ההסבר הנפוץ לשאלה מהו שיאצו ידבר בדרך כלל על שיטת טיפול במגע שהתפתחה ביפן ומבוססת על הרפואה הסינית. בתור מטפלים אנחנו שמחים להסביר כמה היא יעילה ומיטיבה עם הגוף, להרחיב על הקשר בין גוף, נפש ותודעה.
ועם זאת בעיניי הקשר הזה שהוא מופלא ומורכב ופשוט גם יחד, נשאר לעיתים קרובות ברמה המילולית ופחות מדי ברמה הנחווית בפועל.
הסדנא 'שיאצו כתרגול אי-שניות' שיעביר אביב טטרסקי בקונגרס ה-ICCM הקרוב, מתייחסת לשיאצו ממקום קצת אחר שבעיניי הוא מהותי ומרכזי.

אביב הוא  מטפל שיאצו, מורה לשיאצו ולסיישין קיטאידו, מתרגל ויפאסנה ותיק וכותב מרתק בבלוג 'תבונת הגוף'. לכבוד הסדנא המתקרבת שאלתי אותו כמה שאלות ואת התשובות אני שמחה לחלוק אתכם כאן.

הראיון האיטרנטי נערך ופורסם במסגרת הטור שלי באתר סינית.

• תוכל לספר על הדרך שהובילה אותך להיות מטפל, מורה ומתרגל?

הגעתי ללימודי שיאצו בסוג של מקריות שאינה מקריות. חיפשתי מסגרת לתרגול מדיטציה ובאותן שנים – שנות ה -90 המוקדמות – לא היו הרבה כאלה. שמעתי הרצאה על שיאצו ומשום מה החלטתי שזה יהיה כרטיס הכניסה שלי אל עולם המדיטציה. אחרי שנתיים אצל יורי סלע בבי"ס "מגע" בירושלים המשכתי לטוקיו ובמשך שנתיים למדתי אצל טקאו סוזוקי, תלמיד של שיזוטו מצונגה. בגלל שהמוטיבציה המקורית שלי הייתה תרגול רוחני, לא כיוונתי את שאיפותיי להיות מטפל אלא נעזרתי בשיאצו כדרך לגילוי עצמי וטרנספורמציה אישית. זה היה והינו מסע מרתק בו הגוף הוא המקום דרכו אני שואל "מי אני?". התשובות ממש לא מוגבלות לתחום הגופני או האנרגטי. רק כשחזרתי לארץ, ארבע שנים אחרי שהתחלתי ללמוד שיאצו, הבנתי שלטפל באנשים זה אחד הדברים הכי מועילים שאני יכול לעשות. התחלתי לטפל (זה בטח נשמע קצת מוזר היום כשתלמידים רוצים להתחיל לקחת כסף על השיאצו שלהם כמה שיותר מהר) וכמובן גיליתי שזה משתלב מצוין ברצון לדעת את עצמי. דרך לימודי השיאצו הגעתי גם לשיטת התנועה "סיישין קיטאידו" שגם היא עוסקת בחקירת התודעה דרך הגוף. היום אני מטפל וגם מלמד שיאצו בבי"ס מגע. אני גם ממובילי הקיטאידו בישראל. תרגול מדיטציה פורמאלי התחלתי לתרגל ביפן וכבר למעלה מעשור שאני מתרגל ויפאסנה במסגרת עמותת תובנה.
החיבור בין תרגול רוחני של ידיעה עצמית, עבודה גופנית שמאפשרת התבוננות פנימה ומפגש אנושי אינטימי בטיפול ובתנועה הוא תעודת הזהות שלי הן כמתרגל והן כמורה.

• מהו בשבילך שיאצו?

בראש וראשונה מגע. זה נעים, זה מחבר, זה מלמד, זה מרפא. הטיפול במגע הוא ביטוי עמוק של כאן ועכשיו. דרך המגע אנחנו מנכיחים את עצמנו וגם מחויבים להיות נוכחים. יש כאן שילוב בין דיסציפלינה שיש לה בסיס רוחני ופילוסופי עמוק לבין מחויבות לטפל באנשים שסובלים ושמה שמעניין אותם זה להרגיש טוב. זה חיבור אמיתי בין שמים לארץ.

• שם הסדנא שתעביר בקונגרס הוא שיאצו כתרגול של אי-שניות, מהי אי-שניות?

