"ובכן – ווסטרבורק"

"ובכן – ווסטרבורק.

אם הבינותי נכונה, לפני ארבע שנים עדיין היה המקום הזה – שהוא עכשיו ממוקדי הסבל היהודי – תוהו ובוהו, ורוח משרד המשפטים היתה מרחפת על פני ארץ האברשים.

… ועתה?… יש שם בית יתומים, בית כנסת, בית טהרה ותעשיית סוליות בחיתוליה. שמעתי שמועות על בניית בית משוגעים, ולפי המידע האחרון שיש בידי, מצויים בצריפי החולים, ההולכים ומתפשטים, כבר אלף מיטות.

…יש מפקד הולנדי ומפקד גרמני. הראשון ותיק יותר, אך השני בעל סמכויות נרחבות יותר. גם אומרים עליו שהוא שוחר מוסיקה ושהוא ג'נטלמן. אינני יכולה לשפוט אם זה נכון. אבל עלי לומר שיש לו משרה משונה במקצת בשביל ג'נטלמן.

… גדרות התיל הן עניין של השקפה. "אנחנו מאחורי גדרות תיל?!" אמר פעם זקן שרוחו לא נשברה, תוך כדי תנועה מלנכולית בידו. "הרי הם חיים מאחורי גדרות תיל!" והוא הצביע לעבר החווילות הגבוהות העומדות כשומרות מהעבר השני של הגדר.

… בארבע פינותיו של כפר העץ שלנו ניצבים מגדלי שמירה. במות פתוחות לרוחות השמיים, על ארבעה כלונסאות גבוהים. אדם חבוש קסדה ורובה בידו עומד שם כצללית על רקע השמיים המשתנים תדיר. לעתים שומעים בשעות הערב קולות ירי מעל אדמת האברשים, כמו בפעם ההיא כאשר אותו איש עיוור תעה בדרכו והתקרב יותר מדי אל גדר התיל.

…על מיטות הברזל האלה האנשים חיים ומתים, אוכלים ושוכבים בחוליים, או שוכבים עליהן כשהשינה נודדת מעיניהם, כיוון שילדים כה רבים בוכים בלילות, או מפני שחוזרים ושואלים מדוע אין כמעט שום ידיעות מן האלפים שכבר הלכו מן המקום הזה.

… ובתוך כל המהומה הזאת נשמע ללא הרף הטרטור של מכונות הכתיבה, מטח המקלעים של הבירוקרטיה".

(אתי הילסום, מכתב, דצמבר 1942. מתוך 'השמיים שבתוכי', מהולנדית: שולמית במברגר, כתר הוצאה לאור)

IMG_3212IMG_3291IMG_3249IMG_3260IMG_3299IMG_3296

מודעות פרסומת

ידיים / רגליים / דרכים / שורשים וענפים

"… עלי לדעת גם שכשמצבנו ייעשה קריטי, לא יהיה די בכוחות הנפש. את הלקח הזה למדתי מן הטיול הקצר ללשכת מס ההכנסה. בהתחלה שוטטנו לנו כתיירים עליזים בעיר היפה, שטופת השמש. ידו אחזה בידי, והן נהנו כל כך להיות יחד, הידיים שלנו. וברגע מסויים, כשתקפה אותי עייפות נוראה, ופתאום היה לי בכל זאת מוזר שאסור לנו לנסוע בחשמליות, שעוברות ברחובות הארוכים כל כך, ואסור לנו לשבת בבתי קפה (ורבים מבתי הקפה מוכרים לי, ואני יכולה לומר לו: הנה, שם ישבתי לפני שנתיים עם המון חברים, אחרי בחינת המ.א שלי),

ברגע ההוא חשבתי לי, בעצם לא חשבתי אלא חוויתי: במשך כל ההיסטוריה כיתתו בני אדם את רגליהם על פני האדמה, בקור ובחום, וגם זה חלק מהחיים. דרך החשיבה הזאת הולכת ומתחזקת אצלי בזמן האחרון: גם בפעולה הכי רגילה ובחוויות היומיום מסתתר קורטוב של נצח. כשאני עייפה או חולה או עצובה או חרדה, אני לא לבדי, אני חולקת את התחושות האלה עם מיליוני בני אדם לאורך כל ההיסטוריה, וכל זה הוא חלק מהחיים והחיים יפים וגם חוסר המשמעות שבהם הוא רב משמעות, אם רק יודעים להקנות לכל דבר את מקומו וחיים את החיים כשלמות אחת;

…ולפעמים אנו אומרים זה לזה: כמה מוזר שאנחנו לא שונאים בכלל, או נעלבים או ממורמרים; אי אפשר לומר את הדברים האלה בחברה, אני חושבת שאנחנו מן הבודדים שחשים כך.

