ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (6) מלכודת הקוף

ראיתי פעם ציור של מאייר אוסטרלי שעסק באיך לעשות דברים בעדינות, דברים מאד פשוטים. מה שאני זוכרת היה להחזיק דברים כמו שמחזיקים אפרוח בן יומו, בקלילות, כי אם לא תאחז את האפרוח הזה בקלילות, בעדינות, בשנייה אחת, הופס, הרגת אותו ואין אפרוח. ללמוד איך להחזיק בעדינות זה מאד חשוב. לא לתפוס ולא להחזיק בכוח, אלא בכבוד. כל אדם, ובמיוחד את הקרובים אליכם. לתת להם מרחב לעצמם, ולא לנסות לגרום להם להיות כפי שאתם רוצים שיהיו. לפעמים אני אומרת שלאהוב פירושו: אני אוהב אותך, מי ייתן ותהיה שמח ובריא. והיאחזות פירושה: אני אוהב אותך, אז בבקשה עשה אותי שמח ובריא. וזה ההבדל. אם אנו רוצים את האדם האחר כי הוא גורם לי להרגיש טוב אז אנו נפעיל עליו מניפולציות. אך אם אנו אוהבים את האדם השני כך שהשמחה והאושר שלו הם תענוג עבורנו, אושרם הוא אושרנו, אז נחזיק אותו בעדינות. לעתים קרובות אני מזכירה את הסיפור שהייתי בת שמונה עשרה או תשע עשרה וקיבלתי את המכתב מהודו מפרידה בדי (האישה המערבית הראשונה שהפכה לנזירה במסורת הטיבטית) שהזמינה אותי להצטרף אליה לבית הספר ללאמות צעירים. ואני זוכרת שרצתי ברחובות לונדון, שמחתי כל כך שאני נוסעת להודו, ופגשתי את אמי בדרכה מהעבודה ואמרתי לה: "אני נוסעת להודו!". והיא אמרה "הו, באמת, יקירה? ומתי את עוזבת?". זה מה שהיא אמרה. לא "אוי, איך את יכולה לעזוב אותי? אני אמא שלך ואני אשאר לבד!" אחי היה אז במלאזיה. "איזו מין בת את? את לא אוהבת אותי?" היא מעולם לא אמרה זאת. היא שאלה: "אה, מתי את נוסעת?". וכשהייתי בהודו, כל עשר שנים היא היתה אומרת "אם אשלח לך כרטיס – האם תבואי הביתה לחודש?" וכשבאתי הביתה היא מעולם לא בקשה שלא אסע בחזרה. מדוע? כי היא אהבה אותי, כי היא רצתה שאהיה מאושרת. היא אמרה לחברים שלי – הם סיפרו לי – שהיא תמיד התפללה שבגלגול החיים הבא שלה, היא שוב תחזור כאימא שלי כי היא חששה שיהיו לי הורים שלא יבינו שאני זקוקה לסגנון חיים מיוחד. זו אהבה. לא הרצון שתהיה ככה, שתעשה אותי מאושר. ועם סוג כזה של פתיחות כלפי אלה שאנחנו אוהבים – כשאתה איתי אני שמח, אם אינך איתי אבל אתה מאושר – אני שמח. מי ייתן ואתה תהיה בטוב ובשמחה. זה שעור מאד חשוב עבורנו, ללמוד כיצד לשחרר. הורים, לפעמים, במיוחד באסיה, נוטים לרצות להוביל את חיי ילדיהם. מבחינה מסורתית להורים עדיין יש הרבה שליטה. הם חושבים שזו אהבה אך למעשה זו אהבה עצמית. כמובן שזה נשמע הרבה יותר טוב לומר הבן שלי רופא, הבן שלי עורך-דין, הבן שלי אדריכל, מאשר לומר "הבן שלי נסע להודו והוא מסתובב בספריה הבודהיסטית". אז על כל אחד מאתנו להתבונן לתוך לבו ולראות את האזורים הייחודיים בהם אנחנו נאחזים, ואז לעשות מאמץ להתחיל לשחרר קצת. לכל אחד מאתנו יש את האזורים שלו. כשנגיע לדרך שמונת הנתיבים, נדון בזה בפירוט גדול יותר. אך כרגע אנו דנים בעובדת הבעיה. ההיאחזות הטוטאלית בתחושת האגו הזו ובכל דבר שמחזק את האגו וחוסר יכולתנו לשחרר.

הסיפור השני שעוסק בכך הוא על מלכודת הקוף. הייתה מלכודת שהורכבה מאגוז קוקוס מרוקן שחובר במסמר לעץ. יש חור בקוקוס ובתוכו שמו משהו מתוק ונחמד. הקוף הגיע, הריח את הממתקים והכניס את ידו דרך החור לאחוז בממתק. הוא אגרף אגרוף ואז הגיעו הציידים וכמובן שהקוף רצה לברוח, אך לא יכול בגלל האגרוף. הוא רוצה לברוח אבל רוצה גם את הממתק. בתודעה של הקוף ישנו קונפליקט, הוא חייב את הממתק והוא בסכנה כי הציידים מגיעים. והציידים ניצחו, כי הוא לא מסוגל היה לשחרר. שום דבר לא מחזיק את הקוף. כל מה שעליו לעשות זה לשחרר ולברוח. אך אינו יכול. זו אנלוגיה מבריקה למצב שלנו. אנחנו פשוט לא מסוגלים לשחרר, שום דבר לא מחזיק אותנו, אז שם אנחנו נשארים. וכמו שאני נוהגת לומר באופן מסוים המנטרה שמחזיקה את כל הדרך הבודהיסטית אינה hum mani padme hung, המנטרה האמתית היא Let go, Let go, Let go. כי אנו עלולים להפוך גם את הדהרמה לעוד דרך להאדרה עצמית אם איננו זהירים. בהתחלה כולנו בעניין של להפוך לנזירים ונזירות, אנו יכולים לדעת עוד ועוד על בודהיזם, קראנו את כל הספרים הנכונים, פגשנו את כל הלאמות הנכונים, קיבלנו את כל ה initiations הנכונים, זה הופך לזהות, אתם יודעים. "כמה ריטריטים אתה עשית?" עלינו להיות מאד מודעים לכך, שהדהרמה לא תהפוך לעוד דרך לחיזוק תחושת העצמי שלנו. כפי ש Palden Atisha (מלומד בנגלי שהגיע לטיבט במאה ה-11), אמר, אם מישהו למשל עשה ריטריט של שנה: כשתצא, השאלה שתשאל את עצמך היא, האם הייסורים הרגשיים, האגו הנאחז שלי, תאוות הבצע והכעס, הגאווה והקנאה, האם הם גברו, האם אני יותר רגזן מקודם? האם זה נשאר אותו דבר? או האם הם פחתו? האם אני נוטה פחות לכעוס, נוטה יותר לסובלנות, ספונטניות, לא לא-שמח במזל הטוב של אחרים, לא מרגיש קנאה, מרגיש יותר סיפוק עמוק והוקרת תודה? אם החוליים הרגשיים שלנו גדלו או לא השתנו למרות שנה של מדיטציה, למרות כל החוויות או התובנות, זה היה בזבוז זמן. אם אתם חושבים שנשארתם פחות או יותר כפי שתמיד הייתם, אז כנראה לא הגעתם רחוק. הנקודה היא שכל מה שאנחנו לומדים, כל התרגולים שאנו עושים, מטרתם להפחית את הרגשות המאמללים שלנו ובמיוחד את האובססיה שלנו כלפי עצמנו. אז אם אנו עדיין מוצאים את עצמנו תמיד במרכז היקום, כנראה ששום דבר עוד לא ממש עובד. זו נקודה כל כך חשובה במיוחד כי אנשים מגיעים לכאן ולומדים את הדהרמה, קוראים ספרים, פוגשים את הלאמה, מתרגלים מדי יום, והכל מקסים וגורם להם שמחה אבל לרוב זו רק העצמת העצמי שלהם. מנקודת מבט רגילה, מותנית, זה בסדר, לפחות אנו שמחים בדברים טובים, בדברים מיטיבים, אבל אם זה נשאר ברמה הזו אז שום דבר יסודי לא השתנה. כי אז, אם הלאמה לא מחייך אלינו, אם הוא מתעלם מאתנו או אם משהו מרגיז אותנו או שלא הבנו אותו וכולם כן אז אנחנו אומללים, ובשביל מה? אנו רק ממרקים את האני אך תחושת האני הזו היא גורם השורש של הדוקהה שלנו.

איך להשתמש בדהרמה בדרך שלאט לאט תקלף את שכבות ההזדהות השגויה ותביא אותנו בחזרה אל מה שאני באמת? ולא רק ללטש עוד על פני השטח את התחושה של 'אני' יציב ובלתי ניתן להריסה? זה דבר שבמיוחד אלה שנמצאים בדהרמה הרבה שנים צריכים לשאול את עצמם. על כולנו לשאול את עצמנו. זו הסיבה שאחרי ההארה הבודהה לא רצה ללמד. כי הדהרמה עדינה מדי, היא הולכת נגד העולם. לא יבינו את זה, במילים אחרות רק ישתמשו בה לעוד האדרה עצמית במקום לפירוק תחושת האגו. אז האלים ברהמה ואינדרה הרגיעו אותו שאנשים כן יבינו, יש אנשים שיכולים להבין, אינך יכול להימנע מללמד רק משום שזה קשה. והוא לימד ובתקופתו אלפי אנשים התעוררו. כמובן שהבודהה היה לצידם וזה עזר. אך הנקודה היא שעלינו להיות זהירים מאד לא להשתמש בתרופה כסוג של רעל. לכן זה קשה; לכן זה מסובך. הרבה אנשים אומרים לי זאת. "אני מתרגל כל כך הרבה שנים, פגשתי כל כך הרבה לאמות, אני לא מתקדם לשום מקום". ואני לא יודעת מה התשובה אבל אני חושבת שאם לא נלמד כיצד לתרגל בלי היאחזות, התרגול לא יעבוד. הם בסופו של דבר רק יבריקו את האגו במקום להרוס אותו, לראות דרכו. סליחה לא התכוונתי לתת לכם את הקדרות הזו… הנקודה היא שזה לא מי שאנחנו באמת. לכן זה כל כך טראגי. הרבה אנשים מבלים שנים על גבי שנים בניתוח התרופה עד למרכיביה הכימיים, אז הם יודעים הכל על התרופה מבפנים ומבחוץ. אחרים לוקחים את המרשם ואת התרופה ומניחים אותה על המקדש שלהם ומשתחווים לה וסוגדים לה ומדליקים קטורת כמנחה ואומרים, הו תרופה נעלה, את המרפא לכל חוליי העולם בבקשה העניקי לי את ברכתך כך שארפא וכל היצורים החיים ירפאו! אבל הם לא לוקחים את התרופה. הם לא עוצרים לבלוע אותה.

