיים חוזר פתאום, למרות שכל התנאים שונים, אבל הלב מזהה משהו שמעבר לתנאים.

תוך כדי נהיגה באיילון את שומעת במקרה את השיר הזה שליווה אותך לא פעם כשישבת לבד, ברכבת או אוטובוס, ליד חלון בדרך כלל, והסתכלת על הדרכים הארוכות, תמיד מאובקות, תמיד המוני אנשים לאורכן: נוסעים, הולכים, יושבים, אוכלים, בוהים, מוכרים, קונים, ישנים, מצחצחים שיניים, חיים את חייהם, נועצים בך מבט או מתעלמים במפגיע.

החיים מתעוררים ומתרחבים עד הקצה, גודשים את בית החזה דוחקים את הצלעות הצידה כמו צירוף ה- אההה אההה אה וכלי הנגינה בשיר הזה, כשאת בדרך, בשקט ובתנועה, כשהאור מתחלף באור אחר והמישור מתחלף בהרים והחום והלחות באויר קר. או שלג.

בזמן הזה לפני שנתיים היית רגע לפני, בלי לדעת לפני מה בדיוק. עכשיו את שנתיים אחרי, ואפשר לתת כל מיני תארים למה שהיה באמצע, לסכם או להרחיב, או לשהות בשקט עם החלקיקים שעסוקים כל הזמן בפעפוע, במורד מפל הריכוזים.

אני זוכרת

אני זוכרת את פרת החרסינה שהייתה על המדף במטבח. אמא אמרה שזה קיטש ואני לא הבנתי מה זה.

אני זוכרת שהיה מעדן חלב בשם מוגלי או יוגלי, בגביע פלסטיק כתום.

אני זוכרת את מרק הבצל שאני וחנן בישלנו ערב שלם ולא הצלחנו למצוא מה חסר בו.

אני זוכרת את הדגים שמתו וקברנו אותם בגינה שמתחת לבית.

אני זוכרת את שתי גורות החתולים שלא הצלחנו להציל וגם אותן קברנו שם. היו עוד חיות כאלה אבל אני לא זוכרת מה הן היו.

אני זוכרת שלימור ואני היינו מתגנבות לשחק בחדר של האחיות הגדולות שלה למרות שהיה אסור לנו.

אני זוכרת שסבתא הייתה מפרקת לי את העוף גם כשהייתי כבר גדולה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי מקרוב ציורים של ואן-גוך.

אני זוכרת את הכרוביות הירוקות עם הצורה המחודדת בחנות ירקות באמסטרדם.

אני זוכרת את הקשת השלמה מעל הכביש לעפולה כשנסעתי לויפאסנה לפני שעזבתי את א'.

אני זוכרת את האופניים הכתומים שהשארתי קשורים לגשר באמסטרדם. היה להם פנצ'ר.

אני זוכרת את תמונות הרובה והקסדה ההפוכה עם שמות מתחלפים כל ערב בחדשות, בשנת 1982.

אני זוכרת את הפינה עם פופטיץ שנקראה 'סערה בכוס תה'.

אני זוכרת שסבתא התקשרה כשהייתי לבד בבית, ובקול רועד שלא הכרתי סיפרה שהדוד נסים הלך לשוק וכשחיכה בתחנת האוטובוס הגיע מחבל ורצח אותו.

אני זוכרת את השריקה של הרוח על הגג בלילות חורף בגילה.

אני זוכרת את אנון יושב במשך שעות בבית בלדאק ומצייר דולפינים, כרישים, דגים, תנינים, תמנונים, סרטנים. אבא שלו, ויווק, אומר: he must have been a whale in a previous life, we live in the desert

אני זוכרת את הנסיעה באוטובוס מ stok ל-Leh, אני יושבת ליד החלון ובוכה מרוב אהבה.

אני זוכרת את המוכרות במשביר שהיו מעבירות מישוש מהיר על החזה בלי לבקש רשות ואז מכריזות את מספר החזיה.

אני זוכרת את ה"מעבר" ואת ה"הר"

אני זוכרת שיובל נתן לי סטירה בחדר הקטן אצל סבתא כי עצבנתי אותו.

