האמנות, הזבל ובני האדם

אם אשה מקסימה אחת לא היתה אומרת לי שאני פשוט חייבת לראות את הסרט הזה – "האמנות בזבל", לא בטוח שהייתי רואה אותו.

אבל היא אמרה, ואני עשיתי. איזה מזל. (קחו אתכם חבר שאפשר להתרגש לידו ולכו גם לראות).

הסרט עוקב אחרי פרויקט של האמן ויק מוניז, יליד ברזיל שחי בניו יורק. סיפור הקריירה שלו כאמן מהגר לא מתואר בסרט, מה שברור זה שבנקודת הזמן שבה הוא מתחיל את הפרוייקט הזה הוא כבר אמן מבוסס עם תקציבים נאים וחופש פעולה.

מוניז נוסע למזבלה הגדולה בעולם – זו של ריו דה ז'נירו, ויוצר סדרת דיוקנאות של האנשים שמתפרנסים מאיסוף חומרים שונים למיחזור מתוך טונות האשפה שמגיעה לשם מדי יום. הם עובדים בתוך הזבל כל היום וחלקם גם בלילה, הם פוגשים את כל שקיות הניילון הגדולות והניירות והאוכל שנזרקים מבתים עשירים ואת המעט שנזרק בשקיות קטנות מבתים עניים, ואת הגופות המושלכות של אנשים שאף אחד לא יקבור אותם ולא יידע על מותם. אנשים עניים באמת, שחיים בתוך מבנים מאולתרים צפופים, שאין מסביבם שום מדרכה או כביש סלול, רק בוץ ואשפה וילדים שעובדים כדי לפרנס את עצמם ואת המשפחות שלהם, וילדים שחיים בצפיפות עם הסבתא כדי שהאם תצא לעבוד, אם לא באיסוף אשפה – בזנות.

צילומי הפורטרטים מוגדלים בהקרנה ענקית ובעזרת חומרים שנאספו מהמזבלה, מרכיבים יחד קבוצה של מלקטים בהנחייתו של מוניז את הפורטרטים מחדש. כל עבודה כזו מצולמת והופכת לדימוי מצולם.

.

הסרט הזה עוסק בהרבה שאלות של אחריות חברתית והיכולת לפעול כדי לשנות – הן של אלה בעלי הכוח (במקרה הזה – האמן) והן של החלשים. (וכמובן בכל השאלות הללו בהקשר של אמנות, של התערבות האמן במציאות, ופטרונות כן או לא ומה זו אמנות וכן הלאה).

למלקטים יש למשל איגוד מקצועי שבראשו עומד בחור אינטיליגנטי ומלא קסם. הוא, שבאמת חי בזבל, אבל מקפיד לאסוף ממנו ספרים ולקחת אותם הביתה לקרוא במקום לפרק אותם ולהפוך אותם לעוד נייר שיישקל ויקבע את סך המשכורת שלו, מדבר על היכולת לשנות, על הקושי בכך שהמלקטים עצמם הם שזלזלו הכי הרבה ברעיון להקים איגוד, ואמרו שזה לשווא… גם לך אמרו שאין לך סיכוי? הוא שואל את מוניז, שמהנהן, במפגש הראשון שלהם.

.

מעבר לרעיון של האמן שמגיע כדי לעשות פרוייקט משותף עם אנשים שהוא – בשינוי קל של נסיבות חייו – היה עשוי להיות אחד מהם, ומעבר להצלחה שלו במכירת העבודות והעברת כל הסכום לידי האיגוד שהקים בו מרכז מיחזור, ספרייה ותמיכה בעובדים ועובדות שבחרו לעשות שינוי בחייהם בעקבות ההתנסות שלהם עם מוניז; מה שמרגש זה המפגש האמיתי שמתרחש בין אנשים שחיים חיים כל כך שונים, מפגש מלא חיים, עצב ושמחה ושיתוף.

מה שעוד יותר מרגש זה האופן בו המפגש הזה משנה את החיים של אנשים. לא שינוי מהפכני מהקצה אל הקצה. רוב המלקטים נשארו לעבוד במזבלה. הם לא התעשרו ולא עזבו למקום אחר. אבל כשהם מדברים על הפרוייקט ועל השינוי שהוא יצר בחיים שלהם, העיניים שלהם זורחות.

.