דהרמה עובדת. היא עובדת כבר 2600 שנה. לאחר ההארה הבודהה לימד ואנשים הבינו. והסיבה שאנחנו כאן היום בחדר הזה היא כי מאז ועד היום אנשים ממשיכים להבין זאת. זו אינה מסורת מתה. זו מסורת של נשים וגברים שלקחו את התרופה והבריאו. אפילו כיום עם כל הטכנולוגיה, בבסיס זו עדיין אותה תרופה עם אותם מרכיבים. בכל אופן החשוב ביותר הוא לוודא שהתרגול לאט ובהדרגה עוזר לנו להפוך את תחושת העצמי היציב שלנו ליותר ויותר שקופה. לא יותר אטומה ומבריקה ונוצצת. האגו לא יכול להגיע להארה. הוא יכול להעמיד פנים שהוא מואר אבל זה רק משחק. אז תחושת העצמי שלנו צריכה להפוך להיות פתוחה יותר ויותר, רחבה ושקופה. אז אנו יודעים שאנו בדרך הנכונה.

רבים מכם נמצאים בדהרמה כבר זמן ארוך. זה טוב לתת לעצמך כ-20 שנה ואז להסתכל ולראות איך אנחנו מתקדמים. זה לוקח זמן, זו לא תרופת אינסטנט. אך האם היא מרפאת? זו השאלה. האם אנו בריאים יותר, פנימית? האם אנו משוחררים? במובן הפנימי של שחרור. הדהרמה, אומרים, צריכה להיות כמו שמרים בבצק של חיים כבדים. להפוך הכל לאוורירי יותר. התודעה שלנו צריכה להיות קלה יותר, הלב שלנו גם. יותר מרווח, פתוח, מושפע פחות מנסיבות חיצוניות. אלה האינדיקציות. לא חלומות מיוחדים או חוויות פנטסטיות במדיטציה או הבנות פנימיות מדהימות, שמופיעות ונעלמות. אלא איך התודעה שלנו בפועל מתמודדת עם חיי היומיום שלנו? האם אנו נדיבים יותר? האם אנו חושבים על אחרים לפני עצמנו? האם האושר של אחרים משמעותי לנו יותר משלנו? לא רק של האהובים עלינו אלא בכלל. האם יש לנו תחושת קשרי גומלין עם שאר הברואים? האם באמת אכפת לנו מאחרים? האם באמת אנו מכירים בכך שכל אדם שאנו פוגשים רוצה להיות מאושר? ולאחל להם זאת בכנות? זה מה שעלינו לשאול. לאחר כל המאמצים האלה, כל מליוני המנטרות והעליות לרגל והשאר, בסוף היום האם אנו טובים יותר מהשכן שלא עשה שום דבר מאלה, אבל יש לו לב טוב?

שאלות

שאלה: אני אוהב את המנטרה "Let go" אבל אני גם אוהב לחשוב על מחויבות. לפעמים אתה מחויב למשהו ואז מעומת עם הצורך לשחרר. תוכלי להסביר מעט יותר את הקשר בין מחויבות לשחרור?

ט.פ:  ובכן רק משום שדיברנו על letting go הכוונה אינה ל- let go לדרך עצמה, (צוחקת), אלא להשתחרר ככל שניתן מהשאיפה המונעת על ידי האגו. דיברנו קודם על הדיכוטומיה הבסיסית בין הכוונה שבתרגול, שהיא לשחרר אחיזה באגו, לבין ראיית הרעיונות שלנו על מי אנחנו ומי האחרים, והפחתת ההיאחזות שלנו בהם. קודם כל, ישנה כאן השאלה של יצירת תחושת אגו בריאה. תחושת אגו בריאה היא אגו מאוזן ומבוית כהלכה, אגו קטן ושמח. אגו כזה יכול להפסיק להכביד על עצמו. אתם מבינים את כוונתי? אנשים שתחושת העצמי שלהם פגועה הם בבסיסם אנשים מוטרדים פסיכולוגית או בעלי בעיות מנטליות שונות. ניתן להבחין שהם שקועים לגמרי בעצמם ובכאבם. אפשר לומר שהאגו מאד שמח להיות אומלל, כי כשאני אומללה אני חושבת רק על עצמי. הילדות הלא מאושרת שלי, מה הוריי עשו, כל הדברים האיומים שקרו לי, החברה שבאופן כללי היא כה אכזרית, בני הזוג שלי, החיים שלי, הזה שלי וההוא, אני, אני, אני… ועם אגו שעסוק בעצמו, אי אפשר פשוט להרוס את האני. כי הוא כאוב, סובל, הוא כבר מאד לא בריא. לכן, בעצם, עלינו לרפא את תחושת הבריאות של האגו על מנת להגיע אל מעבר לאגו. בהתחלה על האגו להיות בריא כדי להיות בעל ברית בדרך עד שנגיע לנקודה בה נוכל להתעלות מעליו, כשהוא יכול להפוך לשקוף. האגו לא נעלם כשמכים אותו. אם יש לכם סוס מרוץ לא תשיגו את כניעותו במכות. אתם תאלפו את הסוס על ידי שתגרמו לו לחוש אמון, להיות ידידותי, לרצות להיות מועיל. ואז תאלפו אותו ללכת לאן שתרצו שילך. כך גם עם התודעה, קודם עלינו לאלפה בעזרת אמצעים מיומנים, במטרה להשיג תודעה מאולפת שרוצה לשתף פעולה, למרות שבסופו של דבר האגו יודע שהדרך מובילה למותו. אבל הוא סומך על יכולתו להתפתח למשהו גדול יותר מעצמו. אז חשוב מאד יחד עם ההתערטלות וה – letting go שתהיה לנו גם תחושה של ריפוי ושל העצמה. במובן של הערכה עצמית וערך עצמי הכרחיים. כשפגשתי לראשונה את ה – Karmapa ה-16 בכלכתה, תוך זמן קצר הוא אמר לי – הייתי אז בטח בת 22 – "הבעיה שלך היא שאינך מאמינה בעצמך, ואם את לא, מי יאמין בך?" וזה מאד חשוב. זה ההבדל בין ניפוח תחושת האני שהיא שלילית מאד וכמו בלון מלא אויר חם, לבין ריפוי תחושת העצמי והפיכתה לבריאה ומאוזנת שיכולה להתחיל ללכת אתנו את הדרך ולעודד אותנו. שנטידווה ב Bodhicharyavatara אומר שיש הבדל גדול בין גאווה ויהירות, שהן כמובן זיהום מנטלי, לבין ביטחון. אנו זקוקים לביטחון. עלינו להאמין שביכולתנו להגשים את הדרך. ועלינו להאמין שאנו משהו גדול יותר ממי שאנו חושבים שאנחנו. ושאנחנו עצמנו יכולים לזהות זאת ולייצב זאת. זוהי דרך מאד עדינה כי מצד אחד אני מדברת על לשחרר ולהרוס, אבל ראשית עלינו ליצור משהו מאד בריא. לכן הבודהה לימד קודם כל מדיטציית שמאטה (או Shi ney) שמטרתה להשקיט, לאזן ולרכז את התודעה סביב אובייקט אחד ב samadhi  (ריכוז). איננו יכולים לעשות זאת אם התודעה אינה מאוזנת היטב. אם התודעה לא מאוזנת לא נוכל להיכנס לרמות עמוקות יותר של samadhi. אז ראשית עלינו להשקיט את התודעה, להפוך אותה מאוזנת ומרוכזת וכשהיא בריאה וחזקה, אז נוכל לפרק אותה בעזרת מדיטציית ויפאסנה. אך כל עוד תחושת העצמי שלנו מאד  שבירה ואנו סובלים מערך עצמי נמוך, זה לא יעבוד.

יחד עם זאת, הבודהה כמובן לימד חמלה ו –  loving kindness המכוונים ראשית אל האדם עצמו. זה לא איזה תרגול ניו אייג'י, זה מגיע ישירות מהבודהה. כשאנו מתרגלים loving kindness וחמלה אנו מתחילים עם עצמנו. מי ייתן ואהיה בריא ומאושר. מי ייתן ואהיה שליו ורגוע. מי ייתן ואהיה משוחרר מסבל. אנו משתמשים במילה אני. בסופו של דבר אולי לא יהיה 'אני' במובן הרגיל שאנו תופסים אותו, אבל ברמה יחסית אנו עדיין חושבים במונחים של האגו שלנו ולכן עלינו להפוך את האגו שלנו לשמח, מקורקע, נדיב וחומל.