תוך כדי הליכה ידעתי שבסופה של הדרך מחכה לנו בית בטוח, ועם זאת ידעתי שיבוא יום ולא ימתין לנו בית כזה, ונהלך בדרכים ובסופה של הדרך נגיע, אנחנו ורבים אחרים, לצריף".

(מתוך 'השמיים שבתוכי', יומנה של אתי הילסום, מהולנדית: שולמית במברגר. הקטע נכתב ביולי 1940)

IMG_20180805_123217_HDR.jpg

Roots and Branches, Tami Barkai 2018, Pencil on Paper, app. 160*130 cm

IMG_20180805_123331_HDRDSC_5593IMG_20180805_123312_HDR

 

לפרוח, להניב פירות בכל מקום שנישתל בו – האם אין זאת הכוונה?

"…לאחר זמן. לפרוח, להניב פירות בכל מקום שנישתל בו – האם אין זאת הכוונה? והאם לא מוטל עלינו לעזור לממש אותה?"

(30 בספטמבר 1942)

*

"צריך להשלים גם עם הרגעים ה"לא יצירתיים", ככל שנקבל אותם בלב שלם יותר, כך הם יחלפו מהר יותר. אדם צריך להעז לעצור לרגע. להעז להרגיש ריק ונואש – לילה טוב שיח קוצני שלי.

…בזמנים קשים האדם נוטה לבטל במחווה של בוז את ההישגים הרוחניים של אמנים שחיו ב"זמנים קלים" (והרי להיות אמן כשלעצמו זה דבר קשה) ולומר: מה זה יועיל לנו עכשיו?

אפשר אולי להבין את זה, אבל זה מעיד על קוצר ראייה. ועל דלות שאין כמוה".

(3 באוקטובר 1942).

מתוך 'השמיים שבתוכי', יומנה של אתי הילסום, בתרגום שולמית במברגר, הוצאת כתר.

*

 

אז נסענו לווסטרברוק.

כי הדבר שהיה עלי לעשות כדי לצאת מהסטגנציה היתה תנועה ממשית בעולם.

IMG_3215

*

ביום ההוא נמדדו בפריזלנד 38 מעלות. נסענו באוטובוס שמוביל מהמוזיאון, מרחק 2.5 ק"מ אל אתר המחנה שכמעט לא נותר בו דבר.

צילמתי מהחלון את היער שחלפנו בתוכו. רק אחר כך למדתי שלפני 80 שנים לא היה יער מסביב למחנה – השטח היה חשוף לגמרי ומי שניסה לברוח התגלה מיד.

הולנדים בחופשה נסעו באופניים בין העצים ועצרו לנוח על שמיכה דקה שנפרשה.

חשבתי, אתי היתה שמחה באנשים האלה ובטיול שלהם כאן.

בתצוגה מחוץ לאתר, זיהיתי מיד את אתי. חולקת את השלט עם מפקד המחנה הגרמני.

זה הפריע לי ואולי אפילו הרגיז אותי. אני בספק אם בעיני אתי, השלט הזה היה עניין שיש להתעכב עליו. ואם כן, אז אולי רק כדי להכיר בכך ששניהם היו בני אדם ששהו על האדמה הזו באותם ימים, ובחרו, בכל רגע מחדש מה לראות ומה לעשות.
המפקד טען במשפט שלאחר המלחמה שלא ידע מה עולה בגורל עשרות האלפים שנשלחו מווסטרבורק, משלוח של אלף בכל שבוע.

IMG_3238

 

 

 

אתי

אני לא יכולה לומר כלום על התהליך שהתרחש במחנה האמנות בלי לדבר על אתי הילסום.

אבל איך אפשר לדבר עליה בלי להשתמש במילים שנשמעות מוגזמות, כלליות?