העניין הוא לתת לאדם, ולו לרגע, לצאת מהמקום בו הוא כל הזמן נמצא. אפילו לתת לו את האפשרות להסתכל לרגע מבחוץ על המקום בו הוא נמצא. כך אומר מוניז בתחילת הסרט, כשהוא עצמו כנראה טרם יודע לאן הוא מוביל.

לנשום כדי להיות – תנועה ממרכז הגוף

"משום שאנו נמשכים בו זמנית לשני כיוונים מנוגדים למעלה – אל הרוחני, האידיאלי, ומנגד אל הארצי, החומרי – נוצר בתוכנו מתח תמידי. המקום בו יכולה לקרות אינטגרציה של רצונות ודחפים שונים אלה, ואיזון, הוא ההָארַה" *

פירוש המילה הַארַה הוא "מרכז החיוניות" או המרכז הויטאלי של החיים.
איזור חי, ויטאלי, הוא כזה שיש בו תנועה, פוטנציאל, רצון.

הַארַה – הבטן, המרכז האנרגטי שלנו. ההארה מתפקדת כעוגן ומאפשרת לנו קשר נכון ורצוף עם האדמה הממשית, הקרקע שתחתינו.
כמטפלת שיאצו זה האזור בגופי ובתודעתי ממנו אני מתכוונת לפעול – כמובן במהלך טיפול, ולמעשה – גם בכל רגע אחר.

המשיכה לשני הכיוונים המנוגדים קיימת בתוכנו בכל רגע. יש בנו כוח אחד שמשתוקק להיות נוכח בכל רגע במציאות ולחוות אותה כפי שהיא, וכוח אחר שמנסה להימנע ממנה ובעיקר כאשר היא מפגישה אותנו עם החלקים הפחות נעימים של העולם ושל עצמנו.

.

חלק אחד בי שיודע שעוד תקופת זמן מסוימת יחולו שינויים בחיי, הוא מנסה לקפוץ מעבר לכאן ולעכשיו, לזנק אל העתיד ואל החוויות שמחכות בו, כדי לדעת מה ואיך בדיוק יקרה, כדי לחוות זאת, כביכול, כבר עכשיו. כדי 'לוודא' שזה יקרה באמת.

חלק אחר בי יודע שקפיצה כזו בלתי אפשרית, ומעבר לכך – שההיצמדות שלי למה שאני מדמיינת, רוצה או מקווה שיקרה, (כי הרי אני לא באמת יכולה לדעת), עלולה בעצם, שלא לאפשר את הגשמת הדבר הנכון בזמנו הנכון, לכשיבוא. כי אם לא אהיה נוכחת וקשובה אני עשויה להתנתק ממה שקורה באמת ולפספס את השינויים המתרחשים, שאולי בעקבותיהם יצמח משהו אחר, נכון יותר, מדויק יותר.

החלק הזה יודע שלמעשה אין דרך אחרת להגיע אל העתיד, להגיע באמת, מלבד בנוכחות צעד אחר צעד, בכל רגע שיקרה קודם לכן – למשל, ברגע הזה. וזה. וזה.

.

הַארַה היא קודם כל נשימה. היכולת להיות עם הנשימה, לשים לב אליה, ופשוט לנשום בזמן שכל שאר הדברים, יהיו מה שיהיו, מתרחשים: כשאני אוכלת, זזה, מדברת, מקשיבה, מקווה, מרגישה חוסר סבלנות, מתבאסת ממטלות היומיום, או נהנית ממראה יפה.

תשומת הלב לנשימה מלמדת את האפשרות לחוות יותר מדבר אחד בו זמנית מבלי להזדקק לתגובה מיידית, מבלי לבחור באחד מהם ולהפוך אותו לדומיננטי, לכזה שמבטל את האחרים. ללא מאבק.

.

מה יש בשיאצו ובעצם בכל עבודה של הקשבה לגוף, שיכול ללמד אותנו, המטפל והמטופל, לאפשר את האיזון הזה?

הטיפול עצמו מקיים ומעיר התרחשויות רבות במקביל. זאת בתוך מסגרת שיש בה גבולות ובטחון עבור שני הצדדים. אם בישיבה למדיטציה אנו מנסים להיות ערים לתחושות הגוף, וחוזרים אל הנשימה והגוף בכל פעם שהתודעה בורחת, בטיפול זהו המגע שמחזיר אותנו הביתה.

