אתמול דנו, בשטחיות למען האמת, בטבע הבלתי מספק של הקיום המותנה, הרגיל שלנו, ובסיבות הבסיסיות לו – התודעה הנאחזת שלנו הנשענת על הזהות המוטעית שלנו. היום הלימוד יותר שמח. אמרנו שכולנו חולים וזה גורם המחלה, אבל היום נעסוק בעובדה שמטבענו אנו בריאים לחלוטין.

איכשהו בלילה שעבר חלמתי שאני מסבירה למישהו מהי נירוונה, אבל לצערי שכחתי מה אמרתי. זה נשמע טוב בחלום! כמובן שנירוונה היא המצב ההפוך למצב הסבל הרגיל שלנו. אז כולם שואלים מהי נירוונה? ואם אין עצמי – מי נכנס לנירוונה? אין לכך תשובות אמתיות כי נירוונה מטבעה היא מעבר למחשבה, מעבר לתודעה המושגית הרגילה, אז כל מה שנאמר על כך יפספס את הנקודה. גם הבודהה עצמו כמעט ולא דיבר על נירוונה, ולא הגדיר אותה בבירור. אני חושבת שנאמר שזה מצב של אושר וכמובן, הוא בלתי מותנה. פעם צפיתי בראיון עם כומר רוסי אורתודוקסי שאמר שהדבר הראשון שהם לומדים בהכשרה, היא שכל דבר שניתן לומר או לחשוב על אלוהים – זה לא זה. זה הגיוני, כי אנחנו הופכים במחשבה כל דבר לגשמי ויציב, לא משנה מה. עלינו להביא את זה לרמה שאותה נוכל להכיל במחשבתנו. כמו ריקות, אתם יודעים שאפשר להגדירה מאד בעדינות אבל זה מאד שונה מהחוויה עצמה, שתגרום לאנשים תגובה של "או!" ולא לתפוס איזה ספר ולכתוב מיד מה הם חוו. כך שלא ניתן באמת לומר מהי נירוונה. ניתן לומר מה בעצם נכנס לנירוונה? האגו לא נכנס, הוא לא יכול להתעורר. זו הנקודה. אני לא יכול להיכנס לנירוונה. ולמרות שאיננו יכולים לדעת מה התחושה של נירוונה, אנו יכולים לדעת מה יש לעשות כדי להגיע לשם. הנקודה הראשונה היא הכחדה טוטאלית של כל הרגשות השליליים או המזיקים שבסנסקריט נקראים klesha. Klesha משמעותו דבר שהוא חם מאד או קר מאד, שמייסר את הגוף, וכואב. הרגשות האלה כמו תאווה, כעס, קנאה וכד', הם גורמים למהומה פנימית בלב. הם לא מובילים לשלווה, לרוגע. התודעות של אנשים עכורות כמו מים מבעבעים, וזה מזיק לנו ואין מנוחה, אנו מעונים על ידי הרגשות האלימים הללו, מעבירים זאת לאנשים אחרים ויוצרים בעיות בעולם. בחברה שלנו כיום, אנשים שמונעים על ידי רגשות שליליים עושים מעשים שבאופן נורמלי לא ייחשבו בני תרבות. בכולנו קיימים רגשות כאלה, בדרגה גבוהה או נמוכה יותר. לפעמים הם לא פעילים, ואז קורה משהו והכל צף. מי שנכנס לנירוונה נקרא arhat  או אם זו אישה arhatte. כדי להיקרא כך יש לעקור לגמרי מהשורש, את כל השורשים הקטנים ביותר של הרגשות השליליים. הם לא יוכלו עוד לחזור ולעלות.