*

(אני פותחת את הספר. עוברת דף ועוד דף. אני רוצה לצטט את כולו. אני מוותרת.)

"היומן שלה הוא התנ"ך של תמי", הסבירה נ' חברתי החדשה לנ' חברתי הותיקה. זה נכון, הוא מונח כמעט תמיד לצד המיטה שלי.
אתי כותבת שהיא ראתה והרגישה את כל מה שאנושי, אני מאמינה לה לגמרי.
כל מה שלימד הבודהה נמצא בתוך מה שהיא כתבה.

בחוגים שבהם אני מסתובבת, אתי מוכרת, אהובה ומצוטטת. בשאר העולם לא יודעים עליה הרבה, גם בהולנד בכל פעם שהתחלתי להסביר מי היא אמרו: "אה, את מדברת על אנה פרנק!".

*

לפני הנסיעה לפריזלנד עליתי לרגל לבית של אתי.

יחד איתי עלו לרגל גם פרפר והחרק שנראה כמו יתוש ענק מהסוג שלא עוקץ, רק שוהה שעות באותו מקום.

נצמדתי לדלת והסתכלתי אל חדר המדרגות. בכניסה נחו במקום המיועד להן 3 מטריות: 2 שחורות ואחת צהובה. על המדרגות נחו כמה מעטפות דואר. זה אומר שמישהו הרים אותן מהרצפה והניח אותן שם עבור השכנ/ה האחר/ת.

תהיתי שוב, מה מכל מה שאני יכולה לגעת בו כרגע – הלבנים, המשקוף, הדלת, סף הדלת – היה שם לפני 76 שנים, כשאתי יצאה מהבית הזה בפעם האחרונה?

התפללתי שיגיע מישהו מדיירי הבית, אבל לא הגיע.


צילמתי. הלכתי. נסעתי צפונה, בתיק שלי נמצא היומן של אתי בשתי שפות: באנגלית ובעברית.

*

כמה הייתי רוצה להיות מסוגלת לקרוא אותו בשפת המקור!

 

 

הסיפור על הסיפור

("(נסיעה לחוץ לארץ מאפשרת לך לצאת מהסיפור שלך ולהיכנס לסיפור של מישהו אחר)".  – mibo

*

למחנה האמנות בפריזלנד שבצפון הולנד ניתנה הכותרת Fertellendeweis, זו מילה בשפה הפריזית שמשמעותה: לספר סיפור תוך כדי תנועה.

רק אחרי שלא היו עוד פריזים בסביבתי שאלתי את עצמי, האם יש עוד מילים בשפה הזו שמתארות פעולות אחרות תוך כדי תנועה? ואם לא, איך זה שדווקא לספר סיפור קבלה את הצירוף הזה?

*

*

הוזמנו להכנס לתוך הסיפור של הכפר, הסיפורים של אנשים שפגשנו וכאלה שלא.

(הסיפור של הכפר Tytsjerk הוא שבמהלך מלחמת העולם השנייה אירח הכפר הקטנטן 170 פליטים הולנדיים מהעיר Til שהופצצה בצורה מסיבית, ומשפחות שלמות נסו על נפשן במסע ארוך צפונה. תושבי הכפר פתחו לפניהם את בתיהם לתקופה שלא ניתן היה לצפות את אורכה).
נושא מחנה האמנות היה אירוח, כולנו התארחנו בבתי תושבים למשך שבועיים שלמים, קבלנו אוכל ואופניים והרבה עזרה ומעורבות של תושבים בכפר בפרוייקטים השונים שהלכו ונוצרו מיום ליום.

*

מה שתמיד מסקרן אותי: מה הופך מקום לבית – כמה זמן לוקח עד שאני אומרת 'הביתה' כשאני מתכוונת לדירה / מקום שמארח אותי / מקום שאני רק ישנה בו ?

כמה מהר העין והלב מתרגלים לנסיעת האופניים השקטה בבוקר ובלילה, בין השדות, הכבשים והסוסים, בתי החווה השלווים, השקט, הו, השקט!

כמה מוזר להבין שמה שכל כך מערסל וגם מטלטל בשהייה ארוכה בחו"ל זה המפגש עם חיים שפויים, נטולי הנימה והטעם של האלימות והפחד?