מגע המטפל במטופל מאפשר בעדינות לשניהם להיות מודעים: זוהי התחושה ברגע זה, במגע הזה.

.

כל כך הרבה תחושות, מחשבות, רגשות וזיכרונות יכולים לעבור בתודעה ובגוף במהלך טיפול. והם מתרחשים בו זמנית עם התחושה של גבולות הגוף, של המגע בו, של היותו מונח על המזרון.

עבור המטפל, העבודה עם הנשימה מאפשרת פעולה שנובעת מתוך הקשבה ושקט. העבודה מההארה מאפשרת למטפל לנוע בנוחות, להישען על המטופל ובעצם על האדמה מבלי לאבד את המרכז, מבלי ליפול.

"כשההַארַה שלנו חזקה, הפעולות שלנו מקורקעות ואנו נשארים מאוזנים, לא משנה איזו מהומה מתקיימת מסביבנו"*

המטופל שומע את נשימותיו של המטפל, הוא חש את קצב התנועה והמגע של המטפל שמותאם לנשימותיו שלו. הוא חש בתנועה שמשתנה ובכל זאת בתוכה יש יציבות וביטחון. השקט יכול להישמר גם כאשר עולה כאב, או אי נוחות ממגע בנקודה רגישה, גם כאשר המטפל והמטופל משוחחים ביניהם.

הנשימה היא הקרקע עליה נח הטיפול, והיא זו המאפשרת לנו לנוח גם בתוך סערות וסתירות היומיום.

.

הציטוטים מתוך:
Wataru Ohashi and Tom Monte, Reading the Body – Ohashi's book of Oriental Diagnosis, Penguin 1991

.

פורסם בטור שלי באתר סינית – רפואה סינית

ח', חדש, חופש, חציל (15)

דבר אחד חשוב שלמדתי מתרגול טאי-צ'י הוא: לא מתחילים תנועה חדשה לפני שמסתיימת התנועה שקדמה לה.

יש קאטה (תבנית). לומדים אותה שלב-שלב: רק אחרי ששולטים בתנועה אחת ממשיכים לבאה אחריה, ואז מתרגלים שוב ושוב את הרצף מהתחלה עד לאן שהגענו. כך מהתנועה הראשונה ועד הסוף.

השאיפה היא לעשות את הקאטה ברציפות ובתנועה חלקה ככל הניתן, ובאמת כשמסתכלים על מישהו מיומן ומאומן עושה קאטה, זה נראה כמו תנועה אחת ארוכה.

אבל בחיים זה פחות ברור או מובחן, והרבה תנועות קורות מתחת לפני השטח בזמן שמשהו אחר לגמרי מתרחש בגלוי.

*

השבוע השתתפתי בסדנה. היינו בערך 20 אנשים בגילאים ורקע שונים, עם עיסוק מקצועי משותף בשיאצו.

תרגיל ההיכרות שלנו היה לדבר בזוגות כדי להכיר ואחר כך להציג איש את רעהו לפני המעגל כולו. השאלה היחידה שהתבקשנו לשאול את האדם השני היתה: מה החלום שלך?

*

למרות שלכאורה היו כל מיני חלומות שונים, אני חושבת שכולנו דיברנו בעצם על אותו דבר בדיוק. היו לו שתי גרסאות:

גרסת האדמה: "אני רוצה חלקת אדמה משלי/ לגור במושב /למצוא זוגיות /לגדל את הילדים שלי.."

והגרסה השנייה (שגם היא בעצם אדמה): "לנסוע לטיול ארוך/ לגור בקראוון / לגור בקראוון בניו זילנד/ אוסטרליה/לא משנה איפה / להיפטר מכל רכושי".

לכאורה אלה שני קצוות הפוכים אבל למעשה כולנו דיברנו על חופש ועל ביטחון.

אם אני חושבת על זה במונחים סיניים הרי שהחלום שלנו תמיד קשור איכשהו באדמה, במובן אחד של קביעות, ביטחון, עוגן, מקלט, משפחה, תפקיד ברור וצרכים שיסופקו, אבל גם במובן של אדמה שמאפשרת צמיחה, שינוי ותנועה.

