ובכל זאת, שיר אהבה

אז ממה אנחנו נפרדים כשנפרדים מאדם אהוב?

התשובות הראשונות המתבקשות הן – מהחוויות שהיו לנו יחד,

מההרגלים שהתרגלנו אליהם וקשורים בו,

מהציפייה.

אולי הכי הרבה מההרגלים.

ואולי יותר מכך, ממה שחשבנו על עצמנו בעזרתו, או ביחס אליו.

כשרק מכירים מישהו, (כל מישהו, אני חושבת, אבל הרבה יותר כשמדובר בהיכרות זוגית) אף אחד לא רוצה להיות זה שמרגיש יותר מהשני, כי זה סוג של לצאת פראייר, או במילים אחרות – להחשף כפגיע יותר. ככל שהקשר בתחילתו,  זה חזק יותר – הרצון שלא להיות זה שמרגיש יותר, שרוצה יותר, שמצפה ליותר. יש איזו ציפייה להפך – להיות קול, לזרום, עם ארשת שאומרת שמה שלא יקרה אני סבבה עם זה..

אותו הדבר עלול לקרות בסוף היחסים, גם אז אף אחד לא רוצה להיות זה שנפגע יותר, זה שכואב יותר, זה שרוצה יותר… או להפך – יש רצון לתפוס את העמדה הקורבנית והמאשימה והסובלת, זו שתמיד מסדרת את העניינים – אם רק היא / הוא לא היו מתנהגים ככה / אומרים ככה ואיך הם הרסו הכל, וכמה הוא לא בסדר.

לפני חודשיים בערך השתתפתי במפגש דהרמה עם כריסטופר טיטמוס. כריסטופר טען טענה מאד מוזרה בעיניי, בהתחשב בעובדה שהוא נזיר לשעבר ומורה לדהרמה בין החשובים במערב. הוא טען שלדהרמה אין הרבה מה לתרום בתחום של יחסים זוגיים.

אבל משפט אחד שהוא חזר ואמר נחרט בזכרוני, "אם ביחסים מישהו צריך להיות זה שאוהב יותר, מי יתן ואני אהיה האחד הזה" – "May I be the one"

וזו אולי ההוכחה שלדהרמה יש הרבה מה לתת גם ליחסים הזוגיים, כמו לכל תחום אחר בחיים. כי היא מלמדת בדיוק את זה –  את היכולת לשהות עם כל רוחב החוויה, לא להתכחש לאהבה ולדחות אותה רק בגלל שפגעו בנו. להמשיך ולחוות את האהבה קודם כל ככוח שמאיר את האוהב עצמו. ולזכור שאין לנו שליטה בכלל על מה שבוחר האדם השני לעשות עם האהבה שלנו, ויותר מכך, שבמהותו גם הוא רק רוצה להיות מאושר יותר, ולהמשיך לאחל לו את כל הטוב שאנחנו מאחלים לעצמנו.

יש מי שיגידו שזה נשמע מאד מתוק ורוחניקי, ועם כל הכבוד, עם אהבה ואור לא הולכים למכולת. שמעתי את זה יותר מדי בחודשים האחרונים בכל מיני גרסאות.

ואם מישהו יגיד שזה קל אני לא אאמין לו, כי זה לא. זה כן, כנראה, נעשה קל יותר עם הזמן, להישאר עם כל מה שקורה, אבל עם פחות כעס ויותר השלמה.

אני קצת נדהמת ממה שקורה בתוך הסערה שאמנם הולכת ונרגעת, סערת הפרידה. כאילו התקלפו ממני שכבות שבכלל לא ידעתי שהיו שם, משהו בי חשוף כל כך ולא מתווכח עם מה שקורה.

אני נוסעת באוטובוס ופתאום אפילו בלי סיבה ממשית, לא זיכרון ולא מחשבה, יש לי דמעות בעיניים, וזה אפילו לא ממש אכפת לי. כמה זמן מתוך החיים יוצא לנו להיות ככה מקולפים, כשהרגשות על פני הקרקע, ולא מביאים איתם לא רחמים עצמיים ולא התענגות סובלת או האשמה, הם פשוט שם ואחר כך הם חולפים ומפנים מקום לאחרים… כמה פעמים יצא לי לכתוב בבלוג משהו כל כך חשוף?

ובסגירת מעגלים עם הפוסט הקודם, ועם החבר הראשון שלי שמי יודע איפה הוא היום, ועם הפעם האחרונה שבה הקשבתי לשיר הזה ושרתי אותו והתכוונתי לכל מילה: שיר אהבה.

lovesong