* (פנימית א')

*

בפנימית א' על הר הצופים

אני נדחקת בין הקיר למיטה כדי שיהיו פניי מול פניה.

עכשיו מופנה גבה לעולם

לעיתים נהדפת מפיה מילה

(תמיד רק  אחת) אלינו.

עיניה מביטות רחוק, אצבעותיה נפוחות

בָּרֵיאות עומדים מים רבים

את האהבה לא יכבו אבל את הנשימה יחסמו

.

את מרגישה את היד שלי? בטח.

את אוהבת אותנו? מאד.

סבתא, את בוכה? כן.

*

*

עוד על פרידה מסבתא כאן וכאן

כנפי רוח

שאלו אותי מה ששואלים לפעמים כשנפגשים עם הודעה על מוות: האם הייתי קרובה לשמחה-יעל ואמרתי, לא בדיוק, כלומר קצת כן, ומקץ כמה שניות יצאה התשובה הקצרה והחדה: זאת אהבה, נו. עכשיו אני יכולה לומר: במובנים השגורים אולי לא הייתי ממש קרובה, אבל היא לגמרי קרובה אליי. ואני יכולה להוסיף: המובנים השגורים לא מעניינים אותי, כי ככה זה עם אהבה, וכמו שאמר פעם כריסטופר טיטמוס, "Truth is un-boxable, it can not be packaged". ואפשר להחליף את המילה אמת באהבה בהקשר הזה.

בפעם הלפני אחרונה שפגשתי אותה זה היה בבית הסנגהה, הייתי בדרך החוצה, בדלת, ופתאום הופתעתי לראות אותה כאן, בתוך הקבוצה שעמדה להתחיל במדיטציה. חזרתי פנימה לחיבוק עוטף שבתוכו היא אמרה לי, אני אוהבת אותך. וקבענו שאבוא לבקר אבל בימים אחר כך כשניסיתי היא היתה חלשה מדי לביקור או שיחת טלפון.

אתמול חשבתי: חייבת להיות דרך להבין טוב יותר, כלומר לממש טוב יותר את כל מה שהיא לימדה אותנו, את כל מה שהיא ממשה בעצמה באופן שהיא בחרה לחיות.

מאז פטירתה של יעל מלווים אותי שירי התפילה ששרנו במסיבת הפרידה שהיא ערכה ומה ששרנו בלוויה. אני מוצאת את עצמי מזמרת את הרב קוק במדיטציית הבוקר, מזמרת תוך כדי שטיפת כלים ורכיבה על אופניים.

"בן אדם, עלה למעלה עלה,

כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח

כנפי נשרים אדירים

אל תכחש בם

פן יכחשו בך

דרוש אותם, דרוש בן אדם

וימצאו מיד"

בתוך זה אני מודה ליעל ולחברתה מיכל טליה שחיברו אותי עם שירת הנפש הזו, ומתפללת שאדע לממש משהו מההשראה העצומה הזו, מהידיעה הברורה שהחיים תמיד שווים לחיות אותם, כל הזמן ומעבר לתנאים.

ובעניין השיר הזה, אני מבינה מהו לא להתכחש לכנפינו, לפוטנציאל שלנו לאהוב, אבל עדיין תוהה על פירוש "פן יכחשו בך". מהו שיכחש בנו אם לא נכיר בכוחות האלה?

אולי הכוונה היא שאם נשתמש בכוח שלנו באופן שגוי מה שנקבל בחזרה יהיה שגוי ולא יתאים למהות הפנימית שלנו ולאפשרות לממש אותה.

ואולי אם נכחש בם הם יסתתרו מאיתנו או יתחפשו למשהו אחר: לחולשה, לעיוורון, ללב סגור בפני העולם ובפני עצמנו, ואנחנו נאמין שזה כל מה שיש לנו.

אני יודעת שליעל לא היה הרבה עניין שנתעסק בסיפור שלה כסיפור שלה. כמו שאומרים בדהרמה, התודעה שלה היתה big mind  – רחבה, עמוקה ומשוחררת, חופשיה מחישובי רווח והפסד ורואה את התמונה הגדולה, בניגוד ל small mind שעסוקה בעצמה ובמה שחומרי, יחסי וחולף.

