ויפאסנה זה שלא מדברים?

הרבה אנשים שואלים אותי כשאני אומרת שאני יוצאת לריטריט. התשובה היא כמובן 'כן', ועם זאת, להגדיר ככה ויפאסנה זה בערך כמו להגיד שצמח הוא הפלסטיק או החימר שממנו עשוי העציץ שהוא גדל בתוכו.

השתיקה היא הדבר היחיד שהרבה אנשים יודעים על ויפאסנה. חלקם מקשרים לזה בקלות כל מיני עניינים שליליים או על גבול השלילה, שתקנות כניתוק וניכור, כהימנעות מתקשורת או חוסר יכולת לקיים אותה, כגחמה של מוזרות וניו אייג'יות ובטח יש עוד שאני לא חושבת עליהם כרגע.

עצם הרעיון של שתיקה מפחיד, כל כך הרבה אנשים אומרים מיד: "אני? לא מסוגל לשתוק אפילו יום!". למה לרבים זה נראה כל כך ברור, זו שאלה טובה, מה זה אומר עלי, לכאורה, אם אני אדם שלא מסוגל לשתוק?

אבל השתיקה, ונראה לי שכל מי שהתנסה בריטריט יעיד על כך, היא לחלוטין לא העניין המרכזי וגם לא הקושי המרכזי. השתיקה היא כלי תומך ומאפשר את מה שעבורו מגיעים לריטריט: תירגול מדיטציה. ומכיוון שמדיטציה היא תירגול שזקוק לשקט וריכוז – ואף יותר מכך היא תירגול שיוצר בעצמו שקט וריכוז, תמיכה חשובה בתהליך היא ההורדה למינימום של הגירויים שמציפים אותנו ביומיום בלי הרף ובלי גבול, מושכים את התודעה שלנו ממחשב למחשבה (שכחתי בטעות את ה-ה' אבל גם מחשב נכון בהקשר הזה), מתחושה לתחושה ומתגובה לתגובה.

ולא רק בגלל שרעש מסיט אותנו ומייצר עוד מעצמו כאשר הוא מהדהד בתוכנו, אלא בעיקר בגלל האפשרות והצורך להתבונן במה שמתרחש בנו כל הזמן, לשמוע את הקולות הפנימיים שכל הזמן יש להם מה לומר.

התירגול הזה דורש שנוריד מעצמנו את כל מה שמתלווה לדיבור, את כל מה שהוא הדיבור החוצה, ונישאר עם הדיבור הפנימי, לא כדי לדבר את עצמנו לדעת אלא כדי לדעת ולשמוע מהי באמת החוויה הפנימית שלנו, זו שבגוף וזו שבתודעה. החוויה היא מהממת במובן המקורי של המילה. לגלות כמה מילים, משפטים, חיוויי דעה וביקורת מיותרים, תהיות, תכנונים, חרטות, שיחות מדומיינות ומשוחזרות, שרשראות אסוציאטיביות מפתיעות, תחושות, רגשות ותשוקות פועלים ומפעילים אותנו בכל רגע, והמדיטציה היא האפשרות לראות את זה קורה.

קשה הרבה יותר לראות את כל זה כשנמצאים בתקשורת רגילה עם הסובבים אותנו. כשהצורך והרצון לדווח על מה שקורה ולשתף עוד בטרם התרחש קיים. כשאני טרודה גם אם לא במודע באיך להציג את עצמי ומה חושבים עלי (בין אם זו תחושה נעימה או לא), בתגובה שמתעוררת בתוכי אל מול האחר. כשבדיבור יש נטייה בלתי נשלטת להפרזה והגזמה.

והשקט הזה, שמפחיד כנראה כי אנחנו חיים כל הזמן בתוך רעש שמאפשר לנו מרחק סביר מעצמנו, הוא לא מנוכר ולא מנותק. כלומר – הוא יכול להיות גם כזה, אבל אם אקשיב מספיק טוב אני אראה שאין שום דבר בשקט עצמו שהופך אותו לכזה – מלבד החוויה האישית שלי. שקט הוא לא טוב או רע, הוא רק שקט.

בתחילת הריטריט האחרון שבו הייתי ממש לפני יומיים, הסביר המורה יונתן דומיניץ את העקרונות שכל מתרגל מתחייב להם בזמן הריטריט. אחד מהם הוא: לא לקחת דבר שלא ניתן לך. זה היה מקסים בעיניי כשהוא הרחיב בדוגמאות, מעבר להבנה המתבקשת שלא להשתמש בחפץ של מישהו אחר מבלי לקבל רשות, לכך שגם השקט, כמו החלל המשותף של משתתפי הקורס, שייך לכולם, ולכן יש לכבד אותם ולשים לב שלא לגזול או להשתמש בהם באופן שמפריע לאדם אחר.

החוויה שלי בסוף ריטריט כשמסתיימת השתיקה היא לפעמים גם קצת צער של פרידה. לא בגלל שלא בא לי לדבר אלא כי יש בשתיקה משהו נעים שמאיר את ערכן של המילים ומראה לנו כמה הרבה מהן אנחנו מבזבזים כל הזמן סתם כך בשיחות סתמיות ובהגזמות. ואיך תקשורת יכולה להתרחש לעיתים ובעוצמה לא פחותה גם בלעדיהן. וכמה נעים להיות קרובים לעצמנו, ולהביא, עם ההתמדה בתירגול, את השקט הזה שהופך לאיכות פנימית גם אל החיים ה'רגילים', כשהתנאים משתנים ואנחנו נעים, עושים ומדברים.