הולכים צעד אחר צעד ואי אפשר פשוט לומר: אוקיי, העצמי אינו קיים, אני בעצם רק וואו פנטסטי, מפיץ אור, אינסופי, פתוח וריק! וזהו, האגו ייעלם כמו בועה. אם הייתה אפשרות כזו זה היה נפלא אבל זו הייתה רק ההתחלה, לא הסוף. כי לייצב את החוויה הזו למשך זמן זה אתגר הרבה יותר גדול. אנו מתחילים מהיכן שאנחנו. הבודהה תמיד מתחיל מאיפה שאנחנו נמצאים. למרות שאיננו רואים את הדברים כפי שהם, עדיין בתוך המסגרת הזו אנו יכולים להתמודד עם הרגשות השליליים שלנו, לעודד רגשות חיוביים ותחושות טובות יותר כלפי עצמנו, כי אם איננו אוהבים את עצמנו ויש לנו הערכה עצמית מאד נמוכה אנו ניצור בעיות לעצמנו ולאחרים בלי סוף. הרבה מהדברים הבאמת איומים שקורים בעולם לא נעשים על ידי מי שיש לו תחושת עצמי שמחה, שלווה מרוכזת ומאוזנת. הם נעשים על ידי אנשים שיש להם או תחושת עצמי מנופחת בצורה קיצונית שהיא מאד בלתי מאוזנת פסיכולוגית, או אנשים עם תחושת עצמי מאד נמוכה. אז חשוב מאד לכן קודם כל לרפא את עצמנו ברמה היחסית לפני שבאמת חושבים על התעלות ממשית. זה כמו אנשים שרוצים לבנות גג מוזהב על מקדש. עליהם להתחיל ביסודות. אם אין לך יסודות טובים, חזקים ועמוקים הקירות המקושטים והגג המוזהב לא יחזיקו מעמד, הם יקרסו. ואני חושבת שיותר ויותר לאמות מתחילים לזהות את זה. כשמלמדים חומר מאד גבוה למערביים הם מגיבים ב"וואו!" ומכיוון שהם מאד מלומדים אינטלקטואלית הם יכולים להבין. אבל אז רואים איך הם מתנהלים בפועל, הם יכולים לחזור על הכל באופן קולח וחכם, הכל נשמע נפלא אבל האופן בו הם חיים את חייהם ומגיבים לנסיבות שליליות מראים שהם לא התחילו להבין.

אז עלינו לחזור ליסודות. אלה שדיברנו עליהם. ההכרה במצב הקשה הזה של סמסרה וה dukkha שבבסיסה, מה גורם לה וכיצד להתגבר עליה. כשהבודהה דיבר שוב ושוב על עקירת הרגשות השליליים וטיפוח הרגשות הטובים הוא לא דיבר ברמה האולטימטיבית, אלא ברמה היחסית שלנו שנשלטת על ידי תחושת האני. גם הבודהה עצמו דיבר ברמה יחסית כי אם נוכל להתמודד עם היחסי אז זה יתגלה גם ברמה המוחלטת. אי אפשר לקפוץ ישר אל המוחלט אלא אם אתם רמאנה מהרישי או משהו. עלינו ללכת צעד אחר צעד. והצעד הראשון הוא להתבונן בתודעה שלנו, לזהות את מה ששלילי אצלנו ואיך להמיר אותו למשהו חיובי, לעודד את צמיחת מה שחיובי בתוכנו עוד ועוד. שני דברים מתרחשים כאן: מצד אחד אנו מנסים לפתוח את האגרופים הקפוצים שלנו ולהרשות לדברים לזרום דרכינו, לזהות את חוסר הקביעות, להכיר בעובדה שדברים, כולל אותנו, אינם סטטיים, לא יציבים, לחשוף בהדרגה את התודעה שלנו לכך בעזרת הלימוד ואל תוך הלב שלנו בעזרת תרגול מעשי עד שבהדרגה זה יוצא מתוך כל נקבובית של הגוף שלנו, ההבנה הזו. על כולנו להתחיל מאיפה שאנחנו. ולאט לאט עם ההתקדמות בדרך, דברים שבהתחלה נראו מאד קשים ובלתי אפשריים הופכים קלים ולגמרי אפשריים. אך כמו כל יכולת זה דורש אימון רב. מישהו אמר אתמול שכדי להפוך לפסנתרן שמנגן בקונצרטים יש להתאמן לפחות 16000 שעות. וזה רק אימון של האצבעות. אז כמה זמן ייקח להפוך את התודעה למיומנת? תחשבו על זה היום! (צוחקת).

*

שאלה: בנוגע לגורמי ה- dukkha. יש הבדל בין האמירה שאם נחפש את האגו לא נוכל למצוא אותו, לבין האמירה שהוא לא קיים. מהו המכניזם של הדוקהה?

ט.פ:  כל עוד אנו חיים במצב של שניות (דואליות) של עצמי ואחרים, כנפרדים, יהיה דוקהה, כי אנו חיים במצב יחסי שנקרא סמסרה, והדוקהה בטבעו. הנקודה בנירבאנה היא שכל גורמי הדוקהה כבר אינם מתקיימים בה. אין שום דרך לדבר על נירבאנה ולכן הבודהה מעולם לא דיבר עליה, כלומר כמעט ולא דיבר על הבלתי מותנה. הבלתי מותנה, הבלתי קונספטואלי מטבעו נמצא מעבר לרעיון, אז שום דיבור עליו לא תואם אותו. הבודהה אמר: זו הדרך, לכו בה וכשתגיעו אתם תדעו. כל עוד אנו חיים במצב תודעה השקוע בדואליות, שמשמעה תחושת 'אני וכל השאר שאיננו אני', אז תהיה היאחזות בתחושת האני, בין אם אני כמשהו עליון, או כמשהו נחות, או שווה לאחרים, עדיין יש היאחזות בזהות. והפעולה הזו של היאחזות פסיכולוגית היא דוקהה בעצמה. ולכן בכל תחום של הקיום בו תהיה, ביסודו קיים דוקהה. כשמגיעים לרמות גבוהות מאד של ריכוז (סמדהי), אולי ברגע הספציפי הזה אין דוקהה, אך הוא חולף ואז 'נוחתים' שוב. לכן הבודהה אמר שזהו לא שחרור, וכשלעצמו לא מאד מועיל.

רואים לפעמים אנשים טובים מאד שתרגלו קשה מאד, יש להם חסידים ולאחר זמן מה הם 'נופלים'. הם חושבים שהם מוארים אבל הם לא. התודעה שלהם הגיעה לרמות מאד גבוהות של מודעות והם טעו לחשוב שזהו שחרור. זה בעצם די מסוכן, כי אנו חושבים שאנו הרבה יותר מתקדמים ממה שאנו באמת. דוקהה מכה שורשים מאד עמוקים בנפש שלנו. לכן כל כך קשה לעקור אותו אחת ולתמיד. אך לא בעזרת הליכה לרמות מודעות גבוהות יותר ויותר שאין להן דבר עם זה, אלא בחפירה עמוק לתוך הנפש שלנו. (psyche). עד שנגיע לרמת המודעות שאין לה דבר עם כל זה. כשאנשים נכנסים לסמדהי הם נכנסים ל'תודעת הבסיס' (alaya-vijnanan), וחושבים שלהיות במצב הזה, זה שחרור, אך כמובן שזה לא. מודעות אמתית, לא קונספטואלית, היא משהו שונה. מכיוון שאין תחושת עצמי אין דוקהה. אפשר לראות את הדוקהה אצל אחרים ולחוש אותו עמוק בלבנו. זה לא שברמת המודעות הזו האדם אינו מרגיש, לאדם יש אמפתיה טוטאלית עם כל הברואים, אך משום שאין תחושת 'עצמי' ו'אחרים' זו גם, באותו זמן, חמלה גדולה למצבם של אחרים. ישנה הבנה עמוקה מאד. לכן מנג'ושרי מחייך. חמלה אינה רק לקבצנים ברחוב ומצורעים ולמי שאיבדו את כל משפחתם ובתיהם. זו חמלה אמתית לעובדה שלכולנו ישנו הפוטנציאל הבלתי ייאמן הזה ותראו מה אנחנו עושים אתו. ככל שישנה יותר חכמה אנו רואים את המצב בבהירות וחמלה אדירה עולה כי אנו רואים איך כולנו מתאמצים כל כך להיות מאושרים, עובדים כה קשה בשביל זה, ובסופו של יום אנו רק מאמללים את עצמנו ואת האחרים, ומחריבים את הפלנטה בו זמנית כי אנו כל כך הולכים שולל. זו יכולה להיות פלנטה של אלים במקום מה שלעתים קרובות היא פלנטה של השדים, ועדיין, הפוטנציאל לשניהם נמצא בתוכנו.

שאלה: יש לי שאלה על אבל. עבדתי בהוספיס מספר שנים ואחד הדברים קורעי הלב היו כל האבדנים שמעולם לא התאבלו עליהם. תהיתי מה התרופה הסותרת לזה?

ט.פ:  אני חושבת שהתרופה האולטימטיבית היא לראות שמהתחלה לא היו coming or going. אבל בינתיים, אני חושבת שהתרופה היא קבלה. פילוסופית אנו מבינים שיש חוסר קביעות ומוות אבל לא באמת מאמינים בכך בלב. זה קורה לאנשים אחרים. לא לי. אז יש לנו את האבל של הפרידה אבל גם יש לנו הכחשה, וזה מחמיר את העניין. כשהייתי ילדה אימא שלי עסקה ברוחניות, נערכו סיאנסים אצלנו בבית כל שבוע והשכנים היו באים. שניים מהשכנים איבדו את בנם במלחמה; זה היה בשנות ה-50 כך שהמלחמה עוד הייתה אירוע טרי. הם איבדו את בנם בצבא כשהג'יפ שלו התהפך על גשר והוא נשרף למוות. הם הצטרפו למעגל כדי לדבר אתו. והוא הגיע דרך המדיום שגם היא הייתה שכנה שלנו ואמר – לגבי התהליך של מותו – "טוב, זה באמת היה איום אבל עכשיו אני בסדר, תנו לי ללכת. המשיכו עם חייכם, עליי ללכת עכשיו. אל תתאמצו להחזיר אותי. הצער שלכם מעכב אותי. בבקשה המשיכו בחייכם ותנו לי להמשיך בחיי החדשים". אך הם לא יכלו. הזהות שלהם הפכה מחוברת לחלוטין עם האבל. הוא היה בנם היחיד והם לא יכלו לקבל את העובדה שהוא עזב אותם. כך שכילדה ראיתי איך זה לא עזר לאף אחד. ההיאחזות, ההזדהות עם הסבל שלהם, זה הרס אותם וגם פגע בבן שלהם! כי הוא הרגיש כל כך רע, הוא היה כלוא באבל שלהם. כמובן שאם מאבדים מישהו שאהוב וקרוב יש תקופת אבל, זה טבעי. אבל אז צריכה להיות היכולת לשחרר. עליך לקבל שהם ממשיכים הלאה בהתאמה לקארמה שלהם, יש להם את גורלם שלהם, הם ממשיכים. אם אנו יושבים ומתאבלים זה לא מועיל להם. בספרים נאמר שאם מישהו מת ואנשים מתאספים לערוך פוג'ות, אל להם לבכות, להיאנח, לגנוח, ולקונן. זה גורם לרוחות להרגיש מאד לא טוב ולא נוח ולא עוזר להם. יותר טוב להיות רגועים ולהתפלל ולהודות ולאחל להם טוב במסעם, כי הם הלכו. לעיתים קרובות אנשים כותבים שהם איבדו מישהו קרוב שאהבו מאד, ושואלים מה עלי לעשות? במיוחד כשמישהו התאבד או משהו כזה. ואני אומרת עליך לעשות merit – ערך בשמם, לתת צדקה למישהו שהם היו מעריכים, אם אתם יכולים לעלות לרגל ולתת מנחה בשמם, גם כי עליה לרגל מוציאה אותם החוצה במקום לשבת בחדר ולהתאבל והם פוגשים עוד אנשים שהולכים לאותם מקומות נותני השראה, ומרגישים שהם עושים משהו. אז עלינו לקבל שאנחנו מגיעים אל הקיום לזמן מה ואז שוב עוזבים. וממשיכים שוב. אנחנו ממוחזרים ללא סוף. מאד אקולוגי! ועלינו לעזור לתהליך המיחזור הזה. עלינו לקבל שכך הם הדברים בעומק הקיום שלנו, בכל רגע אנשים מתים, בכל רגע אנשים מאבדים את היקרים להם. עלינו לקבל זאת. אם זה קורה להם מדוע שלא יקרה גם לי? כך הוא העולם, זה דוקהה. גם עם הטכנולוגיה האדירה שלנו עלינו עדיין למות. ואתם יודעים יש מקומות בהם כולם רוקדים ושרים אחרי מוות כי כנוצרים הם מאמינים שילכו לגן עדן, אל האלוהים. זה הרבה יותר הגיוני. ואני בטוחה שההכרה רוקדת. בואו נהיה שמחים. אלא אם מישהו יוצר קארמה באמת מרושעת ואפלה, אז הם זקוקים לכל התפילות שישנן. אבל לאנשים רגילים, עם עליות וירידות, נקודות טובות ורעות, הם פשוט ממשיכים, נאחל להם טוב, וניתן להם ללכת.

