שאלות
שאלה: אמרת שהאישיות לא מתה כשמגיעים לנירוואנה. אני סקרן לגבי ההגדרה של אישיות והקשר בינה לבין האגו, ומהו ההבדל בין נירוואנה והארה?
ט.פ: במפגש עם מישהו מואר כמו הוד קדושתו הקרמפה, דילגו קיינטסה רינפוצ'ה, דודג'ום רינפוצ'ה, קמטרול רינפוצ'ה, ניתן היה להרגיש את עומק ההבנה שלהם והחוכמה, אך הם עדיין בני אדם עם האישיות שלהם. זה לא שהם היו זהים זה לזה. תסתכל על הבודהה ותלמידיו, הם היו מאד שונים זה מזה. זה לא שאתה הופך לאיזה כתם אמורפי כשאתה מואר. באופן מסוים הטבע האמתי שלך נעשה חי יותר, אך זוהי אישיות עם חכמה וחמלה מוארת, ולא כזו שמסובכת בהרבה בעיות פסיכולוגיות. כלומר, אם ננקה את כל הבעיות הפסיכולוגיות שלנו, בדרך מסוימת נהפוך לחיוניים יותר, מבלי להיות מונעים על ידי האגו. אני חושבת שמוארים, כל אחד מהם הוא אינדיבידואל אבל יש להם במשותף את האהבה, הנדיבות וההבנה העמוקה, בביטויים שונים. חלקם יכולים להיות מלאי זעם, לדוגמה, ומאד אקסצנטריים, אבל מתחת לזה, בבסיס, ישנה תודעה עצומה, פתוחה ורחבה ומודעות שבה הם ממלאים כל תפקיד שעליהם למלא. על פי המסורת, אם אתה מגיע לנירוואנה אתה משתחרר, אבל זה לא Buddhahood, אליו קשה הרבה יותר להגיע. לדוגמה, כאשר הבודהא שקיאמוני היה בודהיסטווה – על פי הטקסט – הוא פגש בודהה שאמר לו: עכשיו אתה נכנס לנירוואנה. והבודהה שהיה בודהיסטווה אמר: לא, אני שואף להארה מלאה ולהפוך לבודהה. והוא נענה: במקרה הזה זה ייקח לך עידנים בלתי ניתנים לחישוב, אבל לך על זה. וכך הוא עשה. ולכן הוא נקרא בודהה שקיאמוני וכל תלמידיו שהגיעו להארה לא נקראו בודהה, אלא arhat. הם הגיעו לשחרור ככל שהבינו באמת את ה non-self, ולחלוטין השמידו את הזיהומים אבל לא קבלו את הידע חובק הכל של הבודהה. הם לא יכלו להתחיל דרך חדשה להעברת התורה. את זה רק הבודהה שגילה מחדש את הדרך יכול, הם רק הלכו בדרך שהוא גילה מחדש. כך שבטקסטים של המאהיאנה להפוך לבודהה… אתה הופך ל – arhat ונכנס לנירוואנה ובמוות ל pari nirvana אבל זה לא עוזר לאף אחד אחר. אתה יודע שזה עזר לך ולכל מי שפגשת בגלגול הזה ולמד ממך, אבל אחר כך אתה בנירוואנה. בודהיסטווה הם אלה שלקחו את השאיפה, הנדר להגיע להארה, לא רק כדי להועיל לעצמם אלא כדי לשחרר את כל הברואים. זה כל כך הרבה יותר עצום, זה רעיון שונה לגמרי. זה כמו להיות בבית בוער ולברוח ממנו אבל מה עם כל מי שנשאר בתוכו? אז ישנה השאיפה לקחת אתך את כל השאר מכיוון שאתה כבר בחוץ. לכן זה לוקח הרבה יותר זמן. בסוטרת המאהיאנה הרגילה זה לוקח 'שלושה עידנים בלתי ניתנים לחישוב'. משום שזה לוקח כל כך הרבה זמן, תקופות קוסמיות, להפוך לבודהה, התייחסו לזה כאל 'עלינו להאיץ קצת את הדברים', והטנטרה הבטיחה הארה תוך אחד עד שמונה גלגולי חיים. שמונה גלגולים נראה ממש מהיר ביחס לשלושה עידנים בלתי ניתנים לחישוב!
שאלה: אז כל סיפורי החיים על גורו רינפוצ'ה, מילארפה וכו', האם הם אינם בודהות?
