2 בנובמבר 2002

ירושלים – תל אביב. אני אוהבת את הכביש הזה, עם הפיתולים והעצים הכהים על ההרים שמפתים את המבט לרגעים ארוכים מדי, תמיד אומרת לעצמי שצריך לבוא לכאן פעם עם מצלמה ויודעת שלא אעשה את זה. יש משהו מרגש בכביש שמתגלה קצת בכל פעם. אני מזכירה לעצמי בבדיחות הדעת שתזוזה אחת חדה של ההגה ימינה אל תוך הסלעים – והופ, הכל יכול להיגמר, ואז מהדקת את האחיזה.
על המושב לידי המצלמות והחצובה ובתיק נמצאים הסרטים שעכשיו הם סוד מגולגל סביב עצמו ונעים לגעת ולהריח ולחכות להתגלותו, וכשאבוא לקחת אותם מהפיתוח זה יהיה כמו בליינד דייט, עם בחור שיודעים עליו כמה פרטים אבל מה שיקבע באמת זה כל מה שלא ניתן לדעת מראש.

וברדיו קורין אלאל שרה: תן לי קצת ממך. ובדיוק אז מתגלה הפקק, מחכה לאסוף אליו גם אותי ואת כל מי שמגיע איתי ואחריי. הנסיעה המהירה מתחלפת לאיטיות מרגיזה, אני מקללת את ההגה הזה שכל כך קשה להזיז אותו, ומגבירה את הווליום וצועקת, אם אתה קרוב עכשיו לכאן אז תן סימן כי משהו ממני נעלם אתך,  מכוונת את המילים אל אף אחד.

פקק במוצאי שבת במחלף קיבוץ גלויות, בטח איזו התרעה על פיגוע, מבטי הנהגים שמסביב משוטטים לצדדים וכולם, מן הסתם, חושבים כמוני, שהפקק הזה מכוון אישית נגדם ונגד התכניות שלהם לערב הזה.
ברדיו מזכירים תאונת דרכים שהייתה כאן כבר לפני שעות, כמה זמן לוקח לפנות עקבות של תאונה?
במסלול השמאלי עומד שוטר בחליפה כתומה מחזירת אור, מרים מחסום מהכביש. משום מה אני  מרגישה איך דמותו נצרבת אצלי בזיכרון, כמו קטע סלואו-מושן מתוך סרט. אני נתפסת לתנועה האיטית שלו בתוך החושך ולמבט שהוא שולח קדימה, אליי, בעוד ידיו מקפלות את החפץ שהוא אוחז.
אני מזיזה את ההגה ימינה ועוקפת אותו, הפקק משתחרר, והנסיעה חוזרת להיות נעימה, הכניסה לתל אביב תמיד משמחת אותי, והיום אפילו יותר.

הדירה עוד מנוקדת בארגזים, חלקם פתוחים וחלקם חתומים עדיין ברצועות נייר דבק. אולי זו דרך לגלות מה נחוץ באמת ומה מיותר – כל ארגז שלא נפתח שבוע אחרי מעבר דירה, אפשר בעצם לזרוק. הטלפון שלי מצלצל ועל הצג כתוב טל וכרמל. אני עונה בשמחה, נותנת לתיקים לגלוש מהידיים אל הרצפה החשופה. מהצד השני נשמע קול שאין לו שום אחיזה, כאילו אינו מגיע מתוך בן אדם אלא מתוך רוח, ואומר, ספק שואל: "תמי?" כן, אני עונה במין נינוחות שמעט פליאה נכנסה בה, מאריכה את המילה, כאילו הקול הזר שייך לאיזה אורח נבוך שעליי לקבל בברכה ולהקל עליו את הכניסה, והוא אומר, כרמל נהרג בתאונת דרכים. זו טל והקול שלה צף כמו ענף שנתלש לתוך נהר של בכי, וכמעט יוצא לי מהפה "את בטוחה?"
אני גוערת בעצמי, נראה לך שמודיעים דבר כזה בלי להיות בטוחים, ובמקום זה אני שואלת – מתי? והקול שלי וכל כולי בתוך שתי ההברות האלה, כאילו שתשובה כלשהי תניח את הדעת, היא אומרת, כמה שעות, ממלמלת משהו על הדרך מהעבודה, אני לא ממש מבינה ושואלת, עם מי את נמצאת, והיא עונה, עם אלה שבאו להודיע. אני באה, אני אומרת ומנתקת.

