שאלו אותי מה ששואלים לפעמים כשנפגשים עם הודעה על מוות: האם הייתי קרובה לשמחה-יעל ואמרתי, לא בדיוק, כלומר קצת כן, ומקץ כמה שניות יצאה התשובה הקצרה והחדה: זאת אהבה, נו. עכשיו אני יכולה לומר: במובנים השגורים אולי לא הייתי ממש קרובה, אבל היא לגמרי קרובה אליי. ואני יכולה להוסיף: המובנים השגורים לא מעניינים אותי, כי ככה זה עם אהבה, וכמו שאמר פעם כריסטופר טיטמוס, "Truth is un-boxable, it can not be packaged". ואפשר להחליף את המילה אמת באהבה בהקשר הזה.

בפעם הלפני אחרונה שפגשתי אותה זה היה בבית הסנגהה, הייתי בדרך החוצה, בדלת, ופתאום הופתעתי לראות אותה כאן, בתוך הקבוצה שעמדה להתחיל במדיטציה. חזרתי פנימה לחיבוק עוטף שבתוכו היא אמרה לי, אני אוהבת אותך. וקבענו שאבוא לבקר אבל בימים אחר כך כשניסיתי היא היתה חלשה מדי לביקור או שיחת טלפון.

אתמול חשבתי: חייבת להיות דרך להבין טוב יותר, כלומר לממש טוב יותר את כל מה שהיא לימדה אותנו, את כל מה שהיא ממשה בעצמה באופן שהיא בחרה לחיות.

מאז פטירתה של יעל מלווים אותי שירי התפילה ששרנו במסיבת הפרידה שהיא ערכה ומה ששרנו בלוויה. אני מוצאת את עצמי מזמרת את הרב קוק במדיטציית הבוקר, מזמרת תוך כדי שטיפת כלים ורכיבה על אופניים.

"בן אדם, עלה למעלה עלה,

כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח

כנפי נשרים אדירים

אל תכחש בם

פן יכחשו בך

דרוש אותם, דרוש בן אדם

וימצאו מיד"

בתוך זה אני מודה ליעל ולחברתה מיכל טליה שחיברו אותי עם שירת הנפש הזו, ומתפללת שאדע לממש משהו מההשראה העצומה הזו, מהידיעה הברורה שהחיים תמיד שווים לחיות אותם, כל הזמן ומעבר לתנאים.

ובעניין השיר הזה, אני מבינה מהו לא להתכחש לכנפינו, לפוטנציאל שלנו לאהוב, אבל עדיין תוהה על פירוש "פן יכחשו בך". מהו שיכחש בנו אם לא נכיר בכוחות האלה?

אולי הכוונה היא שאם נשתמש בכוח שלנו באופן שגוי מה שנקבל בחזרה יהיה שגוי ולא יתאים למהות הפנימית שלנו ולאפשרות לממש אותה.

ואולי אם נכחש בם הם יסתתרו מאיתנו או יתחפשו למשהו אחר: לחולשה, לעיוורון, ללב סגור בפני העולם ובפני עצמנו, ואנחנו נאמין שזה כל מה שיש לנו.

אני יודעת שליעל לא היה הרבה עניין שנתעסק בסיפור שלה כסיפור שלה. כמו שאומרים בדהרמה, התודעה שלה היתה big mind  – רחבה, עמוקה ומשוחררת, חופשיה מחישובי רווח והפסד ורואה את התמונה הגדולה, בניגוד ל small mind שעסוקה בעצמה ובמה שחומרי, יחסי וחולף.

זו תודעה שהיא עצמה כנפי רוח – כמו כנפי הציפורים הגדולות שדואות כמעט ללא מאמץ, צופות מלמעלה בעולם אבל לא מפספסות את הציד שלהן, קטן וזריז ככל שיהיה. ובדהרמה משולות החכמה והחמלה לשתי כנפיים שיחד יוצרות שלם, תודעה שרואה את הדברים כפי שהם ולכן מלאה חמלה ויושר.