במערכת הבודהיסטית המוקדמת יש ארבע רמות לצועדים בדרך. עם התובנה הראשונה, על טבעה הלא מותנה של המציאות, נקראים entering the stream. התובנה הבאה העמוקה יותר נקראת Once returner, משמע שתיוולד מחדש פעם נוספת אחת לכל היותר. אחר כך never returner, משמע תיוולד שוב באיזה קיום נשגב בו תמשיך לתרגל ולא תחזור בלידה כבן אנוש, ואז arhat. בכל רמה עוד חלק מהרגשות הבוגדניים, השליליים, שנמצאים בבסיס הנפש שלנו הולך ודועך, עד שלבסוף הם נעלמים לגמרי והאדם נהיה arhat ונכנס לנירוונה. אפשר גם להיכנס לנירוונה כאן ועכשיו כמובן. זה לא דבר שקורה רק כשאתה מת, הבודהה שהה בנירוונה כל הזמן מרגע שהפך לבודהה. ורבים מתלמידיו, רבים רבים… אם תקראו את הסוטרות המוקדמות זה מדכא, אנשים פשוט התעוררו ככה! (צוחקת). כי מי שהייתה לו הקארמה המדהימה להיוולד בזמנו של הבודהה, בטח יצר כמויות עצומות של תנאים ונסיבות בחיים קודמים, כך שכאשר פגש את הבודהה הבין את זה מהר מאד. יש כאלה שקלטו את זה במהירות בזק וכאלה שעבדו 40,30,20 שנה אבל תוצאות ההישגים שלהם מטלטלות. אלה שהגיעו להיות arhat המשיכו לחיות, אבל התודעה שלהם הייתה עם הבלתי מותנה ותפקדה מצוין. זה מה שחשוב לדעת. נירוונה, למרות שמשמעותה סוג של הפסקה, לחדול, סוג של התנדפות, מה שחדל להתקיים זה הרגשות השליליים ותחושת האגו העצמאי שלנו, זה לא שאתה פשוט נעלם. ואנשים, בודהות כמו מוגאליאנה, שאריפוטרה, קאסיפה ורבים אחרים עדיין תפקדו טוב מאד. הם הסתובבו בהודו ולימדו וארגנו דברים, הם לא ישבו להם ובהו. הנקודה היא שנירוונה אינה מקום, אלא מצב תודעה. קודם כל הרגשות השליליים הוסרו מהתודעה ולא יחזרו לעולם. הם הוסרו מכיוון שהאדם ראה דרך הזהות השגויה של האגו. הנקודה העיקרית עם נירוונה היא שזה מצב שאין בו אגו. כשאדם נטול אגו זה לא אומר שאינו יכול לתפקד. למעשה, מהרבה היבטים, הוא יתפקד היטב לראשונה בחייו כי האגו לא יעמוד בדרכו ויפריע, ובאופן ספונטני אדם יתנהג בתיאום עם מה שחכם ונכון וחומל. לא צריך לחשוב, זה זורם בטבעיות מהמודעות העצומה, הפתוחה והרחבה. אם תחשבו על הבודהה עצמו לאחר ההארה הוא בילה 45 שנים בנדידה בצפון הודו – מלמד, מארגן, התמודד עם מלכים שעמדו לצאת למלחמה ופגש אנשים מכל סוג, מברהמינים ועד הקסטות הנמוכות. אחד מחבריו המועדפים היתה פילגש של המעמד הגבוה. הוא פגש אנשי עסקים, עקרות בית, איכרים ואת כולם הוא לימד באופן מתאים והשתמש באנלוגיות מחייהם שלהם, לעזור להם להבין. הבודהה תפקד מצוין כל הזמן הזה וללא ספק השתמש במשאבים שהוא למד כנסיך. זה לא שבנירוונה הופכים למין שום-דבר-ריק, זה הדבר החשוב לזכור. שאריפוטרה ומוגאליאנה היו חברים נפלאים אך היה להם אופי שונה מאד. זה לא דבר שנכחד עם הכניסה לנירוונה, אך הם יכלו לפעול בדרך שכבר לא הייתה מכשול. עדיין יש לך מיכל, האור עובר בו ולכל כלי ישנו הצבע שלו, הדוגמה שלו, אבל האור הוא מה שחשוב.

