כמה מילים בעקבות תחקיר שרון שפורר על ניצול ותקיפה מינית של סטודנטיות בבצלאל

הטקסט הזה פורסם השבוע בפייסבוק שלי אבל אני לא רוצה שהוא ייעלם כמו כל מה שנכתב על הקיר שם ונשכח, תוך כדי כתיבתו התחוור לי מה רציתי לומר, נזכרתי באיך זה היה להיות שם ולא ידעתי בזמן אמת לזהות. לכן מפרסמת גם כאן.

למדתי במחלקה לצילום בבצלאל בשנים 1996-2000 וסיימתי תואר שני בבצלאל ב 2004.

לקח לי הרבה זמן לחזור ליצור אחרי התואר השני שחלק נכבד ממה ששמעתי בו מכל הגברים החשובים זה מה אני לא.

הפרספקטיבה שלי על זה היום אפשרית מתוך כל שנות ההתפתחות שעברתי אחרי בצלאל. לא בהכרח ידעתי אז מה המשמעות הייתי עסוקה בלצלם ולצייר ולרצות ולהתבלבל ולהתרגש.

היום, אני שמחה להכיר ביצירתיות שלי מבלי שהיא תהיה כפופה לאיזה עולם אמנות שבו למצוא חן הוא המטבע הראשוני לכל עסקה. כמו הנשים שהתראיינו לכתבה של שפורר ב המקום הכי חם בגיהנום , שעוסקת בצלם והמורה שמחה שירמן, גם אני הייתי סטודנטית מלאת סקרנות ואנרגיית יצירה, רוצה להצליח, רוצה להתבטא, ועדיין, צעירה בת 22, לא בטוחה בעצמה, לא יודעת לזהות יחסי כוח, לא יודעת עדיין לזהות הרבה תופעות ומחלות ששררו שם, ועוד לא ידעתי לתת תוקף ואמון מלא בתחושות הגוף, בסלידה, בכיווץ מול קול או אופן הליכה מלא אדנות במסדרון, או טונות המילים שהם, כולל שירמן כמובן, הרשו לעצמם ללהג ולדבר, בתוך מבנה שהדיפולט שלו הוא סוללת גברים מלאים בעצמם שבטוחים שהם ולא אחר המציאו את הצילום, הישראלי או הבינ"ל ובלעדיהם לא תהיה לך תקומה כאמנית.

אז כסטודנטית את באה אליהם לשמוע את מה שיש לזה להגיד על העבודה שלך ומה יש לזה להגיד, וכל המילים שלהם מתערבלות לך במוח, במקרה הטוב, עוזרות לך, שולחות אותך קדימה לגלות עוד את היצירה שלך, את האפשרויות הבלתי מוגבלות של לבך החולם. במקרה הרע והיותר נפוץ, הן משתיקות, מרעילות, במסווה של תמיכה וידע.

בלי לדעת שזה מה שקורה, את בעצם במלחמה, שמתרחשת בזירה צבעונית, אקדמית, שיש בה גם הרבה רגעי גילוי ויופי, אם, כמוני, היה לך מזל לא להיות מותקפת ממש. רק הרגשת שיש רעל מסוכן יותר מהכימיקלים שהטבענו בהם את ידינו בשאננות, אבל את מי יכולת לשאול מהו?

בצילום, ציור שלי מתערוכת הגמר של התואר השני 2004, וחבל שאין לי שקל על כל פעם שמישהו שם אמר לי "טוב.. ציירת את לא".

שנת החתול / במילים אחרות

טקסט שנכתב ב 27.5.19

ומזל טוב לנדי בן השנה

הבוקר הזה הגיע מוקדם מדי, גופי עייף, במילים אחרות,
הבוקר הזה היה אדמה יבשה.
ליד המיטה, בסל גבוה דיו למנוע טיפוס ונפילה, ישן החתלתול, במילים אחרות, חיים זעירים, עיוורים, קלי משקל.

אני שולחת אצבעותיי ללטפו, אפשר להודות – לא רק מחיבה, גם מרצון להשתיק, בבקשה אל תבכה אל תצרח אל תיילל עכשיו בבקשה –
במילים אחרות
איך אוכל לאהוב אותך מבלי להסתבך בחבלי התובענות ואין האונים שלך?
משהו בי עוד נלחם נגד העובדה הפשוטה: זו אני שנשאתי אותך אל תוך הבית.

רק בשבוע שעבר התמלאתי שמחה אל מול שני הסוקולנטים שחודשים אחרי שהנחתי בעציץ, צימחו שורשים, הסכימו להתמסר לאדמה.


אתמול נגלתה מזרקה על דופן הבניין. האיש שבא לתקן אמר שאולי ציפורים ניקבו את החור, הציע אפשרויות בסדר כלכלי עולה, וסיכם: "בכל מקרה, כל מה שתעשי, זה הימור".
במילים אחרות: מה שבקירות הבית ומחוץ להם מגיע אליי רק כהד רחוק ומשוער.

היה עלי לתרגל השבוע מדיטציה של זיהוי: עם כל מה שמופיע עלי לומר בשקט פנימה את שמו: שאיפה, שאיפה. כאב, כאב, מגע, מגע, חשיבה חשיבה, ראייה ראייה. רכות רכות. החלב נוזל מפיו, מרטיב את פרוותו שאינו יודע עדיין לנקות בעצמו.
עלי לחכות: לפקיחת העיניים (באינטרנט כתוב, בגיל עשרה ימים עד שבועיים).

עכשיו הוא יודע רק מגע: ידי בפרוותו, בד המגבת, צמר הגפן הרטוב, פיית המזרק והחלב.
במילים אחרות: אין בכוחי להגן עליו מפני העולם שמול עיניו – יהיו הן עצומות או פקוחות.
מה זו בדידות? מה זו עצמאות?
במילים אחרות: הוא תלוי בי ואני בו. טעות תהיה לחשוב שאם יימסר, ייעלם או ימות, יחזור הכל להיות כפי שהיה לפני 3 יממות.

בתיק שלי יש גרביים ותחתונים, ג'ינס ארוך, היומן של אתי הילסום והמחברת הכתומה העבה שכתבתי בה בריטריט.

ג'איה אמרה – אם תכתבו את השיר שאתם רוצים לכתוב, בידיעה שאתם עומדים לעשות את זה רע, תהיו יותר מאושרים מאשר אם לא תכתבו אותו כלל. במילים אחרות: עליי להסכים להתכלות.

פעם נסעתי להודו, קיץ שלם גרתי באוהל מול הר מושלג ובכל יום אכלתי את מה שבשלה עבורי אישה בשם דולמה שהיו לה בן ובת ובעל ואח, שהשכימה לפני שעלה האור לחלוב את הפרה ולטפל בירקות שבגינה.

בוקר אחד קמתי ואמרתי: מחר אני נוסעת.

והיא הביטה בי ואמרה: לא, בתי, אל תעזבי.

בחשיכה של הבוקר הבא בכיתי מאהבה ומצער באוטובוס, שהלך והתרחק משרשרת ההרים המושלגים.

במילים אחרות: עזבתי את אמי, לא בפעם הראשונה ולא האחרונה.