וכך, בין השאר אמרה יעל במסיבת הפרידה שארגנה כשבוע לפני מותה:
(אני מפרסמת את הדברים מכיוון שהם פורסמו בפייסבוק והופצו על ידי הרבה אנשים שהתרגשו מהאפשרות לקרוא)

"חברים אהובים, חברות אהובות,
אנחנו נפגשים ונפגשות כאן היום למעגל תפילה, וגם למסיבת פרידה – מסיבה של פרידה מהחיים האלה, כפי שאני מכירה אותם, ולתחושתי בימים האחרונים, משהו אחר מתחיל, מסע אחר, שמסלולו יותווה ויתבהר תוך התנועה בתוכו. האפשרות לשבת כאן ולומר לכן את הדברים האלה בשלווה יחסית, בהתבוננות צלולה ומפוכחת, משמחת אותי. עצם ההכרה בדברים כפי שהם ממלאה אותי בכח, כח מסוג שאמנם אינו פיזי אבל הוא ממשי במאוד מאוד, לא פחות ממשי מהחומר אליו אנו מייחסים את רוב תשומת הלב בחיינו. שהתכוננתי לקראת המפגש הזה, התמלאתי בכוחות חיים, שלא הרגשתי את זרימתם בגוף הזה כמעט בכלל בחודש האחרון. כאשר כתבתי את הדברים האלה, כל תאי גופי התמלאו באהבה ובחיים. הכרת תודה עצומה על האופן בו כולכם עוטפים אותי באהבה אין קץ ובנועם התעוררה בי.
האפשרות להיפתח באופן הזה – לתת ולקבל בפשטות ומעבר לכל חשבון אפשרי, האפשרות להיות שרויה באהבה שאין בה אשמה או בושה או גאווה – היא טעם החיים.
אהבה נקייה ולב פתוח – הופכים כל כאב לפחות אישי, פחות מרכזי.
אני אוהבת אתכם, באמת ובתמים. אני שמחה על הזכות לתת ולקבל כל כך הרבה, על חילוף החומרים המיטיב המתקיים עם כל אחד ואחת מכן.
זוהי מסיבת פרידה, לאו דווקא במובן של איזו וודאות ביחס למותי – בהיותנו בני אנוש, מועד מותנו הוא תמיד עלום ושרוי במסתורין.
אני רוצה לתת לשלב האחרון של חיי, למסע המתחיל כעת, את תשומת הלב ואת המרחב הנכונים. אני פוגשת הרבה עצב וכאב, אבל גם הרבה שחרור וסקרנות לקראת הבאות.
מי ייתן וניטיב לאהוב ולקבל – את עצמנו,
ואת האחרים והאחרות שבסביבתנו".

טארה ירוקה, בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה, המוארת בעולם

שמחה יעל נפטרה אתמול.

צפוף לי בלב מכדי לומר עכשיו משהו ממשי, מתוך הערבוב של אהבה, צער ושמחה, אפילו גאווה קטנה יש בי שהיכרתי את האישה המופלאה באמת, האמיצה, פקוחת העיניים והלב, שהיתה חברה שלי במובן עמוק שהוא מעבר לפרטים, שגילמה בנוכחותה במלואה את האפשרות להיות בשמחה שמעבר לתנאים, באהבה שאין בה פחד, בפיכחון מלא חמלה.

כדי להבין מה כל זה אומר פשוט תקשיבו לה בסרטון כאן למעלה, היא בהירה וברורה ומאירה כמו שרק היא יכלה להיות.

Me & my friend were walking
In the cold light of mourning.
Tears may blind the eyes but the soul is not deceived
In this world even winter ain't what it seems. 

Here come the blue skies Here comes springtime

When the rivers run high & the tears run dry.
When everything that dies
Shall rise

LoveLoveLove is stronger than death.
LoveLoveLove is stronger than death.

But, awoken by grief, our spirits speak…
How could you believe that the life within the seed
That grew arms that reached
And a heart that beat.
And lips that smiled
And eyes that cried.
?Could ever die

Here come the blue skies Here comes springtime.
When the rivers run high & the tears run dry.
When everything that dies Shall rise.

LoveLoveLove is stronger than death.

Shall rise. Shall rise.

Shall rise. Shall rise.

"יום ראשון בבוקר. אתמול בערב, לפני השינה, מצאתי את עצמי פתאום כורעת באמצע החדר הגדול הזה על המחצלת הבהירה, בין כסאות הברזל. בלי שהתכוונתי לכך. משהו חזק ממני הוריד אותי על ברכיי. לפני זמן מה אמרתי לעצמי: אני צריכה להתאמן בכריעה. אני עדיין מתביישת לעשות את המחווה הזאת, שהיא לא פחות אינטימית ממחוות האהבה, שרק משורר יכול לדבר עליהן".*

.

מקלוד גנג', הודו, אפריל 2013.

בבוקר הלכתי את הקורה** ואחר כך שתיתי צ'אי על הספסל, מול השער האחורי של המקדש. משני צדדי ישבו שתי זקנות טיבטיות. פתאום נזכרתי בקטע שתרגמתי מהשיחה של טנזין פלמו. היא נפגשה עם אדם מערבי שגסס מסרטן, ולמרות שהמצב היה ברור גם לו עצמו, כולם נמנעו מלדבר על כך, המשפחה שלו לגמרי התכחשה למצב. ההורים שלו ישבו בבית החולים, בכו וחזרו ואמרו, איך זה קורה לנו, למה זה קורה לנו.