זו תודעה שהיא עצמה כנפי רוח – כמו כנפי הציפורים הגדולות שדואות כמעט ללא מאמץ, צופות מלמעלה בעולם אבל לא מפספסות את הציד שלהן, קטן וזריז ככל שיהיה. ובדהרמה משולות החכמה והחמלה לשתי כנפיים שיחד יוצרות שלם, תודעה שרואה את הדברים כפי שהם ולכן מלאה חמלה ויושר.

וכך, בין השאר אמרה יעל במסיבת הפרידה שארגנה כשבוע לפני מותה:
(אני מפרסמת את הדברים מכיוון שהם פורסמו בפייסבוק והופצו על ידי הרבה אנשים שהתרגשו מהאפשרות לקרוא)

"חברים אהובים, חברות אהובות,
אנחנו נפגשים ונפגשות כאן היום למעגל תפילה, וגם למסיבת פרידה – מסיבה של פרידה מהחיים האלה, כפי שאני מכירה אותם, ולתחושתי בימים האחרונים, משהו אחר מתחיל, מסע אחר, שמסלולו יותווה ויתבהר תוך התנועה בתוכו. האפשרות לשבת כאן ולומר לכן את הדברים האלה בשלווה יחסית, בהתבוננות צלולה ומפוכחת, משמחת אותי. עצם ההכרה בדברים כפי שהם ממלאה אותי בכח, כח מסוג שאמנם אינו פיזי אבל הוא ממשי במאוד מאוד, לא פחות ממשי מהחומר אליו אנו מייחסים את רוב תשומת הלב בחיינו. שהתכוננתי לקראת המפגש הזה, התמלאתי בכוחות חיים, שלא הרגשתי את זרימתם בגוף הזה כמעט בכלל בחודש האחרון. כאשר כתבתי את הדברים האלה, כל תאי גופי התמלאו באהבה ובחיים. הכרת תודה עצומה על האופן בו כולכם עוטפים אותי באהבה אין קץ ובנועם התעוררה בי.
האפשרות להיפתח באופן הזה – לתת ולקבל בפשטות ומעבר לכל חשבון אפשרי, האפשרות להיות שרויה באהבה שאין בה אשמה או בושה או גאווה – היא טעם החיים.
אהבה נקייה ולב פתוח – הופכים כל כאב לפחות אישי, פחות מרכזי.
אני אוהבת אתכם, באמת ובתמים. אני שמחה על הזכות לתת ולקבל כל כך הרבה, על חילוף החומרים המיטיב המתקיים עם כל אחד ואחת מכן.
זוהי מסיבת פרידה, לאו דווקא במובן של איזו וודאות ביחס למותי – בהיותנו בני אנוש, מועד מותנו הוא תמיד עלום ושרוי במסתורין.
אני רוצה לתת לשלב האחרון של חיי, למסע המתחיל כעת, את תשומת הלב ואת המרחב הנכונים. אני פוגשת הרבה עצב וכאב, אבל גם הרבה שחרור וסקרנות לקראת הבאות.
מי ייתן וניטיב לאהוב ולקבל – את עצמנו,
ואת האחרים והאחרות שבסביבתנו".

טארה ירוקה,  בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה בעולם

טארה ירוקה, בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה, המוארת בעולם

פרידה

שמחה יעל נפטרה אתמול.

צפוף לי בלב מכדי לומר עכשיו משהו ממשי, מתוך הערבוב של אהבה, צער ושמחה, אפילו גאווה קטנה יש בי שהיכרתי את האישה המופלאה באמת, האמיצה, פקוחת העיניים והלב, שהיתה חברה שלי במובן עמוק שהוא מעבר לפרטים, שגילמה בנוכחותה במלואה את האפשרות להיות בשמחה שמעבר לתנאים, באהבה שאין בה פחד, בפיכחון מלא חמלה.

כדי להבין מה כל זה אומר פשוט תקשיבו לה בסרטון כאן למעלה, היא בהירה וברורה ומאירה כמו שרק היא יכלה להיות.

