תשליך 4 / הרעיון

הרעיון / מארק סטרנד

.

גם אנחנו רצינו שיהיה לנו

משהו מעבר לעולם שהיכרנו, מעבר לעצמנו,

מעבר לכוחנו לדמיין, אבל למרות זאת משהו

שבתוכו נוכל לראות את עצמנו; והתשוקה הזו

תמיד באה באקראי, באור דועך ובכזה קור

שקרח על פני האגמים בעמק נסדק והתגלגל,

וסופת שלג כיסתה את מעט האדמה שראינו,

ורגעים מן העבר, כשצצו ועלו שוב,

לא נראו כמו שהיו פעם, אלא לבנים כרוחות רפאים,

מהבהבים חלש בנוף שקרי, בין מחיקות חבויות;

ולא היתה אפילו פעם אחת שהרגשנו שאנו קרובים

עד שרוח הלילה אמרה, "למה לעשות את זה,

ביחוד עכשיו? לכו חזרה למקום שאליו אתם שייכים;"

ואז הופיעה שם, עם כל חלונותיה זורחים, קטנה,

רחוקה, מעבר למישור הקפוא – בקתה;

ועמדנו לפניה, נדהמים שהיא שם,

והיינו פוסעים קדימה ופותחים את הדלת,

ונכנסים לתוך הזוהר ומחממים את עצמנו,

אבל היא היתה שלנו על ידי שלא היתה שלנו,

והיא חייבת להישאר ריקה. זה היה הרעיון.

.

.

תרגום: עוזי וייל, מתוך 'שירים'.

מודעות פרסומת

כ', כמו /כתיבה (12)

לפעמים זה נראה לי די מטורף, בן אדם יושב לבד בחדר (זה יכול להיות גם בית קפה הומה, לא משנה, בתוך הכתיבה חייב להיות לבד כלשהו) ומתמסר למילים, לחיפוש המתאימות והמדויקות, להזיז ולשנות את הסדר שלהן, להרגיש שזה בדיוק, או לא, להרגיש שזה רחוק, שזה בנאלי, שזה לא עובר אפילו על יד מה שרצית לומר, או לזכות לפתע בתחושה המדהימה הזאת, כשהמילים מתישבות היטב וברור לך, פשוט ברור שזה טוב. שאסור לגעת. לפחות עד שתרגיש אחרת.

לעיתים קרובות אף אחד אחר לא יקרא את זה, לעיתים אחרות יקראו מעט אנשים, לעיתים רחוקות יווצר איזה קשר בין הקוראים ומה שהם חשו או חשבו, לבין מי שכתב.

*

העניין עם מטאפורות. עם הצורך להגיד על משהו שהוא 'כמו' דבר אחר. אבל לא. הוא לא הדבר האחר. כי כנראה שהעניין המקורי בעצמו לא מספיק כפי שהוא, ורק כשמצמידים אותו למטאפורה, הוא מקבל את עצמו במתנה, על כל יופיו, או כוחו, או מורכבותו, או פשטותו או גם וגם וגם. זה הרגע שבו אומרים 'אה!, נכון, ככה זה!'

*

והרגע הזה שבו המילים שנכתבו מתגלות פתאום כישויות עצמאיות, שנייה אחת לא השגחת והן יצרו קשרים חדשים בינן לבין עצמן, הן מצביעות למקומות שבכלל לא הסתכלת עליהם, הן מבשרות ביחד משהו חדש ואחר, והרעיון שבגללו התחלת לכתוב כבר ממש לא רלוונטי, הוא עשוי להשתנות ולהעלם, וצריך להקשיב לרגע הזה, ולאפשר למילים להגיד מה הן רוצות, לא בהכרח לבצע במדויק, אבל לראות שזו אופציה.

*

רק בגיל 30 הבנתי שאני אדם כותב. כתבתי גם קודם, אבל התייחסתי לזה כמו לאיזה הרגל שהוא רק בשביל עצמי, מקסימום משרת את האמנות הפלסטית או מקשר במכתבים ביני לבין אנשים אחרים, בהכרח קרובים עד מאד. משהו די תועלתני, כמו לנקות את הבית.

*

כשהייתי קטנה כתבתי יומן וזרקתי אותו. הייתי נותנת היום הרבה מאד כדי להניח יד על מה שחשבתי וביטאתי בגיל 11 או 12.