אני זוכרת שנתתי סטירה לענבל ואחר כך פחדתי נורא שאמא שלה תבוא ותחזיר לי או תספר לאמא.

אני זוכרת שאבא היה מכין חביתה עם פלפל ירוק.

אני זוכרת את "כל יום בשלוש, אני חופפת הראש, מדליקה את האש ומקשיבה ל"מה יש".

אני זוכרת שסבתא הייתה מגישה גלידה שוקו וניל, את החבילה הייתה מניחה על מגש מאורך בצבע חום.

אני זוכרת את ההתרגשות בבטן בפעם הראשונה שהייתי בתוך מטוס ממריא.

אני זוכרת את התנועה הראשונה בקאטה של הטאי-צ'י.

אני זוכרת שרני חיבקה אותי בפעם הראשונה שדיברנו והופתעתי שמישהו יכול לחבק ככה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

אני זוכרת את המגע של הגלגלת והכפתור במצלמת ה  6*6.

אני זוכרת את הריח של הכימיקלים במעבדת צילום שחור לבן.

אני זוכרת את ההודי שביקשתי ממנו לעזור לי למשוך את התרמיל שלי מבין מושבי האוטובוס כשהגענו לדרהמסלה ב-4 בבוקר, והוא הסתכל עלי לרגע ואז הפנה את מבטו הלאה ממני.

אני זוכרת את הפרק ב'רגע עם דודלי' שבו פיסטוק נהיה קטן ונתקע בתוך דגם של חדר שאי אפשר לצאת ממנו.

אני זוכרת את החיבוק הראשון שלי עם א', בפעם הראשונה שנפגשנו. הוא הושיט שתי ידיים לצדדים, כהזמנה. זה היה החיבוק הכי חם שקיבלתי ממנו אי פעם.

תשובה אפשרית

*

על המדרגה לפני השער

גוזל אפור. לא מניע מַקור או נוצה

למרות קִרְבָתִי, למרות

חפזון צעדיי ועצירת הפתאום,

רק אישון זעיר מתרוצץ בו,

מה אעשה, איך להציל

משיני החתול, להניח על עץ –

אני מדמיינת את המגע,

מתקרבת לאט

לתפוס

אך קצוות כנפיו מפרפרים

לקראת אצבעותיי שנפתחות

כנגד רצוני, לא

מחמלה, מפחד.

*

*

*

היום mibo שאלה למה אני לא כותבת. נשאיר את זה ככה בינתיים. אבל ככה יצא מהתיקייה השיר הזה שנכתב בקיץ. תודה, מיבו.

הוראות בריחה Running Orders

Running Orders, by Lena Khalaf Tuffaha

טקסט מאת לנה חלאף תופאחה, אשה שאינני מכירה, פורסם בפייסבוק, תורגם על ידי.
המקור באנגלית כאן

 

הם התקשרו עכשיו.
לפני שיטילו את הפצצות,
הטלפון מצלצל
ומישהו שיודע את שמי הפרטי
אומר בערבית מושלמת:
"מדבר דויד".
ומתוך ערפול סימפוניות הבומים והזכוכיות המתנפצות
שעדיין מתרסקות בתוך ראשי
אני חושבת: "אני מכירה איזה דויד בעזה?"
הם מתקשרים עכשיו לומר
תברחו.
יש לכם 58 שניות מסיום ההודעה
ביתכם הוא הבא בתור.
הם רואים בזה מין אדיבות של שעת מלחמה.

לא משנה שאין לאן לברוח
לא חשוב שהגבולות סגורים
ושהמסמכים שלכם חסרי ערך
ורק דנים אתכם למאסר עולם
בכלא הזה לחוף הים
והסימטאות צרות
וחיי אנוש דחוסים כאן זה כנגד זה
יותר מבכל מקום אחר על פני האדמה.
פשוט רוצו.

אנחנו לא מנסים להרוג אתכם.
לא משנה שאינכם יכולים להתקשר בחזרה ולומר לנו
שהאנשים שאנחנו לכאורה מבקשים
לא נמצאים בביתכם
שאין כאן איש
חוץ מכם ומילדיכם
שהריעו לארגנטינה
כשחלקו את ככר הלחם האחרונה לשבוע הזה
וספרו כמה נרות נותרו למקרה שהחשמל ינותק.

