ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (12 ואחרון) סיכום ושאלות

במהלך סוף השבוע הזה עברנו די בקצרה על היסודות של ארבע האמיתות הנאצלות, הלימוד הראשון של הבודהה על פי כל הכתבים המסורתיים. כולם מסכימים שהבודהה הניע את גלגל הדהרמה בפארק הצבאים בסארנאת' לחמשת תלמידיו כשלימד את ארבע האמיתות. כמובן שבאופן שהוא לימד אז הם כולם הפכו ל arhats מיד… אז אני מצטערת, אבל לא נורא (צוחקת). אבל המסר עדיין כאן: שישנה בעיה, יש סיבה לבעיה, יש פתרון ויש דרך להפעיל את הפתרון ולסיים את הבעיה. אז למרות כל הדיבור על dukkha, dukkha, dukkha, זה בעצם מסר מאד מעודד כי אם לא נקבל את העובדה שאנו חולים לעולם לא ננסה למצוא תרופה. וזה בעצם מעודד מאד לשמוע שכן, אנו חולים אבל זה לא סופני, אפשר להירפא אם משתמשים במרשם הנכון, כולנו נשמח לשמוע מרופא שיש תרופה והריפוי אפשרי. יש עוד שאלות?

שאלות

שאלה: השאלה שלי קשורה לפרנסה נכונה. שמעתי על מכשפות או מכשפים וגם פרוצות שהגיעו להארה, תוכלי להסביר זאת?

ט.פ: כמובן ששניים מתלמידיו הראשיים של הבודהה, אחד היה אנגולימלה שהרג 999 אנשים וחיפש את ה-1000 כשפגש בבודהה. בלי להיכנס לכל הסיפור, למרות שהוא די מרתק – הוא רדף אחרי הבודהה עם סכין שלופה כדי לכרות את אצבעו – הוא נקרא אנגולימלה שפירושו שרשרת של אצבעות, ורצה להשיג את האצבע האלף שהיא של הבודהה. הוא רדף אחריו ולא השיג אותו וקרא לבודהה לעצור! והבודהה אמר: אני עומד במקום, אנגולימלה, האם אתה עצרת? והוא הבין, ואחרי 999 איש שהרג הוא הפך לנזיר. כמובן, אנשים ידעו שהוא היה שודד קודם וכעסו מאד, תקפו אותו והיכו אותו והבודהה אמר: ובכן, זה מחיר מאד נמוך לשלם על כל הקארמה הכבדה שצברת. אבל בכל מקרה, בסוף הוא הפך ל arhat והגיע לנירוונה. אחת מידידיו האהובים של בודהה היתה אמבאפלי, שהייתה יצאנית צמרת פופולרית מאד בקרב צעירי העיר. פעם אחת היא הזמינה את הבודהה לארוחת צהריים עם כל הנזירים שלו, ואז גם אצילים צעירים הגיעו אל הבודהה והזמינו אותו למחרת לצהריים. הוא אמר איני יכול, כבר הבטחתי לאמבאפלי שאבוא. הם מאד כעסו שהוא העדיף זונה על פניהם וניסו לשחד אותה כדי שתוותר על אירוח הבודהה, אבל היא סירבה. היא הגישה לבודהה מזון ואירחה אותו בגן שלה ובעצמה הפכה לנזירה ו – arhate. אז כבר מזמן הבודהה יש דוגמאות לרוצחים ולזונות שמגיעים להארה, זו לא המצאה של הטנטרה, אלא הגיע ממקורות מוקדמים. כי לא משנה מה נעשה, הטבע המהותי של התודעה הוא טהור. ברגע שזיהית את זה, כל השאר מתפרק ולא נוצרת עוד קארמה. אנו יוצרים קארמה רק בפעולה מתוך אגו. כשאנו מעבר לאגו איננו יוצרים קארמה, אין מי שייצור אותה. כמו שאמרתי עם החרוזים, אם תחתוך את החוט כולם יפלו. נכון? זה כמו הגלגל, המרכז שלו נעלם ואולי הגלגל יסתובב עוד קצת, ותהיה עוד קצת קארמה מהגלגול הזה והיא לא תמשיך הלאה את הגלגול הבא. מי שנהיה, באפשרותנו להגיע להארה בלי קשר למה שעשינו בעבר כמו מילרפה. מילרפה הרג 30 איש ועדיין הגיע להארה בגלגול חיים אחד. זה לא שעלינו ליצור קארמה רעה כדי להשתחרר. לכן עדיף ובטוח יותר לחיות אורח חיים נכון, ולחיות מבלי לגרום נזק מאשר ליצור בעיות להמון אנשים. אבל גם אם עשינו את הדבר הכי נורא בעולם, עדיין נוכל להשתחרר בגלגול חיים אחד, אם נתאמץ נכון. כי כל זה ברמה יחסית, לא מוחלטת. ברמה המוחלטת אנו טהורים לגמרי. אין שום דבר שנוכל לעשות שיזהם את המרחב העצום של השמיים. זה רק העננים, לא השמיים. כשאנו מבינים זאת הבנה מוחלטת, כל השאר מתפרק. בינתיים עדיף ליצור קארמה טובה מאשר רעה, זה בטוח.

שאלה: האם תשומת לב וריכוז הם אותו דבר?

ט.פ:  כן ולא. ריכוז במובן הזה, הוא כאשר אתה יושב ועובר דרך הרמות השונות של תרגול, ותשומת לב הוא משהו שאנו לוקחים אתנו לכל מקום. כמובן שכדי להכנס לריכוז יש צורך בתשומת לב, אבל במקרה הזה, תשומת לב מתקיימת יותר במצבים כמו הליכה, ישיבה, עמידה וכן הלאה בתוך חיי היומיום. היכולת הזו להישאר ממורכזים, שמתחזקת על ידי הישיבה, ישיבת הריכוז הפורמלית, ומביאה אותה אל חיי היומיום שלנו. הם שונים מעט אבל כמובן תומכים זה בזה. כשאתה יושב, למשל, למדיטציית ויפאסנה, כמובן שאתה זקוק לתשומת לב וריכוז במה שאתה עושה, זו פעולה שונה של התודעה כי אתה חוקר, תשומת לב כשלעצמה אינה חקרנית, היא רק מתבוננת.