ט.פ: ובכן, בודהה בודהה. מה משמעות בודהה? מצד אחד ישנה ההגדרה המסורתית של המאהיאנה שאומרת שיהיו אלף בודהות בעידן הזה. מתוכם היו לנו ארבעה או שבעה, תלוי בספירה שלכם. אז עוד יש לנו תשע מאות תשעים ומשהו. בספירה הזו לא ניתן שיהיה יותר מבודהה אחד בו זמנית ולא יופיע בודהה עד שהדהרמה של הקודם תעלם כליל. Maitreya בודהה שנחשב לבודהה הבא שמחכה ב Tushita heaven, לא יכול להופיע כל עוד יש אפילו מילה אחת מהדהרמה של שקיאמוני בודהה בעולם. כשהיא תעלם לגמרי, הוא יוכל להופיע. מנקודת מבט של המאהיאנה בודהות הם מאד נדירים ומתקיימים רק אחד בכל זמן. אבל מנקודת המבט של הניסיון, כמובן שאנו מתייחסים למתרגלים הגדולים כבעלי אותה רמת היווכחות בטבעם האמתי כמו שיש לבודהה. מה שאין להם זו אותה רמה של ידיעת כל עצומה. יש סוטרה מפורסמת שבה הבודהה הרים חופן עלים ביער ושאל – מה גדול יותר, מספר העלים ביער או בכף ידי? וכמובן שתלמידיו ענו: ברור שהעלים ביער הם אינסופיים והעלים שבידך בודדים. הבודהה אמר: הידע שלי הוא כמו העלים שביער, ומה שאני מלמד אתכם הוא כמו העלים שבכף ידי. אבל בכל זאת, מה שאני מלמד הוא מה שאתם זקוקים לו כדי להגיע להארה, אין לכם צורך בשאר. אז התודעה יודעת הכל שרואה את העבר ואת ההיווצרות וההיעלמות של כל הברואים, ורואה לתוך העתיד בעידנים אינספור, את זה אני משערת שאין להם. יש להם איזו תפיסה על טבעית ויכולות כלשהן, אבל לא את ההבנות האינסופיות הקוסמיות של הבודהה. למען המסירות, פתיחת הלב והיכולת שלנו לתת אמון, אנו רואים את המורים שלנו כשווים לבודהה, אבל הם עצמם לעולם לא יטענו כך. כל לאמה שפגשתי – כולל הקרמפה הקודם – אמר, אני בדיוק כמוך, צועד בדרך… ואני הייתי אומרת הו, כן, רינפוצ'ה והלוואי שהייתי כמוך. אך הם רואים עצמם כהולכים בדרך וכבודהיסטוות למרות שלעולם לא יאמרו על עצמם שהם בודהיסטוות ברמה גבוהה יותר. גם זה רק עניין של מילים, גם משום שהארה – מה משמעותה? משמעותה שונה עבור אנשים שונים. אבל על פי המסורת בודהות נדירים מאד. בגלל המסירות אנו מהללים כל מי שהגיע להארה, כבודהה.
שאלה: האם תוכלי להרחיב על אי לקיחת חיים בהקשר לאי צמחונות?
ט.פ: הבודהה עצמו – בניגוד לנאמר בסוטרות מהאיאנה מסוימות – כמעט בוודאות לא היה צמחוני. אני אומרת זאת כצמחונית בעצמי מזה 40 שנה ואיני מגנה על עצמי. אך נראה שהבודהה לא היה צמחוני ובן דודו השובב Devadatta רצה להצהיר שעל כל הנזירים להפוך צמחונים. הבודהה סירב. הסיבה לסירובו הייתה שהנזירים היו משוטטים ומקבלים כל מה שניתן להם כנדבה לקערת המזון שלהם, והם לא היו אמורים להיות בעלי העדפה. יש סיפור על מצורע שנתן מזון לנזיר והאצבע שלו נפלה לתוך הקערה והנזיר אכל אותה. במילים אחרות – אין לעשות הבחנות, זה הרעיון. לכן נאמר שאם אתה עצמך לא הרגת, אם לא ביקשת שהחיה תיהרג, או אם לא היית מודע להריגת החיה עבורך, אז זה טהור ומותר לך לאכול. זה כלל. כתוצאה מכך צמחה הרבה צביעות. בארצות המהאיאנה כמו