*

מחנה האמנות היה עצירה שמאפשרת תנועה. דומה מאד לריטריט: נפגשת לה קבוצת אנשים, מכל מיני מקומות וסיבות שהביאו אותם לשהות יחד לתקופה מוגדרת של תרגול, שהוא במידה רבה אישי ואינטימי אבל הוא גם משותף ויש בו כוח שנובע מתוך תנועת הקבוצה יחד. ואי אפשר לצפות מה נפגוש בדרך ומה יהיו התוצאות.

בריטריט מדיטציה ההזמנה היא מראש לוותר על הרעיון של תוצאה. מחנה האמנות דרש ממני את אותו הדבר בדיוק: להתמסר לאי הידיעה, לעייפות שהגעתי איתה ואותגרה קשות ע"י גל החום הבלתי נסבל והבלתי נגמר, להתמסר לצורך שלי בזמן, במרחב ובשקט. להודות שאני זקוקה לזמן, לתהליך, שאני לא יכולה לדעת מייד, לאפשר לאזור הפנימי ההוא, שנחבא, שנשכח, להתמתח ולהשמיע קול.

לספר לאישה החכמה בווטסאפ שחם נורא ועייף לי ובתוכי יש מדבר שרוצה שקט וזמן לשהות בו, ואיך בכלל עושים אמנות. לדמוע מול המילים הכי חכמות וטובות שמסך הנייד יכול היה להחזיר אליי, ואחרי הבכי הזה, פתאום, הכל נפתח, והיד שלי התחילה לרשום, והעיניים שלי התחילו לראות.

*

הברווז הזה שייך לשכנים, ספרה לי ווילי שהתארחה בימי המחנה בבית ליד. השכנים היו בחופשה והברווז, כך נדמה, חיכה להם בסבלנות ועקשנות, יושב לו בצד המוצל של הכביש, ובלילה יוצא לשוטט במרכזו. ווילי היתה מחזירה אותו לחצר שלו בעזרת שורה של חתיכות לחם או פנקייק.

אה, זה הברווז המכוער! אמר מישהו.

זה ברווז מאד מיוחד! אמרה מישהי אחרת.

*

 

 

 

דברים שקרו אתמול

נסענו באוטובוס,  אחיינית הפלא ואני.

היינו מיבייתנים (יש כאלה שקוראים להם לוויתנים, אבל יש להם בעיה בהגייה).

אותר מיבייתן אחד שלא יכל ללכת כי:

נשך אותו תמנון

נשך אותו קנגורו

נשך אותו פומה, וגם נמר

עקצו אותו יתושים וזבובים ואכלו אותו חרקים וזוחלים,

הוא היה עצוב, עלוב מטורף! (נשבעת לכם שהיא אמרה את זה).

פתאום היה אריה באוטובוס!

"אריה באוטובוס! איך הגיע אריה לאוטובוס??" שאלה ש' בתדהמה וכל נוסעי האוטובוס הסתובבו לראות והתפעלו, כי באמת, ש', עם הגולגול של שעור בלט, והעיניים מלאות האור והחיים, היא הדבר הכי מעורר התפעלות שמישהו ראה אי פעם.

בנקודה הזו הגענו לתחנה, ירדנו, כל המיבייתנים וגם האריה.

*

בפארק קריית ספר כל שלושת הברווזים מסוג טבלן התנפלו על ברווז אחר וניסו להטביע אותו. החזיקו את הצוואר שלו במקורים שלהם ונפנפו בכנפיים, ואני ואמא שישבה שם עם פעוט הבטנו זו בזו בבלבול וניסינו לסמן להם עם הידיים – הלו ברווזים, יש פה ילדים קטנים שבאו לראות כמה אתם חמודים, ולא לקבל מבזק מהמציאות שמחוץ לבריכה הקטנה שלכם.

אמרתי, הם משחקים, וש' אמרה, הם רבים, ואמרתי, הם משתוללים, וכן, כנראה שהם רבים.

ובסוף הם הניחו לו לנפשו והבטנו בדגים הכתומים ששחו כמו תמיד.

