דברים ששמתי לב אליהם היום

היום הלכתי ברחוב ונסעתי באוטובוס עם האחיינית ש', ושמתי לב שבתיווכה, היכולת שלי לשים לב לדברים פעוטים לכאורה, מתעצמת פי כמה וכמה, כי היא מלאת תשומת לב.

כשילדה בת חמש וחצי מלאת תשומת לב לכל דבר קטן זה מאד מאט את קצב ההליכה.

ולכן לא כדאי למהר יותר מדי. כי זה די אבוד מראש.

כשש' מתכופפת, רואים את כל הזיזים של החוליות שלה.

על המדרגות שמובילות לחוג באלט יש חיצים צהובים בכיוון העלייה וחיצים כחולים בכיוון הירידה. וחייבות לעלות רק על החיצים הצהובים ובירידה לדרוך רק על הכחולים.

בבריכה בגינת קריית ספר יש דג ענקי בהיר, (וגם דגים כתומים).

וציפור גדולה שעמדה על הסלע שבאמצע הבריכה.

על כורסה במרפסת אחת, של דירה שגבוהה מהחצר רק במטר בערך, ישן חתול שחור לבן. הוא ישן שם גם בפעם הקודמת שהלכנו יחד לחוג באלט.

עבר מולנו איש גדול עם כרס גדולה וש' נעמדה וקראה: וואוו, תראי! וחשבתי: הו לא, איזו פאדיחה! היא בטח תאמר שהוא נורא שמן או משהו. אבל לא – היא פשוט התרגשה כל כך מפרצוף האפרוח שהיה מודפס על החולצה הצהובה שלו, ועמדנו שלושתינו לכמה רגעים, מתפעלים, מופתעים ומשועשעים.

מילים שלא ידעתי שהיא מכירה ומשתמשת בהן: רעיל, יצחק רבין, ארץ פלאות, מטוס קרב.

בחנות השוקולדים המאד יקרים שאבן גבירול, שכמעט אף פעם לא ראיתי בה לקוח, עמדו היום שישה גברים.

ובכל הברים ברחוב היו אותם בלונים אדומים בדיוק, בצורת לב.

 

 

מודעות פרסומת

דברים ששמתי אליהם לב הבוקר

צליל הגשם ואז הפסקתו ואז שטף חדש של מים ניתך על הגגון

החתולה קפצה מעל הראש שלי כדי לשחק עם איזה חוט, ומתוך שינה, קראתי לה בחצי גערה רכה, פיצי!

חום גופה של החתולה (השניה) כמעט צמודה אליי בזמן שישבתי למדיטציה, והדחף שלי שעלה שוב ושוב לקרב אותה אליי.

ושזה בדיוק העניין, להבחין ברצון למשוך אלי את מה שנעים ובניסיון להחזיק בו.

כשאני מתאמצת להגיע לארון גבוה במטבח ונעמדת קצת על קצות האצבעות או שולחת יד לתוכו אני תמיד נזכרת בסצינה מ'הפסנתרן' שבה הוא, מורעב וטרוף בדידות, מחפש בארונות הריקים בדירת המסתור, והמדף מתפרק או שחפצים נופלים ברעש גדול והשכנים באים ודופקים בכוח על הדלת לגלות מי שם.

שאני לא מבינה מה זה אומר כשמישהו אומר – אני ימני, אני שמאלני, ומנסה לברר מה אני.

שאני קצת מכורה למסכים אבל לא מכורה לקפה.

 

 

 

 

 

מחדש

מסתבר שלא כתבתי כאן שנתיים וחצי. אין לי שום דבר טוב לומר על זה, רק יכולה לומר להגנתי שהייתי עסוקה נורא עד קיץ 2016 בהקדשת כל האנרגיות שהיו לי וגם אלה שלא היו, בלימודי רפואה סינית. ומסתבר שלהגיע ולהיות מטפלת ברפואה סינית זה דבר משמח מאד. בשבילי.

ואח"כ הייתי כבר בשוונג של להיות מאד עסוקה, ורק ממש לאחרונה ניערתי מעליי כמה דברים שהיו תקועים בלו"ז ובעצם רק יצרו שם עומס, וכמו שאומרים אצלנו בסינית – סטגנציה.

ומסתבר (שוב) שלשחרר את מה שאיננו מועיל זה משמח ומרענן ומפנה מקום לדברים מועילים, למשל, שהלב מתעורר לכל מיני רצונות וחשקים וגעגועים, וזה משמח מאד שהוא זוכר להתגעגע.