סין, טאיוואן, קוריאה, וייטנאם וכדומה, הבודהיסטים הכנים מנסים להיות צמחונים. הם מתייחסים לסוטרות מאהיאנה מסוימות כהדרכה, כאלה שמתנגדות מאד לאכילת בשר. אבל כידוע, טיבטים למשל, הם קרניבורים בצורה יוצאת דופן והם מצדיקים זאת באמירה שזו ברכה לבעלי החיים להיאכל, במיוחד על ידי לאמות. אני לא יודעת אם החיה תתייחס לזה באותו אופן. כמובן שטיבט הייתה ארץ קרה וצחיחה מאד ולא היה הרבה מה לאכול אבל אפילו בטיבט היו לאמות צמחוניים למרות הקושי. יש ספר נהדר מאת Shabkar Rinpoche בשם 'Food of Bodhisattvas' עם הקדמה נפלאה שמגנה על הצמחונות, ולגמרי מבטלת כל דבר שטיבטים עשויים לומר להגנתם. הטקסט המקורי נכתב על ידי שאבקר רינפוצ'ה שהיה לאמה נפלא מהמאה ה-19, הוא היה צמחוני לגמרי, וכותב להגנת בעלי החיים. לדעתי הדבר החשוב הוא, בין אם אדם הוא צמחוני או לא, לצמחונות אין שום קשר להארה, כי רבים מהלאמות הגדולים ביותר של טיבט כולל מילארפה וגורו רינפוצ'ה לא היו צמחונים. כיום, כמובן, כשחיים בהודו, ישנה רגישות גדולה יותר לרגשות של המערביים ושל ההודים, וחשיבה על כך. בהודו יש כל כך הרבה יותר אפשרויות למזון שלא היו קיימות בטיבט, רבים מהלאמות הצעירים ואפילו חלק מהמנזרים הפכו צמחוניים. ואני יכולה לומר שמי שבישרו את זה היו המנזרים לנשים, שלעתים קרובות הפכו צמחוניים לפני אחרים. המנזר שלנו תמיד היה צמחוני וכך עוד מנזרי נשים רבים. כמו כן, ישנו כוח קטן וחזק של צעירים טיבטים שמסתובבים ומראים את סרטי האימה של מה שקורה לבעלי חיים שמגדלים לשחיטה, וזה מאד משפיע על הלבבות, ואנשים לוקחים נדר לפחות להפחית את צריכת הבשר שלהם או לוותר עליה כליל. אז לאט לאט אנשים מתחילים לחשוב על זה, אבל זה טבוע כל כך בזהות הטיבטית שבעצם זה מאד קשה. אפילו כמה מהלאמות הגדולים… לדוגמה, הפעם הראשונה שלקחתי את נדר הבודהיסטווה הייתה מראש שושלת, לא אומר איזה, לקחנו את הנדר ויצאנו לחגוג בארוחת צהריים שכללה מומו בשרי. ואף אחד לא ראה את זה כ… משהו. מומו בשרי, נהדר! הם לא ראו זאת כצביעות. קודם לכן היו להם דמעות בעיניים איך כל היצורים החיים הם אימהות שלנו וכן הלאה, ואז הם ישבו ואכלו את האימא שלהם! מה אפשר לומר? אבל אני חושבת שככל שניתן עלינו להיות אחראים ולחשוב על מה אנחנו אוכלים, ומכיוון שאין סיבה לקחת את גופו ובשרו של יצור אחר, ואם יכולנו לדמיין מה זה באמת הדבר שאנו אוכלים סביר שלא היינו רוצים לאכול זאת, אני באמת חושבת שבעידן הזה אין תירוץ לאכילת גופם של יצורים אחרים. במיוחד כשאנו לוקחים בחשבון את הסבל הנורא שעוברים בעלי החיים, ובמיוחד כיום במערב, בבתי המטבחיים הענקיים וכך גם אפילו בהודו. האימה שחווים בעלי החיים כשהם מבינים שהם עומדים להישחט, בוודאי שהם מבינים. הם מריחים את הדם והם נעשים משותקים. איך אפשר לרצות לאכול את הבשר שלהם, הספוג באימה? זה לא יכול להיות דבר טוב.
שאלה: תוכלי לדבר קצת על האגו הבור והעקשן שממשיך להציף מחשבות שמפרידות אותנו, ואנרגיה מלאת זעם שמתקרבת אליו?