*

כשעלינו על האוטובוס בדרך חזרה ש' שאלה אם נשב מקדימה ואני הצעתי שנמשיך פנימה ואשה אחת נחמדה אמרה: "לא לא, שבו כאן, אני רוצה לשמוע את המשך הסיפור ששמעתי באוטובוס בכיוון השני לפני שעתיים!"

דברים ששמתי לב אליהם היום (4)

צעדתי מהבית עד הקליניקה, זה לקח קרוב לשעה. היה שקט ברחובות עד שהגעתי לככר רבין, ולא ראיתי אף אוטובוס.

מול רכבת השלום יצא בחור צעיר מרכב בחיוך רחב ומאיר, וצעד ישר אל חיילת במדים חדשים לגמרי שעמדה בתחנה, והם התנשקו.

בקפלן בדיוק יצאו משרונה המוני רצים בחולצות כחולות, ביניהם אחד בחולצה אדומה ובלון אדום עגול וגדול, וגם שלט על מקל. קצת כמו הפגנה אישית, אבל כנראה שהיה לו תפקיד מוגדר במרתון.

בחורה אחת לא רצה אלא הלכה בעייפות והסתכלה מדי פעם לאחור. רציתי לומר לה שזה ממש בסדר לפרוש, אבל לפרוש באמצע קפלן אפילו לי נראה קצת מבאס.

הבייקרי במפתיע היה כמעט ריק כשנכנסתי. כשיצאתי כבר היה תור ומרבית העומדים בו בהו בטלפון הנייד ולכן כל מי שרצה לצאת נאלץ לבקש מכל אחד מהם באופן אישי – אפשר לעבור?

ליד 'סופר יהודה' עבר מולי איש מבוגר ומחוייך, וקופסת פלסטיק שקופה וגבוהה עם עוגיות שהוא כמעט חיבק.

ואז עברו מולי החיילת והבחור מדרך השלום. וחשבתי שאהבה זה יופי של דבר, ואיך לעזאזל הם כבר הגיעו ברכב לאמצע אבן גבירול כשהכל חסום, ואפילו מצאו חניה.

בסביבות פנקס עמד איש עם שלט עידוד לאילנה האצנית.

ואיש אחד רכב על אופניים במסלול של הרצים, אבל בכיוון ההפוך.

ושמעתי את המילים יוצאות לי מהפה במהלך שיחה עם מטופלת: "אני מבינה יותר ויותר שמה שאנחנו צריכות לעשות, זה להסכים. פשוט להסכים".

עכשיו, כשאני קוראת שוב ושוב את המילה 'להסכים', היא מתפרקת לי, כמו שקורה עם מילים שחוזרים עליהן. אבל אני יודעת שדיברנו על אהבה.

 

 

כך שמעתי (אתמול)

ו' הגננת אמרה שהצבא שלנו הכי חזק בעולם. את האחיין שלי, א' הנפלא, זה מרגיע.

למה ילדים בני חמש צריכים לשמוע שיש בעולם צבא הכי חזק בעולם, שזה שלנו, שזה חשוב שיהיה לנו כזה, אני לא יודעת.

א' הסביר לי בארשת רצינית של בן חמש וחצי שיכול להגיע טיל מלמעלה ויכול גם להגיע טיל דרך הדלת (סליחה מערכת החינוך הישראלית, סליחה פיקוד העורף, כשאני קוראת את זה עכשיו זה נשמע לי כמו פסקה של ד"ר סוס, ואגב אני ממליצה מאד על הספר הזה שעוסק בדיוק בענייני מלחמות). יש דרכי התגוננות שונות בשני המקרים, אבל, הגננת ספרה גם שיש כיפה גדולה מברזל בשמיים ששומרת עלינו מטילים ושולחת אותם בחזרה כי היא הכי חזקה. ניצלתי את ההפוגה כדי לומר שבאמת לא יגיע טיל לגן והוא בכלל לא צריך לחשוב על זה. אבל נדמה לי שאני והגננת לא כוחות, מה עוד שיום העצמאות וימי הזכרון עוד לפנינו.

לפני שהלכתי יעץ לי המתוק הזה להתלבש היטב בלילה, כי יהיה ממש קר. הוא עצמו נכנס לפיג'מת הדינוזאורים שעוטפת אותו מכף-רגל עד צוואר והראה לי: אני מוגן!

