ויפאסנה זה שלא מדברים?

הרבה אנשים שואלים אותי כשאני אומרת שאני יוצאת לריטריט. התשובה היא כמובן 'כן', ועם זאת, להגדיר ככה ויפאסנה זה בערך כמו להגיד שצמח הוא הפלסטיק או החימר שממנו עשוי העציץ שהוא גדל בתוכו.

השתיקה היא הדבר היחיד שהרבה אנשים יודעים על ויפאסנה. חלקם מקשרים לזה בקלות כל מיני עניינים שליליים או על גבול השלילה, שתקנות כניתוק וניכור, כהימנעות מתקשורת או חוסר יכולת לקיים אותה, כגחמה של מוזרות וניו אייג'יות ובטח יש עוד שאני לא חושבת עליהם כרגע.

עצם הרעיון של שתיקה מפחיד, כל כך הרבה אנשים אומרים מיד: "אני? לא מסוגל לשתוק אפילו יום!". למה לרבים זה נראה כל כך ברור, זו שאלה טובה, מה זה אומר עלי, לכאורה, אם אני אדם שלא מסוגל לשתוק?

אבל השתיקה, ונראה לי שכל מי שהתנסה בריטריט יעיד על כך, היא לחלוטין לא העניין המרכזי וגם לא הקושי המרכזי. השתיקה היא כלי תומך ומאפשר את מה שעבורו מגיעים לריטריט: תירגול מדיטציה. ומכיוון שמדיטציה היא תירגול שזקוק לשקט וריכוז – ואף יותר מכך היא תירגול שיוצר בעצמו שקט וריכוז, תמיכה חשובה בתהליך היא ההורדה למינימום של הגירויים שמציפים אותנו ביומיום בלי הרף ובלי גבול, מושכים את התודעה שלנו ממחשב למחשבה (שכחתי בטעות את ה-ה' אבל גם מחשב נכון בהקשר הזה), מתחושה לתחושה ומתגובה לתגובה.

ולא רק בגלל שרעש מסיט אותנו ומייצר עוד מעצמו כאשר הוא מהדהד בתוכנו, אלא בעיקר בגלל האפשרות והצורך להתבונן במה שמתרחש בנו כל הזמן, לשמוע את הקולות הפנימיים שכל הזמן יש להם מה לומר.

התירגול הזה דורש שנוריד מעצמנו את כל מה שמתלווה לדיבור, את כל מה שהוא הדיבור החוצה, ונישאר עם הדיבור הפנימי, לא כדי לדבר את עצמנו לדעת אלא כדי לדעת ולשמוע מהי באמת החוויה הפנימית שלנו, זו שבגוף וזו שבתודעה. החוויה היא מהממת במובן המקורי של המילה. לגלות כמה מילים, משפטים, חיוויי דעה וביקורת מיותרים, תהיות, תכנונים, חרטות, שיחות מדומיינות ומשוחזרות, שרשראות אסוציאטיביות מפתיעות, תחושות, רגשות ותשוקות פועלים ומפעילים אותנו בכל רגע, והמדיטציה היא האפשרות לראות את זה קורה.

קשה הרבה יותר לראות את כל זה כשנמצאים בתקשורת רגילה עם הסובבים אותנו. כשהצורך והרצון לדווח על מה שקורה ולשתף עוד בטרם התרחש קיים. כשאני טרודה גם אם לא במודע באיך להציג את עצמי ומה חושבים עלי (בין אם זו תחושה נעימה או לא), בתגובה שמתעוררת בתוכי אל מול האחר. כשבדיבור יש נטייה בלתי נשלטת להפרזה והגזמה.

והשקט הזה, שמפחיד כנראה כי אנחנו חיים כל הזמן בתוך רעש שמאפשר לנו מרחק סביר מעצמנו, הוא לא מנוכר ולא מנותק. כלומר – הוא יכול להיות גם כזה, אבל אם אקשיב מספיק טוב אני אראה שאין שום דבר בשקט עצמו שהופך אותו לכזה – מלבד החוויה האישית שלי. שקט הוא לא טוב או רע, הוא רק שקט.

בתחילת הריטריט האחרון שבו הייתי ממש לפני יומיים, הסביר המורה יונתן דומיניץ את העקרונות שכל מתרגל מתחייב להם בזמן הריטריט. אחד מהם הוא: לא לקחת דבר שלא ניתן לך. זה היה מקסים בעיניי כשהוא הרחיב בדוגמאות, מעבר להבנה המתבקשת שלא להשתמש בחפץ של מישהו אחר מבלי לקבל רשות, לכך שגם השקט, כמו החלל המשותף של משתתפי הקורס, שייך לכולם, ולכן יש לכבד אותם ולשים לב שלא לגזול או להשתמש בהם באופן שמפריע לאדם אחר.