יותר קל להגיד מה היא שניות. שניות היא הקיום המובן מאליו שלנו שמבוסס על הפרדות והבחנות. יש את מה שאנחנו אוהבים ומה שאיננו אוהבים. יש לנו טוב ורע, נכון ולא נכון. לדתיים שבינינו יש את הקדוש והחולין וזה נכון גם לקהילת הרוחניים אפילו אם היא משתמשת במילים אחרות. יש את מה שקורה עכשיו ואת כל מה שאנחנו מקווים להשיג בעתיד טוב יותר… וכמובן, יש את ההפרדה הבסיסית ביותר בין "אני" לכל השאר שהוא, "לא אני".
האבחנות הללו נראות לנו טבעיות ואמיתיות אבל במובן מסוים הן תוצר של התודעה שלנו. בדאו דה צ'ינג, בזן, בסופיות, באדוויטה ודאנטה ובהרבה מסורות רוחניות אחרות מנסים לכוון אותנו לראות אל מעבר להבחנות הללו אל האמת של האי- שניות שבה אנחנו באים במגע עם מה שיש ללא השיפוטיות של כל ההבחנות הללו.
בשביל מטפל יש  כנראה שתי הפרדות עיקריות. ההפרדה בין מטפל למטופל וההפרדה בין איזון לחוסר איזון. לוותר על ההפרדות הללו זה לכאורה לשמוט את הקרקע מתחת לכל הסיטואציה הטיפולית. בכל זאת, זה מה שאני הולך להציג בסדנה.

• אי- השניות מתקיימת או נוכחת בתודעה שלנו. תרגול מדיטציה, למשל, מאפשר לנו להכיר את התודעה ואופני פעילותה, להתבונן בהם ולשנות את האופן בו אנו מגיבים. איך אי-שניות מתבטאת בגוף?

רוחניות בדרך כלל נתפסת כעניין של התודעה. לחילופין, רוחניות שמערבת את הגוף הולכת לכיוונים מאוד מסוימים של חיבור אנרגטי ועירור החיות הפנימית שלנו. רוחניות שמדברת על להבין, להכיר ולדעת מתרחשת לכאורה בזירה של התודעה. בעיני זו שגיאה שזועקת לשמים. התודעה לא מסוגלת להכיר את עצמה במנותק מהעולם. והדרך היחידה שאני מכיר בה התודעה שלנו מסוגלת לדעת מה קורה "בחוץ" היא דרך הגוף. וכמובן, שהגוף חיוני גם על מנת שהאני שלנו יצליח להביא את התובנות והרצונות שלו לידי ביטוי בעולם.

כלומר, אם אני מרגיש נפרד מ"היריב" שלי בעבודת זוגות בקיטאידו ולכן מאוים מאגרוף שהוא שולח לעברי זה יבוא לידי ביטוי באופן בו אני מחזיק את הגוף שלי ובתנועה שלי. לחלופין, אם אני מרגיש אחד עם הטבע שמסביבי, זה לא יכול להישאר רק ברמת הנוירונים שיורים אצלי במוח: זה חייב להתבטא באופן בו העיניים של מסתכלות, האוזניים מאזינות והגוף מרגיש את האוויר, האדמה והשמש.
הגוף מבטא את מה שאנחנו. הוא לא יכול להציע פיתרון קסם שיביא אותנו אל עולם שכולו טוב אבל הוא חושף בפנינו את האמת של מצבנו. לכן, כשאני נוגע במטופל אני יכול לזהות את ההפרדות שאני מביא עמי לסיטואציה הטיפולית. אם אני רוצה, אני יכול לנסות להשתחרר מההפרדות הללו, לגעת אחרת. זו הזמנה להיות אחרת, נטול הפרדות, או לחילופין להבין יותר לעומק את השניות שאני נמצא בה – למה היא קיימת, מה הערך שלה ומה המחיר שלה.

• התרגול שאתה מתאר מוותר למעשה גם על השניות של "בעיה" ו"פתרון". איך מחברים בין שיאצו כתרגול אי-שניות לבין הציפייה (שלנו עצמנו כמטפלים, ושל המטופלים) שנפתור את ה"בעיה" איתה בא המטופל?