הויתור על האדמה ה"קבועה", כזו שרשומה בטאבו, הוא במובן מסויים לא באמת ויתור אלא כמיהה לאדמה פנימית חזקה מספיק כדי לנוע בעולם  בלי לטבוע בדאגות או בבוץ (בסינית זה די אותו דבר, דאגנות היא תכונה של אלמנט אדמה שאין בו מספיק תנועה).

*

בתוך כל זה – איך ממשיכים ליצור תנועה חדשה?

לעשות את מה שעוד לא עשיתי, להפתיע את עצמי?

*

התרגיל הראשון שאני נותנת לילדים בחוג צילום שלי, הוא לצלם בלי להסתכל דרך העינית, וגם לא על המסך אחרי שהתמונה צולמה. אני מבקשת מהם לצלם את עצמם מכל זוית שהם יכולים להעלות בדעתם (זה בדרך כלל מצריך הדגמות מפורטות מצידי כי כולם גם מתביישים ביום הראשון לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים בשביל צילום).

התרגיל הזה גורר בהתחלה הרבה רטינות ותמיהות, אבל למה אסור להסתכל?? ואחר כך עוד הרבה רטינות, כי הם בטוחים שרוב התמונות שיצאו להם אינן טובות.

מה שאני רוצה שיקרה ובדרך כלל זה קורה, זה שהילדים ישחררו את מה שהם חושבים שצילום טוב צריך להיות, ויתחילו להסתכל על כל צילום כדבר בפני עצמו, ולראות בו את הצבעים והצורות, והתחושה שהוא מעורר או לא.

בקיצור, להסתכל על מה שקרה שם, במצלמה, כעל משהו חדש.

*

אני לא בטוחה שזה באמת אפשרי ואולי לא צריך כל יום שזה יקרה.

אבל הייתי רוצה, אם לא כל יום, אז לפחות פעמיים בשבוע, לעשות משהו שעוד לא עשיתי.

משהו חדש.

*

ושני שירי חופש:

*

*

אין לי מה להוסיף, אבל לא יכולתי להיות באות ח' בלי לומר כמה שאני אוהבת חצילים.

תזכורת מהטאי צ'י לחיים עצמם

6

למעלה למטה

קדימה אחורה

שמאל או ימין

הם פנים של אותו הדבר.

כל אלו הם תפיסה

ואינם נמצאים מחוץ לך.

7

אם יש למעלה, יש למטה.

אם יש קדימה, יש אחורה.

אם יש שמאל, אז יש ימינה.

*

החוק השלישי של ניוטון למכאניקה: כל שני גופים מפעילים זה על זה כוחות שווים בגודלם והפוכים בכיוונם.

8

בכוונה למעלה

יש למטה

אם ברצונך לעקור

החלפת כיווני הכוח

תגרום לשורש להישבר מעצמו

ולניתוק מיידי וודאְי.

*

כוונה למעלה: טאו טה צ'ינג 39, הגבוה רואה בנמוך את יסודו…

החלפת כיווני הכוח: טאו טה צ'ינג 36, הרוצה לכווץ עליו למתוח תחילה…

ז'ו טסונג-חווא נותן דוגמא של עץ שיש ללחוץ אותו פנימה למטה ואז החוצה למעלה בכוונה לעקרו. הפעולה מייצרת ריק שאליו זורמת המהות הנעקרת.

מתוך "טאי צ'י צ'ואן ג'ינג -כתבי המופת" תרגם ערך והעיר: דוד מיכאלי, מדף 2005.

—-

הערות שלי:

מתלבטת אם לתייג את הרשומה הזאת בתגית (הנפוצה כאן לאחרונה): אהבה.

את הקטע הראשון אפשר בהחלט לתייג עם אהבה.

אתמול היתה לי שיחה חשובה על העניין הזה, אהבה בתור איכות שפשוט נמצאת, וכשהיא נוכחת היא נוכחת ואין לטעות בה, היא לא מכוונת דווקא למישהו או למשהו.

(לא נדבר עכשיו על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על כך שאהבה היא דבר מוגבל ושהיכולת שלנו לאהוב היא מוגבלת).

היא השמחה שהרגשתי היום בבוקר, בעודי עומדת ברמזור של רחוב הרכבת ולה-גרדיה בדרכי לחולון. לא היתה שום סיבה ספציפית לשמחה הזאת (שום התרגשות מיוחדת לא חיכתה לי באיזור התעשיה של חולון) ולאהבה שהרגשתי כלפי החיים שלי וכלפי כל מה שראיתי מסביבי.