Me & my friend were walking
In the cold light of mourning.
Tears may blind the eyes but the soul is not deceived
In this world even winter ain't what it seems. 

Here come the blue skies Here comes springtime

When the rivers run high & the tears run dry.
When everything that dies
Shall rise

LoveLoveLove is stronger than death.
LoveLoveLove is stronger than death.

But, awoken by grief, our spirits speak…
How could you believe that the life within the seed
That grew arms that reached
And a heart that beat.
And lips that smiled
And eyes that cried.
?Could ever die

Here come the blue skies Here comes springtime.
When the rivers run high & the tears run dry.
When everything that dies Shall rise.

LoveLoveLove is stronger than death.

Shall rise. Shall rise.

Shall rise. Shall rise.

מדיטציה על פרידה

הייתי כבר ארבעה ימים בעין דור, אבל רק אחרי שנודע לי שסבתא שלי נפטרה ושאחזור הביתה רק במוצאי יום כיפור, התחלתי לראות את השמיים שהיו פרושים מעלינו. יצאתי אל הדשא עם ארוחת הערב ולא יכולתי להתחיל לאכול לפני שהתבוננתי ארוכות בירח שהתקרב למלאותו, בתכלת שטרם חשיכה. המבט שלי נע הלוך ושוב מהצלחת אל הירח, פתאום נקשרו שני העיגולים האלה, הרחוקים כל כך זה מזה, והתחברו בחוט מבטי, בחוט הכרתי. האחד קרוב ומוחשי ומלא במזון, השני רחוק  וריק, ובלתי ניתן לאחיזה, נודע רק דרך מגע חוש הראיה, ובכל זאת מעורר איזה הדהוד של געגוע ושל שמחת היות בעולם.

אם אי אפשר להיות לעזר במקום אחר, אז כנראה שריטריט הוא המקום הכי טוב להיות בו כשמקבלים הודעה על מוות.

הייתי מעדיפה להיות ליד סבתא שלי כשהיא נשמה את נשימותיה האחרונות, אבל זה לא קרה. כנראה שבדיוק קמתי או צחצחתי שיניים כשהיא עזבה, בשעה שש בבוקר של יום שישי, ערב יום כיפור. מותה נודע לי אחרי הצהריים, בסוף שיחת הטלפון עם המשפחה מיהרתי לשיחת דהרמה שבדיוק התחילה. אני לא זוכרת על מה דובר בה, אבל יודעת ששמחתי שנכנסתי לאולם להקשיב לה.

הסבתא השנייה שלי נפטרה גם היא באותה שעה ואותו יום בשבוע, כמעט עשר שנים קודם.

שתיהן עזבו את גופן זמן קצר יחסית לאחר שהועברו מאשפוז בבית חולים למוסד רפואי שאינו בית חולים אבל הוא בטח לא בית. אני חושבת ששתיהן ידעו שמשם לא יוכלו עוד לחזור אל הבית, אל איזושהי שליטה על חייהן. הן הבינו והניחו לחיים לעשות את שלהם כשלפעמים זה אומר להיפרד ולמות.

.

והתרגול הבודהיסטי הוא להניח. להניח לדברים להיות כפי שהם. לראות רגש כרגש, גוף כגוף, מחשבה כמחשבה, פעולה כפעולה.

עוד יש בי פחד וזה רק סימן שאני עדיין בדרך. כמו כולם.

אנשים שלא ישבו אף פעם למדיטציה אומרים דברים כמו "בודהיזם מתעסק בסבל, זה ממש פסימי, למה להגיד שהחיים הם סבל?!" אנשים שמכלילים הכללות מיותרות אומרים דברים כמו המשפט האחרון שכתבתי. ובכך הופכים אחרים ל"אחרים", מקובעים תחת תווית זו או אחרת כדי להדגיש איזו נקודה.

