ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (10) צמחונות, פרנסה נכונה, מאמץ נכון

שאלות

שאלה: אמרת שהאישיות לא מתה כשמגיעים לנירוואנה. אני סקרן לגבי ההגדרה של אישיות והקשר בינה לבין האגו, ומהו ההבדל בין נירוואנה והארה?

ט.פ:  במפגש עם מישהו מואר כמו הוד קדושתו הקרמפה, דילגו קיינטסה רינפוצ'ה, דודג'ום רינפוצ'ה, קמטרול רינפוצ'ה, ניתן היה להרגיש את עומק ההבנה שלהם והחוכמה, אך הם עדיין בני אדם עם האישיות שלהם. זה לא שהם היו זהים זה לזה. תסתכל על הבודהה ותלמידיו, הם היו מאד שונים זה מזה. זה לא שאתה הופך לאיזה כתם אמורפי כשאתה מואר. באופן מסוים הטבע האמתי שלך נעשה חי יותר, אך זוהי אישיות עם חכמה וחמלה מוארת, ולא כזו שמסובכת בהרבה בעיות פסיכולוגיות. כלומר, אם ננקה את כל הבעיות הפסיכולוגיות שלנו, בדרך מסוימת נהפוך לחיוניים יותר, מבלי להיות מונעים על ידי האגו. אני חושבת שמוארים, כל אחד מהם הוא אינדיבידואל אבל יש להם במשותף את האהבה, הנדיבות וההבנה העמוקה, בביטויים שונים. חלקם יכולים להיות מלאי זעם, לדוגמה, ומאד אקסצנטריים, אבל מתחת לזה, בבסיס, ישנה תודעה עצומה, פתוחה ורחבה ומודעות שבה הם ממלאים כל תפקיד שעליהם למלא. על פי המסורת, אם אתה מגיע לנירוואנה אתה משתחרר, אבל זה לא Buddhahood, אליו קשה הרבה יותר להגיע. לדוגמה, כאשר הבודהא שקיאמוני היה בודהיסטווה – על פי הטקסט – הוא פגש בודהה שאמר לו: עכשיו אתה נכנס לנירוואנה. והבודהה שהיה בודהיסטווה אמר: לא, אני שואף להארה מלאה ולהפוך לבודהה. והוא נענה: במקרה הזה זה ייקח לך עידנים בלתי ניתנים לחישוב, אבל לך על זה. וכך הוא עשה. ולכן הוא נקרא בודהה שקיאמוני וכל תלמידיו שהגיעו להארה לא נקראו בודהה, אלא arhat. הם הגיעו לשחרור ככל שהבינו באמת את ה non-self, ולחלוטין השמידו את הזיהומים אבל לא קבלו את הידע חובק הכל של הבודהה. הם לא יכלו להתחיל דרך חדשה להעברת התורה. את זה רק הבודהה שגילה מחדש את הדרך יכול, הם רק הלכו בדרך שהוא גילה מחדש. כך שבטקסטים של המאהיאנה להפוך לבודהה… אתה הופך ל – arhat ונכנס לנירוואנה ובמוות ל pari nirvana אבל זה לא עוזר לאף אחד אחר. אתה יודע שזה עזר לך ולכל מי שפגשת בגלגול הזה ולמד ממך, אבל אחר כך אתה בנירוואנה. בודהיסטווה הם אלה שלקחו את השאיפה, הנדר להגיע להארה, לא רק כדי להועיל לעצמם אלא כדי לשחרר את כל הברואים. זה כל כך הרבה יותר עצום, זה רעיון שונה לגמרי. זה כמו להיות בבית בוער ולברוח ממנו אבל מה עם כל מי שנשאר בתוכו? אז ישנה השאיפה לקחת אתך את כל השאר מכיוון שאתה כבר בחוץ. לכן זה לוקח הרבה יותר זמן. בסוטרת המאהיאנה הרגילה זה לוקח 'שלושה עידנים בלתי ניתנים לחישוב'. משום שזה לוקח כל כך הרבה זמן, תקופות קוסמיות, להפוך לבודהה, התייחסו לזה כאל 'עלינו להאיץ קצת את הדברים', והטנטרה הבטיחה הארה תוך אחד עד שמונה גלגולי חיים. שמונה גלגולים נראה ממש מהיר ביחס לשלושה עידנים בלתי ניתנים לחישוב!

שאלה: אז כל סיפורי החיים על גורו רינפוצ'ה, מילארפה וכו', האם הם אינם בודהות?

ט.פ:  ובכן, בודהה בודהה. מה משמעות בודהה? מצד אחד ישנה ההגדרה המסורתית של המאהיאנה שאומרת שיהיו אלף בודהות בעידן הזה. מתוכם היו לנו ארבעה או שבעה, תלוי בספירה שלכם. אז עוד יש לנו תשע מאות תשעים ומשהו. בספירה הזו לא ניתן שיהיה יותר מבודהה אחד בו זמנית ולא יופיע בודהה עד שהדהרמה של הקודם תעלם כליל. Maitreya בודהה שנחשב לבודהה הבא שמחכה ב Tushita heaven, לא יכול להופיע כל עוד יש אפילו מילה אחת מהדהרמה של שקיאמוני בודהה בעולם. כשהיא תעלם לגמרי, הוא יוכל להופיע. מנקודת מבט של המאהיאנה בודהות הם מאד נדירים ומתקיימים רק אחד בכל זמן. אבל מנקודת המבט של הניסיון, כמובן שאנו מתייחסים למתרגלים הגדולים כבעלי אותה רמת היווכחות בטבעם האמתי כמו שיש לבודהה. מה שאין להם זו אותה רמה של ידיעת כל עצומה. יש סוטרה מפורסמת שבה הבודהה הרים חופן עלים ביער ושאל – מה גדול יותר, מספר העלים ביער או בכף ידי? וכמובן שתלמידיו ענו: ברור שהעלים ביער הם אינסופיים והעלים שבידך בודדים. הבודהה אמר: הידע שלי הוא כמו העלים שביער, ומה שאני מלמד אתכם הוא כמו העלים שבכף ידי. אבל בכל זאת, מה שאני מלמד הוא מה שאתם זקוקים לו כדי להגיע להארה, אין לכם צורך בשאר. אז התודעה יודעת הכל שרואה את העבר ואת ההיווצרות וההיעלמות של כל הברואים, ורואה לתוך העתיד בעידנים אינספור, את זה אני משערת שאין להם. יש להם איזו תפיסה על טבעית ויכולות כלשהן, אבל לא את ההבנות האינסופיות הקוסמיות של הבודהה. למען המסירות, פתיחת הלב והיכולת שלנו לתת אמון, אנו רואים את המורים שלנו כשווים לבודהה, אבל הם עצמם לעולם לא יטענו כך. כל לאמה שפגשתי – כולל הקרמפה הקודם – אמר, אני בדיוק כמוך, צועד בדרך… ואני הייתי אומרת הו, כן, רינפוצ'ה והלוואי שהייתי כמוך. אך הם רואים עצמם כהולכים בדרך וכבודהיסטוות למרות שלעולם לא יאמרו על עצמם שהם בודהיסטוות ברמה גבוהה יותר. גם זה רק עניין של מילים, גם משום שהארה – מה משמעותה? משמעותה שונה עבור אנשים שונים. אבל על פי המסורת בודהות נדירים מאד. בגלל המסירות אנו מהללים כל מי שהגיע להארה, כבודהה.

שאלה: האם תוכלי להרחיב על אי לקיחת חיים בהקשר לאי צמחונות?