שאלה: אני מבין שהבודהה היה מאד בעניין של נזירות וידבר על כך הרבה. יש המון חוקים…

ט.פ: נכון (צוחקת)

– היו הרבה סגפנים בהודו לפני הפיכת הבודהה לבודהה, זו מסורת בהודו שנמשכת מאז עד היום. דבר נוסף שממשיך להתקיים הן ציפיות מאנשים או להתחתן ולהקים משפחה או להתנזר. ועליך לבחור באחת האפשרויות האלה. אז להיות אדם שוויתר, מסוג כזה או אחר, זה מקובל בהודו, כל אפשרות אחרת היא מוזרה…

ט.פ:  באופן מסורתי…

שאלה: בתרבות שלנו יש סוגים שונים של מוזרים שמקובלים לגמרי, אך לא בהודו. כמו גירושים, זוגות הומוסקסואלים ועוד.

ט.פ: זה מוזר בעיניך?

– אני לא חושב שזה מוזר ורוב החברה שלנו מקבלת את זה, לא כולם, כמובן, אבל הרבה יותר מאשר בהודו המסורתית. ואני מכוון לשאלה, שאולי, אוי ואבוי, בימים אלה אנו כבר לא זקוקים כל כך לנזירות כי התרבות שלנו לא יכולה להתמודד עם אנשים שעושים דברים באופן קצת שונה. יש לי חבר, הוא אמריקאי ונזיר והוא מתמודד עם הרבה קשיים, פשוט מללכת ברחוב והאנשים מעירים לו כל מיני הערות…

ט.פ:  אולי המערב צריך להתחנך…

–          אני מסכים לגמרי וזוהי רק ההתחלה של נזירות בודהיסטית במערב, לא?

ט.פ: הם מכירים את הדלאי לאמה…

– כן, שהוא דוגמה נהדרת לנזיר בודהיסטי, אבל אני תוהה… הזכרת אתמול שהיו אנשים שהגיעו להארה והם לא היו נזירים, אבל לפי האופן בו התפתחו דברים ב 2500 שנים, ישנו רושם שעליך להיות נזיר על מנת להגיע להארה, אבל זה לא נכון…

ט.פ: במסורת הטיבטית הרבה מאסטרים גדולים היו נשואים…

–          נכון, מילארפה לא היה נזיר

ט.פ: גם לא מארפה. גמפופה היה.

– העניין הוא, הזכרת אתמול גם שהרבה מהטקסים והתרגולים וכניסה לנזירות יכולה להפוך למכשולים בעיקר למערביים כי זה כזה עניין גדול והם מקבלים כל כך הרבה כבוד…

ט.פ:  לא ממש..

–          באסיה כן, במערב זה לא מובן אז זה תלוי היכן אתה באמת חי. במקרים מסוימים זה יכול לחזק את האגו במקום לשחרר אותו.

ט.פ:  נכון

–          אז זה כמו האפליה שנשים חוות בבודהיזם. נשים לא מקבלות הרבה כבוד או מהימנות בקרב בודהיסטים ותיקים מסוימים, וידוע לי שאת לקחת את הנדרים כאישה…

ט.פ: ובכן, רק כל עוד נשים נמצאות במצב של כניעות ושיעבוד. אם יגיע זמן שבו לגברים יהיה קשה לקבל את ההזדמנות אז אשאף להיות גבר.

–   אבל אני שואל אם אותו סוג של אמינות והערכה ניתנים למי שלא התנזר.

ט.פ: אני חושבת שזה תלוי מאד באיכויות האישיות שלהם. במיוחד במערב, רוב המורים הבודהיסטים הוותיקים לא התנזרו, והם מאד מוערכים במעגלים הבודהיסטים, לפחות במערב. ללא ספק כיום, משום שבמיוחד באמריקה הפרוטסטנטית, היכן שאין מסורת נזירית כמו שישנה למשל בספרד או איטליה, בהן יש מסורת קתולית כזו. באוסטרליה ואמריקה אין, ישנה מסורת מאד פרוטנסטנטית, כמעט אנטי-נזירות. זה לא יקרה שאלפים רבים של מערביים יתנזרו, אבל לדעתי מה שאנו צריכים אינה כמות אלא איכות. אני חושבת שישנו תפקיד לנזירים, להראות שניתן לחיות חיים שנמנעים מרוב הרכוש החומרי – שאנשים חושבים שהוא חיוני – עם בגדים פשוטים ואחידים, חיים בלי יחסים קרובים או סקס, חיים שמוקדשים למטרות רוחניות פנימיות ועדיין להיות מאד מאד מאושרים. כי מלמדים אותנו שבלי הדברים הללו: בלי הצלחה מקצועית, בלי יחסים אינטימיים, בלי שפע חומרי, אנחנו מקופחים. אז להוכיח שבעצם זה אינו קיפוח, אלא חופש ושמחה גדולים. והלב גם הוא פתוח להכיל את כל הברואים במקום רק את האחד המיוחד. זה מאד חשוב שאנשים יראו זאת.

–   זה הסטריאוטיפ, שאם אין לך את כל הדברים האלה..

ט.פ: כן אבל צריך שמישהו יוכיח זאת.

–          נכון. את עצמך הלכת נגד הסטריאוטיפ. אנו זקוקים לאנשים כמוך בעולם, אבל אני תוהה אם יכולת לעשות את אותו דבר מבלי להתנזר? אני תוהה הרבה על המוטיבציה מאחורי ההתנזרות.

ט.פ: הו, זו ברכה נהדרת להיות חלק משושלת שהחלה בבודהה עצמו והמשיכה מבלי להישבר עד היום. בכנות, זו באמת אחת הברכות הגדולות של חיי רק לחשוב על כך. חסרת ערך ככל שאני עצמי אהיה, בכל זאת אני חלק מהחזקת השושלת היום. לכן אנו עובדים קשה לתת את אותה ההזדמנות, לעשות אותו דבר, אם אחרים רוצים! זו אינה חובה, בחלק מהאנשים יש קול שקורא לכך ולחלק אין. ביחס לתרגול הבודהיסטי עצמו, בכנות, אני לא חושבת בהכרח שזה ישנה הרבה. כי הדהרמה היא בלב וישנם נזירים מאד חומרניים, וישנם שאינם נזירים שאינם חומרניים כלל. אבל למה הבודהה התחיל את הסנגהה? בואו לא נהיה שאננים. הדבר הראשון שעשה אחרי שישב בין עצים כשבע שנים, כשקם והלך לסארנאת' והניע את גלגל הדהרמה, הוא קיבל לנזירות את חמשת חבריו והתחיל את הסנגהה. מדוע? בכנות, אני יודעת שהחדר מלא בlaypeople והסנגהה כל כך קטנה, אבל הסיבה שהוא החל את הסנגהה היא שלמרות שכולנו מסוגלים להגיע לשחרור, להארה, ההפרעות של חיי בעלי הבתים כל כך גדולות בהשוואה להפרעות שבחיי המנזר. בחיי נזירות אין לך קריירה, משפחה, מערכת יחסים, אין הרבה בידור, לא צריך לדאוג למראה החיצוני, כל כך הרבה דברים שלא צריך לדאוג להם. ואפשר להקדיש את הזמן ללימודים, לתרגול, לריטריטים, אין לך אחריות של גידול ילדים, לדאוג שמערכת יחסים תמשיך להתקיים. האם זה דבר טוב ואפשר יכול להיכנס כך לדרך הדהרמה? זה לא הנושא. כמובן שניתן להתייחס למערכת יחסים, קריירה וגידול ילדים כדרך רוחנית, אבל זה אתגר גדול יותר מהנזירות שהיא פשוטה יותר, היא כמו חרב. המלך Milinda אמר למורה שלו Nagasena: אם גם נזירים וגם בעלי בתים יכולים להגיע להארה, למה לטרוח להתנזר? והמורה אמר, זה כמו כידון, אם תשים עליה הרבה דגלים וקישוטים, כאשר תזרוק אותה למטרה, סביר שהיא תעוף בדרך לא ישרה ותיפול מכובד כל מה שעוטף אותה. אבל אם יש לך כידון שאין עליו כלום ותשלח אותו למטרה הוא יגיע בצורה חלקה. זה ההבדל בין חיי הבית וחיי נזירות.