טנזין פלמו לקחה אותם לחלון שמשקיף אל רחוב הומה ושאלה, נראה לכם שיש מישהו ברחוב הזה שלא איבד אדם קרוב? זה לא רק קורה לכם. זה קורה. כל הזמן. תפרדו מהבן שלכם, הוא עומד לעזוב והוא צריך שתאפשרו לו ללכת באהבה.

ואז חשתי את הכובד בלב, שמקורו בחוסר הביטחון אם אני ורובין הוד ניפגש שוב. והמחשבות שמתעקשות לעשות מזה סיפור של הצלחה או כישלון למרות שברור לי שאין שום קשר בין המושגים האלה לבין אהבה. ובעצם, כל מי שסביבי, כל בני האדם אהבו, נעזבו, נפרדו, התגעגעו, התאבלו. ולרגע זה מילא אותי בתחושת שייכות, שכולנו יחד בעניין הזה, כמו מין משימה שהוטלה על כולנו יחד.

ומשהו בי הרגיש כל כך מלא, אפילו שמח, והסתכלתי על הנשים שלצידי. הן וכל שאר הטיבטים שגרים פה, ברחו מהבתים שלהם, מזמן או לאחרונה. נשים וגברים וילדים וקשישים, שמתישהו, במשך שבועות או חודשים, חצו ברגל את כל ההימלאיה בפחד, קור ורעב. איבדו בדרך אנשים יקרים להם, והשאירו מאחור משפחות שלמות, אהבות חברים ושכנים, בעלי חיים וזיכרונות ובתים ושדות, שקרוב לוודאי לא יראו שוב לעולם, ולא יוכלו אפילו לדבר או לכתוב להם ולשאול מה שלומם. ועכשיו הם כאן, ואפילו מחייכים לא מעט, למרות שכל זה נמצא בלב שלהם, ולא יישכח.

.

ואז נכנסתי למקדש להשתחוות. אישה טיבטית חייכה אליי והצביעה על המקום בו מונחים המזרונים, היא חשבה שאני לא יודעת היכן הם. ואחרי שהיא הלכה הגיע ילד קטן ששיחק קודם בכדור עם אחיו, בזמן שאמא שלהם התפללה. הוא הביא מזרן קטן והתחיל להשתחוות לידי, ואפילו החזיר לי חיוך. וזה מילא אותי שמחה פשוטה כזו. ותודה.

.

.

* אתי הילסום, מתוך היומן 'השמיים שבתוכי', 1941-43. הוצאת כתר

** קורה – הקפָה של מקדש, סטופה או מקום מקודש אחר בבודהיזם הטיבטי.

כשקרין מנדלוביץ שהיא גם חברה, גם אמנית, גם אוצרת, הזמינה אותי להשתתף בתערוכה באוצרותה, בשם המקסים 'פתוח סגור פתוח', מיד פתחתי ב'כן', ומיד אחר כך סגרתי את העניין באיזה מרתף אפלולי, כי היה קיץ וחם ומי בכלל זוכר איך עושים אמנות, ואז פתחה קרין שוב והזכירה שמועד התערוכה מתקרב ולכן הנהנתי, ורק כשהיא ממש שאלה מתי, כלומר באיזה יום ושעה אני באה לצייר על הקיר פתחתי שוב, הצצתי פנימה ומה שראיתי זה לב, הדימוי האנטומי של הלב והעורקים היוצאים ממנו.

בערב שלפני הלכתי לישון וקיוויתי שיפקוד אותי חלום עם בשורה ציורית, אך מכיוון שבדיוק הצטרפתי לסדנת כתיבה שעוסקת בחלומות, כל החלומות בורחים ונשכחים. הבנתי שזה אני והקיר, וזהו.

הצטיידתי בעפרון והלכתי לגלריה, מסביב היו עוד עבודות שנוצרו וניתלו והוזזו וברגים ושיחות וקפה וופלים, כלומר באפלות, כלומר היה נעים, וידידותי, ושמח. ישבתי מול הקיר, הסתכלתי עליו, על החלון שבו, על העבודה שתלויה לפניו ומטילה צל שנראה לי קצת כמו מפרשים של אוניה, וציירתי. זה היה אחד הדברים הכי משמחים, קלילים, וכייפים שעשיתי מזה זמן.