ובאותו עניין: סנדיה רקפת בר-קמה, שאני שמחה להיות תלמידה שלה, שואלת ועונה "למה לעזאזל זה טוב לשבת ולהתבונן בנשימה"

עמותת תובנה למדיטציית ויפאסנה

בחזרה מריטריט קצר בעין דור

אני אוהבת לארוז תיק לקראת מסע. אני אוהבת לרדת במדרגות של הבניין ולצאת מהבית עם תיק גדול ולהרגיש לכמה רגעים ברת-מזל יותר מכל מי שעובר מולי ברחוב.

תמיד כשאני מגיעה לעין-דור יש בי שמחה טבעית ופשוטה כזאת. הרבה פעמים התלבטתי לפני שהחלטתי לנסוע לריטריט, גם הפעם, ואפילו קצת פחדתי. אבל אף פעם לא התחרטתי על כך שנסעתי.

כשמגיעים לעין דור פעם בכמה חודשים, רואים בבירור את השינוי שבעיר קשה לראות. בפעם הקודמת הייתי שם בדיוק לפני 3 חודשים, הכל היה ירוק, השיחים הושיטו אלינו פרחים מלוא כל ענף. הפעם השדות צהובים והשיחים שחוחים משהו, רק העץ הענק שבדשא ממשיך להיות ירוק ולנוע ברוח שבכל זאת מגיעה עם רדת הערב.

ביום הראשון ראיתי על שיחי היסמין כמה פרחים וכמה ניצנים סגורים. ביום השני חלקם נפתחו והיום כבר כולם היו פתוחים וכשהלכתי על השביל לידם, לאט לאט, במדיטציה בהליכה, הם שלחו עד אליי את הריח הנהדר הזה. ריח של פרחי יסמין.

ישבתי על הדשא והסתכלתי בלי ממש להסתכל. אבל פתאום, כאילו משהו בעדשה מתחדד, פתאום ראיתי כמה תנועה יש בתוך הדשא הזה, כולו היה מלא נמלים גדולות שנשאו כל מיני חלקיקי ענפים וצמחים, ומרגע שראיתי אותן, זה כבר לא היה אותו דשא.

כשהמורה התחילה את שיחת הדאנה, התחלתי לבכות. בעצם התחלתי קצת קודם, ואז היא התחילה לדבר, וחשבתי שאולי היא תוהה למה הדיבור שלה על נתינה לאנשים אחרים, והסיפור שהיא סיפרה על איש אחד בסקוטלנד שאירח אותה והסיע אותה לפני שנים מבלי לקבל שום תמורה, וכשניסתה להודות לו, הניח את אצבעו על שפתיו ואמר לה: כן, יום אחד את תתני כך למישהו אחר. ונסע. ובכן, למה הסיפור הזה גורם לי להזיל דמעות. ורציתי לומר לה שזה לא הסיפור הזה, אבל בעצם, הבנתי שזה (גם) כן.

שדאנא מדברת על אהבה שאין בה רצון לבעלות. שלאהבה שאני הענקתי או מעניקה למישהו, יש או יהיו פירות בעתיד שאני לא יכולה לדעת מה הם ואולי לא אדע לעולם. למה כשמדובר למשל על כסף, זה נשמע נהדר, אני אתן למורה כסף בתודה על הלימוד שלה והיא תשתמש בו ותעביר אותו למישהו אחר, וזה ממש לא יטריד אותי לרגע למי ולאיזו מטרה, אני סומכת על כך שנתתי מתוך רצון חופשי ושמחה, והרי זו בדיוק מהות הנתינה, להיות חלק ממשהו גדול יותר, שמחבר בין אנשים… ולמה כשמדובר באהבה, הייתי רוצה שהאהבה שלי תישמר ותוחזק עם השם שלי כתוב עליה כמו חפץ ששייך לי.

בדרך מעין-דור לתל אביב יש לפחות 5 סניפי מקדונלד'ס ו-3 בורגר-ראנץ'. כשאני יוצאת מריטריט הרבה פעמים מתחשק לי לאכול איזה ג'אנק, אבל למרבה השמחה זה לא מגיע עד כדי כניסה לאחד מהמקומות הנ"ל. מזל שאחרי 3 ימים של אוכל בריא בשעות קבועות, גם קפה ומשהו מקמח לבן מרגיש כמו התפרעות רצינית.

אני פחות אוהבת לחזור ולעלות את כל המדרגות האלה עם התיק על הגב. ולפתוח אותו ולהחזיר למקום את מברשת השיניים והשמפו, ולשים את הבגדים המלוכלכים בכביסה, ולהיזכר בשגרה שבכל זאת מחכה כאן להמשיך, למרות שמעין-דור היא נראית לפעמים רחוקה וממש בלתי הכרחית.

כבר בדלת אני שומעת את יללות הטרוניה הצפויות והמוכרות, ומרגישה שהחתול שלי הוא אחת התופעות הבודדות בעולם שנוגדות את העקרון הבודהיסטי של הישתנות מתמדת.