זיכרון: כיתה ג'

המורה למוסיקה מוציא אתכם החוצה לחצר, זו שצריך לרדת אליה בהמון מדרגות מהחצר הגדולה. יש בה שורת ברזיות שמאז שראית בטלוויזיה תשדיר ובו ילד ששותה נדחף בגבו, והברז פוצע אותו, את לא יכולה לשתות מהן.

מה עושים בחוץ? להקשיב. לשים לב לכל הרעשים שנשמעים בזמן הזה בחצר הזו. את מתרגשת, את מבינה שקורה פה דבר גדול, הרבה יותר מסך הרעשים המקריים שפוגשים את האוויר בדקות האלה. וגם לכתוב במחברת את כל מה ששמעת: אוטובוס, מכונית, שיחה מקרית ברחוב, מורה צועקת מאיזו כיתה, כדור נחבט במגרש. ציפור.

מהו הדבר הזה, הגדול מהרגע עצמו?

שקט. שקט שניתן לו אישור, שקט שאינו שתיקה ולא אלם. שקט מלא גוונים עדינים ולא לבן אטום.

שקט שהוא הוא הרשות והחופש, הוא עצמו המשימה והעמידה בה.

.

יורד עכשיו גשם. גשם כזה בדיוק.

.

אחרי שנים פגשת את המורה למוסיקה. הוא ניגן בפסנתר בלובי של מלון. לא העזת להזכיר לו.

so far, so good

הערה

The Indian faces, the Metro, the toilets, the Rikshaws, streets, cows, dogs, skinny dogs, sick dogs, the Train station, the Train.

The Indian family who shared the compartment with me. The Chai wallas, the water bottles walla, the veg puri walla.

The Taxi to Bodh Gaya, the locked gate of the Thai Monastery, the smiling face that opened the gate and let me in: the refuge.

The silence, the morning meditation. I open my eyes when the bell rings and there he is: Christopher. I smile. I was sure I will start crying, but I smiled.

The porridge, the tiny bananas (2 for each yogi).

The Indian weddings, the loud music, the pilgrims, the flowers.

The Lotus Bud, the Lotus openes up. I'm happy.

The Inquiry with Christopher, the 7 puppies running around the lawn at the Monastery, the last day of the retreat.

Mr. Kangaroo's soft eyes. the other Mr. Kangaroo lovely hugs and free laughter.

The Bodhi Tree

the Heart's opening.

the refuge.

בְּחֵיקו. לחזור (2)

אז איפה הוא, כל הזמן הזה שהיה? איפה החופש שאין דומה לו, זה של הלב שנפתח? הנה, הוא כאן, ממש עכשיו, ברגע הזה שכולו תקתוקי מקלדת ודמעות בורקות בעיניים, ותמונות שבאות והולכות כל הזמן, כל יום יש איזה רגע כזה: תמונה מלאדק, רגע מנסיעה, מילה, פרצוף, זיכרון, תחושה,  סיטואציה, קול, ריח.

ביום השני שלי בלאדק, אחרי שינה שהחזירה אותי לעצמי, ואחרי שהבנתי איפה כדאי לאכול ואיפה לפגוש אנשים, אני יורדת ועולה בשבילים של לֵה ואחר כך מחפשת מקום לשבת בו למדיטציה. אני שוכחת שמרכז "מהאבודהי" סגור לפעילות בימי ראשון, נכנסת ופוגשת את שני הבחורים ההודים שמפעילים את המקום. בטובם הם מרשים לי להשתמש באולם הגדול, רק מבקשים שאכנס בשקט כי אחד המורים מתרגל שם עכשיו יוגה. כדי שלא אפריע לו הם מבקשים שלא אשב במרכז האולם אלא על הבמה.

"you can sit next to buddha", אומר הבחור החביב ואני מחייכת אליו בשמחה גדולה על המשפט הזה, ונכנסת לשבת את המדיטציה הרצופה הכי ארוכה שישבתי אי פעם.

לא עוברת חצי דקה מרגע שהתיישבתי ודמעות עולות ישר לעיניים ויורדות מתוכן בלי שום דבר שיכול או מנסה לעצור אותן. ברקע אני שומעת את הנשימות העמוקות, המודגשות של המורה, ואני יושבת ומקשיבה לנשימה שלי עם דמעות של שקט, של מנוחה, של ההישענות המתוקה אל תוך מה שיש ברגע הזה, הפשוט והבלתי נתפס, בהתרגשות, בהכרת תודה ענקית לכל מי ומה שאפשר לי להגיע, בעיר הקטנה שהיא בעצם לא יותר מכפר, מוקפת בהרים מושלגים, שהטלפונים הניידים מהמערב לא ניתנים בה לשימוש, שהאויר בה דליל, שהכל פורח בה למרות האבק הבלתי נסבל והמשאיות של הצבא ההודי והאופנועים של התיירים המתלהבים, בתוך אולם מקושט, ליד הבודהה, או אולי, כמו שנקרא ספר שנתקלתי בו אחר כך, בְּחֵיקוׁ: In the lap of the buddha.

ויפאסנה זה שלא מדברים?

הרבה אנשים שואלים אותי כשאני אומרת שאני יוצאת לריטריט. התשובה היא כמובן 'כן', ועם זאת, להגדיר ככה ויפאסנה זה בערך כמו להגיד שצמח הוא הפלסטיק או החימר שממנו עשוי העציץ שהוא גדל בתוכו.