זו היתה תזכורת ממשית בדיוק לדבר שאני תוהה עליו כבר הרבה זמן – לאן הלך הדחף שלי ליצור ולאן אני רוצה לחזור? ואיך והאם בכלל אפשר לחזור כשברור לי שכל כך הרבה דברים שחשבתי על 'אמנות' ועל 'אני' כ'אמנית' היו פשוט צורות שונות ומתוחכמות של סבל?

והנה, יצירה שפשוט מתאפשרת להתרחש, כעשייה של שיתוף ושל שייכות, של חברות ונינוחות עם אנשים אחרים שעוסקים בדיוק בזה: לחיות ולחפש כל הזמן את המקום הכי מדויק ונכון לעמוד בו, להתבונן ממנו, לאהוב.

.

"?Friend, How many conditions are there for the arising of right view"
Friend, there are two conditions for the arising of right view: The voice of another and wise attention. These are the two conditions for the arising of right view."

(Mahavedalla Sutta, The Greater Series of Qustions and Answers, Translated by Bikkhu Nanamoli and Bikkhu Bodhi)

.

.

.

.

.

.

התערוכה 'פתוח סגור פתוח' בגלריה השיתופית בנימין שברח' צ'לנוב 28, תל אביב, פתוחה בימי ד, ו, שבת בשעות 11-14 וביום ה' בין 16-19. עד ה 1.12.

משתתפים:

אבי לוין / אביטל כנעני / אורי לוינסון / אורית חסון ולדר / איתן בוגנים / בני קורי / גוסטבו סגורסקי / גיורא ברגל /  גיל יקובסון / גילית פישר / גלי ו. חכמון / דורון גולן / דינה לוי / זיו בן דב / טוני נבוק / טל גלבוע ארדון / טל שטרן / יפעת בר-לב / מיכל שרייבר / סיון גרוס / עדי סנד / ריימונד שטרן / רני פרדס / רעות פרסטר / שי זילברמן / שלומית ליוור / תמי ברקאי / תמר שפר

מתחילים עם חמאה. אחר כך גם קמח וביצה וסוכר וניל.

.

עושים ממנו בצק, זה נעים, וגם דומה לרגעים לטיפול שיאצו.

.

ושוב חמאה וסוכר במחבת ועליהם התפוחים והאגסים

.

מכסים אותם בשמיכת בצק ומבשלים עד ששומעים רחש – כולם שם בפנים מתרגשים מכור ההיתוך שנפלו לתוכו.

.

לתוך התנור

.

והופכים בזהירות והתרגשות, תמיד כאילו זאת הפעם הראשונה שמכינים טארט-טאטן.

.

כבר אמרתי שבא לי להיות יפנית. אמנם יש לי איזו תפיסה על העם היפני כעם די מטורף, בכל זאת, הם המציאו את החרקירי, וכנראה שאכזריות בצורות שונות ומשונות לא חסרה שם לאורך ההיסטוריה.

אבל את הקרדיט צריך לתת להם על כמה מהדברים היותר נפלאים שקיימים – גם שיאצו וגם סושי! לחיות בין ציורים יפניים מסורתיים, לחגוג את פריחת הדובדבן, ללבוש קימונו, לאכול ארוחות יפייפיות שבאות בתוך קופסא ולחיות על מחצלות. כן, אני יודעת שזה שטחי ומתעלם מהרבה בעיות, אבל זה היופי בפנטזיה, וכזו היא השאיפה שלי להיוולד יפנית פעם.

והסרטון הזה שנתקלתי בו (בפייסבוק, שוב..), מראה כיתה ד' ביפן שבה הילדים זוכים באופן שגרתי לחלוק את העולם שלהם עם חבריהם לכיתה באופן אינטימי מאד ומעורר השראה, עם מורה רגיש ותומך – מחברות שבהן הם כותבים מכתבים ומקריאים אותם. כמה פשוט, כמה חכם.

יש אולי משהו בחברה של בודהיזם וזן, שמקל על יצירת סביבה כזו של שיתוף, של סנגהה ממש (קהילה מתרגלת), של אמון והשתתפות והרבה שמחה. של יכולת להכיר בכואב והקשה, במקרה הזה – ילד אחד משתף בחוויות מהמוות של סבתא שלו, ופתאום כל כך הרבה ילדים בכיתה משתתפים ומשתפים בחוויות האובדן שלהם.

היכולת לחוות ולא להתעלם, ולחוש גם את ההקלה והצמיחה והשינוי שמגיעים מתוך השיתוף עצמו ומתוך היכולת להיות חלק מהסנגהה הזו, הם הדבר החשוב בעיניי שהילדים האלה זוכים לו.

.