שאלה: יש לי שאלה על נושא שעולה לפעמים בשיחה. אם מישהו חולה במצב סופני ובסבל גדול, מבקש שימיתו אותו, האם יש לסרב?

ט.פ:  אין בבודהיזם באופן מסורתי עיסוק בשאלה זו משום שבעבר כשמישהו הגיע לנקודה שבו עליו למות, הוא מת, כך שהשאלה לא עלתה. עם ההתקדמות הרפואית ניתן להאריך חיים באופן מלאכותי גם אם הגוף אומר שהגיע הזמן ללכת. איני יכולה להיעזר בשום טקסט מסורתי אז הייתי אומרת שישנם שני רעיונות הפוכים לחלוטין. כאשר אנשים סובלים ולא במצב סופני, או מחוברים למשהו, וניתן להמשיך כך לאורך שנים, המבט המסורתי יהיה תמיד שאסור לקחת חיים ושחוסר הנוחות והכאב הם דרך לטיהור קארמה שלילית מהעבר ואם תקצר אותם הם יצטרכו לחזור שוב ולעבור זאת שוב. זו לבטח תהיה הגישה המסורתית, ככלל אני מסכימה אתה. אלא אם אתה במצב שבו בלי המכונה לא היית חי, במקרה כזה אני חושבת שהוגן – אם אתה בוחר – לכבות את המכונה. הרבה לאמות ומתרגלים אחרים חוו לאורך שנים חוליים כואבים מאד, או שהיו בכלא שנים רבות, נחקרו ועברו עינויים, אבל השתמשו בכך, במקום לחוש רחמים על עצמם, והם התגברו. כלומר ניתן להשתמש בכאב כמדיטציה רבת עצמה, אני יודעת שזה נכון. ניתן גם לעשות תרגול טונג-לן, (תרגול מדיטציה של נתינה וקבלה) וכן הלאה. כל עוד התודעה לא נפגעה ניתן לתרגל. אז למרות שזה נתיב מאד קשה, הוא יכול להיות עצמתי. זה תמריץ חזק מאד להפוך את התודעה לחזקה יותר מהגוף ולהתגבר על ההזדהות עמו. אבל לאנשים אחרים יהיו השקפות שונות. הבודהה אמר וזה נכון, שישנם שני סוגי סבל, אחד פיזי והאחר מנטלי. ולמרות שכולנו צריכים לשאת סבל פיזי בזמן כזה או אחר, אנו לא חייבים לסבול מנטלית, איננו חייבים להזדהות עם הסבל הפיזי. אנו יכולים להשתמש בו כבסיס לתרגול שלנו כדי שהתודעה לא תסבול אפילו כאשר הגוף כן. זה לחלוטין נכון.

לחלק 7 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (5) גורמי ה-dukkha

גורמי הדוקהה 

עסקנו הבוקר בקצרה באמת הנאצלת הראשונה, האמת על ה-dukkha. נמשיך לאמת הנאצלת השנייה, האמת על גורמי הדוקהה. כפי שאמרתי, זה כמו הגילוי שיש לנו מחלה אלימה וצריך לשאול: מה גרם לה? כי עד שנדע מה הגורם לא נוכל להשמיד אותה. התחושה העמוקה של חוסר סיפוק, מאד מאד עמוקה בנפשנו. דברים אמורים להיות בסדר אבל איכשהו הם לא לגמרי. או רק לזמן קצר מאד לפני שמשהו אחר צץ. מה גורם לזה? הבודהה אמר שתשוקה היא הגורם לדוקהה. הרבה אנשים אומרים: יש לי תשוקה להארה, האם זה רע? הרי ללא תשוקה לא נצעד בדרך. אז הכוונה אינה רק לתשוקה. הכוונה היא לתודעה הנאחזת, התודעה שאוחזת ולא משחררת. אם נחשוב על הדוגמה המסורתית של סמסרה, של מעגל הלידה והמוות המסתובב ללא קץ, נצטרך להבין שאף אחד לא קושר אותנו בשלשלאות לגלגל הזה. אנחנו תופסים אותו בשתי ידיים, רגליים, שיניים וכל דבר אחר שנמצא. אנו לא רוצים לשחרר. איש לא מחזיק אותנו, אנו מחזיקים את עצמנו. אז השאלה במה אנחנו נאחזים? וללא ספק הדבר הראשון שאנו נאחזים בו הוא חפצים ואנשים. למה? כפי שהזכרנו הבוקר בקשר לדוקהה – אם נקיף עצמנו בחפצים בכמות גדולה יותר, זה יהפוך אותנו לבטוחים, וגם הרבה אנשים, משפחה, חברים, שאנו חושבים שיצילו אותנו מהקשיים שאולי נפגוש בסמסרה. אך כאשר הבודהה לימד על ארבע האמיתות הנאצלות, הוא לימד גם על שלושת מאפייני הקיום. הראשון הוא הטבע הבלתי מספק של הסמסרה – dukkha. השני הוא anitya, שפירושו חוסר קביעות, Impermanence. במילים אחרות יש לנו תשוקה מאד חזקה להפוך את כל האובייקטים למוחשיים, גשמיים, לעשותם יציבים, שיהיו אמתיים, קבועים וקיימים לנצח. ודברים מטבעים אינם יציבים. הם עשויים מהרבה חלקים והם בלתי קבועים באופן בלתי ניתן לערעור. וזה כולל אנשים, מערכות יחסים. במילים אחרות, דברים נעים וזורמים ואנו מנסים לחסום אותם, להשאיר הכל אותו דבר, אנו חושבים שזה יעניק לנו ביטחון. אך מכיוון שזה מנוגד לטבע שזורם ומשתנה מרגע לרגע ואנו מנסים לקבע אותו ולעצור את השינויים, אנו בהכחשה של איך הדברים באמת. זה רחוק מלתת לנו בטחון, כי אנו עושים ההפך מאיך שהדברים באמת, יוצרים גבולות מלאכותיים של ביטחון. מתחת לכל זה אנו יודעים ששום דבר לא נמשך לנצח, שדברים משתנים. ותמיד ישנה התקווה שהכל יהיה בסדר. כולם יישארו כפי שאנו רוצים שיהיו. כולם יהיו כפי שאני רוצה שיהיו. והפחד שאולי זה יקרוס: האנשים שאנו אוהבים יעזבו אותנו או יחלו או שמשהו נורא יקרה. הבית שלנו יישרף. החדר הזה נשרף, אתם יודעים. זה היה חדר יפיפה. הוא עדיין מאד יפה, כמובן, שיפצו אותו היטב, אבל הוא היה מקושט כולו עם מנטרות וציורים ואפילו פסל מנג'ושרי המקסים היה מבריק יותר. לילה אחד אנשים ראו להבות יוצאות והמקום כולו בער. היה צורך לצבוע הכל מחדש ולמרבה המזל הפסל רק נעשה מעושן ולא נשרף. זה היה נראה כאילו יישאר לנצח ואז לפתע הכל היה בלהבות. אנו לא יודעים. זה תואם את התקוות והפחדים שלנו. הבעיה שחפצים ומערכות יחסים הם תמימים. הם רק חפצים. זו האחיזה שלנו בהם שהיא הבעיה. לכן רק לוותר על חפצים, כאשר ההיאחזות עוד קיימת בלב, זה לא פותר כלום.