בואו לא נשלה את עצמנו, אנחנו מאד נוטים להסחות דעת. בעיית ה dukkha היא בעיה של השתוקקות והיאחזות. זה מאד קשה לא להיאחז בחיים רגילים כי זה לא מה שהחיים מכוונים אליו. כמובן שאפשר לאהוב בלי לאחוז, ואם אתה מצליח זה נהדר. אבל רוב הזמן אנו משלים את עצמנו. המחשבה שלנו על לאהוב היא רק עוד היאחזות. זה הרבה יותר קשה. כמובן יש אנשים שעושים זאת, כפי שאמרתי, בבודהיזם הטיבטי רבים מהמורים הגדולים נשואים, ויש להם ילדים שהם אוהבים ודואגים להם. אבל בכל זאת ההפרעות של חיי הבית והכיוון שלהם להיאחזות ותשוקה יוצרים קושי גדול יותר, גם אם לא בלתי אפשרי, לקחת את כל זה אל תוך הדרך. מנקודת מבט נזירית זה הרבה יותר פשוט, פשוט לא צריך לדאוג לכל זה. לכן הנזירות המשיכה להתקיים עד היום בארצות בודהיסטיות ובאופן מאד חיוני. כי ה laypeople העריכו כמה חשוב שתהיה נוכחות נזירית בקרבם, שהם יכלו לכבד ולהעריך. כמובן שמדובר בבני אדם, לעיתים קרובות הנזירים עצמם היו רחוקים מהאידיאל, אבל בעצם העובדה שהם לובשים גלימות הם ייצגו משהו מאד חשוב. בלי הדוגמה הזו בקרבנו קל מאד לשכוח במה מדובר ולהיעשות שאננים. אתם מבינים? הבודהה עצמו אמר שארץ בודהיסטית היא זו שיש בה סנגהה כפול ארבע. הארבע היא סנגהה של נזירים, נזירות, נשים וגברים שאינם נזירים. ארבע זה יציב כמו רגלי שולחן. אם חסרה אחת מהן אין יציבות וזו לא ארץ בודהיסטית אמיתית.

שאלה: מהי התרופה הטובה ביותר לתבוסתנות?

ט.פ: חשוב מאד לעודד את עצמנו, לזהות שהפוטנציאל בתוכנו ואינו משתנה. אם אנו מרגישים תקועים, זה משום שאנו לא מתאמצים מספיק ועלינו להפסיק עם התירוצים ולעבוד על זה. אחת הצורות של עצלנות היא להמעיט בערך עצמנו ולחוש שאיננו יכולים להגיע להגשמה, זו בעצם צורה של השתמטות מהעבודה. נזכיר לעצמנו שוב ושוב את טבע הבודהה שלנו ושהפוטנציאל באמת קיים בתוכנו. בטנטרה, כמובן, שקשורה לארבע האמיתות הנאצלות אבל ברמה אחרת, המתרגל רואה עצמו כאלוהות, רואה את עצמו כדמות המוארת לחלוטין שלו, שומע את כל הצלילים כמנטרות וכל המחשבות העולות הן משחקה של תודעת החכמה. גם זה נועד לעודד אותנו לזהות את הפוטנציאל האמתי שלנו. אנחנו טארה, אנחנו מאנג'שורי. בוודאי שאנחנו, מי אם לא אנחנו? וחשוב מאד בטנטרה לפתח את מה שנקרא גאווה של אלוהות, או אגו אם תרצו, התחושה של להיות האלוהות ושאנחנו באמת היא. רק בטעות זיהינו עצמנו עם מישהו שהוא לגמרי רגיל. כי למעשה איננו רגילים, אנחנו יוצאים מן הכלל. וכמובן לא רק אנחנו, כולם יוצאים מן הכלל. הכוונה לא לומר, "אני טארה, מסכנים בני האנוש שם…" טנטרה עוסקת מאד בטיהור התפיסה שלנו וביכולת לראות אנשים וגם בעלי חיים כמיוחדים, לראות את פוטנציאל האלוהות שלהם, כולנו אלוהיות בעצם. רק שטרם זיהינו זאת. באופן הזה, אם נחשוב על כך באמת ונעשה מדיטציה, ונעשה זאת בשכנוע אין שום סיבה לחוש תבוסה. במסורת הטיבטית מדברים הרבה על הלידה יקרת הערך כבן אנוש, ולדעתי כולכם צריכים לחשוב על כך. כמה ברי מזל אנחנו. כל אחד ואחת מהיושבים כאן הוא כל כך בר מזל ביחס ל- 95% משאר העולם! כנקודת פתיחה נולדתם כבני אדם, וגם כאלה שזכו להשכלה. חשבו רק על זה. אתם יכולים לקחת ספר בשפתכם ולא רק לקרוא אלא להבין. רבים מהטיבטים, גם אם הלכו לבית ספר, יכולים לקרוא ספר אבל הם לא יבינו אותו. גם הנשים במנזר שלנו, אלה שהלכו לקולג', הנערות הטיבטיות יקראו ספר דהרמה באנגלית ולא בטיבטית כי קל להן יותר. והן בעלות השכלה. אז רק חשבו על זה! אתם יכולים לפתוח כל ספר ועם קצת מאמץ תוכלו להבין פחות או יותר הכל. זו פריבילגיה אדירה. רוב הטיבטים לא יכולים לעשות זאת, אפילו נזירים ונזירות לא. קשה להם מאד לקרוא את שפתם ולהבינה. ויש לכם את החופש לחשוב כל מה שאתם רוצים, להאמין בכל מה שתבחרו להאמין. בכמה ארצות בעולם ניתן לעשות זאת? אסור להאמין, צריך להאמין במה שהממשלה  או מוסד דתי כלשהו אומרים לך להאמין, אסור לך לחשוב, לתרגל, לעשות עם החיים שלך מה שתבחר. יש לכם כל כך הרבה זכויות! איפה התבוסתנות? יצרתם תנאים ונסיבות מדהימים כדי להיוולד בלידה הזו אז תגידו תודה ותמשיכו לעשות מה שצריך. באמת אל תדכאו את עצמכם. כולנו כל כך ברי מזל שנולדנו החיים האלה ואם נבזבז אותם לא נקבל אותם בחזרה. אז עלינו להשתמש בהם בצורה הכי טובה כדי שכאשר נמות, ומי יודע מתי, נוכל למות בלי חרטות. אנו יכולים למות במחשבה שעשיתי את הטוב ביותר עם החיים האלה כדי להועיל לעצמי ולאחרים. קיבלתי חיים טובים כי איכשהו בעבר יצרתי את התנאים והנסיבות הנכונים לחזור לחיים הספציפיים האלה. אז אפיק את המיטב ממה שיש לי עכשיו, אין זמן טוב יותר ולידה טובה יותר מזו של הרגע הזה. אז תפסיקו לחשוב מחשבות שליליות. תעריכו באמת את מה שיש לכם והפיקו מזה את המיטב. כי באמת, ככל הנראה, לפחות ל 95% משאר העולם אין את הפריבילגיות הללו. אנו חושבים שזה מובן מאליו אבל למעשה זה נדיר. נדיר מאד. עם האינטליגנציה שלכם, ההשכלה והחופש פגשתם גם את הדהרמה. כמה נפלא! אל תבזבזו אותה במחשבות שליליות. זה כזה בזבוז. לכו על זה עכשיו כשההזדמנות בידיכם.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