ומסתבר שהתגעגעתי לכתיבה. אז חשבתי, אולי אכתוב כל יום בבלוג לאיזו תקופה, כמו שעשיתי פעם, כשהייתי צעירה! פשוט לכתוב בשביל התנועה עצמה ולא בשביל תוצאה.

אז מתחילה. מחדש.

 

 

 

* (פנימית א')

*

בפנימית א' על הר הצופים

אני נדחקת בין הקיר למיטה כדי שיהיו פניי מול פניה.

עכשיו מופנה גבה לעולם

לעיתים נהדפת מפיה מילה

(תמיד רק  אחת) אלינו.

עיניה מביטות רחוק, אצבעותיה נפוחות

בָּרֵיאות עומדים מים רבים

את האהבה לא יכבו אבל את הנשימה יחסמו

.

את מרגישה את היד שלי? בטח.

את אוהבת אותנו? מאד.

סבתא, את בוכה? כן.

*

*

עוד על פרידה מסבתא כאן וכאן

ועכשיו

לנופף לשלום, לעלות על האוטובוס, הרכבת, המטוס. לאתר את המושב, לא משנה כמה פעמים בדקת מה מספרו, תמיד צריך לוודא שוב. להניח את התרמיל במדף שמעלייך או על הרצפה, להתיישב בביטחון של נוסעת מיומנת. לתקן את המנח, להזדקף או לשלוח רגל, לפתוח חלון או לסגור. לקרב אליך את התיק, להוציא בקבוק מים. לבדוק שהכרטיס או הדרכון במקום שהנחת אותם. לסרוק במבט את שכניך, לחייך או להרצין, להביט אל החלון, לשתוק.

התנועות מצטברות עד לרגע עזיבת הרציף, התחנה, מסלול ההמראה. הן מפרידות ממך את המקום, משגרות אותו לחלל קהה, מצמידות אותו כמו למגנט שעשוי מכל מה שכבר עבר, כל מה שברגע אחד הופך ליקום נפרד שאחרים היו עדים למתרחש בו. כי עכשיו את רק גוף בהווה, בתנועה, חולף.

*

אבל כל זה קורה רק למי שהפנה את גבו, זה שהדרך משתנה בחלונותיו כשהוא מביט בה.

מי שנשאר, נשאר. ומה שקרה קרה לו ולא חולף.

דצמבר

זה קורה פתאום ולא ברור למה דוקא עכשיו. אחר כך את מבינה: זה הזמן הזה בשנה. שוב מסתבר שלזיכרון ולרגשות יש מחזוריות עונתית, ומה שהרגשת לפני שנתיים חוזר פתאום, למרות שכל התנאים שונים, אבל הלב מזהה משהו שמעבר לתנאים.

תוך כדי נהיגה באיילון את שומעת במקרה את השיר הזה שליווה אותך לא פעם כשישבת לבד, ברכבת או אוטובוס, ליד חלון בדרך כלל, והסתכלת על הדרכים הארוכות, תמיד מאובקות, תמיד המוני אנשים לאורכן: נוסעים, הולכים, יושבים, אוכלים, בוהים, מוכרים, קונים, ישנים, מצחצחים שיניים, חיים את חייהם, נועצים בך מבט או מתעלמים במפגיע.

החיים מתעוררים ומתרחבים עד הקצה, גודשים את בית החזה דוחקים את הצלעות הצידה כמו צירוף ה- אההה אההה אה וכלי הנגינה בשיר הזה, כשאת בדרך, בשקט ובתנועה, כשהאור מתחלף באור אחר והמישור מתחלף בהרים והחום והלחות באויר קר. או שלג.

בזמן הזה לפני שנתיים היית רגע לפני, בלי לדעת לפני מה בדיוק. עכשיו את שנתיים אחרי, ואפשר לתת כל מיני תארים למה שהיה באמצע, לסכם או להרחיב, או לשהות בשקט עם החלקיקים שעסוקים כל הזמן בפעפוע, במורד מפל הריכוזים.

אני זוכרת

אני זוכרת את פרת החרסינה שהייתה על המדף במטבח. אמא אמרה שזה קיטש ואני לא הבנתי מה זה.

אני זוכרת שהיה מעדן חלב בשם מוגלי או יוגלי, בגביע פלסטיק כתום.

אני זוכרת את מרק הבצל שאני וחנן בישלנו ערב שלם ולא הצלחנו למצוא מה חסר בו.

אני זוכרת את הדגים שמתו וקברנו אותם בגינה שמתחת לבית.

