"משום שאנו נמשכים בו זמנית לשני כיוונים מנוגדים למעלה – אל הרוחני, האידיאלי, ומנגד אל הארצי, החומרי – נוצר בתוכנו מתח תמידי. המקום בו יכולה לקרות אינטגרציה של רצונות ודחפים שונים אלה, ואיזון, הוא ההָארַה" *

פירוש המילה הַארַה הוא "מרכז החיוניות" או המרכז הויטאלי של החיים.
איזור חי, ויטאלי, הוא כזה שיש בו תנועה, פוטנציאל, רצון.

הַארַה – הבטן, המרכז האנרגטי שלנו. ההארה מתפקדת כעוגן ומאפשרת לנו קשר נכון ורצוף עם האדמה הממשית, הקרקע שתחתינו.
כמטפלת שיאצו זה האזור בגופי ובתודעתי ממנו אני מתכוונת לפעול – כמובן במהלך טיפול, ולמעשה – גם בכל רגע אחר.

המשיכה לשני הכיוונים המנוגדים קיימת בתוכנו בכל רגע. יש בנו כוח אחד שמשתוקק להיות נוכח בכל רגע במציאות ולחוות אותה כפי שהיא, וכוח אחר שמנסה להימנע ממנה ובעיקר כאשר היא מפגישה אותנו עם החלקים הפחות נעימים של העולם ושל עצמנו.

.

חלק אחד בי שיודע שעוד תקופת זמן מסוימת יחולו שינויים בחיי, הוא מנסה לקפוץ מעבר לכאן ולעכשיו, לזנק אל העתיד ואל החוויות שמחכות בו, כדי לדעת מה ואיך בדיוק יקרה, כדי לחוות זאת, כביכול, כבר עכשיו. כדי 'לוודא' שזה יקרה באמת.

חלק אחר בי יודע שקפיצה כזו בלתי אפשרית, ומעבר לכך – שההיצמדות שלי למה שאני מדמיינת, רוצה או מקווה שיקרה, (כי הרי אני לא באמת יכולה לדעת), עלולה בעצם, שלא לאפשר את הגשמת הדבר הנכון בזמנו הנכון, לכשיבוא. כי אם לא אהיה נוכחת וקשובה אני עשויה להתנתק ממה שקורה באמת ולפספס את השינויים המתרחשים, שאולי בעקבותיהם יצמח משהו אחר, נכון יותר, מדויק יותר.

החלק הזה יודע שלמעשה אין דרך אחרת להגיע אל העתיד, להגיע באמת, מלבד בנוכחות צעד אחר צעד, בכל רגע שיקרה קודם לכן – למשל, ברגע הזה. וזה. וזה.

.

הַארַה היא קודם כל נשימה. היכולת להיות עם הנשימה, לשים לב אליה, ופשוט לנשום בזמן שכל שאר הדברים, יהיו מה שיהיו, מתרחשים: כשאני אוכלת, זזה, מדברת, מקשיבה, מקווה, מרגישה חוסר סבלנות, מתבאסת ממטלות היומיום, או נהנית ממראה יפה.

תשומת הלב לנשימה מלמדת את האפשרות לחוות יותר מדבר אחד בו זמנית מבלי להזדקק לתגובה מיידית, מבלי לבחור באחד מהם ולהפוך אותו לדומיננטי, לכזה שמבטל את האחרים. ללא מאבק.

.

מה יש בשיאצו ובעצם בכל עבודה של הקשבה לגוף, שיכול ללמד אותנו, המטפל והמטופל, לאפשר את האיזון הזה?

הטיפול עצמו מקיים ומעיר התרחשויות רבות במקביל. זאת בתוך מסגרת שיש בה גבולות ובטחון עבור שני הצדדים. אם בישיבה למדיטציה אנו מנסים להיות ערים לתחושות הגוף, וחוזרים אל הנשימה והגוף בכל פעם שהתודעה בורחת, בטיפול זהו המגע שמחזיר אותנו הביתה.

מגע המטפל במטופל מאפשר בעדינות לשניהם להיות מודעים: זוהי התחושה ברגע זה, במגע הזה.

.

כל כך הרבה תחושות, מחשבות, רגשות וזיכרונות יכולים לעבור בתודעה ובגוף במהלך טיפול. והם מתרחשים בו זמנית עם התחושה של גבולות הגוף, של המגע בו, של היותו מונח על המזרון.

עבור המטפל, העבודה עם הנשימה מאפשרת פעולה שנובעת מתוך הקשבה ושקט. העבודה מההארה מאפשרת למטפל לנוע בנוחות, להישען על המטופל ובעצם על האדמה מבלי לאבד את המרכז, מבלי ליפול.