ט.פ: הבודהה עצמו –  בניגוד לנאמר בסוטרות מהאיאנה מסוימות – כמעט בוודאות לא היה צמחוני. אני אומרת זאת כצמחונית בעצמי מזה 40 שנה ואיני מגנה על עצמי. אך נראה שהבודהה לא היה צמחוני ובן דודו השובב Devadatta רצה להצהיר שעל כל הנזירים להפוך צמחונים. הבודהה סירב. הסיבה לסירובו הייתה שהנזירים היו משוטטים ומקבלים כל מה שניתן להם כנדבה לקערת המזון שלהם, והם לא היו אמורים להיות בעלי העדפה. יש סיפור על מצורע שנתן מזון לנזיר והאצבע שלו נפלה לתוך הקערה והנזיר אכל אותה. במילים אחרות – אין לעשות הבחנות, זה הרעיון. לכן נאמר שאם אתה עצמך לא הרגת, אם לא ביקשת שהחיה תיהרג, או אם לא היית מודע להריגת החיה עבורך, אז זה טהור ומותר לך לאכול. זה כלל. כתוצאה מכך צמחה הרבה צביעות. בארצות המהאיאנה כמו סין, טאיוואן, קוריאה, וייטנאם וכדומה, הבודהיסטים הכנים מנסים להיות צמחונים. הם מתייחסים לסוטרות מאהיאנה מסוימות כהדרכה, כאלה שמתנגדות מאד לאכילת בשר. אבל כידוע, טיבטים למשל, הם קרניבורים בצורה יוצאת דופן והם מצדיקים זאת באמירה שזו ברכה לבעלי החיים להיאכל, במיוחד על ידי לאמות. אני לא יודעת אם החיה תתייחס לזה באותו אופן. כמובן שטיבט הייתה ארץ קרה וצחיחה מאד ולא היה הרבה מה לאכול אבל אפילו בטיבט היו לאמות צמחוניים למרות הקושי. יש ספר נהדר מאת Shabkar Rinpoche בשם 'Food of Bodhisattvas' עם הקדמה נפלאה שמגנה על הצמחונות, ולגמרי מבטלת כל דבר שטיבטים עשויים לומר להגנתם. הטקסט המקורי נכתב על ידי שאבקר רינפוצ'ה שהיה לאמה נפלא מהמאה ה-19, הוא היה צמחוני לגמרי, וכותב להגנת בעלי החיים. לדעתי הדבר החשוב הוא, בין אם אדם הוא צמחוני או לא, לצמחונות אין שום קשר להארה, כי רבים מהלאמות הגדולים ביותר של טיבט כולל מילארפה וגורו רינפוצ'ה לא היו צמחונים. כיום, כמובן, כשחיים בהודו, ישנה רגישות גדולה יותר לרגשות של המערביים ושל ההודים, וחשיבה על כך. בהודו יש כל כך הרבה יותר אפשרויות למזון שלא היו קיימות בטיבט, רבים מהלאמות הצעירים ואפילו חלק מהמנזרים הפכו צמחוניים. ואני יכולה לומר שמי שבישרו את זה היו המנזרים לנשים, שלעתים קרובות הפכו צמחוניים לפני אחרים. המנזר שלנו תמיד היה צמחוני וכך עוד מנזרי נשים רבים. כמו כן, ישנו כוח קטן וחזק של צעירים טיבטים שמסתובבים ומראים את סרטי האימה של מה שקורה לבעלי חיים שמגדלים לשחיטה, וזה מאד משפיע על הלבבות, ואנשים לוקחים נדר לפחות להפחית את צריכת הבשר שלהם או לוותר עליה כליל. אז לאט לאט אנשים מתחילים לחשוב על זה, אבל זה טבוע כל כך בזהות הטיבטית שבעצם זה מאד קשה. אפילו כמה מהלאמות הגדולים… לדוגמה, הפעם הראשונה שלקחתי את נדר הבודהיסטווה הייתה מראש שושלת, לא אומר איזה, לקחנו את הנדר ויצאנו לחגוג בארוחת צהריים שכללה מומו בשרי. ואף אחד לא ראה את זה כ… משהו. מומו בשרי, נהדר! הם לא ראו זאת כצביעות. קודם לכן היו להם דמעות בעיניים איך כל היצורים החיים הם אימהות שלנו וכן הלאה, ואז הם ישבו ואכלו את האימא שלהם! מה אפשר לומר? אבל אני חושבת שככל שניתן עלינו להיות אחראים ולחשוב על מה אנחנו אוכלים, ומכיוון שאין סיבה לקחת את גופו ובשרו של יצור אחר, ואם יכולנו לדמיין מה זה באמת הדבר שאנו אוכלים סביר שלא היינו רוצים לאכול זאת, אני באמת חושבת שבעידן הזה אין תירוץ לאכילת גופם של יצורים אחרים. במיוחד כשאנו לוקחים בחשבון את הסבל הנורא שעוברים בעלי החיים, ובמיוחד כיום במערב, בבתי המטבחיים הענקיים וכך גם אפילו בהודו. האימה שחווים בעלי החיים כשהם מבינים שהם עומדים להישחט, בוודאי שהם מבינים. הם מריחים את הדם והם נעשים משותקים. איך אפשר לרצות לאכול את הבשר שלהם, הספוג באימה? זה לא יכול להיות דבר טוב.

שאלה: תוכלי לדבר קצת על האגו הבור והעקשן שממשיך להציף מחשבות שמפרידות אותנו, ואנרגיה מלאת זעם שמתקרבת אליו?

ט.פ: יש לנו 3 דקות (צוחקת). כעת אנו עוסקים בארבע האמיתות הנאצלות שבבסיסן אינן עוסקות באנרגיות של זעם, ואני לא רוצה להיכנס לזה כי זה נושא אחר. הבעיה עם האגו היא הבעיה עם האגו, וזה שכל מה שאנו עושים, חושבים או אומרים נע סביב תחושת האני. כל הדרך הבודהיסטית, בכל רמה שנתרגל, בבסיסה עוסקת באיך להבין ולהעלים, להפוך את האני אני אני הערמומי הזה שבמרכז כל המחשבות והרגשות שלנו, לשקוף. לאורך הדורות פותחו טכניקות שונות כדי לעזור לנו, קודם כל, לראות את היקף הבעיה ולהמיר אותה, כך שהאגו עצמו יכול לשנות צורה. זה מאד שימושי ברמה מסוימת, אבל כשאנו חושבים שזה מי שאנחנו, בניגוד לטבענו האמתי זו בעיה. לא רק שיש לנו אגו אלא שהוא מאד מעוות ומשקף בהתמדה את הכל בצורה מעוותת. איננו רואים כלל את הדברים כפי שהם, רק דרך העדשות המסובכות והרעילות של תחושת האני. הבעיות שלנו לא נגרמות על ידי רעידות אדמה וצונאמי, זה מינורי ביחס לבעיות שאנו יוצרים לעצמנו ולאחרים דרך העדשות העקומות של הטרדות האגוצנטריות שלנו. והעובדה שאיננו מבינים איך הדברים באמת ומי אנו באמת.

כל הדרך הבודהיסטית ברמה אחת היא למידה לזהות את הבעיה, ואז לעבוד ברצינות על הפתרון. עד אז אנו רק מסתובבים סחור סחור. בכל פעם שמתרחש איזה אסון, מלחמה גדולה, אנחנו אומרים עכשיו הבנו, לעולם לא עוד! ואחר כך זה מתרחש שוב. כל אלפי השנים האלה, ולא למדנו. אותן הטעויות שוב ושוב בכל משפחה, בכל חברה, בכל מדינה. בני אדם אמורים להיות אינטליגנטיים, כמה טיפשים אנו יכולים להיות? ועדיין, אנחנו כן אינטליגנטיים, קיים בתוכנו הניצוץ של אינטליגנציה אמתית, אבל איך לגלות אותו ולעזור לו להתרחב עד שהאינטליגנציה תנהל אותנו ולא האינסטינקטים החייתיים. כל הדרך הבודהיסטית בעצם היא ללמוד להתמיר את האגו. אם הבודהה היה יושב כעת מולכם אני בטוחה שהוא היה אומר בעקרון את אותו דבר, אולי היה משתמש בשפה יותר גבוהה. "אנחנו בצרות, למרבה המזל יש לכך סיבות, ישנה דרך החוצה והנה ההנחיות כיצד. מסדרים את הגוף, המחשבה והדיבור שלכם ואז מצבכם ישתפר". זהו מסר נצחי אבל בעצם ב 2600 השנים שחלפו כמה אנשים באמת לקחו את התרופה? למדו אותה, ניתחו אותה, דיברו עליה, חשבו עליה, כתבו עליה ספרים, סגדו לה והשתחוו, הבעירו קטורת, הללו והתפללו… אבל כמה באמת בלעו את התרופה? כמה מאתנו באמת לוקחים את התרופה? חלק מאתנו מתרגלים כבר שנים על שנים. כמה האגו נחלש בזמן הזה? כמה אנו באמת חושבים בספונטניות על טובת אחרים לפני טובתנו? חלקנו כן, כמובן. וחלקנו ללא ספק צריכים לעבוד קצת יותר קשה.

*

אולי תשמחו לשמוע שבעצם כבר עסקנו בחלק הבא מתוך דרך השמונה, הוא הדיבור הנכון. עסקנו בו כשדיברנו על הנדרים. עד כה עסקנו בהשקפה נכונה, כוונה נכונה, פעולה נכונה ודיבור נכון. כמו שאמרתי, דיבור נכון הוא דיבור אמת, כן, נדיב, שאינו מפלג, דיבור שיוצר הרמוניה, דיבור שאינו סתם פטפוט חסר משמעות, אלא מועיל, מעודד ולא מסיח דעת. הרבה ממה שדיברנו עליו הוא דיבור מסיח דעת, לשם דיבור, וזה לא דבר טוב, שיחה שיש לה משמעות ומטרה אמתית היא טובה, שנותנת עידוד והשראה לאנשים. זהו דיבור נכון.