מודעות פרסומת

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (11) תשומת לב נכונה, ריכוז נכון

הזרוע השמינית של דרך השמונה היא תשומת לב נכונה. מיינדפולנס היא מרכיב מאד חשוב ביותר בדרך הבודהיסטית בכל האסכולות. בודהה אמר שמיינדפולנס היא כמו מלח, היא מעניקה טעם, היא חיונית לכל פעולותינו. מיינדפולנס פירושה, בבסיס, להיות מודע למה שאנו עושים בזמן שאנו עושים זאת. המילה בסנסקריט היא smriti, בפאלי sati ובטיבטית trenpa. האויב הישיר שלה הוא זה שאנו שוכחים. דבר אינו מונע מאתנו להיות מודעים למה שאנו עושים, מלבד השכחה שלנו. אם אבקש מכל אחד מכם לעשות משהו במלוא הריכוז תוכלו לבצע זאת מיד, זה לא דורש שום כישרון. הבעיה היא שאנו עושים זאת יפה מאד, מאד בתשומת לב וזהירות ורגע אחר כך נשכח שוב והתודעה שלנו תתפזר לכל הכיוונים. זה לא משהו שקשה בפני עצמו, כמו להיות מיומן מאד במדיטציה ולהגיע לכל מיני רמות של קליטה שדורשות תרגול ארוך, להיות בתשומת לב כשלעצמו דורש רק המשכיות.

הבודהה לימד ארבע רמות של מיינדפולנס. הראשונה – מיינדפולנס לגוף ותנוחת הגוף, השניה –מיינדפולנס לתחושות ורגשות, השלישית – מיינדפולנס לתודעה, והרביעית – מיינדפולנס של הדהרמות, וכאן המובן של דהרמות הוא הקלט הסנסורי שמגיע אלינו מתופעות חיצוניות דרך איברי החישה שלנו. אנו נעשים מודעים לראיה, שמיעה, טעימה, מגע. אנו מתחילים עם הגוף כי הגוף הוא הברור והגולמי ביותר.

הבודהה אמר, כשנשב נדע שאנו יושבים, כשאנו עומדים נדע שאנו עומדים, כשהולכים נדע שהולכים, כשאנו שוכבים נדע שאנו שוכבים. זה מאד פשוט אבל כמה פעמים אנו עושים זאת? אנו יושבים וחושבים על אלף דברים, הולכים וחושבים על המקום שאליו הולכים, מאיפה באנו או מה קורה וכן הלאה. מאד נדיר שהמיינד שלנו נמצא באותו מקום שבו הגוף נמצא. הבודהה, אגב,  אמר שזו הדרך היחידה לשחרור; הוא ראה חשיבות גדולה בלימוד המודעות וההישארות בהווה במקום להיות לכודים בצורה אינסופית בחשיבה שלנו שעוברת כל הזמן מדבר לדבר. האגו, תחושת האני שלנו מרוצה מאד בעבר או בעתיד. היא לא מסוגלת בעצם להישאר בהווה בלי תגובה. אז תשומת הלב – למרות פשטותה – היא דרך מאד מיומנת להחזירנו בשלמות אל ההווה ולאפשר, לפחות לזמן זה, לתחושת האגו שלנו להיעלם ולהביא אותנו אל מה שבאמת מתרחש. דברים קורים מרגע לרגע והשאר זה רק תגובות. זו הגרסה שלנו למה שקורה. לעיתים נדירות אנו רואים את הדבר עצמו. אנו רואים רק את הפרשנות שלנו, ההעדפות והדחיות שלנו, השוואה לאירועי עבר, אפילו כשאנו רואים אנשים איננו רואים אותם, אלא את הגרסה שהכרנו בעבר. זה מאד קשה לראות דברים כפי שהם באמת בלי התגובות המנטליות שלנו. זה מאד מתיש את התודעה, אנו רואים את הפרשנות שלנו שהיא כבר מזוהמת על ידי כל הנטיות שלנו, הדעות הקדומות וההשערות שמעולם לא נבחנו. אנו רואים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, וזה מתיש ויוצר את עולם הפנטזיה הזה שבו אנו חיים, ואין קשר בינו לבין מה שבאמת מתרחש. לכן שני אנשים לא יכולים לראות בדיוק את אותו דבר. מיינדפולנס היא דרך לחזור אל מה שישנו. זו לא שיחה על אימון התודעה אבל אתם יודעים שזה מאד מועיל מדי פעם לבחור פעולה שאנו עושים בכל יום בלי לשים לב, ולעשותה בתשומת לב. למשל צחצוח שיניים, סירוק השיער, שתיית כוס קפה, פעולות יומיומיות שעושים בלי לחשוב בכלל. הרגיעו את התודעה ועשו אותה רחבה, שלווה לגמרי בתוך הפעולה, בלי לחשוב על הפעולה, רק להתבונן בה. מה שקורה בדרך כלל זה שלכמה שניות אנו עושים את הפעולה ואז קול בתוך הראש שלנו אומר "או, הנה עכשיו אני בתשומת לב… זה ממש קל להיות במודעות, בעצם אין שום בעיה להיות בתשומת לב, אולי אהיה כל היום בתשומת לב, זה ממש נחמד, ובלה בלה בלה…"

