תשליך (6) ניירות / מילים.


מודעות פרסומת

סדר, פרק 2

יום כיפור זה יום מצויין לסדר מהסוג שהכרזתי עליו. שהוא לא למען הסדר בלבד, אלא סוג של תשליך, שמטרתו להיפטר מהמיותר, לאוורר את הבית, ליצור מרחב להתרחשויות חדשות.

.

אז אזרתי אומץ ופתחתי כמה מגירות ואף פסעתי ולא בלי חשש, למרפסת שבה בצד אחד מביטים בי הארגזים עם הנגטיבים מכל שנותיי כצלמת, ומצד שני מסתכלות עליי מתוך הארון כל מיני שקיות עם בגדי חורף. על המדף עם הדברים שאני בכלל לא יודעת לאיזו קטגוריה לשייך, אני לא אגיד בינתיים כלום.

.

  • בשמונה בבוקר ירד גשם, השמיים היו אפורים – תכולים. בדיוק כמו ששמיים צריכים להיות בבוקר סתווי. בדיוק כמו ששמיים צריכים להיות. נקודה.
  • כמו הרבה חפצים שהיו חשובים פעם ואיבדו את זה, אבל אחרי שנים כשנשכחו הם לפתע צצים, או יותר נכון לומר במקרה הזה, כמחווה למוסד ההוא – מנכיחים את עצמם, נשלפו, מקופלות ומבויישות, מ-מאחורי המגירות, מצמוד לקיר, שתי תעודות,  המכריזות על היותי בוגרת בצלאל פעם אחת, וגם בפעם השנייה. זה היה כמו מפגש עם משהו מגלגול קודם.
  • הצילומים שצילמתי את סבתא שלי כשהייתי בשנה א' במחלקה לצילום. זה היה תרגיל בצילום תיעודי שהוכתר ע"י המורה שלי כ"כישלון, אבל כישלון מפואר".
  • (אני מתגעגעת לסבתא שלי).
  • שלושה בקבוקי יין שלא שייכים לי בכלל. אני תוהה אם להעניק אותם לבעליהם (שכבר שכח מהם, בטוח).
  • גרב שזוגתה מחכה לה ביתמות בארון, כנראה מאז החורף.
  • קלטות. פעם היתה מוזיקה על קלטות. קסטות, כלומר.
  • פסקול הסרט 'פילדלפיה'. גם זה היה פעם.
  • שני סוודרים שהגיע זמנם להיפרד ממני.
  • באמצע עשיתי הפסקה וראיתי את הסרט הזה – היכן הדרך הביתה? דוקומנטרי שמלווה כמה ילדים (בני 9, 10, 13…) ממרכז אמריקה שמנסים להגר לארה"ב. הם עוברים שבועות לבד, אלפי קילומטרים, על רכבות משא, ישנים ברחובות, אוכלים מה שנותנים להם בבתי מחסה למהגרים, נפצעים, נשדדים, רעבים, מתים. הם ילדים. וזה בלתי נתפס, אבל קורה כל הזמן, במספרים מטורפים. לפעמים הם מצליחים. לפעמים הם נתפסים ומוחזרים למשפחה שלהם, לפעמים הם מתים בדרך כי מישהו תוקף אותם, או נוטש אותם במדבר. סרט לא קל בכלל אבל חשוב.
  • ועכשיו השמיים נראים ככה:
  • בדיוק כמו ששמיים צריכים להיראות לפנות ערב.

.