tenzin palmo and manjushri

אספר סיפור מאד ישן שמדגים זאת. בימים ההם היה ראג'ה עם ארמון גדול, המון משרתים והרבה זהב, משי ואוצרות. הוא היה מלך מאד מסור והיה לו גורו שהיה סגפן, כמו סדהו. וכל רכושו היה קערת עץ. הוא היה איש מאד פשוט. יום אחד הגורו לימד את הראג'ה בגן. המשרתים הגיעו בריצה "הוד מלכותך, בוא מהר, הארמון עולה באש!" והמלך אמר: "תטפלו בזה אתם, אני עם הגורו שלי לומד דהרמה, אל תפריעו לי". והגורו קפץ ואמר "אבל השארתי את קערת העץ שלי בארמון!" אז זו הנקודה. האם אנו הבעלים של חפצים או שהם הבעלים שלנו. זה לא כמה יש לנו או אין לנו. כמה זה יחסר לנו אם זה לא יהיה ברשותנו? זו השאלה. הבודהה עזב את הארמון וכל המשפחה שלו והכל מאחור כי זה מה שהיה עליו לעשות. אבל אנשים אחרים באותו זמן לא עזבו שום דבר מאחור, חיצונית. פנימית הם ויתרו – (renounced) והרוויחו תובנות רוחניות גדולות. אז זו לא שאלה של הופעה חיצונית. גם הנזירות והנזירים כאן, חיצונית יש להם הופעה של אלה שוויתרו (renounciates) אבל מה קורה בפנים – אנחנו לא יודעים. הם נראים טוב. כמו שאני אומרת לנזירות שלי, התודעה לא מגלחת את הראש ולא לובשת גלימות. והאם לתודעה יש תחושה של letting go ושל surrendering – או לא, כל אחד מאתנו יכול לדעת. חיצונית נוכל להיות מאד מקושטים ומבפנים ויתרנו. חיצונית אולי אין לנו דבר אבל מבפנים עדיין נאחזים. כי מהי היאחזות? האגו שנאחז. וכשהבודהה אמר שהיאחזות היא הגורם לדוקהה, הוא התכוון להיאחזות של האגו, שהוא האשליה הבסיסית שלנו, הבורות הראשונית שלנו. כשאנו מתחילים לראות את סיבת הסבל שלנו זה לא מספיק לחשוב שאם תוותר על סבל ותעזוב את המשפחה שלך ותבוא לכאן אז בהכרח תרגיש טוב יותר. כי מאיפה שנבוא ולהיכן שנלך אנו נושאים אתנו את המטען של האגו הנאחז שלנו, וזה בהחלט מטען מאד כבד שאנו סוחבים על הגב בסמסרה, אליו התכוון הבודהה. כך שכל הדרך הבודהיסטית ברמה מסוימת יכולה להיות הדרך להבין איך להרפות, ולבסוף להניח, לאחיזה הנואשת בתחושת האני. האני שנמצא בדיוק במרכז היקום, העכביש הגדול במרכז הרשת שכולנו טווים. אנו מדמיינים שאם רק נישאר מסופקים, אם רק נספק, אם רק נמשיך להרגיש שזה שווה, נהיה מאושרים. מבלי לזהות שזהו בדיוק הגורם לסבל שלנו. כשנגיע לאמת השלישית, האמת של השחרור מהסבל, נעסוק יותר בבהירות במצב נטול האגו. כמובן שלהניח לאגו לא אומר שנפסיק להתקיים. זה ממש לא אומר שנהפוך לאיזה blissed out cosmic blob.

כשאנחנו באמת ובתמים מתעוררים, שזו כמובן משמעות הבודהה, אנו מגלים שחלמנו חלום של בורות, מרתק או מסויט ככל שיהיה הוא איננו איך שהדברים באמת. נדון בזה יותר מחר אבל היום נעסוק יותר בשאלה של היאחזות, שהיא כפי שאמרתי האגו הנאחז בשורש הטבע הבלתי מספק של הקיום.

לילדים מאד קטנים שרק נולדו יש סוג של תמימות. הם עוד לא הבינו את ההבדל בין עצמם לאחרים, הם עוד מאד פתוחים. ואפשר לראות שבהדרגה הם מתחילים לחקור את גופם… "או, תראו הדבר הזה שם זה שלי"... ואז הם מרגישים את כפות הרגליים שלהם ומזהים שהם שייכים לכפות הרגליים וכפות הרגליים שייכות להם. ובהדרגה מתפתחים עד שהם מבינים שאנשים אחרים הם אחרים, ושהם נפרדים מהם. אפשר לראות את תחושת האגו גדלה. עד שמגיעים לגיל שנתיים ואז… זהו כמעט, אתם יודעים. ואפשר לראות כשהם מפתחים תחושה חזקה של אני מגיעות כל האיכויות שבאות יחד עם זה. אני רוצה. אני לא רוצה. והשמחה כאשר הם מקבלים מה שהם רוצים והזעם המוחלט כשהם לא. ואז אנו רואים את כל המצבים המביכים שלנו. כי בעיקרון מהשלב הזה והלאה אנו לא משתנים הרבה. אנו ממסכים את זה בהצלחה כזו או אחרת, תלוי, אבל המנגנון הבסיסי של ילד בן 3 או 4 עדיין נמצא בתוכנו. אתם מכירים את העונג בלקבל מה שרצינו והתסכול הפנימי והכעס כשלא, והדיכאון כשקיבלנו מה שלא רצינו וכן הלאה. מה שאנחנו לומדים זה איך להסוות את זה קצת, אך המכניזם הבסיסי נשאר.

כשהבודהה דיבר עלינו, האנשים הרגילים, הוא קרא לנו הילדים, הילדותיים, הלא בוגרים. כך שכל הדרך הבודהיסטית ברמה מסוימת עוסקת בהתבגרות; להפוך למבוגרים באמת. גדילה שאינה רק פיזית, קמטים וכו', אלא התבגרות פנימית לאדם אמתי. והאירוניה היא שאנו מתחילים עם תודעה פתוחה ורחבה, כתינוקות. ובהדרגה זה מצטמצם למשהו נפרד שיש להגן עליו. ואחר כך עלינו ללמוד לחזור שוב לתודעה הפתוחה שאינה ילדותית אלא ילדית. במילים אחרות, מצב תודעה מאד פתוח וספונטני בתוך הבגרות של היותנו. זה לא שנהיה כמו ילדים קטנים במובן של חוסר בשלות וטיפשות, אבל כמו שעבור ילד היום נמשך נצח, כל יום הוא כל כך ארוך. כי כל דבר שהם רואים הוא כל כך בהיר ומרתק ומעניין. ואז התודעה שלנו הופכת יותר ויותר עבשה. אנו רואים פחות ופחות, אנו לכודים בתוך התודעה שללא סוף מריצה את אותן אופרות סבון, אותן תגובות, אותם הרגלים. לכודים יותר ויותר בתוך ההרגלים הפיזיים, המנטליים, המילוליים. והימים פשוט עוברים ככה כי ויתרנו על החיים ברמה מסוימת. אנחנו על טייס אוטומטי. רבות מהמדיטציות המתקדמות עוצבו במיוחד להחזיר אותנו שוב אל הפשטות הבסיסית שבה אנו רואים הכל עם תודעה בוגרת, אבל הכל חדש והכל מבריק, הכל מסקרן מבלי שנשפוט אותו, בלי להשוות, רק לראות. תודעה כזו אינה תודעה שנאחזת. הבעיה שאנו אחוזים על ידי כל ההשלכות הישנות, כל השיפוטים הישנים וכל התגובות הישנות שלנו. אפשר לראות זאת בהרבה דרכים. אתם פוגשים אנשים וזה כמו ללחוץ על כפתור. משהו קורה ואתם לוחצים על כפתור ותקבלו תגובה. אתם יודעים איזו תגובה תקבלו מעצמכם ומאחרים. זה, כמו שאמרתי, משום שאנחנו על טייס אוטומטי. ואחת הבעיות היא שכל זה נעשה במטרה להגן על תחושת האני. כל כך הרבה מהזמן והמאמצים שלנו מוקדשים לתת לעצמי להרגיש טוב, כדי שאני ארגיש שמח ומסופק. והחברה שלנו מעודדת את זה. במיוחד, בצורה מאד מלאכותית, בניסיון לשכנע אותנו שמי שאנחנו מותנה במה שבבעלותנו. מה יש לנו ולא מי יש לנו. לא רק מה שהשגתי אלא גם מה המשפחה שלי השיגה, מה בעלי או אשתי או הבן או הבת או אבא או אמא שלי או הבן דוד שלי שהוא רב פקד במשטרה, אתם יודעים. למה?

אנו מבלים את חיינו בהגנה וחיזוק תחושת העצמי שלנו. שזה היה לגמרי בסדר, לגמרי הדבר היחיד לעשות, אלמלא המאפיין השלישי של הקיום, (הראשון – דוקהה, השני חוסר הקביעות, אניצ'ה), הוא היעדר עצמיות – anatman. Non self. אז אנו  מבלים את כל חיינו בניסיון לחזק, לעודד ולספק משהו שמלכתחילה לא קיים. זו בעיה. מחר נעמיק במה שאולי הבודהה התכוון כשדיבר על anatman. לא נוכל לעולם לדעת בדיוק על מה דיבר הבודהה. אני לא חושבת, בלי קשר למה שאנשים אולי חושבים, שאנו באמת יודעים מה הבודהה לימד. כי לקח 300-400 שנים לפני שמשהו נכתב. הכל הועבר בעל פה ואם ראיתם משהו מהכתבים שנחשבים לכאלה שהועברו מהבודהה, לכל הפחות מדובר בשלושה כרכים עבים ובגרסה הטיבטית יותר ממאה. ואי אפשר להאמין שכל הברה והברה מתוכם היו מילותיו של הבודהה. אבל יש נושאים מסוימים בבודהיזם שחוזרים שוב ושוב בכל האסכולות הבודהיסטיות שהם די מדהימים ומחזיקים בתוכם את כל התורה. כמו שורשים מאד עמוקים מהזרע, והזרע הזה הצמיח עץ בודהי מאד יפה. אני לא חושבת שהבודהה לימד את כל העלים. אבל אני חושבת שהוא כן זרע את הזרע. והזרע הזה הצמיח את העץ שיש לנו כיום כ-2600 שנה מאוחר יותר: אז למרות שאיש מאתנו לא יודע בדיוק מה הבודהה לימד, אני מוכנה להתערב שהוא לימד משהו על ארבע האמיתות הנאצלות ושלושת מאפייני הקיום, כי יש להם את טעם הדהרמה. הטעם המסוים שמחלחל לאורך כל הדהרמה, הרעיון של חוסר הסיפוק הטבוע בבסיס והקיום המותנה הרגיל שלנו, כי אנחנו נאחזים בזמן ששום דבר אינו קבוע. משתנה מרגע לרגע ובמיוחד שאיננו מבינים מי אנחנו באמת. ומזדהים עם כל מה שאנחנו לא.