אלה ההערות של האגו על איך זה להיות בתשומת לב. כשאנו באמת מודעים, באמת בתשומת לב, התודעה נעשית נקייה, כמו שחלונות או מראות נקיים נעשים מבריקים ונינוחים ורואים דברים בבהירות. אנשים שנמצאים באמת במצב של מודעות מעידים שהצבעים נעשים עזים וחיים יותר, הכל נעשה חד יותר. כי בדרך כלל, העדשה שלנו הפונה החוצה מאד מעורפלת, מלוכלכת ולא מטופלת. כשאנו מנקים את העדשות התודעה הופכת בהירה ומבריקה. אבל זה יכול לקרות רק כאשר אנו עושים את זה כראוי ולא כאשר האגו מחליט להשתלט ולהיות בתשומת לב. זה קורה כשאנחנו באמת נחים ברגע ההווה ללא פרשנות. כולנו יכולים לעשות זאת ועם האימון זה מתפתח. בהתחלה זה נראה מאד מלאכותי כמו לנגן סולמות כשלא ניגנת בעבר והאצבעות לוחצות על כל התוים הלא נכונים. אותו דבר לגבי אימון התודעה, לאט לאט התודעה מבינה את הרעיון. וכמו סוס פרא שמאולף היא מתחילה לזהות שלמעשה זה יכול להיות נעים, להיות מבוית. למה להיות פראי? אולי זה נחמד להיות מבוית, התודעה אומרת או, זה נעים, התודעה שלי ממש הייתה עם מה שעשיתי, כמה מרתק בעצם לצחצח שיניים. לשתות קפה וממש לחוש את טעמו בכל לגימה עד שהכוס מתרוקנת במקום ללגום לגימה אחת ואז להתפזר למקום אחר. הכל הופך חי יותר, בהיר יותר, מעניין ורענן יותר, כאילו מעולם לא עשיתם זאת, במובן הזה של פלא. ולמרות שזה מועיל אנו שוכחים והתודעה הרגילה הבלתי נשלטת שלנו משתלטת. ואז עלינו לחזור שוב, לשמוט את זה ולחזור להווה. ככל שנהיה נוכחים יותר, תשומת הלב שלנו תהיה חדה יותר, התודעה נרגעת ואז נוכל להגיע לרמות עדינות יותר של תשומת לב.

גואנקה, בשיטת הויפאסנה שלו, מתרכז בתחושות הגופניות, זו הרמה השנייה של תשומת הלב. בבורמה מתרכזים בעיקר ברמה הראשונה שהיא הגוף, הכוללת את הנשימה. כך שבמרבית שיטות הויפאסנה מלבד גואנקה מתרכזים בגוף, במדיטציית הליכה, מדיטציית נשימה שהיא חלק מהגוף ומשתמשים בזה לעידון תשומת הלב. במסורת הטיבטית מתרכזים בעיקר בתודעה עצמה ובפיתוח מודעות לחשיבה שעוברת במהירות מנושא לנושא עד שגם היא נרגעת. אנו באים במגע עם מה שמודע כי ישנו אובייקט המודעות וישנה המודעות עצמה ואז השאלה של מהי המודעות ומיהו שמודע. זה עדיין מתקיים במרחב דואלי אבל זו דלת פתוחה למה שמעבר לדואליות.