המרכיב הבא של הדרך הוא פרנסה נכונה. אנשים רבים שואלים האם פרנסה נכונה לא נכללת בפעולה נכונה? במובנים רבים כן, ומעניין שהבודהה הפריד לקטגוריה שונה, אבל כולנו מבלים חלק נכבד מזמננו בעבודה ובפרנסה. לכן, לדעתי, הבודהה סימן זאת כשטח נפרד של מודעות. איזו פרנסה תהיה הרמונית עם דרך הדהרמה ואיזו לא? אפשר להניח שלהיות נזיר או נזירה נחשב כאורח חיים נכון. להיות קצב או דייג או סוחר סמים, או כל משלח יד שסותר ישירות את קיום חמשת הנדרים או מונע מאחרים לקיימם, כמובן שייחשבו כפרנסה לא נכונה. אתם מכירים את הג'אינים? ג'איניזם היתה מסורת דתית רוחנית שהתקיימה בזמן הבודהה. גם היום יש כמה מליוני ג'אינים בהודו. הם חיו בזמן הבודהה ונדדו באותו אזור, למרות שידוע שבודהה נפגש עם לא מעט ג'אינים אבל הבודהה ומאהווירה, מייסד הג'איניזם, לא נפגשו, ככל הידוע לנו. מעניין שכללי ההתנהגות לנזירים ונזירות ג'אינים דומים מאד לאלה הבודהיסטים, ובחלקם זהים. הג'איניזם מבוסס על Ahimsa – שמשמעותו אי אלימות והם לוקחים זאת מאד ברצינות. בארצות בודהיסטיות הרבה אנשים הם קצבים או דייגים, במיוחד בארצות לחוף ים המתפרנסים מדייג או גידול בעלי חיים, וכמובן, בודהיסטים רבים הם חקלאים שמגדלים בעלי חיים ולפעמים שוחטים אותם. אבל אצל הג'אינים גם לבעלי בתים אסור לעסוק בחקלאות כי חקלאי הורג חרקים, אז אין מה לדבר על דיג וקצבות. באופן מסורתי הג'אינים בהודו עסקו במסחר, לאחר מכן בבנקאות מה שיצר אולי את התוצאה המוזרה – הם הפכו לאחת הקהילות העשירות בהודו. קצת כמו היהודים באירופה של ימי הביניים, שנדחקו לעיסוק בבנקאות ומסחר והפכו לאמידים מאד. הג'אינים הם קהילה מאד משגשגת. הם לקחו את נושא הפרנסה מאד ברצינות ולא נכנסו לשום עיסוק שעלול לגרום למותו של איזשהו יצור חי.

עלינו לשאול את עצמנו – האם אמצעי הפרנסה שלנו מקיימים את הנדרים? אם אנו עוסקים במסחר מכל סוג, האם הוא ישר? האם אנו מרמים אנשים או לא? האם המוצר שלנו שווה את המחיר שאנו דורשים עבורו, וכן הלאה. זה לא שג'וב אחד טוב והאחר לא, אלא להתבונן בכל דרך שבה ניתן להרוויח את מחייתך, האם אתה מקבל סכום הוגן? האם אתה משלם בהגינות לאנשים שאתה מעסיק? להפוך את המקצוע או העיסוק שלנו להרמוני עם העקרונות הרוחניים הבסיסיים שלנו. אז אנשים יוכלו לתת בך אמון, לדעת שאתה עושה את המיטב, לא מרמה, ולא משנה מה התפקיד שלך אתה עושה אותו כמיטב יכולתך ולא מנסה לרמות אף אחד. רבים מכם אינם מועסקים כשאתם כאן, ואף על פי כן, כשתחזרו לארצות המוצא שלכם יש לכם עבודה. מכיוון שאנו מקדישים כל כך הרבה זמן לעבודה עלינו לפחות לקחת את החלק הזה בדרך. זה לא צריך להיות בקונפליקט עם המוסר וההשקפה הבסיסית שלנו, אלא לחזק את המסע הרוחני שלנו. לא לחשוב על דהרמה רק מחוץ לעבודה. בהינדואיזם, יש בהרבה מסורות שימוש בעבודה כתרגול רוחני. כל הנושא של שירות וקארמה יוגה: בכל תפקיד שאתם ממלאים, לשים בו את הלב שלכם, להיות בתשומת לב וזהירות ולהשתמש בו כחלק מהתרגול הרוחני, לא לראות בו מכשול ובזבוז זמן, לראות שעבודה שנעשית היטב בריכוז ממשי, אכפתיות והתלהבות, היא תרגול בפני עצמו. ובמונחים בודהיסטים, לנסות להביא לשם איכות של מודעות, של תשומת לב, בלי להתפזר. לעיתים קרובות הסטרס שלנו לא נוצר מהעבודה עצמה אלא ממתחים עם הבוס, או קולגות, או התנגדות שיש לנו לביצוע העבודה שנראית משעממת וכדומה. לנסות להביא תודעה רגועה ובהירה ורחבה לכל תפקיד שאנו עושים, כל דבר שנעשה בתשומת לב יהיה לו ערך. בצורה כזו אנו יכולים להשתמש בפרנסה שלנו כחלק מדרך השמונה. עלינו לשאוף בפרנסה שלנו, אם ניתן, לעשות משהו שמועיל לאחרים, שעוזר לאחרים, שאנו נהנים לעשות ומאפשר לנו להרוויח בהעסקה הוגנת.

המרכיב הבא שהוא חשוב מאד, הוא מאמץ נכון. כולנו יודעים שדבר בעל ערך לעולם לא מושג ללא מאמץ כלשהו. כמו שאמרו קודם, אם ברצונכם ללמוד מיומנות כלשהי, זה דורש לימוד וחזרה שוב ושוב עד שנהפוך למומחים, עד שנגיע למימוש. אומרים שלוקח 16000 שעות תרגול כדי להפוך אפילו בערך לפסנתרן מיומן. 16000 שעות בממוצע רק שהאצבעות יתרגלו לעבוד. אנחנו יודעים זאת, שכנראה כל מי שיושב שם, על הבמה בקונצרט, התחיל כנראה בגיל 3 והקדיש שעות בכל יום מאז כדי להביא את המיומנות למימוש. אם ברצונך להפוך לספורטאי, לאמן… זה דבר אחד להשיג פלטה ולבלות ככה זמן נהדר עם עצמך, אבל זו לא אמנות גדולה. זה עשוי להיראות ככה, למשל פיקאסו ואמנים גדולים אחרים… אבל העובדה היא שפיקאסו ואחרים בילו שנים על גבי שנים מחייהם… הם יודעים לצייר, איך להשתמש בחומרים, הם לא פשוט פיזרו מהלומות בלי לשים לב. אנו מכירים בזה לגבי דברים חיצוניים, ועדיין אנשים לא רוצים להכיר בכך כשזה מגיע לחיים הפנימיים. לאמן את האצבעות זה דבר אחד אבל לאמן את התודעה… איך אפשר לחשוב שזה יהיה קל יותר לאמן את התודעה? אם אנו יודעים שלוקח שנים של תרגול כדי להפוך למוזיקאי איך אפשר לחשוב שלא ייקח שנים של תרגול כדי להפוך למתרגל באמת? מצטערת, אין דרך מהירה. אולי קראתם ספרים שאומרים על שיטה מסוימת שהיא לא דורשת מאמץ. נכון, אבל נדרשות שנים ארוכות של מאמץ כדי להיות ללא מאמץ. כשאתם רואים מוזיקאי אמתי מנגן, הוא אינו מנגן; המוזיקה מתנגנת דרכו. וזה בגלל שאי אפשר פשוט לשבת ושהמוזיקה תתנגן דרכך, גם מוצרט לא יכול היה לעשות זאת, גם למוצרט היו מורים. אז איך נוכל לחשוב שלתודעה שלנו זה פשוט ככה? כלל וכלל לא, אלא אם כן אדם תרגל ללא סוף בגלגולי חיים קודמים וכבר היה מאסטר מיומן מאד, אז אולי צריך רק דחיפה קטנה וזה יקרה. אבל עבור רובנו זה לא כך, יש לנו אינסוף משקעים של הרגלים, תגובות ובורות מאד עמוקה לעבור. החדשות הטובות הן שניתן לעשות זאת אם ננסה. אולי לא נהיה הרובינשטיין של התודעה, לא כולנו נהיה מילארפה, אבל לחלוטין ביכולתנו להתפתח. אז מאמץ הוא חשוב. ובהקשר של דרך השמונה זה בבסיס מה שהבודהה קרא לו ארבעת המאמצים הנכונים.