זה באמת בעייתי מאוד  בשביל מטפל לחשוב שמחלות, כאבים וסבל אינם בעיה ושהמחשבה על פתרון אינה אלא שגיאה. כפי שכתבתי קודם, מה שחשוב למטופל זה להרגיש טוב וכמטפל אני מחויב לרווחת המטופלים. היא הרבה יותר חשובה מכל עיקרון רוחני. זה אחד הדברים הכי חזקים בשבילי כמטפל: אם רווחת המטופל לא עולה בקנה אחד עם האמונות, הידע והגישה הטיפולית שלי אז האחרונות הן אלו שצריכות להשתנות. בחדר הטיפולים אין מקום לשום אידיאולוגיה.
וכמובן, שהדילמה הזו יכולה להיות מוטחת בכל מי שדוגל באי שניות: אם הכל אחד אז אין העדפות? אין סיבה לפעול בעולם? אין בשביל מה להשתדל?
בשבילי זה קואן זן שיכול ללוות אותי גם בזמן טיפול. מורה הזן דאיסצו סוזוקי קרא לזה "לא אחד ולא שניים".

ואחרי שהודיתי שאני לא מבין את זה עד הסוף, בכל זאת יש שני דברים שאני יכול להגיד בבירור:
הרבה פעמים אנחנו כופים על עצמנו ועל העולם שניות שאינה הכרחית אפילו על פי המובן מאליו שלנו שכן מאמין בהפרדות. הגוף שלנו מבטא את ההפרדות הללו באופן שבו הוא מחזיק את עצמו. זה לא כל כך פשוט לתת לעצמי להיתמך במטופל או לתת למגע לפעול בלי לנסות להפעיל. כלומר, בכל רגע של טיפול שיאצו יש לי הזדמנות להיווכח איך אני מותנה להפריד ואיך שהפרדות הן סוג של טייס אוטומטי שלי. הראיה הזו מעמידה בספק את תפיסת השניות כאמת. היא מערערת קצת על המובן מאליו.

הנקודה השנייה היא שגם בלי המילים "בעיה" ו"פיתרון" אני יכול להיטיב עם המטופל שלי. "בעיה" ו"פיתרון" הם בסך הכל רעיונות. הם אמנם רעיונות מועילים אבל לא יותר מכך. מטפל שיאצו נוגע ובמגע הוא מרגיש. אני ממליץ לנו להרגיש בלי שום רעיון נלווה, בלי שום הסבר או מודל או תיאוריה לגבי מצבו של המטופל. אני נוגע והגוף אומר לי "תישאר". או שהוא אומר לי "תלך". לפעמים הוא גם אומר לי לאן ללכת. לפעמים הגוף אומר לי "עוד" ולפעמים הוא אומר "פחות". אני מקווה שכל מי שעובד עם הגוף שלו חווה אירועים שבהם הגוף יודע לאן לנוע בדיוק כמו שמים יודעים לאן לזרום. טיפות שמטפטפות בהרי ירושלים (אולי אני צריך לומר בהר פוג'י) מגיעות לים בלי שום רעיון שמכוון אותן  – הן פשוט מתמסרות לכוח הכובד ולפני השטח. לנו זה קצת יותר מסובך אבל בכל זאת הייתי ממליץ שנלמד להתמסר.

• אלו שלוש  עצות אתה יכול לתת למטפלים שמתחילים את דרכם המקצועית?

1) האמיני בעצמך. ספקות וסימני שאלה הם חלק בלתי נמנע מלהיות מטפלת – התנהגי באחריות אבל היי בטוחה ביכולתך לעזור לאנשים. יש לך ידע ומיומנות לטפל במצוקות של המטופלים שלך – עשי בהם שימוש טוב.
2) היי צנועה ואמיתית. אמרי אמת למטופלים שלך ולעצמך. במידת הצורך אל תהססי להפנות אותם למטפלות מנוסות יותר.
3) דאגי לטפל בעצמך. לכי לטיפולים שיזינו אותך. מצאי שיטת תנועה שאת נהנית לתרגל באופן קבוע. תרגלי מדיטציה.

.

"משום שאנו נמשכים בו זמנית לשני כיוונים מנוגדים למעלה – אל הרוחני, האידיאלי, ומנגד אל הארצי, החומרי – נוצר בתוכנו מתח תמידי. המקום בו יכולה לקרות אינטגרציה של רצונות ודחפים שונים אלה, ואיזון, הוא ההָארַה" *

פירוש המילה הַארַה הוא "מרכז החיוניות" או המרכז הויטאלי של החיים.
איזור חי, ויטאלי, הוא כזה שיש בו תנועה, פוטנציאל, רצון.

הַארַה – הבטן, המרכז האנרגטי שלנו. ההארה מתפקדת כעוגן ומאפשרת לנו קשר נכון ורצוף עם האדמה הממשית, הקרקע שתחתינו.
כמטפלת שיאצו זה האזור בגופי ובתודעתי ממנו אני מתכוונת לפעול – כמובן במהלך טיפול, ולמעשה – גם בכל רגע אחר.