שאלת תשומת הלב היא מאד מהותית בדרך הבודהיסטית. הנקודה היא, שלא רק כאשר אנו בישיבה פורמלית, אלא לאורך היום – ככל שניתן נביא בהירות של התודעה ואיכות של נוכחות לתוך חיי היומיום. אז כל חיי היומיום הופכים לתרגול. כמובן שמנקודת מבט בודהיסטית תשומת לב קשורה במצב תודעה מיטיב, יש להדגיש זאת. אפשר לומר ששודדי בנק יהיו בזמן הפעולה מאד בתשומת לב, אבל מנקודת מבט בודהיסטית זו אינה תשומת לב נכונה. מצבי תודעה מזיקים לא יכולים להיחשב כתשומת לב נכונה. כך כל דבר שאנו עושים נעשה חלק מהדרך הרוחנית, מפסיקה להתקיים הדיכוטומיה בין חיי היומיום לבין התרגול, שאנשים תמיד מתלוננים עליה. זו הדרך לחבר את הכל יחד כך שכל מה שאנו עושים, בתוך תודעה מיטיבה  של קשב, הוא חלק מהדרך הרוחנית. הבודהה אמר שזה כמו מלח בתבשיל, אני חושבת על זה כשמרים בבצק, הופך הכל לאוורירי יותר, טעים ומוכן לבישול ואכילה. השמרים הופכים את הבצק הכבד לקל וטוב לאכילה. כך שאין צורך לשנות את חיינו באופן רדיקלי אלא להביא את איכות תשומת הלב לתוך החיים וזה כשלעצמו יהפוך אותך לקלים יותר וכל דבר שנעשה יהיה תרגול דהרמה. זה מרכיב מאד חשוב בדרך בכל המסורות הבודהיסטיות, בזן, למשל, ישנן התמונות של נזירי זן מטאטאים את החצר, או טקס התה, טקס האכילה וכן הלאה. כל אלה תרגולים של תשומת לב. באופן דומה בארצות התרוואדה עושים הרבה משימות פשוטות של ניקיון, טאטוא, שנעשות לגמרי בהיות אחד עם הפעולה. כאשר עושים את הפעולה לא מאפשרים לתודעה לנוע לשום דבר אחר בעולם מלבד הפעולה עצמה. בדרך כלל מה שקורה לנו זה שהתודעה הולכת לכל מקום אחר, במיוחד אם אנו חשים שהפעולה משעממת. תשומת לב מלאה, שקטה ובהירה משנה את מה שאנו עושים. טיך נאת האן תמיד אומר שניתן לרחוץ כלים בשתי צורות, או כדי שיהיו כלים נקיים, או כדי לרחוץ את הכלים. במילים אחרות, בדרך כלל אנו שוטפים כלים לא משום שיש חשיבות לפעולה עצמה, אלא כדי שיהיו לנו כלים נקיים ונוכל לעבור לעשות משהו אחר. אז בזמן רחיצת הכלים אנו חושבים על אינסוף דברים אחרים, מה אני צריכה לעשות אחר כך, איך אשתה קפה וגם עוגת שוקולד או מה שלא יהיה, או מה מישהי אמרה לנו אתמול ולמה היא התכוונה? אחר כך אנו יושבים לשתות את הקפה והעוגה, וברגע אחד אנו שוב עפים למקום אחר. למרות שאנו שותים או אוכלים משהו נחמד, כבר איננו מודעים לכך יותר, כי חושבים על מה צריך לקנות אחר כך בחנות, או מה מישהו אמר. אפילו כשקורה משהו נעים איננו שם. כל היום שלנו נראה כך. איננו נוכחים בהווה ועדיין ההווה הוא כל מה שיש לנו. ההווה מבוזבז בתכנון העתיד. הדרך השנייה האפשרית היא לרצות לשטוף את הכלים, שמשמעותו היא – כלים מלוכלכים או נקיים – כשאנו שוטפים אותם אנו שמים לב למה שאנו עושים, מודעים למים, לסבון, לכלים, להיות נוכח לגמרי עם מה שעושים ולא לחשוב על העתיד, לא על העבר, ולא להעיר הערות על ההווה, רק לדעת את מה שקורה, רחיצת הכלים. כך בסופו של דבר יש גם כלים נקיים וגם תודעה נקייה. התודעה נקייה ורגועה. ואז כשנשב לשתות תה, נחווה את מה שאנו עושים רגע אחר רגע במקום לפספס, שזה מה שקורה לרוב. הבעיה אינה במה שאנו עושים או באיכות החיים שלנו, הבעיה היא במה אנחנו עושים עם האיכויות של החיים, וזה תלוי באיכויות התודעה. כל ההיבט של תשומת לב, של נוכחות, מודעות וערות מרגע לרגע מאד חשובות. אני חושבת שזו הסיבה שאנשים עושים דברים מאתגרים מאד שלעיתים קרובות גם מסוכנים. זה מאלץ אותם להיות נוכחים בהווה, גם אם לזמן קצר. אז לכמה רגעים הם חשים שהתעוררו לחיים. אבל אז זה שוכך ויש צורך בריגוש גדול יותר. אך אין צורך לסכן את חיינו כדי לחוש כך; ניתן לעשות זאת על ידי למידה כיצד להירגע, להיות נוכחים ולהתעורר.

המרכיב האחרון בדרך השמונה הוא ריכוז, שמגיע אחרי תשומת הלב. התודעה שלנו, במובנים רבים, דומה לסוס פרא. אני חושבת שכולנו נסכים שברגע שאנו מנסים לייצב את התודעה ולרכז אותה אנו רואים שיש בעיה. בחיי היומיום אנו עוקבים אחרי התודעה, הולכים לאן שהיא הולכת, וחושבים שזה בסדר גמור. אבל כשמנסים להשקיטה ולהתרכז מגלים שהיא לחלוטין בלתי נשלטת. יש לה אג'נדה משלה שאין לה שום קשר למה שאנחנו רוצים. אנו עבדים לתודעה, איננו האדונים שלה. ועדיין היא מלווה אותנו כל הזמן. אם היינו שולטים בה יכולנו לומר אוקיי, מעכשיו אהיה תמיד שמחה, שלווה ונדיבה ולעולם לא אהיה עוד מדוכאת עצבנית או כועסת, יהיה לי מה שארצה, תודעה חומלת, נדיבה, שקטה, מרוכזת, גם תשומת לב נשמעת טוב, עצבנית, חסרת שקט – מה פתאום! אף אחד לא בוחר להיות עם תודעה מלאת פחד, מדוכאת, כועסת, רוח רעה. ובכל זאת, לעיתים קרובות, זה מה שהתודעה נותנת לנו. זה מאד עצוב. אנו משקיעים זמן רב בתכנון ועיצוב הסביבה החיצונית שלנו, הבית שלנו, החדר, הגוף שלנו, אנו שומרים על ניקיונם ורוצים שאנשים יתפעלו מהם. אבל לא בהם אנו באמת גרים, אלה בתוך התודעה שלנו, וכמה תשומת לב אנו נותנים לה? לנקות ולייפות אותה? שתהיה מקום בו אנו שמחים לשהות. כל הפסולת שנכנסת לתודעה, כמה ממנה אנו משליכים החוצה? האם אנו פותחים את החלונות ומאפשרים לאוויר נקי להיכנס? רבים מאתנו חיים בתודעה שחלונותיה סגורים לגמרי, דבר שלא נעשה בבית. אין פלא שאנשים הופכים מדוכאים, עצבנים, ועם בעיות פסיכיאטריות. יש לנו את כל הדברים האלה בפנים ואיננו מתמודדים איתם. אבל אנו לא יכולים לברוח, גם לא בחלומות. אז הגיוני להקדיש את הזמן לעשות את התודעה שלנו למקום שנעים להתגורר בו, ולהפוך את עצמנו לחבר שנשמח לבלות בחברתו. כל זה עדיין מותנה ויחסי, אבל אנו חיים בתוך היחסי. כמו גוף שלא מתעמל ומתחיל להתפרק ולא מתפקד כראוי, כך גם התודעה שלנו אם אינה מתאמנת אינה מתפקדת כראוי. אם אנו רוצים תודעה שמחה שמתפקדת היטב, עלינו לאמן אותה.