ראיתי כמה פרקים של "מחוברים פלוס". סדרה שמתעדת ואולי גם יוצרת – על מנת לתעד – לא מעט סבל. איש אחד אומר שם לאשתו המבואסת, שהיא לא יכולה להיות במצב רוח הזה, כי כשהוא הכיר אותה הוא התאהב בהיותה אופטימית וזורחת; "אם תשתני, מה יהיה עליי?!" אני חושבת על אחד שרק רצה שאשתנה כדי שלא אהיה מה שהייתי בכל רגע בו מי שהייתי לא תאם את הצורך או הפנטזיה שלו, זה ממש לא שונה ממי שמבקש מבת הזוג שלו לא להשתנות כי שינוי, כלומר החיים, מאיימים עליו. אני חושבת על אחר ששמח בהיותי מי שאני ובחופש שהיה לשנינו זו בנוכחותו של זה. ועל הקושי שלי לקבל את זה שחלק מהחופש הזה הוא לחיות חיים נפרדים, רחוקים, לקבל את זה שזו היתה דרכם של החיים לקרות בנקודת זמן מסוימת.

.

התכונה הכי מדהימה של סבתא שלי הייתה היכולת שלה להסתגל לשינויים. אני מסתכלת קדימה אל מעבר דירה או שינוי בעבודה וזה נראה לי הרה גורל. במחשבה שטחית ביותר אני יכולה לספור חמש פעמים לאורך חייה שסבתא שלי נתלשה מחיים מסוג אחד למציאות אחרת, חלקן באלימות, חלקן מבחירה, ובכל מקרה היו אלה שינויים קיצוניים שהיא יכלה להם וידעה להפיק מהם את הטוב. הבודהה היה אומר שהיא רדתה את הדבש.

המוות מלמד אותנו, שוב, שטעינו. טעינו לחשוב שהיא תהיה כאן תמיד, כלומר ברגע הבא, וברגע הבא. וחשבנו שאנחנו נהיה כאן תמיד, כלומר ברגע הבא, ובכל אלה שיבואו אחריו. כל כך היינו בטוחים בזה שאפילו לא הקדשנו לזה מחשבה.

ולכן התרגול הכי חשוב של הבודהיזם הוא זה הקשור במוות. לזכור שיש מוות ושהדבר היחיד שאיננו יודעים עליו זה מתי הוא יגיע אלינו או אל כל אחד מאהובינו. לזכור גם כשאנחנו יודעים שהוא מתקרב כי המצב הרפואי והגיל לא משאירים אפשרות אחרת, להיות נוכחים במקום שבו אנו נמצאים ועם כמה שיותר אהבה – ככל יכולתנו.

כריעה

"יום ראשון בבוקר. אתמול בערב, לפני השינה, מצאתי את עצמי פתאום כורעת באמצע החדר הגדול הזה על המחצלת הבהירה, בין כסאות הברזל. בלי שהתכוונתי לכך. משהו חזק ממני הוריד אותי על ברכיי. לפני זמן מה אמרתי לעצמי: אני צריכה להתאמן בכריעה. אני עדיין מתביישת לעשות את המחווה הזאת, שהיא לא פחות אינטימית ממחוות האהבה, שרק משורר יכול לדבר עליהן".*

.

מקלוד גנג', הודו, אפריל 2013.

בבוקר הלכתי את הקורה** ואחר כך שתיתי צ'אי על הספסל, מול השער האחורי של המקדש. משני צדדי ישבו שתי זקנות טיבטיות. פתאום נזכרתי בקטע שתרגמתי מהשיחה של טנזין פלמו. היא נפגשה עם אדם מערבי שגסס מסרטן, ולמרות שהמצב היה ברור גם לו עצמו, כולם נמנעו מלדבר על כך, המשפחה שלו לגמרי התכחשה למצב. ההורים שלו ישבו בבית החולים, בכו וחזרו ואמרו, איך זה קורה לנו, למה זה קורה לנו.

טנזין פלמו לקחה אותם לחלון שמשקיף אל רחוב הומה ושאלה, נראה לכם שיש מישהו ברחוב הזה שלא איבד אדם קרוב? זה לא רק קורה לכם. זה קורה. כל הזמן. תפרדו מהבן שלכם, הוא עומד לעזוב והוא צריך שתאפשרו לו ללכת באהבה.