ארבעת המאמצים הנכונים הם: 1. להפחית את הזיהומים שבתודעה, את הסבל המנטלי, הkleshas. 2. לדאוג שהם לא יעלו בעתיד. 3. לעודד את האיכויות המיטיבות של התודעה שלנו. 4. לגרום שהן יופיעו יותר ויותר בעתיד. זה כמו גינון: ראשית עלינו לזהות את העשבים השוטים ולהוציאם מהאדמה.. ואז להבטיח שהם לא יחזרו, להמשיך להבחין בהם ולהוציאם. זה צד אחד. הצד השני הוא לזהות את הצמחים הטובים, הפרחים והצמחים היפים שאנו רוצים להצמיח ולעודד את צמיחתם. כדי לעשות זאת עלינו לדעת מה מתרחש בתודה שלנו. כי לעיתים קרובות אנו נסחפים אחרי התודעה ואיננו מודעים למחשבות שלנו או לרגשות השליליים שנבנים שם. איננו רואים אותם אפילו. זה כמו גן שאנו משגיחים עליו ולא רואים את העשבים. או שאנו טועים לראות אותם כפרחים. הדבר הראשון שעלינו לעשות, הוא להיות יותר ערים למה שאנחנו חושבים כשאנחנו חושבים. כשאנו במדיטציה איננו שופטים את מה שמתרחש בתודעה, מחשבות הן רק מחשבות. אבל במהלך היום עלינו להתבונן במה שקורה ובשיקול דעת להתמודד עם מה ששלילי בתודעה ומה שחיובי בו. הרבה פעמים בדרך הרוחנית נוטים להתמקד במה ששלילי. אנו מסתכלים על הגן ורואים רק את העשבים. ואז נדמה לנו שאנו חוטאים אומללים, שאנו מזוהמים, שאין בנו תועלת, אין לנו כלום וכל מה שיש בנו זה תאוות בצע, כעס, רוגז, קנאה, אגו. ואז אנו חושבים שזה חסר טעם, אנחנו חסרי תועלת, כולם נפלאים חוץ ממני. זה לא מה שהבודהה התכוון, זו לא הנקודה. עלינו להתבונן בפגמים שעולים בזרם התודעה, וליישם את התרופה. לדוגמה, אם אנחנו כועסים – נוכל לנסות את התרופה של סבלנות. כשכעס, עצבנות ודאגה עולים ואנו נהיים מתוסכלים בתשוקות שלנו, זה בדיוק הזמן להפעיל את התרופה ולומר: האדם הזה באמת מועיל לי כי הוא מראה לי שיש בתוכי כעס שבדרך כלל אינו מתבטא. וראוי להודות לו על כך כי עכשיו באפשרותי לעשות משהו בקשר לזה. אם אנשים תמיד יעשו מה שאנחנו רוצים ויאמרו מה שאנו רוצים זה מאד נעים אבל לא נלמד דבר.

חשוב מאד להבין שכדי להתפתח אנו זקוקים לאתגרים. כמו להרים משקל כבד כדי לחזק את השרירים. להרים משהו קל לא יועיל, אנו זקוקים להתנגדות, כך אנו מתחזקים. כך גם עם סבלנות שהיא איכות חשובה מאד בדרך, לא נוכל לפתח אותה אלא אם משהו מטריד אותנו. וכשאנו רואים את הטרדה, במקום להדחיק אותה ולהעמיד פנים "הו לא, אני אדם רוחני, אני לא מתעצבן", אנו מזהים אותה. כעס מופיע, חמדנות מופיעה, קנאה מופיעה, מה שזה יהיה. אנו מזהים זאת, מקבלים זאת. קבלה אין משמעה מחילה. אלא להודות שזה מה שישנו. ואז נתמודד עם זה. אם אפשרי אנו משחררים את זה, אם לא – אנו מפעילים את התרופה שסותרת. למשל אם חמדנות מופיעה, התרופה תהיה סיפוק או נדיבות וכן הלאה. אם כעס עולה, התרופה תהיה סבלנות או ידידות אוהבת. אם כעס או קנאה במזלו הטוב של אחר עולים, התרופה היא לשמוח בשמחתו. עלינו להתבונן ולראות כאשר המחשבות והרגשות האלה מופיעים בתודעה ובמקום לכעוס על עצמנו, לומר בסדר, עכשיו זו ההזדמנות שלי לתרגל. לשאול מה עלי לעשות ולעשות זאת. לפעמים זה יעבוד ולפעמים לא אבל נמשיך לנסות. כך אנו מתחזקים פנימית וגם חסרי פחד, כי אנו יודעים שנתמודד עם כל מה שיעלה. ממש עכשיו קראתי ספר שכתב Adeu Rinpoche והוא מדבר על הזמן ששהה בכלא הסיני. שוב ושוב עולה השאלה של כמה חמלה הוא חש כלפי כולם, לא רק כלפי האסירים אלא גם כלפי הסוהרים, בגלל הסיטואציה שבה שני הצדדים כלואים. ובעצם בכל 15 השנים ששהה בכלא הוא השתמש כחלק מהתרגול שלו, וכך עשו גם אלה שהיו בקרבתו. כך שבסיום התקופה הם היו מתרגלים טובים יותר ממה שהיו אילו זה לא היה קורה להם, כי הם עמדו בפני הרבה התנגדויות, בעיות ואתגרים. התמודדות עם אתגרים אלה והפנמת הדהרמה בדרך נתנה להם הרבה יותר בטחון, ודאות, בכך שהעקרונות הרוחניים באמת עובדים כשאנו מפעילים אותם.

השני מבין המאמצים הנכונים הוא שמירה על ערנות לגבי עליית רגשות שליליים בעתיד, למנוע מהם להפוך להרגל. אנו מתמודדים עם אלה שבהווה ואנו שומרים מפני אלה שבעתיד, כך שאם יופיעו נוכל מיד להפעיל את התרופה המונעת ונהיה יותר ויותר מיומנים בכך. אלה העשבים בגינה אבל עלינו גם לטפח את הצמחים היפים, זה כל כך חשוב בדרך הרוחנית. כולנו יודעים שגינה נוצרת עבור טיפוח צמחים יפים. אז עלינו לדשן אותם, להשקות, לתת להם אור שמש, אפילו עידוד והערכה. זו לא גאווה אלא עידוד בדרך הרוחנית, לעודד את הטוב שבנו. לא להתמקד רק במה שפגום, אלא להתבונן גם במה שטוב. אז אני נוטה להתעצבן אבל אני גם נדיבה. אני קמצן אבל אני נחמד לכלבים. אתם יודעים, לכל אחד מאתנו יש תכונות טובות וגם קשיים שעליו להתמודד איתם. עלינו להבחין בהם ולעודד את מה שבא לנו בקלות. אם אני די נדיבה אהיה עוד יותר נדיבה. חשוב מאד לעודד את עצמנו. אנו עוסקים כמובן בתודעה היחסית, עם האגו שלנו, וכל עוד אנחנו עם אגו אז לפתח אחד שהוא שמח וידידותי. תחושת עצמי בריאה כי איתה אנחנו נצעד בדרך. אין טעם לערער את השאיפות שלנו כל הזמן בביקורת. זה לא רוחני, זו לא ענווה.

שנטידווה עצמו, אמר שיש הבדל עצום בין גאווה ויהירות, שהן כמובן klesha, ובטחון עצמי, שהוא הכרחי. עלינו להאמין בעצמנו, להעריך את זה שיש בכולנו טבע בודהה ושנוכל לממשו. בדיוק כמו אחרים. מדוע שלא? הדבר היחיד שמונע מאתנו את המימוש הוא עצלות. זה באמת נכון. הדבר היחיד שעוצר אותנו היא האדישות שלנו שאנו ממציאים לה המון תירוצים. עצלות יכולה להיות מהסוג הברור, כמו להתעצל לקום בבוקר כדי לתרגל. וישנה עצלות של ייאוש, לחשוב שאני לא מסוגל לעשות זאת, כל האחרים כן אבל לא אני, אני חסר ערך ולעולם לא אצליח בכלום אז פשוט אכשל לפני שבכלל אתחיל. זו פשוט עצלות. הסוג השלישי היא העצלות של להיות עסוק. ממלאים את החיים בכל מיני פעילויות, רבות מהן ראויות להתבוננות, כולל ניהול מרכזי דהרמה, וזה תירוץ לא לרדת לעומק הפעילות היחידה שבאמת נחשבת והיא להתמודד עם התודעה והתרגול שלנו.

