אני חוזרת הביתה.

החפצים שלי מאחורי וילון, בתוך מגירה, בתוך ארון.

כשאני פותחת את הדלת הזו מדי ערב, אני נכנסת למקום חדש: לא הייתי בו עדיין.

מוכר ואהוב כמו שרק בית שנולדים בו יכול להיות,

לֵידה שאני יכולה לזכור,

כשאני קשובה לה מספיק, היא מתרחשת כאן מדי יום, לפעמים הרבה יותר מפעם אחת.

.

באמצע הלילה התעוררתי, מבוהלת:

איך זה שאני פה, ככה,

איך יכול להיות שכך בחרתי?

מזכירה לעצמי: מה שקיים עכשיו זה הגוף, הסדין, המזרן, השטיח, החדר, החלון הפתוח, הנשימה.

כל ה"איך קרה" "כמה זמן" ו"מה יהיה" הם רק מחשבות.

.

הבית הוא מסגרת, הוא קו, הוא משענת, הוא מחסה, הוא מקלט, הוא מראַה, הוא העולם, הוא הלא – עולם.

.

משהו בי יודע שאחר כך, מי יודע מתי, יהיה בית אחר. שהזמן הזה נותן לי לשאול מה ששאלתי תמיד: מה זה בית?

ומשהו בי נבהל ורוצה רק לטמון ראשו בין כנפיו של הבית הזה.

.

החיים לידך רועדים, מרעידים, חשופים יותר. גם לנעים וגם ללא-נעים, תמיד יש שני צדדים. לידך נחשפים מיד, ובבהירות מכאיבה, הרגעים בהם אני שומטת את ההקשבה, הנשימה, הדיבור הנכון.

לפנות בוקר אני מתעוררת, כובד אוחז בחזה, מנסה להכות בי: לא לך כל הטוב הזה. זמנך קצוב.

כשהשעון מצלצל אני מבקשת עוד 10 דקות, לא של שינה. של חמלה: להיות רכה בבוקר הזה.

.

כמו כתמים על הרצפה במטבח והשערות שנושרות ממני אחרי המקלחת, ככה הערוּת הזו באמצע הלילה. התרחשות תת קרקעית, זו שרק האוזן הפנימית חשה בתנודותיה, ואולי היא תוציא ראש, או קָצֵה אחר, ואולי תשקוט ותיעלם. ואין ממילא לגעת בה ולא להאיץ בה.

*

*

ובלילה הגיע חלום ברור ובו זרקת קרמבו מתוק מדי לפח, ידעת בדיוק איפה את נמצאת ולאן את צריכה להגיע, ולאיזו בריכה רדודה מדי לא תקפצי שוב.

.

.