ואז חשתי את הכובד בלב, שמקורו בחוסר הביטחון אם אני ורובין הוד ניפגש שוב. והמחשבות שמתעקשות לעשות מזה סיפור של הצלחה או כישלון למרות שברור לי שאין שום קשר בין המושגים האלה לבין אהבה. ובעצם, כל מי שסביבי, כל בני האדם אהבו, נעזבו, נפרדו, התגעגעו, התאבלו. ולרגע זה מילא אותי בתחושת שייכות, שכולנו יחד בעניין הזה, כמו מין משימה שהוטלה על כולנו יחד.

ומשהו בי הרגיש כל כך מלא, אפילו שמח, והסתכלתי על הנשים שלצידי. הן וכל שאר הטיבטים שגרים פה, ברחו מהבתים שלהם, מזמן או לאחרונה. נשים וגברים וילדים וקשישים, שמתישהו, במשך שבועות או חודשים, חצו ברגל את כל ההימלאיה בפחד, קור ורעב. איבדו בדרך אנשים יקרים להם, והשאירו מאחור משפחות שלמות, אהבות חברים ושכנים, בעלי חיים וזיכרונות ובתים ושדות, שקרוב לוודאי לא יראו שוב לעולם, ולא יוכלו אפילו לדבר או לכתוב להם ולשאול מה שלומם. ועכשיו הם כאן, ואפילו מחייכים לא מעט, למרות שכל זה נמצא בלב שלהם, ולא יישכח.

.

ואז נכנסתי למקדש להשתחוות. אישה טיבטית חייכה אליי והצביעה על המקום בו מונחים המזרונים, היא חשבה שאני לא יודעת היכן הם. ואחרי שהיא הלכה הגיע ילד קטן ששיחק קודם בכדור עם אחיו, בזמן שאמא שלהם התפללה. הוא הביא מזרן קטן והתחיל להשתחוות לידי, ואפילו החזיר לי חיוך. וזה מילא אותי שמחה פשוטה כזו. ותודה.

.

.

* אתי הילסום, מתוך היומן 'השמיים שבתוכי', 1941-43. הוצאת כתר

** קורה – הקפָה של מקדש, סטופה או מקום מקודש אחר בבודהיזם הטיבטי.

ספירת מלאי, מטבח (1)

יש עוד זמן, אבל בקרוב אני עוברת דירה.

חמש וחצי שנים אני כאן, זו התקופה הכי ארוכה שגרתי במקום אחד אי פעם מלבד בבית הוריי.

יש חפצים שהגיעו בהדרגה אבל רובם נמצאים פה ממש מהתחלה.

אין כמעט חפץ או רהיט שלא שינה את מקומו בשנים האלה, לפחות פעם אחת.

המעבר הזה הוא ההזדמנות שחיכיתי לה כדי לברר מה מכל מה שיש לי אני באמת צריכה, ועל מה אפשר וצריך לוותר.

בחודשים הקרובים יהיו כאן הרבה ספירות מלאי.

*

המטבח שלי קטן. מטבח תל אביבי של פעם עם ארונות עץ עם פורמייקה ורודה וההמצאה המוזרה שנקראת ארון אויר שבחורף נכנסים דרכו גם מים ובקיץ ג'וקים (אלה שנוקטים בדרך המסורתית של הליכה ולא תעופה).

.

חפצים שהתקבצו לכאן מכל מיני בתים. אחי ואני, המובילים בתחרות האישיות הסנטימנטלית של המשפחה – לו היתה כזו תחרות, דאגנו לשמר את האוסף הזה, ואם לא היתה לי נטיה להפיל דברים הוא היה אפילו עוד קצת יותר גדול ממה שהוא כרגע.

למשל צלחות. יש לי המון המון צלחות. ברובן אני לא משתמשת.

גם כי יש יותר מדי ביחס למה שאני באמת צריכה. ובחלקן אני לא משתמשת כדי שהן לא יישברו.

.

אחת מצלחות המרק הלבנות מהבית של סבתא שלי נשברה לי פעם בתוך הכיור, לשתי חתיכות. שטפתי אותן והשארתי אותן על הדבר הזה מאיקאה שכלים מתייבשים עליו, כי לא יכולתי להיפרד.