המרכיב האחרון של דרך השמונה, ריכוז נכון או מדיטציה נכונה, עוסק בדרך לאימון התודעה. כמובן שזה נושא ענקי, וזה אינו קורס מדיטציה אז לא אפרט, אבל הרעיון במדיטציה בודהיסטית היא שראשית נשקיט ונאט את התודעה ובמקביל היא תהיה מרוכזת יותר. זה נקרא shamatha, שפירושו להשקיט. קודם כל אנו מאזנים את התודעה, כל המרכיבים הפיזיים באיזון כך שהתודעה הופכת שקטה, רגועה ומרווחת אבל קשובה, ומרוכזת בדבר אחד, לשם היא הולכת ושם נשארת. לא מכווצת, לא מדחיקה, פתוחה מאד ורחבה מאד אבל נוכחת עם כל מה שאנו מכוונים אליו את התודעה. כאן ב-ביר יש הרבה גולשי רוח. בפעם שעברה שהיינו כאן היו עשרות גולשים. יש להם את המצנח הגדול ומין קופסא קטנה שבה הם יושבים והם יכולים להזיז אותה. שעות רבות למעלה בשמיים הכחולים הם שטים וזה מזכיר לי איך התודעה צריכה להיות ב- shamatah. פתוחה, רחבה  ועצומה, מרוכזת לגמרי. אם הם רוצים לנוע לכיוון ההוא הם זזים לשם, אם הם רוצים לעלות גבוה יותר הם עולים. הם בשליטה. כך התודעה שלנו צריכה להיות. נוכחת ושקטה, פתוחה ורחבה. בתוך זה יש רמות שונות של קליטה, בבודהיזם הן נקראות הצורה וחסר הצורה, וכל אחת עמוקה יותר מהקודמת עד שמגיעים אל ההכרה האינסופית וה – nothingness האינסופי. מצבי תודעה מאד מזוקקים שבזמן הבודהה נחשבו כשחרור. לבודהה עצמו היו מורים. היו לו שני מורים, אחד שלימד אותו מדיטציות צורה -form meditations, Janas, ואחד שלימד אותו מדיטציות חסרות צורה. שניהם לימדו שהבהירות, האושר העילאי וההתרחבות שהם חוו היו שחרור. הבודהה אמר: לא, זה אינו שחרור כי כשאתם חוזרים אתם עדיין עצמכם. זו תודעה שהיא מאד גמישה, רכה, מאד קלה להפעלה ועבודה, אך זה אינו שחרור כי כל הרגשות השליליים שקעו אבל הם עדיין שם, מוכנים לעלות שוב.

כשלעצמו זה כלי מצוין אבל זו אינה הארה. למעשה, מה שיכול לקרות לכל היותר, זה שאדם ישקע בהכרה שבתשתית אבל לא יגיע להכרה המעודנת או העדינה מאד, כדי שזה יקרה עלינו ללכת לרמה הבאה, שנקראת כמובן vipashyana. ויפאסנה פירושה ראיה צלולה. בשמאטה יש לנו תחושת אגו מאוזנת, בריאה, שמחה ונעימה. בויפאסנה אנו מתחילים לפרק את האגו ולראות דרכו, קודם כל דרך החיפוש אחריו. בשאמטה אנו מתבוננים במחשבות כשהן חולפות כמו על מסך, אבל בויפאסנה יש לנו סימן שאלה ענק; מהי מחשבה? מה היא מחשבה? כי אנו חושבים כל הזמן, וכל מה שאנו יודעים מגיע אלינו מבחוץ או מסופק מבפנים, זה הכל מחשבות. כל זיכרון, כל דעה, כל אמונה, תקווה, כל תכנית, כל מה שמגיע אלינו ואנו רואים דרך החושים, הוא חשיבה. מהי מחשבה? איך היא נראית? מהיכן היא מגיעה? לאן היא הולכת? אנו אומרים: אני חושבת… מהי מחשבה? ואז – מיהו החושב? כשאנו מתחילים להפריד בין זרם המחשבות והמתבונן בו, מי מתבונן? מהו זה אשר מתבונן? האם המתבונן זהה למה שמתבוננים בו? כשהתודעה נעה, חושבת, כשהתודעה שקטה, רגועה, והמודעות שרואה את המתרחש, האם הם זהים או שונים? אנו מתחילים לחקור את התודעה למוות, כי זו הדרך היחידה להבין מה קורה שם בפנים. אז  בויפאסנה – במיוחד אם התודעה מאומנת מאד ומסוגלת להישאר בריכוז  – מקלפים שכבה אחר שכבה מההכרה שלנו ומגיעים רחוק יותר ויותר. תמיד עם סימן השאלה, והשאלה מי אני? אנו תמיד אומרים אני, אני אני… אני הלכתי, אני חושב, אני עושה, אני אוהבת, אני לא אוהבת… מי היא אני? איננו יכולים לגלות אלא אם נחווה בצורה ישירה ונבין בעצמנו, כי תשובה בלבד לא מסייעת, זה הופך לעוד חלק של המחשבה. זה לא משחרר. הדרך היחידה לשחרר היא לראות בישירות בעצמך. בראייה ישנה השחרור, רק דרך ראיה ישירה. איש לא יכול לראות עבורנו. אך כאשר היכולת לראות מעמיקה עוד ועוד, ומשחררת בתוך התודעה, אז מופיעה חכמה. חכמה פירושה ראיה בבהירות, ידיעת הדברים כפי שהם באמת. לא הידיעה על, אלא רק ידיעה. בישירות. כשהחכמה מעמיקה ואנו מתחילים לראות את הדברים כפי שהם, אז חמלה עולה באופן ספונטני כי אנו הופכים מודעים יותר ויותר לכמה אנו ואחרים משלים את עצמנו. לכן חכמה וחמלה קשורות זו בזו. ככל שאנו רואים יותר בבהירות כך אנו חשים יותר עצבות על האשליות שלנו ושל אחרים, כי כולנו שואפים להיות מאושרים. מכיוון שאנו באשליה אנו ממשיכים לאמלל את עצמנו ואת האחרים ואת כדור הארץ. כמה עצוב שיש לנו פוטנציאל כה גדול ובגלל הבורות אנו מקלקלים הכל. חמלה וחכמה באות יחד, ככל שאנו מבינים יותר כך הלב נפתח יותר ואנו חשים יותר חיבור הדדי עם כל שאר הברואים. האגו שלנו מפריד אותנו מהכל אבל המודעות המולדת, הבראשיתית שלנו מחוברת ומחברת אותנו לכל.

אז בכל מקרה זו, בעיקרה, הדרך. להתחיל להבין ולראות דברים בצורה נכונה על ידי למידה להתמודד בצורה מיומנת עם ההתנהגות הפיזית, הורבלית והמנטלית שלנו, עד שבהדרגה נסיר את כל שכבות הבלבול, הבורות והאנוכיות המרוכזת בעצמי, ולחזור למרכז האמתי שבסופו של דבר לא נפרדנו ממנו מעולם, שהוא החכמה הבראשיתית הטהורה והמודעות המולדת שבטבעה היא גם האיכות של ידיעה והאיכות של אהבה עמוקה וחמלה. זה הטבע של כולנו, ותלוי בנו אם נלך את הדרך, איש לא יכול ללכת במקומנו.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

The Voice of Another

כשקרין מנדלוביץ שהיא גם חברה, גם אמנית, גם אוצרת, הזמינה אותי להשתתף בתערוכה באוצרותה, בשם המקסים 'פתוח סגור פתוח', מיד פתחתי ב'כן', ומיד אחר כך סגרתי את העניין באיזה מרתף אפלולי, כי היה קיץ וחם ומי בכלל זוכר איך עושים אמנות, ואז פתחה קרין שוב והזכירה שמועד התערוכה מתקרב ולכן הנהנתי, ורק כשהיא ממש שאלה מתי, כלומר באיזה יום ושעה אני באה לצייר על הקיר פתחתי שוב, הצצתי פנימה ומה שראיתי זה לב, הדימוי האנטומי של הלב והעורקים היוצאים ממנו.