ט.פ: יש לנו 3 דקות (צוחקת). כעת אנו עוסקים בארבע האמיתות הנאצלות שבבסיסן אינן עוסקות באנרגיות של זעם, ואני לא רוצה להיכנס לזה כי זה נושא אחר. הבעיה עם האגו היא הבעיה עם האגו, וזה שכל מה שאנו עושים, חושבים או אומרים נע סביב תחושת האני. כל הדרך הבודהיסטית, בכל רמה שנתרגל, בבסיסה עוסקת באיך להבין ולהעלים, להפוך את האני אני אני הערמומי הזה שבמרכז כל המחשבות והרגשות שלנו, לשקוף. לאורך הדורות פותחו טכניקות שונות כדי לעזור לנו, קודם כל, לראות את היקף הבעיה ולהמיר אותה, כך שהאגו עצמו יכול לשנות צורה. זה מאד שימושי ברמה מסוימת, אבל כשאנו חושבים שזה מי שאנחנו, בניגוד לטבענו האמתי זו בעיה. לא רק שיש לנו אגו אלא שהוא מאד מעוות ומשקף בהתמדה את הכל בצורה מעוותת. איננו רואים כלל את הדברים כפי שהם, רק דרך העדשות המסובכות והרעילות של תחושת האני. הבעיות שלנו לא נגרמות על ידי רעידות אדמה וצונאמי, זה מינורי ביחס לבעיות שאנו יוצרים לעצמנו ולאחרים דרך העדשות העקומות של הטרדות האגוצנטריות שלנו. והעובדה שאיננו מבינים איך הדברים באמת ומי אנו באמת.
כל הדרך הבודהיסטית ברמה אחת היא למידה לזהות את הבעיה, ואז לעבוד ברצינות על הפתרון. עד אז אנו רק מסתובבים סחור סחור. בכל פעם שמתרחש איזה אסון, מלחמה גדולה, אנחנו אומרים עכשיו הבנו, לעולם לא עוד! ואחר כך זה מתרחש שוב. כל אלפי השנים האלה, ולא למדנו. אותן הטעויות שוב ושוב בכל משפחה, בכל חברה, בכל מדינה. בני אדם אמורים להיות אינטליגנטיים, כמה טיפשים אנו יכולים להיות? ועדיין, אנחנו כן אינטליגנטיים, קיים בתוכנו הניצוץ של אינטליגנציה אמתית, אבל איך לגלות אותו ולעזור לו להתרחב עד שהאינטליגנציה תנהל אותנו ולא האינסטינקטים החייתיים. כל הדרך הבודהיסטית בעצם היא ללמוד להתמיר את האגו. אם הבודהה היה יושב כעת מולכם אני בטוחה שהוא היה אומר בעקרון את אותו דבר, אולי היה משתמש בשפה יותר גבוהה. "אנחנו בצרות, למרבה המזל יש לכך סיבות, ישנה דרך החוצה והנה ההנחיות כיצד. מסדרים את הגוף, המחשבה והדיבור שלכם ואז מצבכם ישתפר". זהו מסר נצחי אבל בעצם ב 2600 השנים שחלפו כמה אנשים באמת לקחו את התרופה? למדו אותה, ניתחו אותה, דיברו עליה, חשבו עליה, כתבו עליה ספרים, סגדו לה והשתחוו, הבעירו קטורת, הללו והתפללו… אבל כמה באמת בלעו את התרופה? כמה מאתנו באמת לוקחים את התרופה? חלק מאתנו מתרגלים כבר שנים על שנים. כמה האגו נחלש בזמן הזה? כמה אנו באמת חושבים בספונטניות על טובת אחרים לפני טובתנו? חלקנו כן, כמובן. וחלקנו ללא ספק צריכים לעבוד קצת יותר קשה.
*
אולי תשמחו לשמוע שבעצם כבר עסקנו בחלק הבא מתוך דרך השמונה, הוא הדיבור הנכון. עסקנו בו כשדיברנו על הנדרים. עד כה עסקנו בהשקפה נכונה, כוונה נכונה, פעולה נכונה ודיבור נכון. כמו שאמרתי, דיבור נכון הוא דיבור אמת, כן, נדיב, שאינו מפלג, דיבור שיוצר הרמוניה, דיבור שאינו סתם פטפוט חסר משמעות, אלא מועיל, מעודד ולא מסיח דעת. הרבה ממה שדיברנו עליו הוא דיבור מסיח דעת, לשם דיבור, וזה לא דבר טוב, שיחה שיש לה משמעות ומטרה אמתית היא טובה, שנותנת עידוד והשראה לאנשים. זהו דיבור נכון.