אני זוכרת את שתי גורות החתולים שלא הצלחנו להציל וגם אותן קברנו שם. היו עוד חיות כאלה אבל אני לא זוכרת מה הן היו.

אני זוכרת שלימור ואני היינו מתגנבות לשחק בחדר של האחיות הגדולות שלה למרות שהיה אסור לנו.

אני זוכרת שסבתא הייתה מפרקת לי את העוף גם כשהייתי כבר גדולה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי מקרוב ציורים של ואן-גוך.

אני זוכרת את הכרוביות הירוקות עם הצורה המחודדת בחנות ירקות באמסטרדם.

אני זוכרת את הקשת השלמה מעל הכביש לעפולה כשנסעתי לויפאסנה לפני שעזבתי את א'.

אני זוכרת את האופניים הכתומים שהשארתי קשורים לגשר באמסטרדם. היה להם פנצ'ר.

אני זוכרת את תמונות הרובה והקסדה ההפוכה עם שמות מתחלפים כל ערב בחדשות, בשנת 1982.

אני זוכרת את הפינה עם פופטיץ שנקראה 'סערה בכוס תה'.

אני זוכרת שסבתא התקשרה כשהייתי לבד בבית, ובקול רועד שלא הכרתי סיפרה שהדוד נסים הלך לשוק וכשחיכה בתחנת האוטובוס הגיע מחבל ורצח אותו.

אני זוכרת את השריקה של הרוח על הגג בלילות חורף בגילה.

אני זוכרת את אנון יושב במשך שעות בבית בלדאק ומצייר דולפינים, כרישים, דגים, תנינים, תמנונים, סרטנים. אבא שלו, ויווק, אומר: he must have been a whale in a previous life, we live in the desert

אני זוכרת את הנסיעה באוטובוס מ stok ל-Leh, אני יושבת ליד החלון ובוכה מרוב אהבה.

אני זוכרת את המוכרות במשביר שהיו מעבירות מישוש מהיר על החזה בלי לבקש רשות ואז מכריזות את מספר החזיה.

אני זוכרת את ה"מעבר" ואת ה"הר"

אני זוכרת שיובל נתן לי סטירה בחדר הקטן אצל סבתא כי עצבנתי אותו.

אני זוכרת שנתתי סטירה לענבל ואחר כך פחדתי נורא שאמא שלה תבוא ותחזיר לי או תספר לאמא.

אני זוכרת שאבא היה מכין חביתה עם פלפל ירוק.

אני זוכרת את "כל יום בשלוש, אני חופפת הראש, מדליקה את האש ומקשיבה ל"מה יש".

אני זוכרת שסבתא הייתה מגישה גלידה שוקו וניל, את החבילה הייתה מניחה על מגש מאורך בצבע חום.

אני זוכרת את ההתרגשות בבטן בפעם הראשונה שהייתי בתוך מטוס ממריא.

אני זוכרת את התנועה הראשונה בקאטה של הטאי-צ'י.

אני זוכרת שרני חיבקה אותי בפעם הראשונה שדיברנו והופתעתי שמישהו יכול לחבק ככה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

אני זוכרת את המגע של הגלגלת והכפתור במצלמת ה  6*6.

אני זוכרת את הריח של הכימיקלים במעבדת צילום שחור לבן.

אני זוכרת את ההודי שביקשתי ממנו לעזור לי למשוך את התרמיל שלי מבין מושבי האוטובוס כשהגענו לדרהמסלה ב-4 בבוקר, והוא הסתכל עלי לרגע ואז הפנה את מבטו הלאה ממני.

אני זוכרת את הפרק ב'רגע עם דודלי' שבו פיסטוק נהיה קטן ונתקע בתוך דגם של חדר שאי אפשר לצאת ממנו.

אני זוכרת את החיבוק הראשון שלי עם א', בפעם הראשונה שנפגשנו. הוא הושיט שתי ידיים לצדדים, כהזמנה. זה היה החיבוק הכי חם שקיבלתי ממנו אי פעם.

תשובה אפשרית

*

על המדרגה לפני השער

גוזל אפור. לא מניע מַקור או נוצה

למרות קִרְבָתִי, למרות

חפזון צעדיי ועצירת הפתאום,

רק אישון זעיר מתרוצץ בו,

מה אעשה, איך להציל

משיני החתול, להניח על עץ –

אני מדמיינת את המגע,

מתקרבת לאט

לתפוס

אך קצוות כנפיו מפרפרים

לקראת אצבעותיי שנפתחות

כנגד רצוני, לא

מחמלה, מפחד.