לא משנה שיש לכם ילדים.
אתם חייים במקום הלא נכון
ועכשיו ההזדמנות שלכם לברוח
לשום מקום.
לא משנה
ש – 58 שניות לא יספיקו
למצוא את אלבום החתונה
או את השמיכה שבנכם אוהב
או את טופס ההרשמה הכמעט מלא של בתכם לקולג'
או את הנעליים שלכם
או לאסוף את כל בני הבית.

לא משנה מה היו התכניות שלכם.
לא משנה מי אתם.
הוכיחו שאתם בני אנוש.
הוכיחו שאתם עומדים על שתי רגליים.
רוצו.

 

מול החולצות השחורות בלב תל אביב

זיכרון ילדות: חברה מהשכונה מצטטת  את אבא שלה שסיפר, שהערבים שולחים את ילדיהם לכביש, להיפגע ממכונית, כי הביטוח משלם להם על כך. לא היה לי מושג אז מה זה ביטוח ואיך מישהו מרוויח כסף מזה שהילד שלו נפצע, ויותר מזה – איך ייתכן שמישהו יבחר שהילד שלו ייפצע,  אבל הייתה לי תחושה ברורה שהסיפור הזה רקוב, שהוא מנסה ללמד אותי משהו שאני לא רוצה להאמין בו.

זיכרון אחר: מלחמת לבנון, אבא חוזר מהמספרה כועס. הוא יצא ממנה אחרי שהספר קרא 'בוגדים' או איחל איחולי מוות (לא זוכרת את המילים המדויקות שנאמרו) למפגינים שמחו נגד המלחמה ועל סברה ושתילה. אמא שלי הפגינה באותו יום, במרחק כמה מאות מטרים מהמספרה, מהבית של סבתא, מבית ראש הממשלה. אבא שלי לא חזר להסתפר שם.

השבוע: אני מנסה לאתר את תחושת הרוגע שאיכשהו מתקיים בתוכי בתוך כל הכאוס, ופתאום הוא מתחבר עם זה שאין לי כבר סבתות. שאני לא דואגת לסבתא שאולי לא מבינה מה קורה, ושאולי מפחדת ולא מבינה למה יש אזעקות, ולא להצטער שוב כל כך שאחרי כל השנים הארוכות במדינה הזאת, כל סבתא ותלאות חייה, שוב מלחמה.

ובכל זאת, הפעם אני חרדה לאחיינים שלי, שנולדו לתוך מדינה שבה להחזיק בדעות שלי ושל משפחתי וחבריי, זה מסוכן, גם בלב תל אביב, מול חבורות אלימות ושוטרים שקורצים להן ונעלמים.

ספירת מלאי (10) נדודים / מיטה

.

תיק גדול. תיק כלי רחצה, בגדים לבנים לשיעור שיאצו. גרביים, לא לשכוח גרביים לבנים. בגדים רגילים, שמלה אם יתחשק לי, יומן, ספר שעוד לא התחלתי לקרוא, מחשב נייד, טלפון נייד, איפה המטען שלו? לא נורא- נטעין אצל החברים -, עט, פנקס קבלות, ויטמין בי12, בקבוק מים, שוקולד.

חשבתי שמרגע שאצא מהדירה אנדוד כל הזמן וכל יום או יומיים אהיה במקום אחר, ירושלים, תל אביב, שעות בבתי קפה עם הלפטופ. בסופו של דבר הסתבר שהמציאות כמו תמיד חזקה יותר ממה שקורה בראש. אין לי זמן לרבוץ בבתי קפה כי השגרה שלי נשארה אותו דבר רק שנוספו לה גם סידורים לנסיעה (אני לא מתלוננת. אפילו הזריקות של החיסונים שקצת כאבו היו נעימות באופן כלשהו). בתוך כל העייפות מהאריזה והמעבר והשינויים למי יש כוח להתחיל לנדוד יותר ממה שצריך? מסתבר שלחזור בסוף יום עבודה אל אותו בית שיצאת ממנו זה די יקר ערך, במיוחד אם יש בבית הזה אנשים ששמחים לראות אותי.