 

כמה דברים ששמתי לב אליהם

גם היום הצטרפתי לש' שאין כמותה לאחה"צ של חוג באלט. ולכן שמתי לב להמון דברים, ויש גם כמה שלא קשורים.

איך שהפסקתי לחשוב על הצעה שהוצעה לי, ברגע שהסכמתי להכיר בזה שפשוט לא מתאים לי להיענות לה כעת.

נ' שאלה אותי מה קורה עם איזה עניין שדיברנו עליו, ואמרתי לה שאין התקדמות, אבל שהפסקתי להתייחס אליו כאל בעיה. (מה שאומר בעצם שיש התקדמות משמעותית).

 

הפונט שבו כתוב "חבלן משטרתי" על ניידת הוא עגול ורך ושונה מהפונט של "משטרה". (לא יודעת אם זה ככה תמיד, או רק בניידת החבלן שעמדה אתמול לידי ברמזור בדרך השלום בלילה).

על הענף בבריכה הקטנה שבפארק קריית ספר (שהוא בעצם לא פארק אלא גינה, בואו) עמד היום – שלדג. עם הטורקיז היפיפה הזה שלו.

וכל הברווזים שעמדו על הדשא נכנסו בשורה למים ושחו, חוץ מאחד ששוטט וילד בלונדיני קטן רץ אחריו בשמחה.

באוטובוס ש' החליטה שנשחק שוב במשחק שהמציאה בשבוע שעבר באותה סיטואציה בדיוק. הכללים הם שש' מכריזה בקול על כל דבר שהיא רואה דרך החלון בזמן הנסיעה, ואחרי כל מילה שהיא אומרת, עליי לומר "פּוּמָה". וזה צריך לקרות מהר, אחרת היא נוזפת בי – נו! עמדתי במשימה רוב הזמן.

למשל –

אופנוע – פּוּמָה

חנות – פּוּמָה

איש – פּוּמָה

תמרור – פּוּמָה

בלון – פּוּמָה

עץ – פּוּמָה

ילדה – פּוּמָה

משאית – פּוּמָה

בניין – פּוּמָה

כלב – פּוּמָה

 

דברים ששמתי לב אליהם היום

היום הלכתי ברחוב ונסעתי באוטובוס עם האחיינית ש', ושמתי לב שבתיווכה, היכולת שלי לשים לב לדברים פעוטים לכאורה, מתעצמת פי כמה וכמה, כי היא מלאת תשומת לב.

כשילדה בת חמש וחצי מלאת תשומת לב לכל דבר קטן זה מאד מאט את קצב ההליכה.

ולכן לא כדאי למהר יותר מדי. כי זה די אבוד מראש.

כשש' מתכופפת, רואים את כל הזיזים של החוליות שלה.

על המדרגות שמובילות לחוג באלט יש חיצים צהובים בכיוון העלייה וחיצים כחולים בכיוון הירידה. וחייבות לעלות רק על החיצים הצהובים ובירידה לדרוך רק על הכחולים.

בבריכה בגינת קריית ספר יש דג ענקי בהיר, (וגם דגים כתומים).

וציפור גדולה שעמדה על הסלע שבאמצע הבריכה.

על כורסה במרפסת אחת, של דירה שגבוהה מהחצר רק במטר בערך, ישן חתול שחור לבן. הוא ישן שם גם בפעם הקודמת שהלכנו יחד לחוג באלט.

עבר מולנו איש גדול עם כרס גדולה וש' נעמדה וקראה: וואוו, תראי! וחשבתי: הו לא, איזו פאדיחה! היא בטח תאמר שהוא נורא שמן או משהו. אבל לא – היא פשוט התרגשה כל כך מפרצוף האפרוח שהיה מודפס על החולצה הצהובה שלו, ועמדנו שלושתינו לכמה רגעים, מתפעלים, מופתעים ומשועשעים.

מילים שלא ידעתי שהיא מכירה ומשתמשת בהן: רעיל, יצחק רבין, ארץ פלאות, מטוס קרב.

בחנות השוקולדים המאד יקרים שאבן גבירול, שכמעט אף פעם לא ראיתי בה לקוח, עמדו היום שישה גברים.

ובכל הברים ברחוב היו אותם בלונים אדומים בדיוק, בצורת לב.