להיות מאד עסוקים היא צורה של עצלות במדדים בודהיסטיים. הכל הופך לתירוצים כדי לא להתמקד בטיפוח התודעה שלנו כראוי. בטיבט ובוטאן יש סדרה שלמה של מה שהם קוראים יוגים משוגעים. ופעם אחת בוטאני אחד הלך לדימוי הכי מפורסם של בודהה בלהסה שנקרא jowo. Jowo Rinpoche הוא פסל מאד עתיק שהובא מסין ע"י הנסיכה הסינית כשנישאה למלך טיבט וזה הפסל המוערץ ביותר בטיבט. כשהוא הגיע – זה פסל של שאקימוני – הוא השתחווה והסתכל ואמר, אתה ואני התחלנו באותו זמן, אתה הפכת לבודהה ואני עדיין בסמסרה, מה ההבדל ביננו? ההבדל הוא שאתה התאמצת ואני הייתי עצל. ואת זה אפשר לומר על כולנו כי כולנו כנראה התחלנו את הסיבוב שלנו יחד עם הבודהה אז איך אנחנו עדיין כאן? מה עשינו בינתיים? אל תשאלו (צוחקת)… אבל אם תקראו כתבים של מי שעשה תהליך רוחני משמעותי, תראו שזה הודות למאמץ, הם זרקו עצמם לתוכו. בכל תחום פעילות המאסטרים הגדולים הם אלה שתרגלו ותרגלו עד שהפכו למומחים.

להמשך קריאה – חלק 11 כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

מודעות פרסומת

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (9) חמשת הנדרים

קארמה אינה תלויה רק במה שנעשה אלא בסיבת העשייה. לכן עלינו ללמוד להיות יותר ויותר מודעים למוטיבציה שבבסיס המעשים והדיבור שלנו, והאם הפעולות, הדיבור והמחשבות שלנו הן מיטיבות או לא, מיומנות או בלתי מיומנות. הדרך היחידה לעשות זאת היא לפתח את המודעות למה שאנחנו חושבים ולמוטיבציה שמאחורי. כי אנו פועלים ותמיד באפשרותנו להצדיק את עצמנו ואת מה שעשינו. כל הדיקטטורים הנוראיים מצדיקים את עצמם, הם מרגישים בסדר עם עצמם. אפילו היטלר לא הבין מה לא בסדר, מבחינתו הוא עשה מה שהיה נכון לעשות. פול פוט, מאו טסה טונג, הם חשבו שהם בסדר, רק לא מבינים אותם. אז עלינו באמת לברר מה הסיבה האמתית שאנו עושים מה שאנו עושים, לא רק זו שאנו אומרים לעצמנו. הבודהה קישר זאת לתחילת הדרך – קודם עלינו להגיע להבנה בהירה של המצב שבו אנו נמצאים וכיצד נוכל לשפר אותו, ואז לבחון מה באמת אנו עושים? מה המוטיבציה שנמצאת בבסיס המעשים והמילים שלנו? מה באמת מתקיים בתודעה?

ישנה חלוקה למה שמועיל ומה שלא, ובדרך האסייתית מתחילים ממה שלא מועיל. ישנם הרעלים של החמדנות, כעס, גאווה, קנאה, ומה שיוצר את כל אלה היא הבורות הבסיסית שלנו לגבי מהות הדברים. כאשר כל פעולה של גוף, דיבור ותודעה נעשית תחת השפעת הרגשות השליליים האלה יהיו לה השפעות שליליות. זה דומה לזרעים רעילים שמצמיחים צמח רעיל. אבל אם אנו פועלים באמת מתוך מוטיבציה של הבנה, נדיבות, סבלנות, אנושיות, שמחה בשמחת האחר וכן הלאה, כל מצבי התודעה החיוביים, נקצור טוב בעתיד. נרגיש זאת מיד, כי אנשים שהתודעה שלהם בדרך כלל מלאה במחשבות מיטיבות, שמאושרים בשמחתם ומזלם הטוב של אחרים, ויש להם חמלה, סבלנות, נדיבות, גורמים ללב שלנו להרגיש קל יותר. מיד נרגיש טוב יותר בלב, ובעתיד זה יוביל לתוצאות טובות. ואילו כשיש לנו רגשות שליליים, כשאנחנו בחמדנות, כועסים, עצבנים, מתוסכלים, מקנאים, או מלאים בערך עצמנו, אנו לא מרגישים טוב בפנים, זה לא נוח. נסבול באותו הרגע, וכמובן שנגרום סבל למי שבקרבתנו. ניצור תוצאות שליליות, שיגיעו כעת או מאוחר יותר בעתיד. אתם יודעים, ככל שנזכור במהלך היום רק להסתכל, איזה מחשבות מתרחשות עכשיו בתודעה שלנו? רק להתבונן. איזה סוג מחשבות, יש, לרוב, בלבנו במהלך היום? מחשבות נדיבות? אגואיסטיות? כועסות? מדוכאות? שמחות? עלינו להכיר את עצמנו. איש לא יכול להכיר אותנו כפי שנכיר את עצמנו. אבל תמיד גם לזכור, שאנו מטבענו בריאים ושהמחשבות השליליות האלה שמגיעות אלינו, הן מה שבבודהיזם נקרא adventitious defilement – זיהומים אקראיים. הן פשוט מגיעות, הן אינן שייכות לטבע שלנו. מה שאינהרנטי לטבע שלנו זה נדיבות, חמלה והבנה. האיכויות הטובות ששומרות את הלב שלנו פתוח, הן השתקפות של טבענו האמתי, הראשון. כעס, קנאה, וחמדנות הם טבענו השני. רק שני ולא ראשון. הטבע הראשון הוא יפה, השני התבלגן. לכן חשוב מאד לראות מה מתרחש בתודעה, וכשזה שלילי, להתמודד אתו, וכשזה חיובי, לעודד אותו. אבל לא ניתן לעשות זאת בלי מודעות, אם אנחנו אחוזים בתוך חשיבה או עשייה, ולא מודעים לדחפים שמאחורי המעשים או הדיבור. כי המחשבה מגיעה קודם.

המרכיב הבא בדרך השמונה הוא פעולה נכונה. פעולה נכונה היא כזו שלחלוטין אינה גורמת נזק לאף אחד. בבודהיזם זה נכלל בדרך-כלל במה שמכונה חמשת הנדרים שמחייבים את מתרגלי הדהרמה. בעלי בתים, נזירים, נזירות, כולם שומרים על חמשת כללי ההתנהגות הללו. אין לזה קשר לשאלת רלוונטיות של לפני 2500 שנה לעומת עכשיו, לא לבגדים שאתם לובשים, מה אתם אוכלים, אפילו לא לנקודת המבט הדתית שלכם כשלעצמה, אלא לדרך לחיות חיים מאוזנים ושפויים שאינם מזיקים לאף יצור חי. אלה הוראות ולא פקודות – אין בודהה למעלה בשמיים שישלח ברק אם תשבור אותן – אלה כללי התנהגות… בסנסקריט יש מילה ארוכה לכך שמשמעותה כללי אימון. אנו מאמנים את עצמנו להיות אדם טוב.

הנדר הראשון הוא לא לקחת חיים של אף יצור. לא רק בני אדם אלא כל יצור חי: בעלי חיים, חרקים, דגים, ציפורים, זבובים, יתושים. למה? כי כמו שאמר הבודהה, חייו של כל יצור הם הדבר היקר לו ביותר. וכפי שלא נרצה שמישהו יפגע בחיינו, עלינו להימנע מפגיעה באחרים. גם חרק זעיר שחש בסכנה בורח כדי להגן על חייו. כל יצור מגן על חייו ולא רוצה למות, בדיוק כמונו. כשאנשים חושבים שהם עומדים להיהרג הם מבועתים. כשבעל חיים חושב שהוא עומד להיהרג, הוא מבועת. הם נחרדים, לא אדישים, והם בטח לא חושבים: "נו מילא, אני אקריב את חיי כדי שיהיו לכם צלעות עגל נחמדות". הם משותקים מפחד ויעשו כל דבר כדי לברוח אם יוכלו. אז איזו זכות יש לנו לקחת את  חייהם? לגזול את מה שהכי יקר להם? רק משום שבעלי חיים, דגים וחרקים לא יכולים לדבר, להתחנן על חייהם, אין זה אומר שחייהם לא יקרים להם. ולכן עלינו להגן ככל שביכולתנו על חיי אחרים כמו על חיינו שלנו, ולא לעשות דבר שיפגע בהם. כך שכל חיה שנמצאת בנוכחותנו תוכל לחוש ביטחון. כשהנזירים נהגו לשבת חשופים לגמרי תחת עצים בג'ונגלים של תאילנד ובורמה, היו הרבה תיאורים של מתרגלים שפתחו את עיניהם וראו נמר או טיגריס פשוט יושבים שם, מבלי לפגוע בהם. לחיות יש אינטואיציה טובה והן ידעו שהאדם הזה לא יפגע בהם. לעיתים קרובות הנזירים עשו מדיטציה על ידידות אוהבת כך שהחיות האלה נמשכו אליהם. החיות עצמן לא חשו כל תוקפנות כי הן לא היו מאוימות. זה חשוב עבור כולנו.

