*

טיפלתי השבוע בחברה בהריון מתקדם. הינחתי יד על הבטן שלה והרגשתי את התנועות שבפנים. את ההבדל בין איזור אחד בבטן לאיזור אחר. היתה בי שמחה נקייה כזו, מעצם זה שהיא הרשתה לי בטבעיות לגעת בבטן שלה, לדבר כמעט עם הילדונת שבפנים.

*

בבית החולים שבו הייתי פעם בעצמי תינוקת בתוך אינקובטור, יושבת עכשיו משפחה שאני אוהבת בכל ליבי ונפרדת מהאמא שמחלה איומה מכריעה אותה.

כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה: זה לא פייר, זה לא פייר.

* *

יש פרק בסיינפלד שבו איליין מופתעת שמישהו מזכיר במהלך שיחה את החבר שלה לשעבר, שהרי הם נפרדו.

"!And still he continues to live" עונה ג'רי.

*

לפעמים זה באמת מוזר להיזכר במישהו שיצא מהחיים שלנו. לחשוב שכל הזמן הזה שבו אנחנו חיים את חיינו ונעים ומשתנים, בזמן הזה בעצם גם הוא חי. לפעמים נדמה כאילו הוא מת, או כאילו הוא היה בסך הכל חלום או משהו שהיה קיים רק בדימיון.

*

ולפעמים אני חושבת, איזה בזבוז זה. לכמה הפרדות וניתוקים אנחנו נדרשים כדי לחיות. כמה קשה להבחין לפעמים מתוכם מה באמת דרוש כדי לחיות במלוא מובן המילה, כדי לאפשר לנו חופש להיות ולהרגיש, ועל כמה מהם היינו מוותרים מייד אם היינו יודעים שמחר או עוד שבוע או חודש הוא או אנחנו לא נהיה יותר בעולם?

*

בספר המתים הטיבטי מתייחסים למוות כתהליך: הוא לא קורה ברגע אחד, זה שלב של  40 יום אם אני לא טועה. זה נקרא "בארדו", מילה שאני מבינה אותה כסוג של מעבר דרך. במהלך הימים שאחרי המוות, הנשמה עושה את הדרך שלה אל הגלגול הבא. בזמן הזה היא מועדת ליפול, לסטות מהדרך ולא להגיע. כל השדים ינסו למשוך אותה ולהפחיד אותה. התפקיד של איש הדת הטיבטי שיושב בחדר עם המת ועם משפחתו הוא לתמוך במעבר הזה, להזכיר למת להשאר בנתיב שלו ולא ללכת שבי אחרי השדים, וכך להגיע אל הגוף הנכון.

*

במובנים רבים אנחנו כל הזמן בבארדו כזה או אחר. כל הזמן במעבר, כל הזמן בדרך, כל הזמן מתגלגלים אל ומתוך, וכל הזמן שומעים את השדים מפתים ומפחידים אותנו. כל הזמן מתים ומתחילים מחדש.

*

לפעמים זה כואב ומלא חוסר אונים. ולא פייר, כל כך לא פייר.

*

קטע מאוחר

והאם קיבלת מה

שרצית מהחיים האלה, למרות הכל?

כן.

ומה רצית?

לומר על עצמי נאהב, להרגיש שאני

נאהב על פני האדמה הזאת.

.

(ריימונד קארבר, מתוך 'שירים', תרגום: עוזי וייל).

*