אם אשה מקסימה אחת לא היתה אומרת לי שאני פשוט חייבת לראות את הסרט הזה – "האמנות בזבל", לא בטוח שהייתי רואה אותו.
אבל היא אמרה, ואני עשיתי. איזה מזל. (קחו אתכם חבר שאפשר להתרגש לידו ולכו גם לראות).
הסרט עוקב אחרי פרויקט של האמן ויק מוניז, יליד ברזיל שחי בניו יורק. סיפור הקריירה שלו כאמן מהגר לא מתואר בסרט, מה שברור זה שבנקודת הזמן שבה הוא מתחיל את הפרוייקט הזה הוא כבר אמן מבוסס עם תקציבים נאים וחופש פעולה.
מוניז נוסע למזבלה הגדולה בעולם – זו של ריו דה ז'נירו, ויוצר סדרת דיוקנאות של האנשים שמתפרנסים מאיסוף חומרים שונים למיחזור מתוך טונות האשפה שמגיעה לשם מדי יום. הם עובדים בתוך הזבל כל היום וחלקם גם בלילה, הם פוגשים את כל שקיות הניילון הגדולות והניירות והאוכל שנזרקים מבתים עשירים ואת המעט שנזרק בשקיות קטנות מבתים עניים, ואת הגופות המושלכות של אנשים שאף אחד לא יקבור אותם ולא יידע על מותם. אנשים עניים באמת, שחיים בתוך מבנים מאולתרים צפופים, שאין מסביבם שום מדרכה או כביש סלול, רק בוץ ואשפה וילדים שעובדים כדי לפרנס את עצמם ואת המשפחות שלהם, וילדים שחיים בצפיפות עם הסבתא כדי שהאם תצא לעבוד, אם לא באיסוף אשפה – בזנות.
צילומי הפורטרטים מוגדלים בהקרנה ענקית ובעזרת חומרים שנאספו מהמזבלה, מרכיבים יחד קבוצה של מלקטים בהנחייתו של מוניז את הפורטרטים מחדש. כל עבודה כזו מצולמת והופכת לדימוי מצולם.
.
הסרט הזה עוסק בהרבה שאלות של אחריות חברתית והיכולת לפעול כדי לשנות – הן של אלה בעלי הכוח (במקרה הזה – האמן) והן של החלשים. (וכמובן בכל השאלות הללו בהקשר של אמנות, של התערבות האמן במציאות, ופטרונות כן או לא ומה זו אמנות וכן הלאה).
למלקטים יש למשל איגוד מקצועי שבראשו עומד בחור אינטיליגנטי ומלא קסם. הוא, שבאמת חי בזבל, אבל מקפיד לאסוף ממנו ספרים ולקחת אותם הביתה לקרוא במקום לפרק אותם ולהפוך אותם לעוד נייר שיישקל ויקבע את סך המשכורת שלו, מדבר על היכולת לשנות, על הקושי בכך שהמלקטים עצמם הם שזלזלו הכי הרבה ברעיון להקים איגוד, ואמרו שזה לשווא… גם לך אמרו שאין לך סיכוי? הוא שואל את מוניז, שמהנהן, במפגש הראשון שלהם.
.
מעבר לרעיון של האמן שמגיע כדי לעשות פרוייקט משותף עם אנשים שהוא – בשינוי קל של נסיבות חייו – היה עשוי להיות אחד מהם, ומעבר להצלחה שלו במכירת העבודות והעברת כל הסכום לידי האיגוד שהקים בו מרכז מיחזור, ספרייה ותמיכה בעובדים ועובדות שבחרו לעשות שינוי בחייהם בעקבות ההתנסות שלהם עם מוניז; מה שמרגש זה המפגש האמיתי שמתרחש בין אנשים שחיים חיים כל כך שונים, מפגש מלא חיים, עצב ושמחה ושיתוף.
מה שעוד יותר מרגש זה האופן בו המפגש הזה משנה את החיים של אנשים. לא שינוי מהפכני מהקצה אל הקצה. רוב המלקטים נשארו לעבוד במזבלה. הם לא התעשרו ולא עזבו למקום אחר. אבל כשהם מדברים על הפרוייקט ועל השינוי שהוא יצר בחיים שלהם, העיניים שלהם זורחות.
.
העניין הוא לתת לאדם, ולו לרגע, לצאת מהמקום בו הוא כל הזמן נמצא. אפילו לתת לו את האפשרות להסתכל לרגע מבחוץ על המקום בו הוא נמצא. כך אומר מוניז בתחילת הסרט, כשהוא עצמו כנראה טרם יודע לאן הוא מוביל.
ים אדמה 