בחולות

הדרך מת"א לכלא חולות אורכת כשעתיים, שזה בערך כמו מת"א לגליל העליון, אבל המדבר הצחיח (שמדי פעם מקושט בנווה מדבר קטן ומקסים) גורם לתחושה שזה הרבה יותר רחוק.

לא סתם הוא שם, בקצה של הקצה, בקיבינימט שאחרי קיבינימט, מוקף בכלום העייף והמותש מחום שגורם למי שמגיע אליו להרגיש ככה בדיוק, עייף מותש וריק.

ולא סתם נסענו היום, יום הזיכרון לשואה, יום הזילות לזכויות האדם ויום חגן של הקלישאות המופרכות נוטפות שביעות הרצון העצמית הקורבניות והזחיחות וד"ש לשר החינוך.

2014-04-28 13.17.18 2014-04-28 11.09.00
2014-04-28 12.06.50

נסעתי הבוקר בהסעה שארגנו יגאל שתיים ואורלי פלדהיים ועוד חברות וחברים שמיעוטן אני מכירה במציאות הממשית, חלק הכרתי בפייסבוק ואת חלקן בכלל לא, לעמוד בצפירת יום השואה מול הכלא הזה שממשלת ישראל סוגרת (סליחה, משהה) בו, נכון להיום עפ"י עדות השוהים שם, כ-2300 איש. (זה בלי כלא סהרונים הסמוך, שהתנאים בו קשים יותר והוא משמש לרשויות גם ככלי הענשה נוסף), בלי שבדקה את בקשת המקלט של איש מהם, בלי שהעבירה את הבקשה לטיפול האו"ם, בלי לקרוא לזה כלא (אבל הוא מנוהל ע"י רשות בתי הסוהר), בלי להגביל את זמן השהייה, (אבל מי שיסכים להישלח בחזרה למדינה ממנה ברח מחשש לחייו וחיי משפחתו יקבל מיד שחרור וכרטיס טיסה). בלי רופא במרפאה, בלי אפשרות תעסוקה או לימוד כלשהו, בלי תזונה סבירה, ועם גחמות שונות ומשתנות (לאפשר או לא לאפשר הכנסת ציוד מבחוץ כמו סבונים).

פחדתי קצת מהנסיעה הזו כמו שמפחדים קצת לפני מפגש עם אמת קשה. אבל יש לי סיבות טובות לשער שהאמיתות הקשות במיוחד לא פגשו אותי היום, הן נשארו בתוך המתקן ה"פתוח" (שהשוהים בו, כאמור בקיבינימט, צריכים לחתום נוכחות 3 פעמים ביום, כשיש תור של חצי שעה עד שעה וחצי לחתימה עצמה. חישוב מהיר יראה לנו שאי אפשר באמת לצאת לשום מקום מבלי לעבור על חוקי המקום, מה שיוביל לעונש כזה או אחר, כטוב ליבו של הפקיד התורן של משרד הפנים או משטרת ההגירה).

הן נשארו בפנים כי העדויות אומרות שהרבה מאד אנשים ב"חולות" וב"סהרונים" נמצאים במצב נפשי קשה מאד, מדוכא, לא רוצים או יכולים לקום מהמיטה, ובאופן כללי במצב גופני ירוד עד חולה. שזה הדבר הכי סביר לשער שיקרה למי שנכלא לזמן בלתי מוגבל מבלי להיות מואשם בפשע כלשהו. פשוט ככה.

אז פגשנו בחוץ את אלה שיש להם עוד כוח ותקווה ורצון לעשות, ללמוד, להסביר, להעביר מסר, שהוא כל כך מובן מאליו שזה מחריד. שהם נאלצו לעזוב מאחור משפחות, הורים, אחים, חברים, שפה, ושמי שנשאר בסודן ודרפור, או יוחזר לשם – נמצא בסכנה ממשית. כל כך ממשית שהם מעדיפים להיות בכלא עד ששיבה למולדת שלהם לא תהיה גזר דין מוות ברור ומידי. הם מבקשים שישראל תבדוק את הבקשות שלהם ואם אינה יכולה או רוצה – שתעביר אותן לטיפול האו"ם. אבל ישראל מתכחשת להם ומעדיפה לשפוך מליונים בסוף המדבר, לתחזק בנייה וצוותי פיקוח והסעות, לבנות עוד ועוד ולגדר בתיל ולא לבדוק את בקשותיהם של האנשים האלה, שיש להם שמות, וסיפור חיים, ועיניים, וחלומות.

2014-04-28 12.09.18

*

כשחזרתי הביתה מותשת, התנחמתי בפעילות המקרקעת האהובה עלי – בישול. וחשבתי על זה שבעצם אין לי מושג, למרבה מזלי, מה זה אומר שלוקחים ממך את החופש בצורה טוטלית כל כך. מאז השתחררתי מהצבא אני מנצלת די טוב את הזכות שלי לבחור ולעצב את חיי, כולל התנסויות משונות, טעויות שניתן ושלא ניתן לתקן. אני מספיק חופשיה כדי לבחור בשעת אחר צהריים שגרתית בין לשבת ללמוד לבין בישול כרובית. ההנאה הקטנה והפשוטה הזאת – לבשל כרובית ולחלוק אותה בתוך בית, את זה הפליטים בחולות וסהרונים לא יכולים לעשות.

2014-04-28 11.09.12