ההוראה החשובה ביותר היא לא לפגוע, לא להרוג. וככל שניתן, עלינו לקחת את ההוראה הזו ברצינות רבה. אם אין ביכולתנו לקחת על עצמנו את הנדרים האחרים, את זה עלינו לקחת, לעשות את המיטב לעזור ולא להזיק. אם העולם ישמור על ההוראה הזו, זה יהיה עולם אחר לגמרי, נכון? רק זה.

ההוראה הבאה, מאד בקצרה, לא לקחת מה שלא ניתן לנו, כלומר לא לגנוב. ושוב, זו דרך לחיות מבלי לפגוע, כי רכושם של אחרים בטוח כשהוא לידנו. לא ניקח מהם דבר אלא אם יציעו אותו לנו. בזמן ההיפים רווחה האמירה "מה ששלך שלי" ובעצם זה היה "מה ששלך שלי ומה ששלי גם שלי". זה לא הפך אנשים לנדיבים, אלא חמדנים וחסרי התחשבות ברכושם של אחרים. אז גם כשאנו שואלים חפץ, אני תמיד אומרת לנזירות שלי, עלינו להחזירו… במיוחד ספרים, דיוידי וכדומה, אתם יודעים, לאלה יש רגליים והם נעלמים ואין לי מושג לאן. להחזיר אותם במצב טוב לפחות כפי שהיו, עלינו להתייחס בדאגה למה ששאלנו אפילו יותר ממה ששייך לנו. זוהי תחושת אחריות כלפי הרכוש של אחרים, תחושת אכפתיות. אם לא נחזיר, זו גניבה. וכפי שאנו נרצה לקבל בחזרה מה שהשאלנו, כך גם אנשים אחרים. שוב, זהו כלל מאד בסיסי לחיות בעולם בדרך שלא מזיקה לאחרים; עקרונות פשוטים ובסיסיים מאד של איך לחיות בחברה. אין לכך קשר כשלעצמו עם להיות בודהיסט או משהו. זה להיות אדם הגון. כל החוקים הללו הם מאד הגיוניים. ואם נשמור עליהם העולם יהיה הרבה יותר טוב.                                         

הנדר הבא ברשימה עוסק בהתנהגות מינית בלתי הולמת. פירושו לא לנצל. מיניות היא אחד הכוחות החזקים ביותר, גם בקרב בעלי חיים, זה הדחף להתרבות. זה דחף מאד חזק ומשכנע בטבע כולו כי הטבע חייב להתרבות. יחד עם הדחף לאכול, לשתות ולנוח, בא הדחף להתרבות. כמובן שאצל בני אדם הוא מתבטא במגוון עצום של דרכים כך שזה יכול להיראות רחוק מאד מהכוונה להתרבות, אבל זה היה הרעיון של הטבע. הטבע רוצה להמשיך להתקיים. אז זהו דחף מאד חזק בקיום האנושי שלנו. בדתות כמו הנצרות ואולי האסלאם, איכשהו חטא קשור תמיד בסקס. באסיה זה לא כך, לא במידה כזו, בוודאי לא בבודהיזם. כשאנשים חושבים על חטא או שבירת נדרים הם חושבים יותר על פגיעה פיזית כמו לקיחת חיים. זה יקבע אם אתה חוטא או לא, אם אתה אדם טוב. וסקס קשור לתחום אחר של חשיבות. ועדיין, הרעיון הוא שעלינו להיות אחראים ולא לנצל אחרים או את גופם למען ההנאה שלנו, מבלי להתחשב בהשלכות של פעולותינו וכיצד הן ישפיעו על הפרטנר שלנו. זו נקודת הבסיס, התנהגות מינית בלתי הולמת היא, למשל, לקיים יחסי מין עם קטינים, או עם מישהו שנמצא בקשר מחייב, כלומר ניאוף, ובמיוחד לא לנצל אחרים – את הפגיעות או הנגישות שלהם באופן שאיכשהו עלול לגרום לבעיות עבורם או עבורנו בעתיד. עבור נזירים ונזירות ההוראה שונה – התנזרות מוחלטת. אך גם למי שאינו נזיר יש אחריות למיניותו. זה חלק מחיים בעולם מבלי לפגוע. ברור שאונס וניצול מיני אסורים באופן טוטאלי, אין צורך לומר, אך גם בתוך מערכות יחסים אנושיות על אדם לזהות את ההשלכות של פעולותיו, לא רק פיזיות אלא רגשיות, לכן עלינו להיות זהירים עם הדחף החזק הזה, למנוע פגיעה באחרים ובעצמנו עכשיו ובעתיד, ככל שאנו יכולים לדעת.

הנדר הבא עוסק בדיבור שלנו, כי אנו משפיעים מאד על אנשים בדיבור שלנו. ראשית, על הדיבור שלנו להיות דבר אמת. הרעיון הוא שאנשים יוכלו לבטוח בנו. שאיננו מנסים לרמות, איננו משקרים להם, מה שאנו אומרים זו האמת, ככל שאנו יודעים. ככל שבאחריותנו אנו נאמנים לאמת, לא ממציאים סיפורים. ובנוסף לאמת על הדיבור שלנו להיות נדיב. יש אנשים שמהללים את עצמם על כך שהם תמיד אומרים אמת, אבל לעיתים קרובות הגרסה שלהם לאמת היא אמיתות כואבות. אמת שתגרום לאחרים להרגיש רע והיא בעצם רק כלי בשימוש הרוח הפגומה שלהם, חוסר הנדיבות שלהם מתבטא באמירת דברים שהם אולי נכונים, אבל גם פוגעים ומזיקים. הכוונה אינה לסוג כזה של דיבור, אלא לזה שתומך וגורם לאנשים לחוש טוב יותר. אתן לכם דוגמה: נולדתי בזמן המלחמה, והכל ניתן בהקצבה. היו פנקסי קצבות על כל סוגי המזון ועבור בגדים. לא יכולת פשוט להיכנס לחנות ולקנות, אלא לקבל בגד רק תמורת תלושים, אם היו לך מספיק. אמי גידלה אותי ואת אחי הקטן כך שמרבית התלושים שימשו עבור הבגדים שלנו. היא לא קנתה לעצמה בגד חדש במשך שנים. ואז יום אחד היא בזבזה וקנתה לעצמה מעיל חדש. וכשנכנסתי הביתה היא לבשה אותו, מאד מרוצה, מעיל חדש אחרי כל השנים האלה. היא שאלה מה דעתי ואני הסתכלתי ואמרתי: זה גורם לך להיראות שמנה. זו הייתה האמת! אבל כל ההנאה נעלמה מהפנים שלה, היא הורידה אותו, תלתה אותו בארון ולא לבשה אותו שוב לעולם. ואני הבנתי שזו הייתה האמת אבל זה לא היה מועיל. יכולתי לומר, איזה צבע מיוחד, זה מתאים לך, גם זה היה נכון. לא הייתי צריכה להיות כל כך נאמנה לאמת שציערה אותה. אז חשוב לרכך את האמת עם טוב לב. אלא אם זה דבר שעל האדם לשמוע וזה יועיל לו. באפשרותנו לומר דבר שהוא נכון באותה מידה וישמח אותו.