השתיקה היא הדבר היחיד שהרבה אנשים יודעים על ויפאסנה. חלקם מקשרים לזה בקלות כל מיני עניינים שליליים או על גבול השלילה, שתקנות כניתוק וניכור, כהימנעות מתקשורת או חוסר יכולת לקיים אותה, כגחמה של מוזרות וניו אייג'יות ובטח יש עוד שאני לא חושבת עליהם כרגע.

עצם הרעיון של שתיקה מפחיד, כל כך הרבה אנשים אומרים מיד: "אני? לא מסוגל לשתוק אפילו יום!". למה לרבים זה נראה כל כך ברור, זו שאלה טובה, מה זה אומר עלי, לכאורה, אם אני אדם שלא מסוגל לשתוק?

אבל השתיקה, ונראה לי שכל מי שהתנסה בריטריט יעיד על כך, היא לחלוטין לא העניין המרכזי וגם לא הקושי המרכזי. השתיקה היא כלי תומך ומאפשר את מה שעבורו מגיעים לריטריט: תירגול מדיטציה. ומכיוון שמדיטציה היא תירגול שזקוק לשקט וריכוז – ואף יותר מכך היא תירגול שיוצר בעצמו שקט וריכוז, תמיכה חשובה בתהליך היא ההורדה למינימום של הגירויים שמציפים אותנו ביומיום בלי הרף ובלי גבול, מושכים את התודעה שלנו ממחשב למחשבה (שכחתי בטעות את ה-ה' אבל גם מחשב נכון בהקשר הזה), מתחושה לתחושה ומתגובה לתגובה.

ולא רק בגלל שרעש מסיט אותנו ומייצר עוד מעצמו כאשר הוא מהדהד בתוכנו, אלא בעיקר בגלל האפשרות והצורך להתבונן במה שמתרחש בנו כל הזמן, לשמוע את הקולות הפנימיים שכל הזמן יש להם מה לומר.

התירגול הזה דורש שנוריד מעצמנו את כל מה שמתלווה לדיבור, את כל מה שהוא הדיבור החוצה, ונישאר עם הדיבור הפנימי, לא כדי לדבר את עצמנו לדעת אלא כדי לדעת ולשמוע מהי באמת החוויה הפנימית שלנו, זו שבגוף וזו שבתודעה. החוויה היא מהממת במובן המקורי של המילה. לגלות כמה מילים, משפטים, חיוויי דעה וביקורת מיותרים, תהיות, תכנונים, חרטות, שיחות מדומיינות ומשוחזרות, שרשראות אסוציאטיביות מפתיעות, תחושות, רגשות ותשוקות פועלים ומפעילים אותנו בכל רגע, והמדיטציה היא האפשרות לראות את זה קורה.

קשה הרבה יותר לראות את כל זה כשנמצאים בתקשורת רגילה עם הסובבים אותנו. כשהצורך והרצון לדווח על מה שקורה ולשתף עוד בטרם התרחש קיים. כשאני טרודה גם אם לא במודע באיך להציג את עצמי ומה חושבים עלי (בין אם זו תחושה נעימה או לא), בתגובה שמתעוררת בתוכי אל מול האחר. כשבדיבור יש נטייה בלתי נשלטת להפרזה והגזמה.

והשקט הזה, שמפחיד כנראה כי אנחנו חיים כל הזמן בתוך רעש שמאפשר לנו מרחק סביר מעצמנו, הוא לא מנוכר ולא מנותק. כלומר – הוא יכול להיות גם כזה, אבל אם אקשיב מספיק טוב אני אראה שאין שום דבר בשקט עצמו שהופך אותו לכזה – מלבד החוויה האישית שלי. שקט הוא לא טוב או רע, הוא רק שקט.

בתחילת הריטריט האחרון שבו הייתי ממש לפני יומיים, הסביר המורה יונתן דומיניץ את העקרונות שכל מתרגל מתחייב להם בזמן הריטריט. אחד מהם הוא: לא לקחת דבר שלא ניתן לך. זה היה מקסים בעיניי כשהוא הרחיב בדוגמאות, מעבר להבנה המתבקשת שלא להשתמש בחפץ של מישהו אחר מבלי לקבל רשות, לכך שגם השקט, כמו החלל המשותף של משתתפי הקורס, שייך לכולם, ולכן יש לכבד אותם ולשים לב שלא לגזול או להשתמש בהם באופן שמפריע לאדם אחר.

החוויה שלי בסוף ריטריט כשמסתיימת השתיקה היא לפעמים גם קצת צער של פרידה. לא בגלל שלא בא לי לדבר אלא כי יש בשתיקה משהו נעים שמאיר את ערכן של המילים ומראה לנו כמה הרבה מהן אנחנו מבזבזים כל הזמן סתם כך בשיחות סתמיות ובהגזמות. ואיך תקשורת יכולה להתרחש לעיתים ובעוצמה לא פחותה גם בלעדיהן. וכמה נעים להיות קרובים לעצמנו, ולהביא, עם ההתמדה בתירגול, את השקט הזה שהופך לאיכות פנימית גם אל החיים ה'רגילים', כשהתנאים משתנים ואנחנו נעים, עושים ומדברים.

ובאותו עניין: סנדיה רקפת בר-קמה, שאני שמחה להיות תלמידה שלה, שואלת ועונה "למה לעזאזל זה טוב לשבת ולהתבונן בנשימה"

עמותת תובנה למדיטציית ויפאסנה