ת', תהום (1)

התהום אינה חוצה אותנו,

התהום מקיפה אותנו.

(ויסלבה שימבורסקה)

*

פעם חשבתי שבשביל אהבה חייבים תהום. נניח כמו בתלמה ולואיז, עם דרמה, עם אין-ברירה, עם קפיצה אמיצה – פחדנית כזאת, עם כל מה שיש, עם סוף, עם מוות.

היום אני חושבת שיש תהום בכל מקרה, כל הזמן, לכל אחד.

אולי אפילו לא 'לכל אחד' כי היא לא שייכת לאף אחד גם אם היא נוצרה מהפחדים וההתנסויות והפנטזיות והתשוקות הכי פרטיים.

היא נמצאת שם. לפעמים משתרכת מאחורינו כמו צל, כמו משהו ששכחנו, כמו משהו שעוד לא העזנו להיזכר בו. ולפעמים לפנינו כמו אזהרה, כמו הבטחה, כמו משהו שעוד ניזכר בו.

אם יש לנו מזל, אם היינו אמיצים מספיק, אם אנחנו אמיצים מספיק ברגע הזה, אנחנו מכירים בה, מכירים אותה.

יודעים איפה היא אורבת. נזהרים מלהניח את הרגל איפה שפעם היינו מניחים בתמימות מעושה כאילו לא ברור לאן היא תוביל. ומכירים גם במוגבלות שלה. בכך שהיא רק חלק  מכלל האפשרויות שאפשר לבחור ביניהן. גם עכשיו. בשנייה הזו ממש.

*

לא חייבים לרוץ אל תוך התהום כדי לאהוב ולא להסתובב סביבה ולהניף רגל אחת באויר.

אפשר להכיר בה ולפסוע צעד צעד אחורנית

בעיניים פקוחות

שרואות גם את כל מה שמסביבה, כל מה שמאפשר את קיומה, הרי בלי הרים וצוקים ומישורים לא היתה יכולה להיות תהום.

*

יש תהום והיא

נפערת

*

רק עכשיו שמת לב?

*

אני לא יכולה לתפוס מרחק

המרחק הוא זה שתופס אותי

*

*

היום התחלתי כאן פרוייקט חדש, בהשראת חברתי מיכל, כל יום אני אכתוב רשומה אחת, שתתחיל ממילה אחת, לפי סדר הא'-ב', אבל מהסוף להתחלה, כי כמו ששמתם לב, זה די רלוונטי בשבילי כרגע, התנועה של מסוף להתחלה.

*

מודעות פרסומת