בתים וציפורים

בחדר המדרגות של הבניין בו אני גרה במרכז תל אביב, מקנן זוג יונים. כשהם בנו את הקן לא שמתי לב, אבל יום אחד גיליתי שהיונה יושבת שם כמעט כל הזמן בלי לזוז. פעם אחת גם ראיתי את בן הזוג (או להפך) שעמד קרוב, אולי בא להחלפת משמרות או הביא משהו טעים (מי יודע איזה חשקים מוזרים יש ליונה דוגרת…)

היונים הן סמל של ביתיות ויציבות: הן חיות בזוג לאורך כל חייהן, ונפרדות רק אם אחד מבני הזוג מת. מ'ויקיפדיה' למדתי שהן הזכר והן הנקבה מאכילים כל אחד גוזל אחד. ומסתבר שהמזון הוא חומר שנוצר בזפק שלהם ונקרא חלב יונים למרות שהוא בכלל לא חלב.

קינון הוא ממש פעולה של אלמנט אדמה: בניית בית, מקום מכיל ומגונן לביצה ולגוזלים, הזנה שלהם עד שמגיע זמנם לתנועה של אלמנט העץ שמלמדת אותם לפרוש כנפיים ולצאת אל העולם, לדאוג לעצמם.

בקיצור, היונה יכולה להיחשב כאמא אדמה די מוצלחת. בתור ציפור היא גם נמצאת די הרבה על הקרקע, או לפחות כך זה נראה כשחיים בעיר ופוגשים יונים על כל מדרכה וכביש.

לעומת זאת, נתקלתי השבוע במקרה בסרטון שמתעד קוקייה שלא מבטלת את זמנה בקינון ואיסוף זרדים ובטח לא בגידול והזנה. היא מטילה ביצה בקן של ציפור אחרת, תוך כדי שהיא משליכה החוצה ביצה "מקורית". הציפור האחרת חוזרת לקן, ממשיכה לדגור, ומוצאת את עצמה מגדלת מפלצת – גוזל שבוקע לפני הזמן, ובעודו בוקע הוא מעיף מהקן את שתי הביצים האחרות; אחר כך הוא גדל וגדל הרבה מעבר למידות הקן ומידות האם ה'מאמצת', ובסוף כנראה עושה גרעפס ועף שלא על מנת לשוב.

הרגע הזה בסרט שבו הגוזל מעיף את שתי הביצים האחרות היה בעיניי רגע מחריד. הרגשתי כמו אחרי שצופים בסצנת רצח בסרט, או כמו אחרי שמגלים משהו שלא רצינו לדעת. הצירוף הזה של יצור שרק הרגע בקע וכבר פועל באופן שיש בו אכזריות, הציפור שלא מבינה מה קורה ולא מצליחה להציל את הביצים שדגרה עליהן.

ובעצם הקושי נובע מהידיעה  או ההאנשה שלי את "הסיפור" שמתרחש כאן. שהרי הגוזל הזה פועל מתוך אינסטינקט שהטבע עצמו יצר ומפעיל, אין כאן שום שיפוט, מוסר או אחריות. יש פעולה שמתרחשת פשוט מכיוון שטבעה להתרחש.

כל היצורים המעורבים עושים כאן את מה שהם 'אמורים' לעשות. אין כאן שאלות, דיונים, ספקות ניתוחים בדיעבד וחרטות. אין קול פנימי שבוחן ושואל. יש תנועה שנעה – יש פעולה שמופעלת, כאילו מעצמה.

בסוף הסרטון מראים עוד סוג של ציפור– ברווז הקוקייה. כשהברווז הקטן בוקע בקן המאמץ שלו, ופשוט שט החוצה ממנו ועוזב מבלי להביט לאחור, הרגשתי תחושת הקלה ושמחה. איזה ברווז נהדר, מתחשב ובלתי מזיק, שלא הטביע את האפרוחים האחרים, ופשוט הלך לחיות את חייו.

מודעות פרסומת