בשנה א' בבצלאל כתבתי טקסט שליווה איזו סדרת צילומים. התלבטתי אז לגבי  מקומי ביחס לצילום ואמרתי למורה שדיברתי איתו, שבסוף בטח אהיה ציירת. כשהוא שאל אם זה מה שאני רוצה אמרתי, 'לא, אני רוצה להיות סופרת'. שכחתי מזה אחר כך, ונהייתי צלמת ואחר כך ציירת, ועכשיו אני לא זה ולא זה (לא בפועל בכל מקרה) וגם לא סופרת. אני כותבת. ובעצם הגעתי למסקנה שזה ממש לא משנה, כי בכל הדרכים הללו אני עושה את אותו דבר, הצילומים שלי היו כמו קטעי טקסט קטנים והטקסטים שלי הם לעיתים קרובות כמו צילומים.

*

והכתיבה בחודש וחצי האחרונים (מי היה מאמין שהזמן הזה פשוט יעבור, למרות שאין שום תקדים לכך שהוא הפסיק רק בגלל שכאב למישהו הלב)

היא עוד מתנה שקיבלתי מעצמי. היא מלווה, היא שומרת, היא פותחת דלתות (וגם חלונות), היא מאווררת, היא מסבירה לי ומסבירה אותי, היא שומרת עליי, מאתגרת אותי, מחָבֶּרֶת קצוות, נותנת פרופורציות, מוציאה אותי לטיולים ומחזירה אותי הביתה.

*

האם יש דבר כזה, השראה?

*

עורב שחור במזג אוויר גשום / סילביה פלאת

על הזלזל הנוקשה שם למעלה

מקמר עורב שחור, רטוב, את גבו,

מחליק ושב ומחליק את נוצותיו בגשם.

איני מצפה לנס

או למקרה

.

שיציתו את המראה

בעיניי, ואיני מחפשת עוד

במזג האויר ההפכפך איזו תכנית,

אלא מניחה לעלים ליפול כמות שהם נופלים,

ללא טקס או אות לבאות.

.

אני מודה שאף כי אני משתוקקת

לעיתים לאיזו תשובה מחוצפת

מן השמיים האילמים, איני רשאית, בעצם, להתלונן:

איזה אור קלוש עשוי

עדין לנגֹהַ

.

משולחן  או מכסא מטבח,

כאילו משתלטת שריפה שמימית

לעיתים על החפצים האטומים ביותר –

ואופפת בהילת קודש הפוגה

שבלעדיה היתה חסרת משמעות

.

בהעניקה נדיבות, כבוד,

אפשר אולי לומר אהבה. מכל מקום עכשיו אני

פוסעת בזהירות (שהרי הדבר יכול להתרחש

אפילו בנוף החרב והמשעמם הזה), ספקנית

אך ערמומית; לא יודעת

.

איזה מלאך יחליט להתלקח

לפתע ליד מרפקי. אני יודעת רק שעורב

המחליק את נוצותיו השחורות יכול לזהור

וכך להשתלט על כל חושַי, למשוך בעָצמה

כלפי מעלה את עפעפי ולהעניק לי

.

הפוגה קלה מִפַּחַד

הניטרליות המוחלטת. אם יתמזל לי המזל,

הרי עקשנית, דרך עונת

עיפות זו, אטליא,

טלאי על גבי טלאי,

.

משמעות כל שהיא. ניסים מתרחשים,

אם ניתן לכנות כך תכסיסי

קרינה פתאומיים אֵלוּ. ההמתנה שבה ומתחילה,

ההמתנה הארוכה למלאך,

לאותה ירידה משמיים, נְדִירַה, מִקרית.

.

סילביה פלאת', תרגום: אורה סגל

קינה. אני ומארק סטראנד בדואט.

תשובות הוא חלק מתוך 'קינה על אבי', מאת מארק סטראנד, המופיע בספר 'שירים' בתרגום עוזי וייל (ידיעות ספרים, 2007).

זוהי גרסא שלי שבה התערבתי ושיניתי את הטקסט של סטראנד.

2. תשובות

למה נסעת?

לא נסעתי. אני עדיין כאן.

למה נסעת?

כדי שלא תשאלי למה אני נשאר.

מה לבשת?

היה לי חם מדי, נשארתי עירום.

מה לבשת?

את הבגד הצהוב העבה, החורפי. זה שהיה מונח כאן פעם. זה שרצית ולא הספקת ללבוש בעצמך.

עם מי שכבת?

עם מי שרציתי שתהיי.

עם מי שכבת?

איתך.

למה שיקרת לי?

תמיד אמרתי אמת.

למה שיקרת לי?

השקר והאמת מתחלפים כל הזמן, עייפתי מלנסות להבחין ביניהם.

למה אתה הולך?

כי אני יכול.

למה אתה הולך?

אל תשאלי שוב למה אני הולך.

כמה זמן לחכות?

אם את כותבת כי את מחכה, מחקי עכשיו את הכל.

האם אתה עייף ורוצה לנוח?

כן, אני עייף, ורוצה לנוח.