אז האמת שלנו צריכה להיות ידידותית, לא פוגענית, לא מעליבה. אנו אומרים משהו בכעס ושוכחים מזה אחרי דקה, אבל האדם השני נושא את זה בליבו לפעמים לנצח. הכרתי אישה מאד מושכת מטייואן, מאד אינטליגנטית, מנהלת עסק משל עצמה. אבל תחושת ההערכה העצמית שלה הייתה כל כך נמוכה והיא אמרה, זה משום שאני שומעת את קולה של אימא שלי בתוכי שאומר: את כל כך טיפשה ורעה. אימא שלה אמרה לה שהיא מכוערת, רעה וטיפשה, אז זה מה שהיא המשיכה לשמוע בתוכה. העובדה שהיא הייתה מאד מושכת ובעלת לב טוב מאד ואינטליגנטית בצורה יוצאת דופן הייתה חסרת חשיבות בעיניה, כל מה שהיא שמעה זה את אמא שלה. אז עלינו להיות מאד זהירים כי כבני אדם לעיתים קרובות אנו מתעקשים לגבי משהו שגוי ונאחזים בעצמנו במה ששלילי, במיוחד כשמדובר במישהו יקר לנו. אנו מתעלמים ושוכחים את כל הטוב שנאמר עלינו. עלינו להיות אחראים לדיבור שלנו. באנגלית אומרים "מקלות ואבנים יכולים לשבור את עצמותיי אבל מילים לא יפגעו בי". אבל הטיבטים אומרים, "מקלות ואבנים יכולים לשבור רק את העצמות, אבל מילים יכולות לשבור את הלב לרסיסים". וזה נכון. אנשים נפגעים הרבה יותר מדיבור לא חברי. ובמיוחד כהורים, אנשים צריכים להיות מאד אחראים על מה שהם אומרים לילדיהם. לעודד את הערך העצמי של ילדים כי הם מאד פגיעים, ואם הורה או מורה אומר להם  משהו אכזרי הם לוקחים את זה ללב ולא יכולים להוציא. הדיבור שלנו צריך להיות אמת, אבל גם מועיל, מעודד ותומך, לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר. וגם לא מפלג, מרחיק בין אנשים. כמו רכילות. יש לזה תוצאות קרמתיות מאד רציניות, להרחיק אנשים במקום לקרב אותם. חשוב שהדיבור ייצור הרמוניה, יקרב אנשים זה לזה, לא יגרום לחשדנות. הבודהה תמיד הילל הרמוניה בתוך הקהילה הנזירית וגם בסנגהה הרחבה יותר, של בעלי הבתים, וכמה חשוב שנשאר בהרמוניה זה עם זה. הדיבור הוא אחד הגורמים החשובים של הרמוניה או דיסהרמוניה, לא משהו פיזי. מה אנו אומרים זה על זה. חשוב להתחייב שלא לומר על מישהו אחר מה שלא היינו רוצים שיאמרו עלינו. אם נקשיב לדיבור שלנו נראה כמה מתוכו הוא עקר, מעביר את הזמן ולא רלוונטי. זה לא אומר, כמובן, שאסור לבלות עם חברים ופשוט לדבר, אבל למעשה הרבה ממה שאנו אומרים, אם זה היה מושמע לנו היינו נרתעים. באמת, בכנות. אז תבדקו את זה. זה תרגול מאד מועיל לפעמים להתבונן מחוץ לעצמנו כביכול ולהקשיב לעצמנו מדברים. להקשיב לטון, לתוכן, ופשוט לשמוע את עצמך. בדרך כלל אנחנו כל כך שקועים בדיבור שאנחנו אפילו לא יודעים איך אנו נשמעים. אז רק מדי פעם להקשיב ולפתח תשומת הלב ששומעת את עצמנו, הטון, הקול, מה בעצם אנחנו אומרים. כבני אדם על פני כדור הארץ אנו המין היחיד שיכול לנהל שיחה בעזרת שפה, זה דבר שמייחד אותנו ובמידה מסוימת מרחיק אותנו מבעלי החיים שהתקשורת שלהם שונה משלנו. יש לנו מתנה שהיא גם קללה, זו השפה, אז עלינו לנהוג בה באחריות. להשתמש בה במטרה לקרב, ליצור שמחה אצל אחרים, מחשבות מעוררות השראה, להיות בשליטה על הדיבור שלנו, להשתמש בו בדרך המועילה ביותר לעצמנו ולכל מי שאנו במגע אתו. זה גם אחד מהנדרים החשובים ביותר.

הנדר החמישי הוא נגד אלכוהול וסמים. הבודהיזם הוא, כמובן, שיטה של אילוף התודעה, אימון התודעה, התעלות התודעה. אז באופן כללי, כל מה שתורם לאיבוד השליטה שלנו הוא מזיק. מרבית הפשעים כיום מבוצעים תחת השפעת אלכוהול וסמים. וכולנו בוודאי יודעים שכשאנשים שיכורים, זה לא מוציא החוצה את הצדדים היותר טובים שלהם, במקרה הטוב הם מביכים, במקרה הגרוע הם מסוכנים. אני חושבת שזה קצת עצוב שבמערב, וגם כאן, מתקיים קמפיין נגד עישון, מעשנים הפכו כמעט למנודים. כמובן שעישון מזיק וברור שאיננו דבר טוב, אבל אי אפשר להשוותו להשפעה המזיקה של אלכוהול, ואילו את האלכוהול מהללים. בפרסומות למשקאות אלכוהוליים הם מוצגים כאלגנטיים, מתוחכמים, ו – cool. אלכוהול גורם כל כך הרבה יותר נזק לא רק למשתמש עצמו אלא לסביבתו. כמה משפחות חיות בטרור בגלל הבעל ששותה, חוזר הביתה ומכה את אשתו וילדיו? לא רק כאן אלא בכל העולם, אנשים שותים ונוהגים, מתעללים באחרים תחת השפעת אלכוהול וסמים, זו בעיה רצינית. גם במדינות המפותחות ביותר, הבעיה החברתית העיקרית היא אלכוהוליזם. ועדיין מעודדים את צריכתו! יש סביבו תהילה כאילו להשתכר זה בסדר או אפילו נורמלי. אנו הורסים את התודעה שלנו וזה בסדר. אבל זה לא. הדבר יקר הערך ביותר שיש לנו היא התודעה שלנו והדבר החשוב ביותר שביכולתנו לעשות זה לשמור עליה, לאמן אותה כך שתהיה מועילה באמת לחברה ולעצמנו. אז הנדר החמישי אינו סתם תוספת כדי שיהיה מספר נוסף. יש סיפור טיבטי אופייני שמסביר זאת. היה נזיר נחמד צעיר שישב למדוט במערה. ואנשי הכפר שמתחת למערה היו מסורים לו ותמכו בו. הם היו שולחים אחת מהבנות להביא לו מצרכים, טסמפה, גבינה וכדומה. עם הזמן היא נדלקה עליו, הוא ממש מצא חן בעיניה. היא הציעה לו שיהפכו לנאהבים, היא שם לבד ואף אחד לא יידע. והוא אמר מה פתאום, אני נזיר ולקחתי את נדר ההתנזרות, אל תחשבי על זה בכלל. היא התאכזבה אבל הלכה. כשהגיעה שוב, באה עם כבשה ואמרה, אם לא תעשה איתי אהבה לפחות נשחט את הכבשה, נבשל אותה ונחגוג. הוא אמר את השתגעת, אני נזיר ומשתדל לא להרוג אפילו נמלה, בטח שלא חיה כמו כבשה. את לא מבינה כלום! שוב היא הלכה וכששבה הביאה בקבוק משקה. ואמרה תבחר, או שנשכב ונהפוך לנאהבים, או שנהרוג את הכבשה ונעשה מסיבה, או לפחות נשתה יחד את הבקבוק. אם לא, אתאבד. הנזיר לא ידע מה לעשות… שלא לגרום לנערה להתאבד בגללו. ובכן, הוא חשב, הדבר הפחות נורא שאני יכול לעשות זה לשתות אתה, זה לא יפגע באף אחד. אז כמובן שהם שתו, השתכרו, שכבו והרגו את הכבשה כדי לחגוג את זה. הנקודה היא שאלכוהול הוא השורש להרבה מעשים שבמצב נורמלי לא היינו עושים במה שאנו קוראים מצב תודעה רגיל. הוא פותח את הדלת לרגשות שליליים שבדרך כלל אנו מצליחים לשמור באיזושהי שליטה. אתם ראיתם אנשים שיכורים שהופכים פוגעניים, אלימים או טפשים. זה לא מוציא את המיטב שבנו אלא את הגרוע. והתודעה מתבלבלת, לא יכולה לחשוב בבהירות, זה יוצר אסון לנו ולאחרים. לכן ההתחייבות החמישית, שלא לקחת שום חומר שמערפל את התודעה היא התחייבות רצינית.

אז אלה חמשת הכללים שאתם, גם אם לא נועיל לאחרים, לפחות איננו מזיקים. אנו מנסים לטפח את הגן של הלב שלנו, אז קודם כל יש לגדר אותו כדי שלא ייכנסו חיות או גורמים אחרים שיהרסו אותו. הנדרים הללו הם גדר, כך שהצעד הראשון שלנו הוא להימנע מגרימת נזק. איננו יכולים להתחייב שתמיד נחוש ידידות אוהבת, כי לפעמים נרגיש כך ולפעמים לא. אבל נוכל לקחת על עצמנו את הכוונה שלא להזיק. לפחות את זה. ובנוסף ננסה לטפח ידידות אוהבת. כל הנדרים האלה מנוסחים בלשון שלילה אבל הכוונה שלהם חיובית. כפי שלא לומר דבר שקר פירושו לדבר רק אמת וכדומה. זה נכנס בחלק השלישי של הדרך כפולת השמונה, של התנהגות או פעולה נכונה. פעולותינו צריכות להיות בלתי מזיקות.