על המדרכה מתחת לבית של טל וכרמל, שאף פעם לא הצלחתי לזכור אם מספרו 30 או 32, אני עומדת ומסתכלת למעלה. הזוג הזה כל שנה עובר דירה, ותמיד לקומות האחרונות. אני מזהה את הבית לפי האדניות על מעקה המרפסת. יש אור בסלון, אני בודקת שוב בטלפון שהשיחה האחרונה שקיבלתי הייתה מטל וכרמל, אבל עדיין נדמה לי שהמצאתי את זה.
אז אוקיי, אני אעלה עכשיו למעלה. וכרמל יפתח לי את הדלת, בתנועה של מישהו שעסוק במשהו אחר, נניח שהוא מבשל או מתקן משהו שהתקלקל, ואיך בדיוק אסביר לו את ההופעה שלי ככה בביתם בלי שקבענו? זה לא שאני גרה בסביבה. אני מנסה לחשוב על תירוץ טוב.
אולי דוקא כן, אפשר להגיד שבמקרה עברתי בסביבה, להתנצל שלא התקשרתי קודם, והוא יגיד, שטויות, יופי שבאת, תיכנסי, נשתה קפה. ואולי הוא בדיוק יכין איזו ארוחה כמו בפעם האחרונה שהייתי כאן. או שזו תהיה טל בדלת. והיא תופתע אבל אחרי שנייה תשמח. אני אומר שחלמתי חלום נוראי, והיא תצחק ותשאל אם הכל בסדר אצלי.

*

לזכרו של כרמל גרוס, חבר קרוב ואהוב שנהרג בתאונה בשוליים של מחלף קיבוץ גלויות בשבת, ה-2 בנובמבר 2002, בזמן שיצא מהרכב בו נהג כדי לבדוק תקלה.

פעם בכמה זמן (בהתחלה זה קרה הרבה, עכשיו לעתים רחוקות) אני רואה ברחוב מישהו שלשבריר שנייה נראה כמו כרמל. זה בדרך כלל משהו מאד עדין – משהו בזוית של היציבה, או תו מתווי הפנים.

לעתים יותר רחוקות אני נתקלת במשהו שמזכיר לי אותו, לא במובן הפיזי אלא באופן בו הוא היה קיים בעולם. בנדיבות, בנוכחות מלאה, מישירה מבט (בכל המובנים – הוא היה צלם מוכשר, איש של יושר יושרה וצדק) ברצינות, ביסודיות, באהבה.

שש שנים הן המון בזמן אינטרנט. כשחיפשתי בגוגל את כרמל לפני יומיים, מצאתי רק שני אזכורים. וזה היה לי עצוב. הייתי רוצה שהשם שלו יהיה נוכח יותר. כאילו, שתהיה אפשרות לפגוש אותו בלחיצת כמה מקשים.

שש שנים הן המון בזמן חיים. מי היה חושב שנתרגל לאי היותו.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “2 בנובמבר 2002

  1. תמיד הייתי רחוקה מכרמל וגם עכשיו וזו הפעם הראשונה מאז שהלך ששוב הרגשתי אותו וגם את זה שהלך תודה מהמקום שלו שבלב

  2. כל כך מרגש ועצוב. תודה, תמי.
    לראות מישהו שמזכיר לנו אדם קרוב שמת ברחוב, לחשוב לרגע שזה ממש הוא – זה קורה לי בלי סוף. ואי אפשר לתאר כמה הרבה שנים אחרי.

    • זה מדהים. משהו כל כך מתרגל לזה שהוא איננו ויחד עם זאת איפשהו בתאים ובקשרים של התודעה הוא עוד כאן ולכן יכול להופיע פתאום לרגע, ברחוב.
      תודה, נעמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s