יום כיפור זה יום מצויין לסדר מהסוג שהכרזתי עליו. שהוא לא למען הסדר בלבד, אלא סוג של תשליך, שמטרתו להיפטר מהמיותר, לאוורר את הבית, ליצור מרחב להתרחשויות חדשות.

.

אז אזרתי אומץ ופתחתי כמה מגירות ואף פסעתי ולא בלי חשש, למרפסת שבה בצד אחד מביטים בי הארגזים עם הנגטיבים מכל שנותיי כצלמת, ומצד שני מסתכלות עליי מתוך הארון כל מיני שקיות עם בגדי חורף. על המדף עם הדברים שאני בכלל לא יודעת לאיזו קטגוריה לשייך, אני לא אגיד בינתיים כלום.

.

• בשמונה בבוקר ירד גשם, השמיים היו אפורים – תכולים. בדיוק כמו ששמיים צריכים להיות בבוקר סתווי. בדיוק כמו ששמיים צריכים להיות. נקודה.

• כמו הרבה חפצים שהיו חשובים פעם ואיבדו את זה, אבל אחרי שנים כשנשכחו הם לפתע צצים, או יותר נכון לומר במקרה הזה, כמחווה למוסד ההוא – מנכיחים את עצמם, נשלפו, מקופלות ומבויישות, מ-מאחורי המגירות, מצמוד לקיר, שתי תעודות,  המכריזות על היותי בוגרת בצלאל פעם אחת, וגם בפעם השנייה. זה היה כמו מפגש עם משהו מגלגול קודם.
• הצילומים שצילמתי את סבתא שלי כשהייתי בשנה א' במחלקה לצילום. זה היה תרגיל בצילום תיעודי שהוכתר ע"י המורה שלי כ"כישלון, אבל כישלון מפואר".
• (אני מתגעגעת לסבתא שלי).
• שלושה בקבוקי יין שלא שייכים לי בכלל. אני תוהה אם להעניק אותם לבעליהם (שכבר שכח מהם, בטוח).
• גרב שזוגתה מחכה לה ביתמות בארון, כנראה מאז החורף.
• קלטות. פעם היתה מוזיקה על קלטות. קסטות, כלומר.
• פסקול הסרט 'פילדלפיה'. גם זה היה פעם.
• שני סוודרים שהגיע זמנם להיפרד ממני.
• באמצע עשיתי הפסקה וראיתי את הסרט הזה – היכן הדרך הביתה? דוקומנטרי שמלווה כמה ילדים (בני 9, 10, 13…) ממרכז אמריקה שמנסים להגר לארה"ב. הם עוברים שבועות לבד, אלפי קילומטרים, על רכבות משא, ישנים ברחובות, אוכלים מה שנותנים להם בבתי מחסה למהגרים, נפצעים, נשדדים, רעבים, מתים. הם ילדים. וזה בלתי נתפס, אבל קורה כל הזמן, במספרים מטורפים. לפעמים הם מצליחים. לפעמים הם נתפסים ומוחזרים למשפחה שלהם, לפעמים הם מתים בדרך כי מישהו תוקף אותם, או נוטש אותם במדבר. סרט לא קל בכלל אבל חשוב.
• ועכשיו השמיים נראים ככה:
• בדיוק כמו ששמיים צריכים להיראות לפנות ערב.

.

השנה החלטתי להתנהג כאילו אני עוברת דירה למרות שאני נשארת לגור בדיוק באותו מקום.

זה אומר לעשות סדר בבית, אבל ממש מן היסוד, כמו כשאורזים ואין ברירה אלא לרוקן את הארונות והמדפים והערימות ולבחור מה נשאר וממשיך איתי הלאה ומה נזרק לפח או ניתן למישהו אחר שעשוי להפיק ממנו תועלת.

אז התחלתי בקטן, במרפסת של המטבח, וזה היה ממש קל.

היום החלטתי ללכת על יותר גדול ולסדר את הכוננית הענקית של הספרים. מסתבר שהמון אבק מצטבר מאחורי הספרים, לא ברור איך הוא מגיע לשם, ומסתבר גם שמרובם המכריע אני לא מוכנה להיפרד ממילא.