א' עשה סדר כשלא הייתי פה וזרק את שני חלקי הצלחת. כשחזרתי הביתה הוא שאל למה שמרתי צלחת שבורה. אני חושבת שעלו לי דמעות לעיניים, אבל אולי לא בגלל הצלחת.

כשא' לקח את החפצים שלו הוא השאיר כאן סכין וקופסה ריקה.

.

.

.

.

.

.

.

.

ס', סיכום זמני (8)

פגישה לא-צפויה / ויסלבה שימבורסקה

אנחנו מאד מנומסים זה לזה,

אומרים שנחמד להפגש אחרי שנים.

נְמֵרֵינוּ שותים חלב.

נְשָרֵינו הולכים ברגל.

כְּרִישֵינוּ טובעים במים.

זְאֵבֵינוּ מפהקים לפני כלוב פתוח.

צִפְעונֵינוּ התנערו מן הבְּרָקים,

קופֵינוּ מן ההשראה, הַטַוָסִים מן הנוצות.

עַטַלֵפֵינוּ התעופפו זה כבר מתוך שערותינו.

אנחנו משתתקים באמצע המשפט

מְחַיְכִים בְּחוסר ישע.

אַנָשֵינוּ

לא יודעים לדבר זה עם זה.

*

וגם סמיתס (כן, כן, עוד פעם הסמיתס):

*מתוך 'בשבח החלומות', תרגום: רפי ויכרט.

*

פעם היה שאלון לסופרים במוסף הספרים של הארץ. אחת השאלות היתה: איזה שיר או משפט של כותב אחר היית רוצה לכתוב בעצמך.

כשאני קוראת את שימבורסקה אני לא יכולה שלא להזכר בשאלה הזו.

*

ת', תהום (1)

התהום אינה חוצה אותנו,

התהום מקיפה אותנו.

(ויסלבה שימבורסקה)

*

פעם חשבתי שבשביל אהבה חייבים תהום. נניח כמו בתלמה ולואיז, עם דרמה, עם אין-ברירה, עם קפיצה אמיצה – פחדנית כזאת, עם כל מה שיש, עם סוף, עם מוות.

היום אני חושבת שיש תהום בכל מקרה, כל הזמן, לכל אחד.

אולי אפילו לא 'לכל אחד' כי היא לא שייכת לאף אחד גם אם היא נוצרה מהפחדים וההתנסויות והפנטזיות והתשוקות הכי פרטיים.

היא נמצאת שם. לפעמים משתרכת מאחורינו כמו צל, כמו משהו ששכחנו, כמו משהו שעוד לא העזנו להיזכר בו. ולפעמים לפנינו כמו אזהרה, כמו הבטחה, כמו משהו שעוד ניזכר בו.

אם יש לנו מזל, אם היינו אמיצים מספיק, אם אנחנו אמיצים מספיק ברגע הזה, אנחנו מכירים בה, מכירים אותה.

יודעים איפה היא אורבת. נזהרים מלהניח את הרגל איפה שפעם היינו מניחים בתמימות מעושה כאילו לא ברור לאן היא תוביל. ומכירים גם במוגבלות שלה. בכך שהיא רק חלק  מכלל האפשרויות שאפשר לבחור ביניהן. גם עכשיו. בשנייה הזו ממש.

*

לא חייבים לרוץ אל תוך התהום כדי לאהוב ולא להסתובב סביבה ולהניף רגל אחת באויר.

אפשר להכיר בה ולפסוע צעד צעד אחורנית

בעיניים פקוחות

שרואות גם את כל מה שמסביבה, כל מה שמאפשר את קיומה, הרי בלי הרים וצוקים ומישורים לא היתה יכולה להיות תהום.

*

יש תהום והיא

נפערת

*

רק עכשיו שמת לב?

*

אני לא יכולה לתפוס מרחק

המרחק הוא זה שתופס אותי

*

*

היום התחלתי כאן פרוייקט חדש, בהשראת חברתי מיכל, כל יום אני אכתוב רשומה אחת, שתתחיל ממילה אחת, לפי סדר הא'-ב', אבל מהסוף להתחלה, כי כמו ששמתם לב, זה די רלוונטי בשבילי כרגע, התנועה של מסוף להתחלה.