המשיכה לשני הכיוונים המנוגדים קיימת בתוכנו בכל רגע. יש בנו כוח אחד שמשתוקק להיות נוכח בכל רגע במציאות ולחוות אותה כפי שהיא, וכוח אחר שמנסה להימנע ממנה ובעיקר כאשר היא מפגישה אותנו עם החלקים הפחות נעימים של העולם ושל עצמנו.

.

חלק אחד בי שיודע שעוד תקופת זמן מסוימת יחולו שינויים בחיי, הוא מנסה לקפוץ מעבר לכאן ולעכשיו, לזנק אל העתיד ואל החוויות שמחכות בו, כדי לדעת מה ואיך בדיוק יקרה, כדי לחוות זאת, כביכול, כבר עכשיו. כדי 'לוודא' שזה יקרה באמת.

חלק אחר בי יודע שקפיצה כזו בלתי אפשרית, ומעבר לכך – שההיצמדות שלי למה שאני מדמיינת, רוצה או מקווה שיקרה, (כי הרי אני לא באמת יכולה לדעת), עלולה בעצם, שלא לאפשר את הגשמת הדבר הנכון בזמנו הנכון, לכשיבוא. כי אם לא אהיה נוכחת וקשובה אני עשויה להתנתק ממה שקורה באמת ולפספס את השינויים המתרחשים, שאולי בעקבותיהם יצמח משהו אחר, נכון יותר, מדויק יותר.

החלק הזה יודע שלמעשה אין דרך אחרת להגיע אל העתיד, להגיע באמת, מלבד בנוכחות צעד אחר צעד, בכל רגע שיקרה קודם לכן – למשל, ברגע הזה. וזה. וזה.

.

הַארַה היא קודם כל נשימה. היכולת להיות עם הנשימה, לשים לב אליה, ופשוט לנשום בזמן שכל שאר הדברים, יהיו מה שיהיו, מתרחשים: כשאני אוכלת, זזה, מדברת, מקשיבה, מקווה, מרגישה חוסר סבלנות, מתבאסת ממטלות היומיום, או נהנית ממראה יפה.

תשומת הלב לנשימה מלמדת את האפשרות לחוות יותר מדבר אחד בו זמנית מבלי להזדקק לתגובה מיידית, מבלי לבחור באחד מהם ולהפוך אותו לדומיננטי, לכזה שמבטל את האחרים. ללא מאבק.

.

מה יש בשיאצו ובעצם בכל עבודה של הקשבה לגוף, שיכול ללמד אותנו, המטפל והמטופל, לאפשר את האיזון הזה?

הטיפול עצמו מקיים ומעיר התרחשויות רבות במקביל. זאת בתוך מסגרת שיש בה גבולות ובטחון עבור שני הצדדים. אם בישיבה למדיטציה אנו מנסים להיות ערים לתחושות הגוף, וחוזרים אל הנשימה והגוף בכל פעם שהתודעה בורחת, בטיפול זהו המגע שמחזיר אותנו הביתה.

מגע המטפל במטופל מאפשר בעדינות לשניהם להיות מודעים: זוהי התחושה ברגע זה, במגע הזה.

.

כל כך הרבה תחושות, מחשבות, רגשות וזיכרונות יכולים לעבור בתודעה ובגוף במהלך טיפול. והם מתרחשים בו זמנית עם התחושה של גבולות הגוף, של המגע בו, של היותו מונח על המזרון.

עבור המטפל, העבודה עם הנשימה מאפשרת פעולה שנובעת מתוך הקשבה ושקט. העבודה מההארה מאפשרת למטפל לנוע בנוחות, להישען על המטופל ובעצם על האדמה מבלי לאבד את המרכז, מבלי ליפול.

"כשההַארַה שלנו חזקה, הפעולות שלנו מקורקעות ואנו נשארים מאוזנים, לא משנה איזו מהומה מתקיימת מסביבנו"*

המטופל שומע את נשימותיו של המטפל, הוא חש את קצב התנועה והמגע של המטפל שמותאם לנשימותיו שלו. הוא חש בתנועה שמשתנה ובכל זאת בתוכה יש יציבות וביטחון. השקט יכול להישמר גם כאשר עולה כאב, או אי נוחות ממגע בנקודה רגישה, גם כאשר המטפל והמטופל משוחחים ביניהם.