*

*

*

היום mibo שאלה למה אני לא כותבת. נשאיר את זה ככה בינתיים. אבל ככה יצא מהתיקייה השיר הזה שנכתב בקיץ. תודה, מיבו.

הוראות בריחה Running Orders

Running Orders, by Lena Khalaf Tuffaha

טקסט מאת לנה חלאף תופאחה, אשה שאינני מכירה, פורסם בפייסבוק, תורגם על ידי.
המקור באנגלית כאן

 

הם התקשרו עכשיו.
לפני שיטילו את הפצצות,
הטלפון מצלצל
ומישהו שיודע את שמי הפרטי
אומר בערבית מושלמת:
"מדבר דויד".
ומתוך ערפול סימפוניות הבומים והזכוכיות המתנפצות
שעדיין מתרסקות בתוך ראשי
אני חושבת: "אני מכירה איזה דויד בעזה?"
הם מתקשרים עכשיו לומר
תברחו.
יש לכם 58 שניות מסיום ההודעה
ביתכם הוא הבא בתור.
הם רואים בזה מין אדיבות של שעת מלחמה.

לא משנה שאין לאן לברוח
לא חשוב שהגבולות סגורים
ושהמסמכים שלכם חסרי ערך
ורק דנים אתכם למאסר עולם
בכלא הזה לחוף הים
והסימטאות צרות
וחיי אנוש דחוסים כאן זה כנגד זה
יותר מבכל מקום אחר על פני האדמה.
פשוט רוצו.

אנחנו לא מנסים להרוג אתכם.
לא משנה שאינכם יכולים להתקשר בחזרה ולומר לנו
שהאנשים שאנחנו לכאורה מבקשים
לא נמצאים בביתכם
שאין כאן איש
חוץ מכם ומילדיכם
שהריעו לארגנטינה
כשחלקו את ככר הלחם האחרונה לשבוע הזה
וספרו כמה נרות נותרו למקרה שהחשמל ינותק.

לא משנה שיש לכם ילדים.
אתם חייים במקום הלא נכון
ועכשיו ההזדמנות שלכם לברוח
לשום מקום.
לא משנה
ש – 58 שניות לא יספיקו
למצוא את אלבום החתונה
או את השמיכה שבנכם אוהב
או את טופס ההרשמה הכמעט מלא של בתכם לקולג'
או את הנעליים שלכם
או לאסוף את כל בני הבית.

לא משנה מה היו התכניות שלכם.
לא משנה מי אתם.
הוכיחו שאתם בני אנוש.
הוכיחו שאתם עומדים על שתי רגליים.
רוצו.

 

מול החולצות השחורות בלב תל אביב

זיכרון ילדות: חברה מהשכונה מצטטת  את אבא שלה שסיפר, שהערבים שולחים את ילדיהם לכביש, להיפגע ממכונית, כי הביטוח משלם להם על כך. לא היה לי מושג אז מה זה ביטוח ואיך מישהו מרוויח כסף מזה שהילד שלו נפצע, ויותר מזה – איך ייתכן שמישהו יבחר שהילד שלו ייפצע,  אבל הייתה לי תחושה ברורה שהסיפור הזה רקוב, שהוא מנסה ללמד אותי משהו שאני לא רוצה להאמין בו.

זיכרון אחר: מלחמת לבנון, אבא חוזר מהמספרה כועס. הוא יצא ממנה אחרי שהספר קרא 'בוגדים' או איחל איחולי מוות (לא זוכרת את המילים המדויקות שנאמרו) למפגינים שמחו נגד המלחמה ועל סברה ושתילה. אמא שלי הפגינה באותו יום, במרחק כמה מאות מטרים מהמספרה, מהבית של סבתא, מבית ראש הממשלה. אבא שלי לא חזר להסתפר שם.

השבוע: אני מנסה לאתר את תחושת הרוגע שאיכשהו מתקיים בתוכי בתוך כל הכאוס, ופתאום הוא מתחבר עם זה שאין לי כבר סבתות. שאני לא דואגת לסבתא שאולי לא מבינה מה קורה, ושאולי מפחדת ולא מבינה למה יש אזעקות, ולא להצטער שוב כל כך שאחרי כל השנים הארוכות במדינה הזאת, כל סבתא ותלאות חייה, שוב מלחמה.

ובכל זאת, הפעם אני חרדה לאחיינים שלי, שנולדו לתוך מדינה שבה להחזיק בדעות שלי ושל משפחתי וחבריי, זה מסוכן, גם בלב תל אביב, מול חבורות אלימות ושוטרים שקורצים להן ונעלמים.