"כשההַארַה שלנו חזקה, הפעולות שלנו מקורקעות ואנו נשארים מאוזנים, לא משנה איזו מהומה מתקיימת מסביבנו"*

המטופל שומע את נשימותיו של המטפל, הוא חש את קצב התנועה והמגע של המטפל שמותאם לנשימותיו שלו. הוא חש בתנועה שמשתנה ובכל זאת בתוכה יש יציבות וביטחון. השקט יכול להישמר גם כאשר עולה כאב, או אי נוחות ממגע בנקודה רגישה, גם כאשר המטפל והמטופל משוחחים ביניהם.

הנשימה היא הקרקע עליה נח הטיפול, והיא זו המאפשרת לנו לנוח גם בתוך סערות וסתירות היומיום.

.

הציטוטים מתוך:
Wataru Ohashi and Tom Monte, Reading the Body – Ohashi's book of Oriental Diagnosis, Penguin 1991

.

פורסם בטור שלי באתר סינית – רפואה סינית

*

הגל הזה הוא בעצם הר, הוא בעצם מין יישות בפני עצמו, עם המון אצבעות

הים הזה שממנו יצא הגל ואליו יחזור, הוא כל-כך נקי, ופשוט, וסוער, אבל בשקט. הוא נוף שלם ומלא, הוא עושה לי חשק להיות יפנית.

*

אני שמה לב לאחרונה כמה גלים שונים לגמרי עוברים אצלי ביום, יום די רגיל. גלים שונים ברגש או בסוג המחשבה או הנוכחות שהם מביאים איתם, שונים בהשפעה שלהם עלי. זה לא בדיוק מצב רוח שמשתנה, אלא משהו שיכול להתקיים בו זמנית עם מצב הרוח שיהיה כזה או אחר.

*

לקח לי הרבה זמן ללמוד שאפשר להשתמש בגל, גל במובן של תנועה פנימית, רגשית או מנטאלית.

אני מתכוונת למשהו שיש לו כוח משלו, וחבל להילחם בו, אם מתנגדים לו יש יותר סיכוי לחטוף בום של מים מלוחים לתוך האף או להיזרק בתוך הים ואז לחטוף את המים באף.

*

זה יכול להיות רגש, או רצון, או תחושה או מחשבה.

לזכור שהם גל שחולף לא אומר להמעיט בחשיבותם או לחוש אותם פחות אלא לזכור שלא צריך לריב איתם.

כמו באמנויות לחימה מהמזרח, שבהן לומדים להמשיך את התנועה של היריב, להשתמש בה לצרכיך: לא להתנגד לה. לאפשר לה להיות הדבר שאיתו זזים ובעצם להפוך להיות אדון התנועה הזו ולא מי שנגרר על ידה.

*

Katsushika Hokusai `The Great Wave at Kanagawa` (from a Series of Thirty-six Views of Mount Fuji), Japan, Dateca. 1830–32, The Metropolitan Museum of Art

*

Katsushika Hokusai page on Artsy.net

*

דבר אחד חשוב שלמדתי מתרגול טאי-צ'י הוא: לא מתחילים תנועה חדשה לפני שמסתיימת התנועה שקדמה לה.

יש קאטה (תבנית). לומדים אותה שלב-שלב: רק אחרי ששולטים בתנועה אחת ממשיכים לבאה אחריה, ואז מתרגלים שוב ושוב את הרצף מהתחלה עד לאן שהגענו. כך מהתנועה הראשונה ועד הסוף.

השאיפה היא לעשות את הקאטה ברציפות ובתנועה חלקה ככל הניתן, ובאמת כשמסתכלים על מישהו מיומן ומאומן עושה קאטה, זה נראה כמו תנועה אחת ארוכה.

אבל בחיים זה פחות ברור או מובחן, והרבה תנועות קורות מתחת לפני השטח בזמן שמשהו אחר לגמרי מתרחש בגלוי.

*

השבוע השתתפתי בסדנה. היינו בערך 20 אנשים בגילאים ורקע שונים, עם עיסוק מקצועי משותף בשיאצו.

תרגיל ההיכרות שלנו היה לדבר בזוגות כדי להכיר ואחר כך להציג איש את רעהו לפני המעגל כולו. השאלה היחידה שהתבקשנו לשאול את האדם השני היתה: מה החלום שלך?

*

למרות שלכאורה היו כל מיני חלומות שונים, אני חושבת שכולנו דיברנו בעצם על אותו דבר בדיוק. היו לו שתי גרסאות:

גרסת האדמה: "אני רוצה חלקת אדמה משלי/ לגור במושב /למצוא זוגיות /לגדל את הילדים שלי.."

והגרסה השנייה (שגם היא בעצם אדמה): "לנסוע לטיול ארוך/ לגור בקראוון / לגור בקראוון בניו זילנד/ אוסטרליה/לא משנה איפה / להיפטר מכל רכושי".

לכאורה אלה שני קצוות הפוכים אבל למעשה כולנו דיברנו על חופש ועל ביטחון.

אם אני חושבת על זה במונחים סיניים הרי שהחלום שלנו תמיד קשור איכשהו באדמה, במובן אחד של קביעות, ביטחון, עוגן, מקלט, משפחה, תפקיד ברור וצרכים שיסופקו, אבל גם במובן של אדמה שמאפשרת צמיחה, שינוי ותנועה.