בכל מקרה, כל היום ניערתי וניגבתי וסידרתי ופגשתי בדרך כל כך הרבה תקופות חיים, כל החמש עשרה שנים האחרונות של החיים שלי נמצאות שם בעצם, + נספחים מהילדות. אם בספרים שקניתי, וקיבלתי, ושאלתי, ואם בפתקים או מכתבים שנשכחו בין הספרים ואם במחברות שבהן כתבתי לעצמי, וצילומים וספרי סקיצות ועוד ועוד…

יש גם משהו נעים ומסקרן בלפגוש את כל אלה ולהיזכר באנשים ובמקומות ובמה שהעסיק אותי בזמנים אחרים, איזו ערבוביה מוזרה שכולה חלקים ממני.

*

אוסף מקרי של משפטים מתוך ספרים, מגזינים פתקים וגם מחשבות שנתקלתי בהם היום:

• תרגיל שירה: פיתחו ספר שירים שאתם לא מכירים, בחרו שורה ראשונה מתוך שיר שבו, העתיקו אותה והמשיכו בשיר שלכם. תיהנו. תיהנו. תיהנו (שעורי בית מאורית גידלי)

• החוברת בכריכה הפרחונית שמסבירה בצרפתית איך להשתמש במכונת ה'זינגר' של סבתא שלי (עכשיו היא שלי)
• יש לי גם שיחון צרפתי, היתה תקופה שזה נראה לי כמו פריט הכרחי בכל בית.

• למה עדיין יש לי בבית ערימה של גליונות סטודיו? מישהו עוד עשוי לרצות אותם?
• "ואני אוהבת אפילו איך שהוא חותך עגבניה אבל אי אפשר להמשיך ככה" (נועה צדקה, מתוך הספר 'המעבר בתעלות הדמע תקין')
• "בהתחשב בנימוקים שהעלית בפנייתך, נהיה מוכנים להפחית קנסות והצמדה" (ביטוח לאומי חמל עלי)
• אמול הייתי בשיעור ריקוד, לראשונה בחיי!! (זה היה במאי 2006, וזאני לא אגזים אם אומר שזה שינה את החיים שלי)
• דאדא – תנועה או אנטי תנועה? (מאמר ששימש אותי כשלימדתי אמנות).
• אלבונדיגס קון מירנדג'נס (חצילים עם כדורי בשר קטנים) – ספר הבישול הספרדי, מאת סוזי דוד.
• "I live in 3 other houses besides yours"
• "I have 3 other names, too"- מתוך ספרון בריטי שמסביר את הבעות הפנים והמחשבות של חתולים
• אין שום סיכוי שאני אבשל אי פעם מתכון מספר הפסטה. אבל אני שומרת אותו בכל זאת.
• וידוי: לא הצלחתי מעולם לקרוא את 'דיוקן האמן כאיש צעיר'. אולי הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שתכף זה יקרה.
• יש עוד מישהו בעולם שעשוי להזדקק לקופסה מלאה מסגרות לשקופיות 35 מ"מ? (אם כן, זה הזמן להגיד)
• אליס בארץ הפלאות באנגלית עם האיורים המקוריים של טניאל, שקניתי בדלהי כי הרגשתי שזו מחווה לאימפריה הבריטית.

• time is money (גלויה שיצרה האמנית קרין מנדלוביץ)

• "והוא אמר דברים כמו – תודה, השיחה הזאת היתה חשובה לי, או – את כאן איתי כל הזמן". (מה, זה היה לפני כל כך הרבה זמן? כלומר, כל כך מעט?!)
• קלטות וידאו שכנראה עברו מבלי לדעת את הפעם האחרונה שעין אנושית תצפה בהן.
• "who is who"- חוברת שבה כל המורות והמורים באקדמיה לאמנות ריטפלד, אמסטרדם, בשנה"ל 1998-9, מציגים את עצמם בחביבות וקלילות, למען הסטודנטים החדשים. אחד הדברים שהיכו אותי בשוק כשהגעתי מהצינה הבצלאלית.
• "מארפה היה נרעש מאד כשנהרג בנו, ואחד מתלמידיו אמר: "תמיד אמרת לנו שהכל אשליה, ומות בנך, האם אינו אשליה?" ומארפה השיב: "נכון, אבל מות בני הוא אשליית-על". (סיפור טיבטי). זה הטקסט על הכריכה האחורית של "מחשבות על הצילום" מאת רולאן בארת. הספר שלפחות בשנות התשעים היה התנ"ך של הצלמים. אז לא הבנתי את הסיפור הזה, אבל כמה שנות תרגול ויפאסנה הבהירו לי אותו. וגם כמה אשליות-על שנתקלתי בהן בחיים ולא הותירו מקום לספק.