המרכיב הבא של הדרך הוא פרנסה נכונה. אנשים רבים שואלים האם פרנסה נכונה לא נכללת בפעולה נכונה? במובנים רבים כן, ומעניין שהבודהה הפריד לקטגוריה שונה, אבל כולנו מבלים חלק נכבד מזמננו בעבודה ובפרנסה. לכן, לדעתי, הבודהה סימן זאת כשטח נפרד של מודעות. איזו פרנסה תהיה הרמונית עם דרך הדהרמה ואיזו לא? אפשר להניח שלהיות נזיר או נזירה נחשב כאורח חיים נכון. להיות קצב או דייג או סוחר סמים, או כל משלח יד שסותר ישירות את קיום חמשת הנדרים או מונע מאחרים לקיימם, כמובן שייחשבו כפרנסה לא נכונה. אתם מכירים את הג'אינים? ג'איניזם היתה מסורת דתית רוחנית שהתקיימה בזמן הבודהה. גם היום יש כמה מליוני ג'אינים בהודו. הם חיו בזמן הבודהה ונדדו באותו אזור, למרות שידוע שבודהה נפגש עם לא מעט ג'אינים אבל הבודהה ומאהווירה, מייסד הג'איניזם, לא נפגשו, ככל הידוע לנו. מעניין שכללי ההתנהגות לנזירים ונזירות ג'אינים דומים מאד לאלה הבודהיסטים, ובחלקם זהים. הג'איניזם מבוסס על Ahimsa – שמשמעותו אי אלימות והם לוקחים זאת מאד ברצינות. בארצות בודהיסטיות הרבה אנשים הם קצבים או דייגים, במיוחד בארצות לחוף ים המתפרנסים מדייג או גידול בעלי חיים, וכמובן, בודהיסטים רבים הם חקלאים שמגדלים בעלי חיים ולפעמים שוחטים אותם. אבל אצל הג'אינים גם לבעלי בתים אסור לעסוק בחקלאות כי חקלאי הורג חרקים, אז אין מה לדבר על דיג וקצבות. באופן מסורתי הג'אינים בהודו עסקו במסחר, לאחר מכן בבנקאות מה שיצר אולי את התוצאה המוזרה – הם הפכו לאחת הקהילות העשירות בהודו. קצת כמו היהודים באירופה של ימי הביניים, שנדחקו לעיסוק בבנקאות ומסחר והפכו לאמידים מאד. הג'אינים הם קהילה מאד משגשגת. הם לקחו את נושא הפרנסה מאד ברצינות ולא נכנסו לשום עיסוק שעלול לגרום למותו של איזשהו יצור חי.
עלינו לשאול את עצמנו – האם אמצעי הפרנסה שלנו מקיימים את הנדרים? אם אנו עוסקים במסחר מכל סוג, האם הוא ישר? האם אנו מרמים אנשים או לא? האם המוצר שלנו שווה את המחיר שאנו דורשים עבורו, וכן הלאה. זה לא שג'וב אחד טוב והאחר לא, אלא להתבונן בכל דרך שבה ניתן להרוויח את מחייתך, האם אתה מקבל סכום הוגן? האם אתה משלם בהגינות לאנשים שאתה מעסיק? להפוך את המקצוע או העיסוק שלנו להרמוני עם העקרונות הרוחניים הבסיסיים שלנו. אז אנשים יוכלו לתת בך אמון, לדעת שאתה עושה את המיטב, לא מרמה, ולא משנה מה התפקיד שלך אתה עושה אותו כמיטב יכולתך ולא מנסה לרמות אף אחד. רבים מכם אינם מועסקים כשאתם כאן, ואף על פי כן, כשתחזרו לארצות המוצא שלכם יש לכם עבודה. מכיוון שאנו מקדישים כל כך הרבה זמן לעבודה עלינו לפחות לקחת את החלק הזה בדרך. זה לא צריך להיות בקונפליקט עם המוסר וההשקפה הבסיסית שלנו, אלא לחזק את המסע הרוחני שלנו. לא לחשוב על דהרמה רק מחוץ לעבודה. בהינדואיזם, יש בהרבה מסורות שימוש בעבודה כתרגול רוחני. כל הנושא של שירות וקארמה יוגה: בכל תפקיד שאתם ממלאים, לשים בו את הלב שלכם, להיות בתשומת לב וזהירות ולהשתמש בו כחלק מהתרגול הרוחני, לא לראות בו מכשול ובזבוז זמן, לראות שעבודה שנעשית היטב בריכוז ממשי, אכפתיות והתלהבות, היא תרגול בפני עצמו. ובמונחים בודהיסטים, לנסות להביא לשם איכות של מודעות, של תשומת לב, בלי להתפזר. לעיתים קרובות הסטרס שלנו לא נוצר מהעבודה עצמה אלא ממתחים עם הבוס, או קולגות, או התנגדות שיש לנו לביצוע העבודה שנראית משעממת וכדומה. לנסות להביא תודעה רגועה ובהירה ורחבה לכל תפקיד שאנו עושים, כל דבר שנעשה בתשומת לב יהיה לו ערך. בצורה כזו אנו יכולים להשתמש בפרנסה שלנו כחלק מדרך השמונה. עלינו לשאוף בפרנסה שלנו, אם ניתן, לעשות משהו שמועיל לאחרים, שעוזר לאחרים, שאנו נהנים לעשות ומאפשר לנו להרוויח בהעסקה הוגנת.