הויתור על האדמה ה"קבועה", כזו שרשומה בטאבו, הוא במובן מסויים לא באמת ויתור אלא כמיהה לאדמה פנימית חזקה מספיק כדי לנוע בעולם  בלי לטבוע בדאגות או בבוץ (בסינית זה די אותו דבר, דאגנות היא תכונה של אלמנט אדמה שאין בו מספיק תנועה).

*

בתוך כל זה – איך ממשיכים ליצור תנועה חדשה?

לעשות את מה שעוד לא עשיתי, להפתיע את עצמי?

*

התרגיל הראשון שאני נותנת לילדים בחוג צילום שלי, הוא לצלם בלי להסתכל דרך העינית, וגם לא על המסך אחרי שהתמונה צולמה. אני מבקשת מהם לצלם את עצמם מכל זוית שהם יכולים להעלות בדעתם (זה בדרך כלל מצריך הדגמות מפורטות מצידי כי כולם גם מתביישים ביום הראשון לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים בשביל צילום).

התרגיל הזה גורר בהתחלה הרבה רטינות ותמיהות, אבל למה אסור להסתכל?? ואחר כך עוד הרבה רטינות, כי הם בטוחים שרוב התמונות שיצאו להם אינן טובות.

מה שאני רוצה שיקרה ובדרך כלל זה קורה, זה שהילדים ישחררו את מה שהם חושבים שצילום טוב צריך להיות, ויתחילו להסתכל על כל צילום כדבר בפני עצמו, ולראות בו את הצבעים והצורות, והתחושה שהוא מעורר או לא.

בקיצור, להסתכל על מה שקרה שם, במצלמה, כעל משהו חדש.

*

אני לא בטוחה שזה באמת אפשרי ואולי לא צריך כל יום שזה יקרה.

אבל הייתי רוצה, אם לא כל יום, אז לפחות פעמיים בשבוע, לעשות משהו שעוד לא עשיתי.

משהו חדש.

*

ושני שירי חופש:

*

*

אין לי מה להוסיף, אבל לא יכולתי להיות באות ח' בלי לומר כמה שאני אוהבת חצילים.

אתמול היה היום של האות ר', חשבתי על המילה רחוק אבל בסוף נבחר הריק.

והיום עם האות ק' הגיעה המילה קרוב שהיא כמו שנהוג לומר ההפך מרחוק. כמו שרוך זה ההפך מקושי. (אבל הכי יפה זה כשהם באים ביחד). ונשאלת השאלה אם בכלל יש דבר כזה, הפך.

ין ויאנג, למשל, הם לכאורה הפכים. ין הוא רך ומכיל ונשי ונייח וחומרי והכיוון שלו הוא מלמעלה למטה, ויאנג הוא תנועה מלמטה למעלה של צמיחה ורוח ופעולה ושינוי. אבל היאנג בשיאו הופך לין והין בשיאו הופך ליאנג, ואף אחד מהם לא יכול להתקיים בלי השני, הם כל הזמן משפיעים זה על זה ולא נפרדים לרגע.

אז הרחוק והקרוב, הם הפכים או שהם שני חלקים של אותו דבר?

*

"קרוב קרוב שאי אפשר לזוז" (עמיר לב)

מי שקרוב אליך עד שאי אפשר לזוז הוא כנראה גם מאד רחוק כי הוא לא רואה ולא מרגיש אותך, אלא את הצורך של עצמו בלבד.

*

בהרבה תרגילי תנועה שנעשים בזוג אפשר ללמוד את הדבר הזה: המרחק הנכון שמאפשר לשני בני הזוג לנוע ולנשום ולחוש את החופש ולהיות עירניים וספונטניים.

יחד עם זאת התנועה היא משותפת ויש קירבה של גוף אחד לשני, אינטימיות ותמיכה  מבלי לחסום זה את זה, מבלי להכנס למאבק של כוח או שליטה, ובלי צורך להכריז כל הזמן על מה "אני" רוצה או צריך – פשוט להקשיב ולנוע והרצונות או הצרכים מתמלאים באופן פלאי מעצמם.

וכן, כשזה עובד זה כיף אדיר. כל כך פשוט לכאורה, ולא כל כך פשוט בחיים.

*

הלילה חלמתי שאני בבית של סבתא שלי. זה קורה לי הרבה, ובחלומות האלה הבית נראה בדיוק כמו שהיה פעם, כשסבתא שלי באמת גרה בו.

*

בעודי מתחילה לכתוב את החלום הזה, הגיע פתאום פלאשבק מחלום אחר, שאני ממש לא יודעת מתי חלמתי אותו, אבל כנראה שזה היה הלילה או בלילה הקודם.

אני מחבקת את סבתא שלי חזק בחלום ואומרת לה משהו כמו, שאעשה הכל כדי שהיא תחזור.

*

*

לקריאת כל הרשומות בפרוייקט מ-ת' ועד א'