מה שאומרת האמת הנאצלת השלישית בבסיס, הוא שלמרות שבדרך כלל אנחנו באמת מאד חולים, זה אינו מצב הקיום הטבעי שלנו, איננו חולים מטבענו, אלא בריאים. לכן אם נעקוב אחר הדרך הנכונה, אחר ההוראות לבריאות המנטלית, נחזור לבריאות המולדת שלנו. לכן במאהיאנה ('המרכבה הגדולה', הזרם הבודהיסטי הטיבטי אליו שייכת טנזין פאלמו) יותר ויותר הודגש שסמסרה ונירוונה אחד הן. תלוי רק איך מתבוננים בזה. לא שכל דבר הופך למשהו אחר אלא התודעה שלנו משתנה. זה ההבדל היחיד, מהמותנה אל הבלתי מותנה. אך גם בתוך הבלתי מותנה אנחנו מתפקדים, טוב יותר מאי פעם. אפילו המאסטרים הגדולים ביותר, כמו אלה שהגיעו מטיבט לראשונה, הם לא סתם ישבו שם או נכנסו לסמדהי מיוחד. הם היו מאד נוכחים, מודעים, לימדו, ארגנו, הקימו שוב את המנזרים שלהם, הסתובבו ולימדו אנשים, הם היו פעילים מאד. ובבודהיזם הדבר החשוב הוא להישאר בנוכחות בהירה, לא להיעלם. כשאנו חושבים על נירוונה אנו יכולים לתפוס את הרעיון שזו תחושה של נוכחות מוחלטת, ושהפעולה הנכונה לעשייה בכל רגע מתגלה באופן ספונטני. לא צריך לשבת ולחשוב על זה כי פשוט ברור מה יש לעשות. אנשים אחרים אומרים: "וואו, הם מתנהגים כל כך נכון". אבל מצדם קורה בטבעיות מה שמתגלה בכל רגע. כמו מכונה שאין בה תקלות יותר, זה מאד חלק, מאד פתוח ולגמרי נטוע בעכשיו ולא בהשלכות של האגו, לא בתאוות שלנו או באיבה אלא לגמרי מבוסס על חכמה וחמלה. ולכן כל מי שנפגש אתם – גם אם לא נאמר דבר או שאין שפה משותפת – מרגישים איכשהו ריפוי פנימי, רק מלהיות בנוכחותם. זה בוודאי לא דבר שקורה רק עם מאסטרים בודהיסטים, כשאתה נמצא בנוכחותו של מאסטר אתה יודע זאת – מאסטרים הינדים, סופים, נוצרים. גם אם אינם אומרים דבר או אומרים המון זה לא משנה. זה כמו לשבת בשמש, אחרי שהיית בקור אתה מרגיש חמימות ומשהו בפנים כמו מרפה, ופשוט נוח לך בנוכחות הזו.

חשוב לזכור שהנירוונה כבר בתוכנו. למרות שבסוטרות המוקדמות מדברים על הגדה השנייה, אנו מתרוצצים על הגדה הזו ואנו זקוקים לסירה – הדהרמה שתיקח אותנו אל הגדה השנייה שהיא הנירוונה. זה גורם לנירוונה להיראות כאילו היא נמצאת אי-שם, אבל זה רק במובן הפסיכולוגי. האמת היא כמובן שהנירוונה נמצאת תמיד כאן. היא רק מכוסה כך שאין לנו גישה אליה. אבל היא שם, תמיד. זה הצד השני של המטבע.

באותו אופן הטבע הטהור של התודעה נמצא אתנו תמיד, התודעה הטהורה שלנו תמיד אתנו, המצב נטול האגו הוא המצב האמתי של הקיום שלנו, אך מכיוון שאנו מורגלים בחיים מתוך נקודת מבט של אגו, כיסינו את טבענו האמתי. לסינים יש דוגמה לטבע התודעה, כמו מראה עצומה. היא בהירה ומבריקה, ומשקפת לחלוטין ובמדויק. אבל היא כוסתה באבק שנופל עליה דרך כל מה שאנו קולטים דרך החושים והחשיבה השגרתית הבלתי נגמרת שלנו, המשווה והמשננת, כל מה שמגיע ברצף ובמיוחד כיום דרך המדיה, ספרים, טלוויזיה, מחשב, בשטף בלתי נגמר כמו אבק דק שנופל ונופל ואיננו מנקים אותו. נוצרת שכבת אבק עבה. וכשאנו מתבוננים לתוך התודעה אנו חושבים שהתודעה שלנו אינה אלא ערימה של אבק וזה קצת מדכא כי אי אפשר לראות שום אפשרות לנירוונה. אבל אם ניקח מחט וניצור חור קטן באבק, כשנגיע למראה נראה נצנוץ, משהו בהיר ומבריק מתחת לכל האבק. זה מה שבסוטרות המוקדמות נקרא entering the stream. זו פריצת הדרך הראשונה שבזן נקראת Kensho או Satori, כשלפתע אתה מזהה שאינך מה שחשבת שאתה, וישנה רמה שונה לגמרי של מודעות, של הכרה, שונה מאד מהרמה הרגילה שדרכה אנו בדרך כלל חיים את חיינו. אפילו אם ראינו זאת רק להרף עין, הכל משתנה. לפתע אנו מכירים בכך שאיננו מי שחשבנו שאנחנו בכלל, אלא משהו אחר לגמרי, וכך גם כל האחרים. כמובן שרק דקירה קטנה בכל האבק הזה לא מסירה את האבק.