המרכיב הבא שהוא חשוב מאד, הוא מאמץ נכון. כולנו יודעים שדבר בעל ערך לעולם לא מושג ללא מאמץ כלשהו. כמו שאמרו קודם, אם ברצונכם ללמוד מיומנות כלשהי, זה דורש לימוד וחזרה שוב ושוב עד שנהפוך למומחים, עד שנגיע למימוש. אומרים שלוקח 16000 שעות תרגול כדי להפוך אפילו בערך לפסנתרן מיומן. 16000 שעות בממוצע רק שהאצבעות יתרגלו לעבוד. אנחנו יודעים זאת, שכנראה כל מי שיושב שם, על הבמה בקונצרט, התחיל כנראה בגיל 3 והקדיש שעות בכל יום מאז כדי להביא את המיומנות למימוש. אם ברצונך להפוך לספורטאי, לאמן… זה דבר אחד להשיג פלטה ולבלות ככה זמן נהדר עם עצמך, אבל זו לא אמנות גדולה. זה עשוי להיראות ככה, למשל פיקאסו ואמנים גדולים אחרים… אבל העובדה היא שפיקאסו ואחרים בילו שנים על גבי שנים מחייהם… הם יודעים לצייר, איך להשתמש בחומרים, הם לא פשוט פיזרו מהלומות בלי לשים לב. אנו מכירים בזה לגבי דברים חיצוניים, ועדיין אנשים לא רוצים להכיר בכך כשזה מגיע לחיים הפנימיים. לאמן את האצבעות זה דבר אחד אבל לאמן את התודעה… איך אפשר לחשוב שזה יהיה קל יותר לאמן את התודעה? אם אנו יודעים שלוקח שנים של תרגול כדי להפוך למוזיקאי איך אפשר לחשוב שלא ייקח שנים של תרגול כדי להפוך למתרגל באמת? מצטערת, אין דרך מהירה. אולי קראתם ספרים שאומרים על שיטה מסוימת שהיא לא דורשת מאמץ. נכון, אבל נדרשות שנים ארוכות של מאמץ כדי להיות ללא מאמץ. כשאתם רואים מוזיקאי אמתי מנגן, הוא אינו מנגן; המוזיקה מתנגנת דרכו. וזה בגלל שאי אפשר פשוט לשבת ושהמוזיקה תתנגן דרכך, גם מוצרט לא יכול היה לעשות זאת, גם למוצרט היו מורים. אז איך נוכל לחשוב שלתודעה שלנו זה פשוט ככה? כלל וכלל לא, אלא אם כן אדם תרגל ללא סוף בגלגולי חיים קודמים וכבר היה מאסטר מיומן מאד, אז אולי צריך רק דחיפה קטנה וזה יקרה. אבל עבור רובנו זה לא כך, יש לנו אינסוף משקעים של הרגלים, תגובות ובורות מאד עמוקה לעבור. החדשות הטובות הן שניתן לעשות זאת אם ננסה. אולי לא נהיה הרובינשטיין של התודעה, לא כולנו נהיה מילארפה, אבל לחלוטין ביכולתנו להתפתח. אז מאמץ הוא חשוב. ובהקשר של דרך השמונה זה בבסיס מה שהבודהה קרא לו ארבעת המאמצים הנכונים.