*

עכשיו אני בשלב הזה, שבו כל מה שהיה ברור איפה המקום שלו, נמצא במקום שלו.

וכל מה שלא ברור מה לעשות איתו, מונח בחדר ומאיים למנוע ממני, בבוא הזמן, ללכת לישון. אלא אם כן אשנס את מותניי ולא אשאיר שום דבר למחר. שזה יכול להיות נהדר.

• היכן היציאה? וואר איס דה אאוטכנג? (שיחון עברי הולנדי)

יש לי זיכרון ילדות רב פעמים, בו אמא שלי מחליטה לסדר את  החדר / ארון / מגירות / הבית.  בשלב מסויים שתמיד הגיע, היא היתה מתיישבת באמצע הבלאגן (שהוא שלב הכרחי בדרך אל הסדר, לפחות אצל אנשים עם דרך פעולה שמייצרת בלאגן), ושואלת מי התחיל עם העניין האדיוטי הזה של לעשות סדר.

אני  בעיצומו של תהליך סדר מתמשך בבית שלי. ונראה לי, וזה לא יפתיע אף אחד, שכל העניין הפיזי הזה של רהיטים וחפצים הוא רק סמל למה שקורה בפנים.

אני חושבת שזה קורה כל הזמן, יש לנו רצון לשינוי, ואפילו רעיון די ברור על איך צריכים הדברים להיראות. אם היה אפשר לדלג על שלב המעבר ולקפוץ ישר לשם, היינו קופצים.

אבל מסתבר שצריך לעבור כל מיני עיניינים בדרך, לפגוש המון חפצים מיותרים, וגרוע יותר, את אלה שצריך להחליט אם הם מיותרים או לא, כלומר לנקוט עמדה, ולפעול בהתאם.

ואז מגיע הרגע הזה, של להתיישב על איזו ערימה, ולהתפלל או פשוט לחכות, שיגיע מישהו אחר לפתור את המצב הבלתי נסבל, ויאפשר לנו ללכת לישון, ולקום לבית מסודר. אפילו בית אחר. בעצם, בית של מישהו אחר נראה כמו המקום הכי נחשק באותו רגע – בתים של אחרים, מבולגנים ככל שיהיו, נוחים יותר, כי זה לא הבלאגן שלי.

אז רהיטים זזו, חדרים שינו ייעוד, פקקי תנועה נוצרו מהצטברות אותם חפצים שנושלו מהנחלה בה חיו בשלווה ו"אספו אבק" כמו שאמא שלי אומרת, במשך כמה חודשים או שנים.

הערימה הזאת שתקועה באופן בלתי סימבולי במרפסת שלי (טוב… לקרוא לזה ערימה זה קצת נאיבי וציורי. מדובר באוסף חפצים שונים ומשונים, חלקם כבדים, חלקם בעלי חשיבות נוסטלגית, וכולם לא זכו לשימוש מזה זמן רב מאד) היא ביטוי פיזי לכל מה שמעכב את השינוי.

הפחד מלהזדקק למשהו שכבר לא יהיה.

הפחד מלעשות פעולה שאין חזרה ממנה.

הפחד מלהתחיל משהו חדש ולכן בלתי ידוע.

הפחד מלהיפרד מהעבר, כלומר מכל דבר שבעזרתו אנחנו מגדירים את עצמנו.

(אפשר להוסיף כאן את הפחד להשאר לבד שגורם לי לכתוב בלשון רבים).

ובאופן בלתי סימבולי, הרשומה הזאת גם היא מונחת כערימה של מילים (די מסודרות, אמנם) כטיוטה כבר כמה ימים. אין בזה שום דבר רע כשלעצמו, מדי פעם אני ניגשת אליה ומשנה כמה מילים ומרוויחה תחושת סיפוק לכמה דקות.

ועכשיו אני אומרת – מספיק. מה משאיר את הטקסט הזה כטיוטה אם לא כל מיני רצונות לפרסם את הרשומה המושלמת על סדר ובלאגן, והפחד לפרסם משהו שייראה לי אחר כך חסר, לא מספיק, לא מעניין.

יאללה –  סוף שבוע טוב, מסודר, מבולגן, ובכלל.