זו ההתחלה. הלאמה שלי Kamtrul Rinpoche אמר לי: כשאת מזהה את טבע התודעה שלך אז את יכולה להתחיל למדוט, זה לא הסוף אלא ההתחלה האמתית. עכשיו אנחנו מבינים במה מדובר ומה אנחנו באמת מנסים לעשות – לנקות עוד ועוד מהאבק. וכאשר לבסוף אין עוד אבק על המראה ולא עוד אבק שנופל עליה אז אנו מוארים. יש הרבה עבודה. לכן הדרך היא להגיע אל מעמקי המודעות שלנו ולנקות את פני השטח כדי שנוכל להתחיל לזהות את טבענו האמתי ובו בזמן לנסות למנוע מעוד אבק ליפול, זו הסיבה שאנשים יוצאים לריטריט. גם בזמן הבודהה אנשים כולל אנשי עסקים, חיילים, איכרים ועוד, הגיעו לרמות עמוקות של תובנות. אז אל תחשבו שאם אתם לא נזירה או נזיר ולא יוצאים לריטריט לא תוכלו לתרגל. התרגול הוא עבור כולם והבודהה התאים אותו לכולם. זו בשום אופן לא דרך המיועדת רק לנזירות, והיא לא עוסקת רק במדיטציה אלא בכל היבט של החיים. למעשה דרך השמונה היא מדריך מאד נבון לחיים. לבודהה היתה תבונה אינסופית, מעבר לכך שהיה הבודהה הוא היה כל כך שפוי ולא קיצוני ביחס לתקופתו. הוא היה מאד מתון בתפיסתו את החיים הקדושים. החיים הרוחניים, עניינם להביא את אופן ניהול החיים שלנו קרוב ככל שניתן לזה של אדם מואר, ובו בזמן לזהות שיש לנו כבר את מה שאנחנו שואפים אליו. פשוט איננו רואים זאת. דוגמה לכך היא חלומות. כשאנו חולמים בשנתנו החלומות מאד מוחשיים בשבילנו, נדמה שהם נמשכים המון זמן ואנו באמת מאמינים בהם, כל הגוף מאמין בהם. אם החלום מפחיד נתעורר בלב הולם. עד הרמה התאית אנו מאמינים בחלומות. אך ברגע שהתעוררנו – אה, זה היה חלום! ארוך ככל שהחלום נמשך, אפילו חיים שלמים, ברגע שהתעוררנו הוא נעלם. מה שאנו מנסים לעשות זה להתעורר, להתעורר מהאשליה. כל הדרך הבודהיסטית עוסקת בהתעוררות מאשליה ובלמידה כיצד לפעול בצורה ספונטנית שתתאים לאדם מואר שרואה את הדברים בבהירות. האחריות היא שלנו, איש לא יכול לעשות זאת במקומנו. המלך מילינדה, שהיה מלך אינדו-יווני במאה ה-1 לפנה"ס, ניהל דיאלוגים מפורסמים עם תלמיד בשם Nagasena. למלך הזה היו הרבה רעיונות יוונים והתלמיד ייצג את התפיסה הבודהיסטית, הוא מנסה בשלב מסוים להבין מהי נירוונה ושואל האם היא כך, האם היא כך. ונגאסנה עונה: הוד מלכותך, Nirvana is. וזו הנקודה, נירוונה ישנה אבל אך לא ניתן לתארה, לא להורידה לתודעה שהיא מטבעה מותנית.

שוב אתן דוגמה מהזן, האצבע מצביעה על הירח ונוכל לחקור את האצבע בלי סוף אבל לא נוכל באמת לדבר על הירח. חשוב לזכור שהאצבע מאד חשובה בהצבעתה על הירח, אבל היא איננה הירח. כך גם הבודהה אמר שהדהרמה היא כמו סירה שבעזרתה נחצה את הנהר אל הגדה השנייה שהיא נירוונה. יהיה מטופש לזרוק את הסירה באמצע חציית הנהר, אבל מטופש באותה מידה גם להמשיך לסחוב את הסירה על הגב מתוך כבוד לאחר שהגעת. הסירה והדהרמה הן רק אמצעי להגיע מהמותנה אל הלא מותנה. אבל מטבעה היא מותנית. כמה עדינה שהדהרמה תהיה, היא עדיין בתחום ההתניות, כי היא תלויה במחשבה ובמילים, לעומת מה שישנו, שמעבר למחשבה ולמילים. היא מועילה ואף הכרחית אבל כשלעצמה אינה המציאות האולטימטיבית. מה שחשוב לזכור זה שאנו בריאים מטבענו  וניתן לחזור אל הבריאות המולדת שלנו שברמה מהותית לא עזבנו מעולם. אבל בגלל המכשולים שלנו איננו רואים אותה. הבודהה אמר אוקיי, אנחנו לגמרי בסדר, אבל איננו יודעים זאת. בנקודה זו אנו עדיין חולים ועלינו לקבל את התרופה. זה כמו רופא שמדריך איך להירפא. וזה מה שנקרא הדרך הנאצלת בעלת שמונת המרכיבים.

המשך קריאה בחלק 8 כאן