ארבעת המאמצים הנכונים הם: 1. להפחית את הזיהומים שבתודעה, את הסבל המנטלי, הkleshas. 2. לדאוג שהם לא יעלו בעתיד. 3. לעודד את האיכויות המיטיבות של התודעה שלנו. 4. לגרום שהן יופיעו יותר ויותר בעתיד. זה כמו גינון: ראשית עלינו לזהות את העשבים השוטים ולהוציאם מהאדמה.. ואז להבטיח שהם לא יחזרו, להמשיך להבחין בהם ולהוציאם. זה צד אחד. הצד השני הוא לזהות את הצמחים הטובים, הפרחים והצמחים היפים שאנו רוצים להצמיח ולעודד את צמיחתם. כדי לעשות זאת עלינו לדעת מה מתרחש בתודה שלנו. כי לעיתים קרובות אנו נסחפים אחרי התודעה ואיננו מודעים למחשבות שלנו או לרגשות השליליים שנבנים שם. איננו רואים אותם אפילו. זה כמו גן שאנו משגיחים עליו ולא רואים את העשבים. או שאנו טועים לראות אותם כפרחים. הדבר הראשון שעלינו לעשות, הוא להיות יותר ערים למה שאנחנו חושבים כשאנחנו חושבים. כשאנו במדיטציה איננו שופטים את מה שמתרחש בתודעה, מחשבות הן רק מחשבות. אבל במהלך היום עלינו להתבונן במה שקורה ובשיקול דעת להתמודד עם מה ששלילי בתודעה ומה שחיובי בו. הרבה פעמים בדרך הרוחנית נוטים להתמקד במה ששלילי. אנו מסתכלים על הגן ורואים רק את העשבים. ואז נדמה לנו שאנו חוטאים אומללים, שאנו מזוהמים, שאין בנו תועלת, אין לנו כלום וכל מה שיש בנו זה תאוות בצע, כעס, רוגז, קנאה, אגו. ואז אנו חושבים שזה חסר טעם, אנחנו חסרי תועלת, כולם נפלאים חוץ ממני. זה לא מה שהבודהה התכוון, זו לא הנקודה. עלינו להתבונן בפגמים שעולים בזרם התודעה, וליישם את התרופה. לדוגמה, אם אנחנו כועסים – נוכל לנסות את התרופה של סבלנות. כשכעס, עצבנות ודאגה עולים ואנו נהיים מתוסכלים בתשוקות שלנו, זה בדיוק הזמן להפעיל את התרופה ולומר: האדם הזה באמת מועיל לי כי הוא מראה לי שיש בתוכי כעס שבדרך כלל אינו מתבטא. וראוי להודות לו על כך כי עכשיו באפשרותי לעשות משהו בקשר לזה. אם אנשים תמיד יעשו מה שאנחנו רוצים ויאמרו מה שאנו רוצים זה מאד נעים אבל לא נלמד דבר.
חשוב מאד להבין שכדי להתפתח אנו זקוקים לאתגרים. כמו להרים משקל כבד כדי לחזק את השרירים. להרים משהו קל לא יועיל, אנו זקוקים להתנגדות, כך אנו מתחזקים. כך גם עם סבלנות שהיא איכות חשובה מאד בדרך, לא נוכל לפתח אותה אלא אם משהו מטריד אותנו. וכשאנו רואים את הטרדה, במקום להדחיק אותה ולהעמיד פנים "הו לא, אני אדם רוחני, אני לא מתעצבן", אנו מזהים אותה. כעס מופיע, חמדנות מופיעה, קנאה מופיעה, מה שזה יהיה. אנו מזהים זאת, מקבלים זאת. קבלה אין משמעה מחילה. אלא להודות שזה מה שישנו. ואז נתמודד עם זה. אם אפשרי אנו משחררים את זה, אם לא – אנו מפעילים את התרופה שסותרת. למשל אם חמדנות מופיעה, התרופה תהיה סיפוק או נדיבות וכן הלאה. אם כעס עולה, התרופה תהיה סבלנות או ידידות אוהבת. אם כעס או קנאה במזלו הטוב של אחר עולים, התרופה היא לשמוח בשמחתו. עלינו להתבונן ולראות כאשר המחשבות והרגשות האלה מופיעים בתודעה ובמקום לכעוס על עצמנו, לומר בסדר, עכשיו זו ההזדמנות שלי לתרגל. לשאול מה עלי לעשות ולעשות זאת. לפעמים זה יעבוד ולפעמים לא אבל נמשיך לנסות. כך אנו מתחזקים פנימית וגם חסרי פחד, כי אנו יודעים שנתמודד עם כל מה שיעלה. ממש עכשיו קראתי ספר שכתב Adeu Rinpoche והוא מדבר על הזמן ששהה בכלא הסיני. שוב ושוב עולה השאלה של כמה חמלה הוא חש כלפי כולם, לא רק כלפי האסירים אלא גם כלפי הסוהרים, בגלל הסיטואציה שבה שני הצדדים כלואים. ובעצם בכל 15 השנים ששהה בכלא הוא השתמש כחלק מהתרגול שלו, וכך עשו גם אלה שהיו בקרבתו. כך שבסיום התקופה הם היו מתרגלים טובים יותר ממה שהיו אילו זה לא היה קורה להם, כי הם עמדו בפני הרבה התנגדויות, בעיות ואתגרים. התמודדות עם אתגרים אלה והפנמת הדהרמה בדרך נתנה להם הרבה יותר בטחון, ודאות, בכך שהעקרונות הרוחניים באמת עובדים כשאנו מפעילים אותם.