כשהבודהה אמר anatman הוא לא התכוון שאנחנו לא קיימים בכלל.  הוא אמר שמי שאנחנו, אינו משהו שנתפס במחשבה הרגילה, הרציונלית. והטרגדיה שלנו היא שאנו נאחזים במה שמותנה, התודעה המותנית שלנו. אם אני שואלת: מי אתם? קרוב לוודאי שתענו לי את שמכם, אולי הגזע שלכם, המדינה שלכם, המקצוע. וכך אנו מזדהים עם מערכות היחסים שלנו, אבא, אמא, משפחה, למי שאנו נשואים וכו'. אנו אוחזים בכל אלה ובמיוחד בזיכרונות שלנו. הילדות, החינוך שקיבלנו, סוג הבית שהיה לנו, המשפחה שהיתה לנו, האמונות הדתיות או היעדרן. כל אלה מצטרפים למה שאנחנו אוהבים ומה שלא, הדעות הקדומות שלנו, השיפוטים, אני אוהבת קפה, אני לא אוהבת קפה. זה הופך אותי לאני. ייחודית. אינדיבידואל. לא כמו אף אחד אחר. ובזה אנו אוחזים מאד חזק. וכשישנו האני היציב, הבלתי משתנה, הנצחי, אז ישנם כל ה-לא אני. האחרים. העולם מורכב ממיליוני מיליונים של לא-אני. אבל אני החשוב מכולם, אני אני. ומשום שאני אני ויש לי את כל התשוקות והכמיהות ודברים שאני אוהב וכאלה שלא, עלי לבלות את זמני בלמשוך אלי דברים שאני אוהב ומעניקים לי עונג ובהימנעות והרחקה של מה שלא מעניק לי עונג. ומכאן, מההנחה הפסיכולוגית הבסיסית הזו, נקבל את מה שבבודהיזם נקרא שלושת הרעלים. אנו חולים בשלושת הרעלים. שהם בורות בסיסית לגבי מי אנחנו באמת, מה באמת קורה. אנו הופכים לא רק את עצמנו למשהו יציב, אלא גם את כל האחרים, כמובן. "הו, אתה נראה בדיוק כמו לפני חמש שנים כשנפגשנו, לא השתנית בכלל". איזה שטויות! כמובן שהם השתנו! כל תא ותא בגופנו השתנה מספר פעמים, בתור התחלה. אז אני הופכת אחרים, מערכות יחסים, חפצים, לבלתי משתנים. הכל נעשה סטטי בתקווה לגרום לנו תחושת ביטחון. אך כפי שאמרתי בהתחלה, מכיוון שדבר אינו יציב, ססטי או בטוח, זה מאד מאד מאתגר לנסות לגרום לנו להאמין שדברים הם אכן כפי שאנו חושבים, כי הכל זה השלכה שלנו. אז אנו מנסים להגיע אל -, לאחוז ולהחזיק במה שגורם לנו עונג: אנשים, חפצים, תפקידים, הצלחה, הכל. כל מה שמחזק את תחושת האני הזו. יופי יופי. וכל מה שנראה שגורע מתחושת האני, כל מה שבאופן קלאסי יוגדר כאויב, במילים אחרות, כל מי שמפריע או מאיים על האני והתשוקה שלי לאושר. כל מה שמאיים ובמיוחד אנשים ומצבים. אז אנו מתרגזים וכועסים ורוצים להחזיר מלחמה. וכך מקבלים מצד אחד תאוות בצע והיאחזות, וכעס ושנאה מצד שני. הם נשמרים במקומם על ידי תחושת האני הזו שצריך לרַצות אותה ולשמח אותה. באיקונוגרפיה של הבודהיזם הטיבטי בטח ראיתם את גלגלי החיים הענקיים שמחולקים לממלכות שונות של קיום. ובמרכז הגלגל יש חזיר, תרנגול ונחש. שלושתם נושכים זה את זנבו של זה. כך שהם מסתובבים עוד ועוד. כידוע לכם מרכז הגלגל הוא המסובב את הגלגל כולו. החזיר מייצג בורות, התרנגול מייצג תאווה והנחש מייצג כעס. הם רודפים זה אחר זה במעגל וזה מה שמניע את מעגל הלידה והמוות. כך שבתרגול הבודהיסטי יש הרבה פרקטיקות של התמודדות עם הרגשות הראשוניים האלה. כמו להתמודד עם כעס בעזרת טיפוח סבלנות והערכה של האדם שמכעיס אותך, הוא בעצם מורה גדול כי בלעדיו איך נלמד את האיכות החשובה הזו של סבלנות וידידות אוהבת? אלמלא האנשים שבאמת מעצבנים אותנו וגורמים לנו בעיות רבות ובאופן כללי גורמים לנו לתלוש את השערות, אם יש לנו. אז במקום לכעוס על מי שמרגיז אותנו עלינו להעריך אותם על עזרתם לנו לפתח איכות חשובה זו. או שבאפשרותנו גם לעבוד על  פיתוח חמלה וידידות אוהבת וישנן הרבה מדיטציות שיעזרו לפתיחת הלב לאיכויות אלה. ובאשר לתאוות בצע והיאחזות ברמה הקונספטואלית – תרגול נדיבות, עם העובדה שיש לנו הרבה דברים, שזו הזדמנות נפלאה לחלוק אותם עם אחרים, שאם לא היו לנו הרבה דברים, לא היה לנו מה לתת. לאהוב נתינה, לחלוק, לא רק את מה שאתה לא רוצה אלא גם את הדברים שאתה כן רוצה. זה קל לוותר על מה שממילא איננו רוצים, אבל זו התחלה. לבודהה היה פעם פטרון מאד עשיר שהיה כל כך אכזרי, הוא שנא לתת אפילו גרגר אורז למישהו. אז הבודהה שם כמה מטבעות בכף ידו השמאלית ואמר, תן אותן לכף היד השנייה. ורק היה עליו לאסוף את המטבעות ולפתוח את ידו ולשים אותן בכף היד הימנית. ואז הבודהה אמר ועכשיו תן אותן לכף היד השמאלית. רק כדי להיכנס למכניקה של פתיחת כפות הידיים שלו ולשחרר, אפילו שזה היה שחרור אל כף היד שלו עצמו.

כשהייתי פעם באנגליה היו לי חברים סופים שהיה להם ילד קטן שהיה בערך בן ארבע. מישהו הביא לו קופסה קטנה של שוקולדים. אז כמובן שעבור ילד בן ארבע זה מרגש בצורה יוצאת דופן – קופסה שלמה של שוקולדים! והוריו אמרו: תציע שוקולד. והילד הקטן אמר: "לא, הם שלי", ואביו אמר כן, בוודאי שהם שלך, לכן אתה יכול לחלוק אותם עם אחרים. הילד חשב על זה. ואז כל הפנים שלו נרגעו, הוא פתח את השוקולד והתעקש שכולם בחדר יתכבדו, בחיוך גדול על פניו. בטח, זה שלי אז אני יכול לתת את זה לאחרים. גם אחרים יכולים ליהנות. זה לא מקסים? עכשיו כולנו נהנים. במקום "זה שלי ואני אשמור את זה כי זה שלי ולאף אחד אחר לא יהיה מה ששלי", שזה דבר שמכאיב לנו, תודעה מצומצמת. אני, אני, אני, אני. כשאנחנו נותנים זה שחרור. משום שזה חיבור לטבע האמתי שלנו, והטבע האמתי שלנו הוא של שפע, הוא מאד פתוח ונדיב. אז כשאנו מנסים להיסגר ולחוש ביטחון ומיוחדים על ידי הימנעות מנתינה, זה מכאיב ופוגע בו, ואין לנו תחושה פנימית טובה. למרות ששמרנו על מה שיש לנו. זה לא מרגיש נכון, אנו מרגישים בהתגוננות. אנחנו צריכים להסביר למה אין באפשרותנו לוותר. כך לאט אנו לומדים, לאט אנו יוצרים הרגלים חדשים. אנו מתחילים לתכנת מחדש את עצמנו כדי להביא עצמנו יותר אל התאמה למה שבאמת ישנו, התאמה לחכמה ולחמלה. ואז מרגישים טוב יותר כי אנו חוזרים אל טבענו האמתי. זה ברמה מאד קונבנציונלית, שמשתמשת באגו שלנו ואלה דברים שכולנו יכולים לעשות בהדרגה, להתחיל להתאים את חיינו לאופן שבו הדברים באמת ישנם. כפי שאמרתי – לא הדברים בעייתיים, אלא ההיאחזות שלנו בהם. לשחרר אין פירושו שלא יהיה לנו דבר. הדברים כשלעצמם הם תמימים, לא טובים או רעים. הכוונה אינה שעל כולכם להפוך לסדואהים או לוותר על משפחתכם או רכושכם. לא על זה אנחנו מדברים. אלא על מערכת היחסים שלנו עם הדברים שיש ברשותנו ובמיוחד מערכת היחסים שלנו עם אנשים אחרים.

אנגלית במובנים רבים היא שפה רחבה ועצומה. אחת הסיבות שהיא כה פופולרית היא שהיא כה אדפטיבית וגולמית ולקחה מילים מכל כך הרבה שפות אחרות כך שלהסתכל במילון זה מרתק, היא עשירה ויש בה כל כך הרבה מילים נרדפות. ועדיין כשמגיעים למילת מפתח אמתית כמו אהבה – כלומר, בסנסקריט יש המון מילים שמציינות סוגים שונים של אהבה. אבל לנו יש מילה אחת. אני אוהב את אשתי, אני אוהב את הגורו שלי, אני אוהבת גלידה, אני אוהבת שופינג… אתם יודעים. אבל הן לא מבטאות את אותו דבר בכלל. אני אוהבת את ילדיי ואוהבת גלידה; רגשות שונים לחלוטין. כמו כן היום קורה הרבה שאנשים מבלבלים אהבה עם תאווה. כשאנשים מחזרים, ואומרים 'אני אוהב אותך' בעצם זה רק אומר שיש להם תשוקה, משיכה מינית. זה אולי יתפתח לאהבה אמתית אבל בהתחלה זה בכלל לא זה, זו רק משיכה. ואז אנשים נאחזים באחר, במחשבה שהאושר שלהם תלוי בו. גם זה לא אהבה בעצם, אלא היאחזות. אבל האנגלית מאד דלה כשזה מגיע למילה אהבה. אהבה היא רגש כל כך מקסים ועדיין הוא כל כך מצונזר שכבר אי אפשר להשתמש בה. אז כשאנו מדברים על אי היאחזות, שחרור ואי רדיפה אחרי דברים, זה לא אומר אי אהבה, זה למעשה לסלק את כל הסבך על מנת לחזור לרגש הטהור של אהבה. כל מה שנשתל מעליה אין לו דבר עם אהבה; רק עם סיפוק האגו. אז עלינו להסיר את כל זה כדי לראות מהו הרגש שנקרא אהבה. הבודהה דיבר על אהבה, loving kindness וחמלה שוב ושוב. הוא מעולם לא אמר שאיננו צריכים לאהוב. אבל הוא בבירור אמר שעלינו להיות ללא היאחזות.