הנשימה היא הקרקע עליה נח הטיפול, והיא זו המאפשרת לנו לנוח גם בתוך סערות וסתירות היומיום.

.

הציטוטים מתוך:
Wataru Ohashi and Tom Monte, Reading the Body – Ohashi's book of Oriental Diagnosis, Penguin 1991

.

פורסם בטור שלי באתר סינית – רפואה סינית

היום אין לי כוח לכתוב פוסט, וכל המילים שחשבתי עליהן שמתחילות ב-ה', לא עזרו.

לא הר ולא הפתעה ולא היסטריה ולא היגיון, לא הלסינקי ולא הולנד, וגם היפופיזה לא.

יש מילה אחת חמודה מאד – המילה "הו", שמשוררים שמצליחים לשים אותה בתוך שיר בלי שזה יישמע נורא, ראויים בעיניי לכל מילת שבח.

"הו", הסתבר לי היום, היא גם המילה היפנית שמתארת את היד שמונחת במקום אחד בזמן נתינת טיפול שיאצו, בניגוד ל"שה", שהיא היד העובדת.

ומכיוון שאנחנו בעולם השיאצו והרפואה הסינית והיפנית, הרי שגם ה"הו" עובדת, רק באופן אחר, היא מעניקה ביטחון, היא תומכת, היא מאזנת את המגע של ה"שה".

זה היה יום ארוך, ומחר אני מבטיחה לכתוב פוסט של ממש, ובינתיים שיר נ-ה-ד-ר שמתחיל ב-ה'

בהמשך לכתם העיוור.

אולי הלב מסוגל לראות לפעמים את מה שהעין לא רואה?

ביפן של פעם, שיאצו היה מקצוע לעיוורים. ואומרים ביפנית, "לב של שיאצו הוא לב של אמא". עצימת עיניים בזמן שאני נותנת טיפול, מאפשרת לי להקשיב לגוף, להתמסר לשקט ולפשטות, לתת מקום לתחושה שמעבירה מידע, בלי צורך לתמלל אותו.

ברפואה הסינית הגוף משול לממלכה: הלב הוא הקיסר, והכבד הוא שר הצבא.

הכבד יכול להיות דמות די תוקפנית, עקשנית, עצבנית. הוא רוצה שהדברים ייעשו על פי דרכו. הוא שייך לאלמנט העץ, אלמנט של יצירה, פריצה, תנועה – לא תמיד חלקה והרמונית. הוא המתכנן, הרואה למרחוק, הוא אחראי על שליחת האנרגיה – צ'י לכל מקום בגוף על פי מידת הצורך, והוא מזין את העיניים, או כמו שכתוב בספרים: "הכבד נפתח אל העיניים". לכן הראייה קשורה בו.

והלב? הלב הוא הקיסר, הוא לא צריך לעמוד עם משקפת בחלון. יושב לו בארמון, מוגן על ידי מעטפת הלב (סוג של עוזר אישי, או מזכירה שמכירה את הבוס שלה היטב, ויודעת לסנן טלפונים וכניסות לחדרו). הוא שייך לאלמנט האש, אלמנט של רגש חזק, של חום שיכול להיות נעים, מקרב ומנחם ויכול להיות שורף והרסני.

הלב נפתח אל הלשון, ואכן כשאנחנו במצב טוב, יהיו ליבנו ופינו שווים. נוכל לומר את מה שבליבנו (בעזרתו האדיבה של הכבד, ששום דבר לא נע בעצם בלעדיו).

אני חושבת שהרבה פעמים נוצר בלבול תפקידים. אנחנו מדברים מהכבד, כלומר מהחלק  שעומד בעמדת השמירה. זה שעסוק בסינון רעלים אבל לפעמים משאיר אותם בתוך הגוף מתוך אי נוחות, אשמה, בלבול, או פשוט כי הוא לא עומד בעומס.

והלב, לפעמים רואה, אבל לא תמיד מצליח להביא את דברו כל הדרך עד הלשון. כנראה שגם מתוך חשש, אשמה, אי נוחות, מה יגידו…וכמובן כי לפעמים אנחנו פשוט לא לגמרי מאמינים, או סומכים על מה שהלב אומר. הגנרל שלנו מפקפק, רוצה הוכחות, עובדות בשטח, ושלא יבלבל אותו הקיסר עם כל החלומות והכמיהות שלו.

הייתי רוצה לא להיות אף פעם חשדנית כלפי הלב שלי, גם כשהוא אומר דברים מוזרים.