הקטע השני נראה לי מרגיע ומנחם. במיוחד ברגעים שנראה שיש רק למטה או רק ימינה כלומר רק כיוון אחד ורק אפשרות אחת. אבל כמו שאומרים בבודהיסטית (לא זוכרת איפה בדיוק שמעתי את זה) ישנם "עשרת  הכיוונים", למעלה, למטה, וכל שמונת הכיוונים משושנת הרוחות.

ובסינית כשרוצים לדבר על כל מה שיש בעולם אומרים "כל עשרת אלפי הדברים".

ערימה (סדר. בלאגן)

יש לי זיכרון ילדות רב פעמים, בו אמא שלי מחליטה לסדר את  החדר / ארון / מגירות / הבית.  בשלב מסויים שתמיד הגיע, היא היתה מתיישבת באמצע הבלאגן (שהוא שלב הכרחי בדרך אל הסדר, לפחות אצל אנשים עם דרך פעולה שמייצרת בלאגן), ושואלת מי התחיל עם העניין האדיוטי הזה של לעשות סדר.

אני  בעיצומו של תהליך סדר מתמשך בבית שלי. ונראה לי, וזה לא יפתיע אף אחד, שכל העניין הפיזי הזה של רהיטים וחפצים הוא רק סמל למה שקורה בפנים.

אני חושבת שזה קורה כל הזמן, יש לנו רצון לשינוי, ואפילו רעיון די ברור על איך צריכים הדברים להיראות. אם היה אפשר לדלג על שלב המעבר ולקפוץ ישר לשם, היינו קופצים.

אבל מסתבר שצריך לעבור כל מיני עיניינים בדרך, לפגוש המון חפצים מיותרים, וגרוע יותר, את אלה שצריך להחליט אם הם מיותרים או לא, כלומר לנקוט עמדה, ולפעול בהתאם.

ואז מגיע הרגע הזה, של להתיישב על איזו ערימה, ולהתפלל או פשוט לחכות, שיגיע מישהו אחר לפתור את המצב הבלתי נסבל, ויאפשר לנו ללכת לישון, ולקום לבית מסודר. אפילו בית אחר. בעצם, בית של מישהו אחר נראה כמו המקום הכי נחשק באותו רגע – בתים של אחרים, מבולגנים ככל שיהיו, נוחים יותר, כי זה לא הבלאגן שלי.

אז רהיטים זזו, חדרים שינו ייעוד, פקקי תנועה נוצרו מהצטברות אותם חפצים שנושלו מהנחלה בה חיו בשלווה ו"אספו אבק" כמו שאמא שלי אומרת, במשך כמה חודשים או שנים.

הערימה הזאת שתקועה באופן בלתי סימבולי במרפסת שלי (טוב… לקרוא לזה ערימה זה קצת נאיבי וציורי. מדובר באוסף חפצים שונים ומשונים, חלקם כבדים, חלקם בעלי חשיבות נוסטלגית, וכולם לא זכו לשימוש מזה זמן רב מאד) היא ביטוי פיזי לכל מה שמעכב את השינוי.

הפחד מלהזדקק למשהו שכבר לא יהיה.

הפחד מלעשות פעולה שאין חזרה ממנה.

הפחד מלהתחיל משהו חדש ולכן בלתי ידוע.

הפחד מלהיפרד מהעבר, כלומר מכל דבר שבעזרתו אנחנו מגדירים את עצמנו.

(אפשר להוסיף כאן את הפחד להשאר לבד שגורם לי לכתוב בלשון רבים).

ובאופן בלתי סימבולי, הרשומה הזאת גם היא מונחת כערימה של מילים (די מסודרות, אמנם) כטיוטה כבר כמה ימים. אין בזה שום דבר רע כשלעצמו, מדי פעם אני ניגשת אליה ומשנה כמה מילים ומרוויחה תחושת סיפוק לכמה דקות.

ועכשיו אני אומרת – מספיק. מה משאיר את הטקסט הזה כטיוטה אם לא כל מיני רצונות לפרסם את הרשומה המושלמת על סדר ובלאגן, והפחד לפרסם משהו שייראה לי אחר כך חסר, לא מספיק, לא מעניין.

יאללה –  סוף שבוע טוב, מסודר, מבולגן, ובכלל.