.אבל עכשיו אני קצת נודדת. יומיים בבית של חברים שנסעו לצפון ואחריהם עוד כמה ימים בבית של חברים שנסעו למערב. וחג ואחר כך עוד אתגר בצורת ניהול מטבח בקורס של תובנה. הזמן עובר מהר. אני מופתעת מהקלות שבה אני מרגישה בנוח בבתים של אחרים. נכון שאלה לא בתים זרים לי ובכל זאת. נעים לי.

הבנתי את הכוח המשחרר שיש בלנדוד ככה, כשזה מתוך בחירה. זה בעצם לזוז ולשנות נקודת מבט בתוך החיים. יש מסגרת קבועה (עדיין) ומוכרת: אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, מטפלת, מלמדת, כותבת. אבל פתאום בתוך המסגרת הזו משהו השתנה. אני יוצאת מבית אחר, ברחוב אחר בשכונה אחרת. הדרך שבה אני הולכת לאוטובוס היא אחרת ואני מטיילת עם כלבה שלא שייכת לי, ובכל זאת אני הבעלים שלה לכמה ימים או לרגע.

**

(הפוסט הזה נכתב בדיוק לפני שלוש שנים, ולא פורסם ועכשיו מצאתי אותו וחשבתי לחגוג אתו את סגירת המעגל שנפתח אז. היום כשאני יושבת ומקלידה בבית, בית שאחרי הנדודים שנמשכו כמעט שלוש שנים במקום שלושה חודשים…).

 

 

זיכרון: כיתה ג'

המורה למוסיקה מוציא אתכם החוצה לחצר, זו שצריך לרדת אליה בהמון מדרגות מהחצר הגדולה. יש בה שורת ברזיות שמאז שראית בטלוויזיה תשדיר ובו ילד ששותה נדחף בגבו, והברז פוצע אותו, את לא יכולה לשתות מהן.

מה עושים בחוץ? להקשיב. לשים לב לכל הרעשים שנשמעים בזמן הזה בחצר הזו. את מתרגשת, את מבינה שקורה פה דבר גדול, הרבה יותר מסך הרעשים המקריים שפוגשים את האוויר בדקות האלה. וגם לכתוב במחברת את כל מה ששמעת: אוטובוס, מכונית, שיחה מקרית ברחוב, מורה צועקת מאיזו כיתה, כדור נחבט במגרש. ציפור.

מהו הדבר הזה, הגדול מהרגע עצמו?

שקט. שקט שניתן לו אישור, שקט שאינו שתיקה ולא אלם. שקט מלא גוונים עדינים ולא לבן אטום.

שקט שהוא הוא הרשות והחופש, הוא עצמו המשימה והעמידה בה.

.

יורד עכשיו גשם. גשם כזה בדיוק.

.

אחרי שנים פגשת את המורה למוסיקה. הוא ניגן בפסנתר בלובי של מלון. לא העזת להזכיר לו.

בחולות

הדרך מת"א לכלא חולות אורכת כשעתיים, שזה בערך כמו מת"א לגליל העליון, אבל המדבר הצחיח (שמדי פעם מקושט בנווה מדבר קטן ומקסים) גורם לתחושה שזה הרבה יותר רחוק.

לא סתם הוא שם, בקצה של הקצה, בקיבינימט שאחרי קיבינימט, מוקף בכלום העייף והמותש מחום שגורם למי שמגיע אליו להרגיש ככה בדיוק, עייף מותש וריק.

ולא סתם נסענו היום, יום הזיכרון לשואה, יום הזילות לזכויות האדם ויום חגן של הקלישאות המופרכות נוטפות שביעות הרצון העצמית הקורבניות והזחיחות וד"ש לשר החינוך.