לחלק 6 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

 

 

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (4) הבנת ה-Dukkha, שאלות והנחיות למדיטציה

הבנת ה   Dukkha

דיברנו בקצרה ובשטחיות על האיכות והטבע הבלתי מספקים של הקיום הרגיל שלנו, אותו אנו מקיימים כהרגל במצב בסיסי של אי ידיעה, (avidya), או בורות. הבודהה פתח בהצהרה על הבעיה, הסיבה לבעיה, הפתרון וכיצד להפעיל את הפתרון. כשהייתי בגיל ההתבגרות מאד התעניינתי בסארטר, קאמי וקירקגור. הם הבינו את הדוקהה. הייתה להם הבנה כללית של הגורם. אבל לגבי האמיתות השלישית והרביעית לא היה להם מושג. למעשה, האופן בו חיו הוביל אותם ישירות לדוקהה. לכן הם היו מאד קודרים וציניים, הם ראו רק את הבעיה ולא את הפתרון. בודהיזם אינו פסימי; למרות שהוא מתחיל בבעיה הוא מעלה גם פתרון, כזה שכולנו לחלוטין מסוגלים ליישם על פי מיטב יכולתנו. כך שזה בעצם מסר של שמחה גדולה. זה גם מסביר מדוע אנשים ילידי ארצות בודהיסטיות הם בדרך כלל מאד שמחים. אם קיבלת את העובדה שיש דוקהה, הזדקנות, חולי ומוות לא תופתע כשהם יגיעו אליך, בעוד שבתרבות שלנו אנו תמיד מנסים להסתיר את זה. אנשים בהכחשה של הטבע הבלתי מספק של הקיום, מכחישים את הגיל, החולי ובעיקר המוות. מותם שלהם ושל אחרים. לא, אנחנו נחיה יחד לנצח. אבל זה לא נכון. וזה לא אומר שעלינו לעבור את החיים ובסוף להיעלם. אנשים מתים בלידה, מתים ברחם, הם מתים אחרי כמה שבועות, כמה חודשים, כמה שנים. בגיל העמידה, בגיל מבוגר, מי יודע מתי? כולנו מכירים אנשים שאיבדו תינוקות ברחם או בלידה. כולנו מכירים אנשים שילד שלהם מת; אנו לא יודעים מתי נמות. הבודהה אמר שהדבר היחיד הוודאי בחיים הוא המוות. אם נקבל זאת, אם נכיר בעובדה שבכל כיוון שנסתכל כך הם הדברים, זה יעזור לנו כשהמוות יגיע אלינו, וכמה צער ואבל שיהיו בנו, נכיר בכך שזה טבעי. זה קורה לכולם. פעם, באוסטרליה, התבקשתי לבקר אדם גוסס, הוא היה בשנות ה-50 שלו. אשתו שאלה אם אוכל לדבר אתו על סידורי הלוויה ואם הוא רוצה שיישאו תפילות וכן הלאה. ואמרתי, האם לא שאלת אותו? והיא ענתה: לא, אנחנו לא יכולים לדבר על כך שהוא עומד למות. הלכתי לפגוש את האדם  הזה שהיה זר מוחלט עבורי, היה לו סרטן, ישבתי לידו והחזקתי את ידו ודיברנו. הוא היה בודהיסט. שאלתי, אגב, יש לך מושג על סוג הטקס שתרצה? "אהה, סוף סוף מישהו מדבר על זה!" היה לו רעיון ברור על מה שהוא רצה: איזה תפילות, מי יוזמן לעזור. איש לא שאל אותו על כך, אז הוקל לו מאד. ואז הלכתי לפגוש את הוריו שהיו בשנות ה-80 שלהם, הם היו לגמרי הרוסים וחזרו ואמרו: למה זה קורה לנו, למה זה קורה לנו? אז אמרתי, כמובן שעבור אימא או הורים לאבד ילד זה הדבר הנורא ביותר… ולקחתי אותם לחלון בבית החולים שהשקיף אל רחוב מאד הומה, ואמרתי תסתכלו (חשבתי על הסיפור של קיסה וזרע החרדל בזמנו של הבודהה) על כל האנשים האלה, למי אין מישהו שאהב ומת? תראו לי אדם אחד שלא איבד מישהו שהוא אהב והיה קשור אליו. אתם לא יכולים לומר למה זה קורה לנו. זה קורה לכולם. אתם צריכים ללכת לבן שלכם עכשיו ולומר לו: אנו אוהבים אותך מאד, אבל יש לך רשות לעזוב כעת. אתם לא יכולים להשאיר אותו ככה, הוא גוסס והוא עומד למות בלי הרשות שלכם. והוא מחזיק את כל הדאגה הזו בלב שלו. אתם צריכים לתת לו רשות ללכת עכשיו. אז הם בכו עוד קצת, ואמרו כן, כן. ואמרתי: לכו עכשיו, והם הלכו. אחר כך שמעתי שהוא נפטר למחרת.

במערב אנשים לא מאומנים להתמודד עם עובדת המוות ועם מי שנשאר מאחור. יש כמויות עצומות של אבל ואין שחרור. אנו נעסוק ברעיון של שחרור כשנגיע לאמת הנאצלת השנייה, אך העובדה היא שאנו מאבדים אנשים שאנו אוהבים, והיינו שמחים להשאירם והיינו שמחים למות במקומם, אבל זה לא עוזר לא להם ולא לנו להמשיך להיאחז. זה רק מעצים את הדוקהה. אז ישנו דוקהה כפול, זה של האבדן וזה של לא לשחרר. כל כך הרבה מהסבל בעולם מקורו לא בנסיבות חיצוניות, אלא בתגובה הפנימית המאד לא מיומנת שלנו אליהן. זה טיפשי, אבל פעם אחת הייתי בכינוס עם הזמר הסופי-טורקי, מקסים. הוא שר שיר של רומי שבו היו כל מיני דברים נוראים שקרו, והפזמון החוזר אמר: what of it? בכל פעם. הוא איבד את חברתו, היא הלכה עם מישהו אחר..  what of it?, ואז משהו אחר קרה, what of it?. טסתי אתו בחזרה לניו-יורק וכשהגענו, כ 30-40 איש לא קיבלו את המטען שלהם. כולל אותו. כל האנשים האלה (הצטערתי על צוות חברת התעופה, זו לא הייתה אשמתם), צרחו וצעקו כי הם איבדו את כל המטען שלהם והיו להם טיסות המשך וכו'. אבל הוא אמר, נו טוב, אז עכשיו אני לא צריך לסחוב את כל המטען לטורקיה. איבדתי את המטען שלי, הוא צחק ואמר what of it?. כל האנשים הצורחים והצועקים לא עמדו לקבל את המטען שלהם. אפשר היה רק לקבל את זה ולצחוק על זה, מבחוץ יש בעיה, מבפנים – אין! גם בנסיבות מאד קשות אנחנו מחמירים את הקושי בעזרת תגובות לא מיומנות. ואם רק נוכל להיות בהשתוות הנפש (equanimity) בכל הנסיבות, לפעמים הדברים הולכים כמו שאנחנו רוצים ולפעמים לא. אז מה? U ba Khin, שהיה המורה של גואנקה – היה בורמזי שמלבד ניהול מרכז הויפאסנה שלו העבודה המרכזית שלו הייתה בתפקיד בכיר מאד עבור הממשלה. כאשר מת היה צורך ב-3 אנשים שיחלקו בתפקיד, כי הוא עשה כל כך הרבה עבודה. התודעה שלו הייתה כל כך יעילה. ולכן הוא יכול היה להשיג כל כך הרבה ללא מאמץ, ללא סטרס ודאגה וכל אלה, שהם באמת הבעיה. לא הנסיבות יוצרות את המתח. עם הדברים שיוצרים את המתח ניתן להתמודד אך אם התגובה הפנימית אינה מיומנת זה רק מגביר את זה בצורה עצומה ואנו הופכים עצבניים, כעוסים, מתוחים, חסרי שקט או מדוכאים וכל מה שקורה בפנים שהינו תגובה לא מיומנת לנסיבות חיצוניות. זה דוקהה כפול. וזה לעתים קרובות מה שגורם לאנשים לחלות. זו לא כמות העבודה שאנו עושים, אם זו מכונה יעילה היא תמשיך לעבוד בשמחה, אבל אם חסר בה שמן או שיש בה לכלוך או חלקים שלא עובדים בצורה תקינה אז ייווצרו הרבה בעיות והמכניזם הפנימי ייהרס. אז שוב, גם ברמת התפקוד החיצוני זה מאד הגיוני ללמוד כיצד להתמודד במיומנות עם דוקהה, כך שיפסיק להיות דוקהה ויהפוך להיות עוד אתגר בחיים שלנו. זה דוקהה רק אם אנחנו אומרים כך. אדם אחר אולי יחשוב שזה sukkha. כך שהכל בתודעה.

שאלות

שאלה: הזכרת מכשולים, ואמרת שלך הייתה הבנה ברורה לגבי הפעולה הנכונה שלך. איך נוכל לדעת שההבנה שלנו איננה האגו שלנו שוב?