השני מבין המאמצים הנכונים הוא שמירה על ערנות לגבי עליית רגשות שליליים בעתיד, למנוע מהם להפוך להרגל. אנו מתמודדים עם אלה שבהווה ואנו שומרים מפני אלה שבעתיד, כך שאם יופיעו נוכל מיד להפעיל את התרופה המונעת ונהיה יותר ויותר מיומנים בכך. אלה העשבים בגינה אבל עלינו גם לטפח את הצמחים היפים, זה כל כך חשוב בדרך הרוחנית. כולנו יודעים שגינה נוצרת עבור טיפוח צמחים יפים. אז עלינו לדשן אותם, להשקות, לתת להם אור שמש, אפילו עידוד והערכה. זו לא גאווה אלא עידוד בדרך הרוחנית, לעודד את הטוב שבנו. לא להתמקד רק במה שפגום, אלא להתבונן גם במה שטוב. אז אני נוטה להתעצבן אבל אני גם נדיבה. אני קמצן אבל אני נחמד לכלבים. אתם יודעים, לכל אחד מאתנו יש תכונות טובות וגם קשיים שעליו להתמודד איתם. עלינו להבחין בהם ולעודד את מה שבא לנו בקלות. אם אני די נדיבה אהיה עוד יותר נדיבה. חשוב מאד לעודד את עצמנו. אנו עוסקים כמובן בתודעה היחסית, עם האגו שלנו, וכל עוד אנחנו עם אגו אז לפתח אחד שהוא שמח וידידותי. תחושת עצמי בריאה כי איתה אנחנו נצעד בדרך. אין טעם לערער את השאיפות שלנו כל הזמן בביקורת. זה לא רוחני, זו לא ענווה.
שנטידווה עצמו, אמר שיש הבדל עצום בין גאווה ויהירות, שהן כמובן klesha, ובטחון עצמי, שהוא הכרחי. עלינו להאמין בעצמנו, להעריך את זה שיש בכולנו טבע בודהה ושנוכל לממשו. בדיוק כמו אחרים. מדוע שלא? הדבר היחיד שמונע מאתנו את המימוש הוא עצלות. זה באמת נכון. הדבר היחיד שעוצר אותנו היא האדישות שלנו שאנו ממציאים לה המון תירוצים. עצלות יכולה להיות מהסוג הברור, כמו להתעצל לקום בבוקר כדי לתרגל. וישנה עצלות של ייאוש, לחשוב שאני לא מסוגל לעשות זאת, כל האחרים כן אבל לא אני, אני חסר ערך ולעולם לא אצליח בכלום אז פשוט אכשל לפני שבכלל אתחיל. זו פשוט עצלות. הסוג השלישי היא העצלות של להיות עסוק. ממלאים את החיים בכל מיני פעילויות, רבות מהן ראויות להתבוננות, כולל ניהול מרכזי דהרמה, וזה תירוץ לא לרדת לעומק הפעילות היחידה שבאמת נחשבת והיא להתמודד עם התודעה והתרגול שלנו.
להיות מאד עסוקים היא צורה של עצלות במדדים בודהיסטיים. הכל הופך לתירוצים כדי לא להתמקד בטיפוח התודעה שלנו כראוי. בטיבט ובוטאן יש סדרה שלמה של מה שהם קוראים יוגים משוגעים. ופעם אחת בוטאני אחד הלך לדימוי הכי מפורסם של בודהה בלהסה שנקרא jowo. Jowo Rinpoche הוא פסל מאד עתיק שהובא מסין ע"י הנסיכה הסינית כשנישאה למלך טיבט וזה הפסל המוערץ ביותר בטיבט. כשהוא הגיע – זה פסל של שאקימוני – הוא השתחווה והסתכל ואמר, אתה ואני התחלנו באותו זמן, אתה הפכת לבודהה ואני עדיין בסמסרה, מה ההבדל ביננו? ההבדל הוא שאתה התאמצת ואני הייתי עצל. ואת זה אפשר לומר על כולנו כי כולנו כנראה התחלנו את הסיבוב שלנו יחד עם הבודהה אז איך אנחנו עדיין כאן? מה עשינו בינתיים? אל תשאלו (צוחקת)… אבל אם תקראו כתבים של מי שעשה תהליך רוחני משמעותי, תראו שזה הודות למאמץ, הם זרקו עצמם לתוכו. בכל תחום פעילות המאסטרים הגדולים הם אלה שתרגלו ותרגלו עד שהפכו למומחים.
להמשך קריאה – חלק 11 כאן
הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014
ים אדמה 