*

אמסטרדם, 1999 – helpless

9 בערב. אני בבית קפה בליידספליין שזה האמצע של אמסטרדם. שתיתי כל-כך הרבה יין. הדבר הרע בלהשתכר הוא שאחר-כך לא ברור לך מה היה באמת ומה את רק חושבת שהיה, כלומר מה בכלל מותר לך לזכור ומה בגדר המצאה, ומה יהיה מחר בבוקר. הוא שאל, מה תעשי כשתחזרי עכשיו הביתה? ואמרתי, אני אשכב על המיטה וארגיש מטופשת. רציתי לחבק אותו אבל שכחתי ועכשיו התפספסה ההזדמנות. בחוץ יורד עכשיו שלג, המדרכה לבנה לחלוטין, אני רוצה שהוא יהיה פה אבל הוא הלך עם וילם הכלב בוונדל-פארק ושם איבדתי אותו, עכשיו הפארק הפך למקום של אבידה במקום של יופי. אני רוצה לכתוב את כל מה שהיה, אבל עכשיו הכל נראה כמו תהום אחת גדולה

כל-כך יפה בחוץ ואין לי אפילו מצלמה. אני יושבת ליד חלון זכוכית גדול בתוך בית קפה. בחוץ רחבה גדולה מכוסה שלג עם עקבות צעדים וגלגלי אופניים. לאורך ענפי העצים יש מנורות קטנות של כריסטמס. אני לא אתקשר אליו בחיים. אבל אכתוב לו כי הוא שאל אם אכתוב לו מכתב ואמרתי כן. בא לי להגיד, אפילו שלום נורמלי לא אמרתי לך, אפילו זיכרון שלם לא לקחתי ממך, לקחתי זיכרון קרוע, מעורפל, הוא שאל: כשתחזרי לאמסטרדם תבואי לבקר אותי? נפלו לי האופניים בשלג, הרמתי אותם, הוא נתן לי שלוש נשיקות על הלחי, כמו שתמיד בהולנד.

הוא אכל ארוחת ערב שהזמין לעצמו במשלוח ואני שכבתי על הספה ודיברתי עם וילם הכלב בעברית. כשבאתי הוא צילם שני פורטרטים שלי. הוא הסתובב עם קסקט בתוך הבית. הוא ילד קטן אך מתוק. הוא נעלם בתוך השלג של הוונדל פארק וקראתי לו, הוא נפנף לשלום. הלכתי ברגל עד הליידספליין, עשיתי פיפי בחינם בשירותים של הבורגר קינג כי לא היה לה עודף מ-25 גילדן, ולמה שיהיה לה בעצם, עכשיו אני פה. בבית יש לי מרק אפונה הולנדי שהכין לי יאפ, רק מלחשוב על מרק אפונה הולנדי בא לי להקיא. וילם הכלב  נמצא אצלו כבר 12 שנה, שלושת החברים הכי טובים שלו מתו וגם אבא שלו, מה שאומר שכדאי להתרחק ממנו כפי שאומרת מאיה.

הוא גדל בעיר דפוקה ליד ליידן, אח"כ למד ב-דן-האח, ואז התחיל ללמד, כשנמאס לו הוא אמר מספיק, אני מרגיש כמו חלק מהריהוט. ווילם האיש אמר לו: well that’s what you are but you're not going anywhere, boy

יש לי בחילה איומה. הוא הרגיש אשם ואני הרגשתי מטופשת. הוא לא הרגיש מספיק אשם כדי לחבק אותי, כנראה. אולי הוא לא קיים בכלל, צילמתי אותו בפארק בשלג וגם את וילם, והוא אמר שזו תמונה יפה.

עכשיו מולי עצרה מכונית משטרה עם אורות מהבהבים, מבחוץ זרקו על החלון כדור שלג זה לא אישי נגדי. השלג בפארק היה כל כך יפה, אני אשתדל לזכור אותו כך ולא עם השנאה הזו, זה לא עומד להצליח. יש עוד: רביעי, חמישי, שישי, שבת. ארבעה ימים.