האמנות, הזבל ובני האדם

אם אשה מקסימה אחת לא היתה אומרת לי שאני פשוט חייבת לראות את הסרט הזה – "האמנות בזבל", לא בטוח שהייתי רואה אותו.

אבל היא אמרה, ואני עשיתי. איזה מזל. (קחו אתכם חבר שאפשר להתרגש לידו ולכו גם לראות).

הסרט עוקב אחרי פרויקט של האמן ויק מוניז, יליד ברזיל שחי בניו יורק. סיפור הקריירה שלו כאמן מהגר לא מתואר בסרט, מה שברור זה שבנקודת הזמן שבה הוא מתחיל את הפרוייקט הזה הוא כבר אמן מבוסס עם תקציבים נאים וחופש פעולה.

מוניז נוסע למזבלה הגדולה בעולם – זו של ריו דה ז'נירו, ויוצר סדרת דיוקנאות של האנשים שמתפרנסים מאיסוף חומרים שונים למיחזור מתוך טונות האשפה שמגיעה לשם מדי יום. הם עובדים בתוך הזבל כל היום וחלקם גם בלילה, הם פוגשים את כל שקיות הניילון הגדולות והניירות והאוכל שנזרקים מבתים עשירים ואת המעט שנזרק בשקיות קטנות מבתים עניים, ואת הגופות המושלכות של אנשים שאף אחד לא יקבור אותם ולא יידע על מותם. אנשים עניים באמת, שחיים בתוך מבנים מאולתרים צפופים, שאין מסביבם שום מדרכה או כביש סלול, רק בוץ ואשפה וילדים שעובדים כדי לפרנס את עצמם ואת המשפחות שלהם, וילדים שחיים בצפיפות עם הסבתא כדי שהאם תצא לעבוד, אם לא באיסוף אשפה – בזנות.

צילומי הפורטרטים מוגדלים בהקרנה ענקית ובעזרת חומרים שנאספו מהמזבלה, מרכיבים יחד קבוצה של מלקטים בהנחייתו של מוניז את הפורטרטים מחדש. כל עבודה כזו מצולמת והופכת לדימוי מצולם.

.

הסרט הזה עוסק בהרבה שאלות של אחריות חברתית והיכולת לפעול כדי לשנות – הן של אלה בעלי הכוח (במקרה הזה – האמן) והן של החלשים. (וכמובן בכל השאלות הללו בהקשר של אמנות, של התערבות האמן במציאות, ופטרונות כן או לא ומה זו אמנות וכן הלאה).

למלקטים יש למשל איגוד מקצועי שבראשו עומד בחור אינטיליגנטי ומלא קסם. הוא, שבאמת חי בזבל, אבל מקפיד לאסוף ממנו ספרים ולקחת אותם הביתה לקרוא במקום לפרק אותם ולהפוך אותם לעוד נייר שיישקל ויקבע את סך המשכורת שלו, מדבר על היכולת לשנות, על הקושי בכך שהמלקטים עצמם הם שזלזלו הכי הרבה ברעיון להקים איגוד, ואמרו שזה לשווא… גם לך אמרו שאין לך סיכוי? הוא שואל את מוניז, שמהנהן, במפגש הראשון שלהם.

.

מעבר לרעיון של האמן שמגיע כדי לעשות פרוייקט משותף עם אנשים שהוא – בשינוי קל של נסיבות חייו – היה עשוי להיות אחד מהם, ומעבר להצלחה שלו במכירת העבודות והעברת כל הסכום לידי האיגוד שהקים בו מרכז מיחזור, ספרייה ותמיכה בעובדים ועובדות שבחרו לעשות שינוי בחייהם בעקבות ההתנסות שלהם עם מוניז; מה שמרגש זה המפגש האמיתי שמתרחש בין אנשים שחיים חיים כל כך שונים, מפגש מלא חיים, עצב ושמחה ושיתוף.

מה שעוד יותר מרגש זה האופן בו המפגש הזה משנה את החיים של אנשים. לא שינוי מהפכני מהקצה אל הקצה. רוב המלקטים נשארו לעבוד במזבלה. הם לא התעשרו ולא עזבו למקום אחר. אבל כשהם מדברים על הפרוייקט ועל השינוי שהוא יצר בחיים שלהם, העיניים שלהם זורחות.

.

העניין הוא לתת לאדם, ולו לרגע, לצאת מהמקום בו הוא כל הזמן נמצא. אפילו לתת לו את האפשרות להסתכל לרגע מבחוץ על המקום בו הוא נמצא. כך אומר מוניז בתחילת הסרט, כשהוא עצמו כנראה טרם יודע לאן הוא מוביל.

פעם בחיים, ועוד פעם

בכל ערב ראש השנה אני עונה בכתב על רשימת שאלות שמצאתי  בבלוג או פורום לפני משהו כמו חמש שנים. מטרת השאלון ליצור איזשהו סיכום  של השנה שחלפה, הזדמנות לראות את כל מה שהשגתי במהלכה מבלי לשים לב.

זה הפך למין טקס קבוע שלי, בכל תחילתה של שנה. כל פעם מחדש אני מחפשת את מה שכתבתי שנה קודם, כדי למצוא את השאלות וגם כדי לקרוא איפה הייתי אז. יש שם שאלות כמו – 3 אנשים חדשים שהכרתי, או 4 דברים שעשיתי השנה לראשונה, או מה רציתי לעשות ועדיין לא הספקתי.

זה נותן פרספקטיבה טובה. הזמן חולף ונדמה שתמיד קל יותר לזכור את מה שנכשלנו בו (וגם זה כנראה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו), או כל מה שפשוט לא עשינו ונדמה שלא נעשה.

אז עכשיו פסח ולא ראש השנה.  ומאז שהתחלתי לבנות את הבלוג הזה, לפני כמה שבועות, משהו בי מתמהמה מלכתוב את פוסט הפתיחה הזה.

הציפייה הזו שיהיה לי משהו ממש, ממש חשוב להגיד, או איזה רעיון מבריק במיוחד, רצוי כזה שגם לא ידרוש מאמץ, הוא פשוט ייכתב מעצמו.

הנה למשל היום, עשיתי פעולה שכבר חודשיים מדוברת, מדומיינת, מוטלת בספק, נחשקת ומהורהרת. מה שעיכב אותה עד עכשיו מלקרות זה הרצון שהיא תקרה ובאופן מושלם. ואז כמובן שגם התוצאות שלה יהיו מושלמות, מדוייקות. בתשוקות שלנו אין בעיות קטנות וטרדות של מציאות. אין שריטות. או אבק. לא שינויי מצב רוח פתאומיים או שינוי נסיבות שאין לנו שליטה עליהן ולא תגובה מאכזבת של אדם אחר.

מה שאיפשר לפעולה הזו לקרות היה הויתור על הידיעה שלי לכאורה איך היא אמורה לקרות.

חשבתי שלא ייתכן שאעשה אותה לבד, והפרשנות שלי למחשבה הזו היתה מעורבות של אדם אחד מסויים מאד בפעולה הזו.  אבל ברגע שבו הרצון שלי לראות את הפעולה מתממשת גבר על הצורך שהיא תקרה לפי התסריט שהיה לי בראש, הופיע כאן בבית מישהו שנתן לי בשמחה את העזרה שהייתי צריכה כדי לפעול. מה שהיה טעון ברעיונות רגשות וספקות הפך לעניין טכני שנפתר בחמש דקות,  והשאיר לי עוד אחר צהריים שלם להמשיך, לשנות, ליהנות.

בבודהיזם קיים המושג פעולה נכונה. לפעולה הנכונה אין מאפיין ידוע מראש, זו יכולה להיות פעולה של הסכמה או של סירוב, של עצירה או של תמיכה, בכל מקרה, כנראה שזו פעולה שתביא תועלת ושחרור, ושתבוא מתוך אהבה.

כדי לסגור את הפוסט הפותח, אחזור אחרונית לתחילת השבוע, אז היתה לי הזדמנות נפלאה לראות ולשמוע את עמיר לב בהופעה אינטימית, נוכחת, מרגשת.

בסיומה הוא שר את השיר הנפלא הזה

"כל הלילה על יד הגדר

את ראית את הבית אני את הכביש

התחבקנו חזק בלי לדבר

פעם בחיים ככה אני מרגיש"

הגדולה של עמיר לב בעיניי היא היכולת לתאר רגעים קטנים לכאורה, באופן שצמוד למציאות, ועדיין מכיל את כל המטען הרגשי המגוון, האדיר, הפשוט של החיים, חיים שיש בהם בחירה באהבה.