בערב שלפני הלכתי לישון וקיוויתי שיפקוד אותי חלום עם בשורה ציורית, אך מכיוון שבדיוק הצטרפתי לסדנת כתיבה שעוסקת בחלומות, כל החלומות בורחים ונשכחים. הבנתי שזה אני והקיר, וזהו.

הצטיידתי בעפרון והלכתי לגלריה, מסביב היו עוד עבודות שנוצרו וניתלו והוזזו וברגים ושיחות וקפה וופלים, כלומר באפלות, כלומר היה נעים, וידידותי, ושמח. ישבתי מול הקיר, הסתכלתי עליו, על החלון שבו, על העבודה שתלויה לפניו ומטילה צל שנראה לי קצת כמו מפרשים של אוניה, וציירתי. זה היה אחד הדברים הכי משמחים, קלילים, וכייפים שעשיתי מזה זמן.

זו היתה תזכורת ממשית בדיוק לדבר שאני תוהה עליו כבר הרבה זמן – לאן הלך הדחף שלי ליצור ולאן אני רוצה לחזור? ואיך והאם בכלל אפשר לחזור כשברור לי שכל כך הרבה דברים שחשבתי על 'אמנות' ועל 'אני' כ'אמנית' היו פשוט צורות שונות ומתוחכמות של סבל?

והנה, יצירה שפשוט מתאפשרת להתרחש, כעשייה של שיתוף ושל שייכות, של חברות ונינוחות עם אנשים אחרים שעוסקים בדיוק בזה: לחיות ולחפש כל הזמן את המקום הכי מדויק ונכון לעמוד בו, להתבונן ממנו, לאהוב.

.

"?Friend, How many conditions are there for the arising of right view"
Friend, there are two conditions for the arising of right view: The voice of another and wise attention. These are the two conditions for the arising of right view."

(Mahavedalla Sutta, The Greater Series of Qustions and Answers, Translated by Bikkhu Nanamoli and Bikkhu Bodhi)

.

.

.

.

.

.

התערוכה 'פתוח סגור פתוח' בגלריה השיתופית בנימין שברח' צ'לנוב 28, תל אביב, פתוחה בימי ד, ו, שבת בשעות 11-14 וביום ה' בין 16-19. עד ה 1.12.

משתתפים:

אבי לוין / אביטל כנעני / אורי לוינסון / אורית חסון ולדר / איתן בוגנים / בני קורי / גוסטבו סגורסקי / גיורא ברגל /  גיל יקובסון / גילית פישר / גלי ו. חכמון / דורון גולן / דינה לוי / זיו בן דב / טוני נבוק / טל גלבוע ארדון / טל שטרן / יפעת בר-לב / מיכל שרייבר / סיון גרוס / עדי סנד / ריימונד שטרן / רני פרדס / רעות פרסטר / שי זילברמן / שלומית ליוור / תמי ברקאי / תמר שפר

תזכורת מהטאי צ'י לחיים עצמם

6

למעלה למטה

קדימה אחורה

שמאל או ימין

הם פנים של אותו הדבר.

כל אלו הם תפיסה

ואינם נמצאים מחוץ לך.

7

אם יש למעלה, יש למטה.

אם יש קדימה, יש אחורה.

אם יש שמאל, אז יש ימינה.

*

החוק השלישי של ניוטון למכאניקה: כל שני גופים מפעילים זה על זה כוחות שווים בגודלם והפוכים בכיוונם.

8

בכוונה למעלה

יש למטה

אם ברצונך לעקור

החלפת כיווני הכוח

תגרום לשורש להישבר מעצמו

ולניתוק מיידי וודאְי.

*

כוונה למעלה: טאו טה צ'ינג 39, הגבוה רואה בנמוך את יסודו…

החלפת כיווני הכוח: טאו טה צ'ינג 36, הרוצה לכווץ עליו למתוח תחילה…

ז'ו טסונג-חווא נותן דוגמא של עץ שיש ללחוץ אותו פנימה למטה ואז החוצה למעלה בכוונה לעקרו. הפעולה מייצרת ריק שאליו זורמת המהות הנעקרת.

מתוך "טאי צ'י צ'ואן ג'ינג -כתבי המופת" תרגם ערך והעיר: דוד מיכאלי, מדף 2005.

—-

הערות שלי:

מתלבטת אם לתייג את הרשומה הזאת בתגית (הנפוצה כאן לאחרונה): אהבה.

את הקטע הראשון אפשר בהחלט לתייג עם אהבה.

אתמול היתה לי שיחה חשובה על העניין הזה, אהבה בתור איכות שפשוט נמצאת, וכשהיא נוכחת היא נוכחת ואין לטעות בה, היא לא מכוונת דווקא למישהו או למשהו.

(לא נדבר עכשיו על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על כך שאהבה היא דבר מוגבל ושהיכולת שלנו לאהוב היא מוגבלת).

היא השמחה שהרגשתי היום בבוקר, בעודי עומדת ברמזור של רחוב הרכבת ולה-גרדיה בדרכי לחולון. לא היתה שום סיבה ספציפית לשמחה הזאת (שום התרגשות מיוחדת לא חיכתה לי באיזור התעשיה של חולון) ולאהבה שהרגשתי כלפי החיים שלי וכלפי כל מה שראיתי מסביבי.

הקטע השני נראה לי מרגיע ומנחם. במיוחד ברגעים שנראה שיש רק למטה או רק ימינה כלומר רק כיוון אחד ורק אפשרות אחת. אבל כמו שאומרים בבודהיסטית (לא זוכרת איפה בדיוק שמעתי את זה) ישנם "עשרת  הכיוונים", למעלה, למטה, וכל שמונת הכיוונים משושנת הרוחות.

ובסינית כשרוצים לדבר על כל מה שיש בעולם אומרים "כל עשרת אלפי הדברים".