"צילום פורטרט הוא לא עלי ולא עלייך, הוא על המרחק שבינינו".  אני אוהבת את ההגדרה הזו. "אף אחד לא יודע על מה את חושבת כשאת עומדת שם או על מה אני, ועל זה הצילום, על החלל שבינינו. אולי עוד חמש שנים אני אסתכל על הצילום שלך ואומר – זה צילום נהדר, ואז אעשה ממנו משהו, אולי רק מהידיים שלך."

(הידיים זה הדבר היחיד הטוב בצילום הזה)

"את היית סקרנית מאד בקשר לתמונות ועכשיו בכלל לא אכפת לך מהן": הוא צדק.

שומעים פה את פוליס, זה בסדר. אצלו שמענו את ניק קייב האחרון, אח"כ  השמיע לי את ניק קייב שר את helpless של ניל יאנג, ואח"כ את התקליט the first born is dead.

כששטפתי פנים בשירותים בבורגר קינג הסתכלתי במראה, האיפור מהעיניים שלי היה מרוח לגמרי מהשלג, בטח נראיתי כמו איזה ג'אנקית והיה לי רק שטר של 25 גילדן, את השאר שכחתי בכיס של הג'ינס. למה רצית לצלם אותי, או לא אותי כל אדם אחר, הוא אמר שכך הוא זוכר אנשים, את נוסעת לך לישראל, אנשים נפגשים ונעלמים, שנאתי שהוא אמר את זה אבל רק כי זאת האמת. זאת דרך לזכור מישהו ואיך הרגשת שראית אותו, וגם ניסיתי עלייך את הפלאשים החדשים שלי.

"איזה דברים את מצלמת?" אני מצלמת דברים שמשקפים משהו מעצמי, "ומהו הדבר הזה?", משהו שתמיד לא במקום, לא שייך, משהו תמיד משתבש, "אהה", הוא אמר.

הוא הראה לי תמונות שצילם החבר שלו אריק שמת מגידול במוח, לאחר שכבר ידע שהוא עומד למות, איך אפשר לצלם כשאתה יודע שתמות? לא נראה לי שבאמת יודעים כלומר לא באמת מאמינים. התמונות היו יפיפיות ולא נראו בכלל כמו תצלומים אלא כמו משהו ישר מתוך הנפש.

נזכרתי גם שנתתי לו תמונה, פולארויד באמצע הוונדל – פארק, אני זוכרת אותו שואל אם הוא יכול לשמור אותה ואמרתי כן, אבל אין לי מושג מה היה מצולם בה, בעצם הוא צילם אותי במצלמה שלי, לא ראיתי את התמונה.

תודה לשרון רז שהזכיר לי היום השיר הנפלא הזה

קינה. אני ומארק סטראנד בדואט.

תשובות הוא חלק מתוך 'קינה על אבי', מאת מארק סטראנד, המופיע בספר 'שירים' בתרגום עוזי וייל (ידיעות ספרים, 2007).

זוהי גרסא שלי שבה התערבתי ושיניתי את הטקסט של סטראנד.

2. תשובות

למה נסעת?

לא נסעתי. אני עדיין כאן.

למה נסעת?

כדי שלא תשאלי למה אני נשאר.

מה לבשת?

היה לי חם מדי, נשארתי עירום.

מה לבשת?

את הבגד הצהוב העבה, החורפי. זה שהיה מונח כאן פעם. זה שרצית ולא הספקת ללבוש בעצמך.

עם מי שכבת?

עם מי שרציתי שתהיי.

עם מי שכבת?

איתך.

למה שיקרת לי?

תמיד אמרתי אמת.

למה שיקרת לי?

השקר והאמת מתחלפים כל הזמן, עייפתי מלנסות להבחין ביניהם.

למה אתה הולך?

כי אני יכול.

למה אתה הולך?

אל תשאלי שוב למה אני הולך.

כמה זמן לחכות?

אם את כותבת כי את מחכה, מחקי עכשיו את הכל.

האם אתה עייף ורוצה לנוח?

כן, אני עייף, ורוצה לנוח.