2014-04-28 13.17.18 2014-04-28 11.09.00
2014-04-28 12.06.50

נסעתי הבוקר בהסעה שארגנו יגאל שתיים ואורלי פלדהיים ועוד חברות וחברים שמיעוטן אני מכירה במציאות הממשית, חלק הכרתי בפייסבוק ואת חלקן בכלל לא, לעמוד בצפירת יום השואה מול הכלא הזה שממשלת ישראל סוגרת (סליחה, משהה) בו, נכון להיום עפ"י עדות השוהים שם, כ-2300 איש. (זה בלי כלא סהרונים הסמוך, שהתנאים בו קשים יותר והוא משמש לרשויות גם ככלי הענשה נוסף), בלי שבדקה את בקשת המקלט של איש מהם, בלי שהעבירה את הבקשה לטיפול האו"ם, בלי לקרוא לזה כלא (אבל הוא מנוהל ע"י רשות בתי הסוהר), בלי להגביל את זמן השהייה, (אבל מי שיסכים להישלח בחזרה למדינה ממנה ברח מחשש לחייו וחיי משפחתו יקבל מיד שחרור וכרטיס טיסה). בלי רופא במרפאה, בלי אפשרות תעסוקה או לימוד כלשהו, בלי תזונה סבירה, ועם גחמות שונות ומשתנות (לאפשר או לא לאפשר הכנסת ציוד מבחוץ כמו סבונים).

פחדתי קצת מהנסיעה הזו כמו שמפחדים קצת לפני מפגש עם אמת קשה. אבל יש לי סיבות טובות לשער שהאמיתות הקשות במיוחד לא פגשו אותי היום, הן נשארו בתוך המתקן ה"פתוח" (שהשוהים בו, כאמור בקיבינימט, צריכים לחתום נוכחות 3 פעמים ביום, כשיש תור של חצי שעה עד שעה וחצי לחתימה עצמה. חישוב מהיר יראה לנו שאי אפשר באמת לצאת לשום מקום מבלי לעבור על חוקי המקום, מה שיוביל לעונש כזה או אחר, כטוב ליבו של הפקיד התורן של משרד הפנים או משטרת ההגירה).

הן נשארו בפנים כי העדויות אומרות שהרבה מאד אנשים ב"חולות" וב"סהרונים" נמצאים במצב נפשי קשה מאד, מדוכא, לא רוצים או יכולים לקום מהמיטה, ובאופן כללי במצב גופני ירוד עד חולה. שזה הדבר הכי סביר לשער שיקרה למי שנכלא לזמן בלתי מוגבל מבלי להיות מואשם בפשע כלשהו. פשוט ככה.

אז פגשנו בחוץ את אלה שיש להם עוד כוח ותקווה ורצון לעשות, ללמוד, להסביר, להעביר מסר, שהוא כל כך מובן מאליו שזה מחריד. שהם נאלצו לעזוב מאחור משפחות, הורים, אחים, חברים, שפה, ושמי שנשאר בסודן ודרפור, או יוחזר לשם – נמצא בסכנה ממשית. כל כך ממשית שהם מעדיפים להיות בכלא עד ששיבה למולדת שלהם לא תהיה גזר דין מוות ברור ומידי. הם מבקשים שישראל תבדוק את הבקשות שלהם ואם אינה יכולה או רוצה – שתעביר אותן לטיפול האו"ם. אבל ישראל מתכחשת להם ומעדיפה לשפוך מליונים בסוף המדבר, לתחזק בנייה וצוותי פיקוח והסעות, לבנות עוד ועוד ולגדר בתיל ולא לבדוק את בקשותיהם של האנשים האלה, שיש להם שמות, וסיפור חיים, ועיניים, וחלומות.

2014-04-28 12.09.18

*

כשחזרתי הביתה מותשת, התנחמתי בפעילות המקרקעת האהובה עלי – בישול. וחשבתי על זה שבעצם אין לי מושג, למרבה מזלי, מה זה אומר שלוקחים ממך את החופש בצורה טוטלית כל כך. מאז השתחררתי מהצבא אני מנצלת די טוב את הזכות שלי לבחור ולעצב את חיי, כולל התנסויות משונות, טעויות שניתן ושלא ניתן לתקן. אני מספיק חופשיה כדי לבחור בשעת אחר צהריים שגרתית בין לשבת ללמוד לבין בישול כרובית. ההנאה הקטנה והפשוטה הזאת – לבשל כרובית ולחלוק אותה בתוך בית, את זה הפליטים בחולות וסהרונים לא יכולים לעשות.

2014-04-28 11.09.12