ט.פ: אני יכולה לדבר רק בשם עצמי. כשאני מקבלת מסרים, כמו שאומרים, מהיכן שהוא, בין אם מרמה עמוקה בתוכי או סוג של הדרכה רוחנית שדוחפת, או פשוט כוחות קרמתיים חזקים שמתחברים באותו זמן, אני יודעת. לעיתים קרובות מתווכחת אבל אני עדיין יודעת שזה מה הולך לקרות. זה שונה מהבזקים של אינטואיציה שלפעמים צודקת ולפעמים לא. זו ידיעה פנימית עמוקה מאד, הידיעה שזה מה שאתה צריך לעשות עכשיו. כמו לנסוע להודו. ויש עוד דברים, כמו שלפתע זה הגיע אליי: שעליי לעשות ריטריט של שלוש שנים, ומיד חלק אחר של התודעה שלי התחיל לחשוב איך זה יהיה אפשרי. אז בשבילי ככה זה עובד. יש קול פנימי שאומר לי מה עומד לקרות ואז אני מתווכחת אבל הקול הזה יודע שזה מה שאעשה ממילא. אני לא יכולה לומר מהיכן הוא מגיע. הוא תמיד צודק.

שאלה: גם לי יש שאלה על מכשולים. אני מנהל הרבה תכניות ותמיד יש הרבה מכשולים, ואז אנשים מסוימים אומרים, אתה מתמודד מצוין עם המכשולים האלה, ואחרים אומרים שהמכשולים הם סימן שאתה בדרך הלא נכונה ועליך לשנות כיוון. קשה לי להבחין, כי התכניות גדולות וגם המכשולים, אבל לפעמים כש"דוחפים" זה עובד ולפעמים לא, ואם היית יודע שזה לא יעבוד היית חוסך הרבה זמן.

ט.פ:  אני לא יודעת, קשה לענות כי גם בחיים שלי יש דברים שאני מנסה לקדם כמו נזירות מלאה לנשים ותרגול יוגי עבור נזירות בריטריט, וכבר יש כמות עצומה של מכשולים. הנזירות הגבוהה לנשים מתמודדת עם מכשולים 25 שנה. ובכל זאת, למרות המכשולים שמגיעים מהמקורות שיכולים להיות הכי מועילים, אדם יודע כשזה נכון. וכמו חומת ברלין, בסופו של דבר זה ייפול, וצריך פשוט בעדינות ובעקביות להמשיך לדחוף. כי זה נכון. כי זה צריך לקרות. כאשר הריטריט שלי לא הצליח להתארגן לגמרי הייתה לי תחושה שעליי לומר לא, זו לא הדרך. אז חיפשתי מה עלי לעשות אם לא את זה. בכנות, איני יודעת איך מבחינים אבל לדעתי אם בלב אתה באמת מרגיש שמה שאתה עושה נעשה כמו שזה אמור להיעשות, שזה באמת צריך לקרות אז לא משנה כמה מכשולים יהיו, אתה תעבור אותם. לדוגמא בניית ה-Samye ,(המנזר הבודהיסטי הראשון בטיבט) זו דוגמה טובה. לפי הסיפורים הם היו בונים במשך היום ובלילה הרוחות שהתנגדו לבודהיזם הרסו אותו שוב. הם היו מאד מתוסכלים. ואז shantarakshita והמלך Trisong Dretse הזמינו את גורו פדמסמבהאווה לטיבט והסבירו לו על המכשולים וגם הוא אמר, זה בסדר שיש מכשולים, אבל עכשיו עלינו להפוך את הכוחות השליליים למועילים. הוא הכניע את הרוחות השובבות שהרסו את קירות המקדש כל יום. הוא הפך אותן למגינות הדהרמה. אז אחרי שהן סייעו לבנות, מה שהתחיל כמכשול, אם הן לא היו שם היו רק בנאים בני אדם. אבל משום שהן היו בסביבה, מרגע שהן הפכו למועילות, זה היה מועיל כפליים, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. אז מנקודת המבט שלנו, לעיתים מכשולים עוזרים לנו לראות דברים מזווית אחרת, להתחזק ולהיעשות נחושים יותר מתמיד. ולפעמים מקבלים הרגשה שהקארמה לפעולה הספציפית אזלה. ובמקרה כזה ניתן לשנות כיוון. אני לא יודעת איך אבל לפעמים פשוט מרגישים את זה.

שאלה: מעגל הקארמה קבוע מראש, קארמה מהעבר שעל האדם לעבור… אז איך אנו מבחינים: זה העבר, זה ההווה, זה מה שביכולתי לשנות ואת זה לא. מה החוויה שלך לגבי זה?

ט.פ: כמובן שקארמה היא נושא ענקי. פעם אננדה, תלמידו ובן דודו של הבודהה אמר לבודהה "אתה יודע, קארמה זה באמת נושא קשה להבנה, אבל נראה לי שהבנתי את זה עכשיו". ובודהה ענה "לא אננדה, אל תאמר כך, רק בודהה מואר לחלוטין יכול להבין קארמה". כי הבודהה חזר אחורה כל כך הרבה גלגולי חיים קודמים שלו ושל יצורים אחרים, זה היה חלק מחוויית ההארה שלו והייתה לו תודעה בעלת ידע בלתי מוגבל. אנשים רגילים כמונו עם תודעה מאד מאד מוגבלת, לא נוכל להבין את הקארמה. אבל מפרספקטיבה בודהיסטית אני רוצה לומר שבכל גלגול ישנן פעולות מאד חזקות שאנו עושים מדי יום ויש להן הרבה השלכות. לפעמים אנו עושים משהו שהוא מאד מדויק וזורע זרעים מאד עמוקים. חיים שלמים, למשל, של לימוד דהרמה או מדיטציה, הם חיים שלמים של זריעת זרעים. בחיים הבאים, ללא ספק, יהיה הרבה יבול שיצמח. בחיים של רוב האנשים יש זמנים בהם מרגישים שנמצאים בדיוק בדרך בה צריך ללכת, וזמנים בהם רצית ללכת בדרך מסוימת אבל הדלתות אליה היו סגורות. זה די קבוע. מה שלא קבוע הוא איך נגיב. כך שכל פעם שמשהו קורה לנו יש לנו בחירה להגיב במיומנות או לא. איך נגיב – זה כאילו אנו תמיד מגיעים לצומת. יש דברים שסביר שיקרו אבל בדרך שבה נלך ייווצר מערך חדש שלם של תנאים ונסיבות. אז מרגע לרגע, לא רק שאנו אוכלים את העבר אלא גם יוצרים את העתיד שלנו. כי הרגע היחיד שיש לנו הוא הרגע העכשווי.

שאלה: אני מכיר אנשים שלא ייקחו תרופה כשהם נעשים חולים, כי לדבריהם המחלה מטהרת את הקארמה שלהם ונותנת לה לפעול את פעולתה. אבל יש לנו גם את הקארמה להיוולד במקום בו יש תרופה.

ט.פ: לחלוטין. אם יש לך כאב שיניים ורק תשב שם בייסורים ותאמר שזה טוב לסבול כי כך תיפטר מקארמה של העבר, זה לא הגיוני. לבודהה עצמו היה רופא ששמו ג'יווקה. כשהבודהה חלה הוא לקח תרופה. בדיוק כך, זה אולי הקארמה שלך לחלות אבל אולי זו הקארמה שלך גם להבריא.

שאלה: אז לדעתך זה מטהר קארמה או רק מייצר עוד?

ט.פ:  לדעתי זה תלוי, אם אתה יושב ומרחם על עצמך אז אתה מייצר בו בזמן קארמה יותר גרועה.. הבודהה מעולם לא אמר עליכם לטבול במי קרח קפואים או לעמוד על רגל אחת לנצח כדי לטהר את הקארמה הרעה שלכם. קארמה לא מיטהרת באופן הזה. הדרך לנקות את הקארמה שלכם היא בעצם לזהות שאין מלכתחילה מי שיוצר קארמה.

שאלה: סליחה?

ט.פ: ובכן, אנו מאמינים שיש קארמה כי אנו חושבים שאנחנו יצרנו אותה. נכון? אני יצרתי קארמה בחיים קודמים ועכשיו אני צריך לקבל את תוצאותיה בחיים האלה. כל זה מבוסס על הרעיון שמישהו עשה משהו. על רעיון האני. אז הדרך באמת  לטהר קארמה היא לזהות שמכיוון שמהתחלה לא היה אף אדם שמייצר קארמה… למישהו יש מַאלַה? (מחרוזת תפילה) אני אסביר. כל החרוזים הללו הם מעשים שונים, בדיבור, בגוף ובתודעה, הנה הם כולם. ואם אמשוך אחד מהם אז כל השאר יבואו אתו. כך גם הקארמה מהעבר באה ביחד איתי. למה? כי יש חוט שמחבר אותם יחד. והחוט הזה הוא הרעיון של מישהו שעשה משהו ולכן מקבל את תוצאות המעשה. אז כל עוד נאמין שיש מישהו שביצע פשע, ומישהו שעומד לקבל את התוצאות, זה ממשיך את כל העניין הזה שוב ושוב' לנצח. אז הדרך הטובה ביותר אינה לטהר סיבה כזו או אחרת שהביאה לנסיבות אחרות, אלא לחתוך את החוט. ברגע שחתכת את החוט גם אם תמשוך חרוז אחד האחרים לא יבואו אתו. הם אינם מחוברים עוד.

          דממה בחדר-

ט.פ: או שעניתי על כל השאלות או שהתבלבלתם. בואו נשב כמה דקות בשקט.

הנחיות למדיטציה

הדבר החשוב הוא לשבת בנוחות היכן שאתם על כיסא או על הרצפה, לשמור על עמוד שדרה ישר ונינוח. עיניים פקוחות מעט. ורק להרגיש שאנחנו כאן. אנחנו כאן בחדר. נושמים פנימה, נושמים החוצה. אנחנו בתוך הגוף שלנו. רק להיות מודעים לגוף, לתחושות בגוף, לאנרגיות בגוף. ואנו נושמים. נושמים פנימה והחוצה.

הביאו את תשומת הלב או לקצה האף, היכן שתוכלו להרגיש את האוויר נכנס, או אם אתם מעדיפים את העלייה והירידה של הבטן. אנחנו יכולים רק לנשום עכשיו. זו דרך מאד מיומנת להביא אותנו להווה. אז שמרו על תודעה רגועה, מרווחת אבל מרוכזת. מרוכזת בנשימה. נושמים פנימה, נושמים החוצה, ואנו מודעים לכך. זה הכל. מחשבות, כל המחשבות והרגשות, הן ברקע, אל תתנו להן אנרגיה. הדבר היחיד החשוב הוא הנשימה ורק לדעת שאנו נושמים.

לחלק 5 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014