החוויה שלי בסוף ריטריט כשמסתיימת השתיקה היא לפעמים גם קצת צער של פרידה. לא בגלל שלא בא לי לדבר אלא כי יש בשתיקה משהו נעים שמאיר את ערכן של המילים ומראה לנו כמה הרבה מהן אנחנו מבזבזים כל הזמן סתם כך בשיחות סתמיות ובהגזמות. ואיך תקשורת יכולה להתרחש לעיתים ובעוצמה לא פחותה גם בלעדיהן. וכמה נעים להיות קרובים לעצמנו, ולהביא, עם ההתמדה בתירגול, את השקט הזה שהופך לאיכות פנימית גם אל החיים ה'רגילים', כשהתנאים משתנים ואנחנו נעים, עושים ומדברים.

ובאותו עניין: סנדיה רקפת בר-קמה, שאני שמחה להיות תלמידה שלה, שואלת ועונה "למה לעזאזל זה טוב לשבת ולהתבונן בנשימה"

עמותת תובנה למדיטציית ויפאסנה

התעוררות

בחודשים האחרונים היתה לי הזכות להיות חלק מהצוות שאסף וארגן את העלון של עמותת תובנה לויפאסנה.

לתובנה יש עכשיו גם אתר אינטרנט חדש ויפה, והעלון התפרסם בו, וניתנו לי אפילו העונג והכבוד לכתוב את דבר העורכות.

העלון עוסק במושג התעוררות, וכאן אחרי הפתיח שהעתקתי מהעלון עצמו, יש רשימה של החומרים השונים בעלון עם קישורים אליהם.

אז זה מה שהיה לי לומר על התעוררות, ואני מאד ממליצה לכם לשוטט באתר של תובנה ולקרוא מהדעות והמחשבות והתובנות של מורות, מורים ומתרגלים על התעוררות, תרגול ובעצם על החיים עצמם…

*

במובן היומיומי של המילה, מי שקורא את הטקסט הזה התעורר כבר היום.
לאחר שנת הלילה פקחת עיניים, קמת והתחלת את היום בסדר פעולות והרגלים. אולי זה כלל גם ישיבת מדיטציה או צורה אחרת של תרגול.

במובן הלא יומיומי אנחנו מדברים על התעוררות כמושג גדול, פשוט ובלתי נתפס.

אנחנו מתרגלים מתוך רצון להתעורר או לחיות חיים ערים יותר. יותר ממה שחיינו קודם, לפני התרגול. יותר ממה שחיינו ברגע שחלף.
בחלק מהסיפורים על התעוררות ששמעתי, היא מגיעה לפתע, אחרי שהמתרגל המסור ויתר בעצם על התשוקה להגיע אליה. היא נשמעת לפעמים כמו מין פרס שמגיע בהפתעה לילד הכי טוב בכיתה, שבכלל לא ידע שהוא כזה.

בריטריט הראשון שהשתתפתי בו, לפני כשלוש שנים, לא ידעתי דבר על התעוררות במובן הבודהיסטי. לצידי בקורס ישבה מישהי שהייתה קרובה אליי מאוד באותה תקופה, מישהי שאהבתי והערכתי מאוד ואפשר לומר שהיה לי אליה אטצ'מנט רציני. הנוכחות שלה הייתה הדבר הראשון שהייתי ערה לו בכל מקום בו שהיתי לאורך הריטריט: באולם המדיטציה, על הדשא, בשבילים.

אבל ערב אחד הלכתי על השביל שמוביל מחדר האוכל אל בניין המגורים. פשוט הלכתי. ופתאום היה מולי משהו שלא ראיתי אף פעם. זה לקח מן הסתם שבריר שנייה עד שהבנתי שמה שאני רואה הם הפנים של אותה אישה, שאפילו הישירה אליי מבט וחייכה חיוך רחב ומאיר, ולאורך הרגע הקצר, המוזר והנפלא הזה, הפנים המוכרות שלה נראו לי כמו משהו חדש ובלתי ידוע לגמרי.

במבט לאחור אחרי כמה שנים של תרגול, הייתה ברגע הזה איכות של התעוררות. משום שבהתעוררות יש מן הראייה הצלולה, חפה מרעיונות, רצונות, הנחות מקדימות ושיפוט לטוב או לרע. ברגע הזה היה משהו מקסים, אבל אני חושבת שיש בהתעוררות גם כאב, אולי זה הכאב שבוויתור על כל בעלות.

העלון הזה נוצר יחד על ידי חברות וחברי סנגהה, מורות ומורים. יש בו רגעי התעוררות מכל מיני סוגים, יש בו שאלות ותהיות וחיוכים ושיחות ערות, ומגוון ביטויים ונקודות מבט.

תודה לכל אחד ואחת מהמשתתפים על האמון והשיתוף, על הרוח הטובה והערה.

מה יש לנו בעלון:

* כתבות בעברית
* כתבות באנגלית
* שאלון בנושא התעוררות
* שירים

קריאה מהנה.