* (פנימית א')

*

בפנימית א' על הר הצופים

אני נדחקת בין הקיר למיטה כדי שיהיו פניי מול פניה.

עכשיו מופנה גבה לעולם

לעיתים נהדפת מפיה מילה

(תמיד רק  אחת) אלינו.

עיניה מביטות רחוק, אצבעותיה נפוחות

בָּרֵיאות עומדים מים רבים

את האהבה לא יכבו אבל את הנשימה יחסמו

.

את מרגישה את היד שלי? בטח.

את אוהבת אותנו? מאד.

סבתא, את בוכה? כן.

*

*

עוד על פרידה מסבתא כאן וכאן

מודעות פרסומת

מדיטציה על פרידה

הייתי כבר ארבעה ימים בעין דור, אבל רק אחרי שנודע לי שסבתא שלי נפטרה ושאחזור הביתה רק במוצאי יום כיפור, התחלתי לראות את השמיים שהיו פרושים מעלינו. יצאתי אל הדשא עם ארוחת הערב ולא יכולתי להתחיל לאכול לפני שהתבוננתי ארוכות בירח שהתקרב למלאותו, בתכלת שטרם חשיכה. המבט שלי נע הלוך ושוב מהצלחת אל הירח, פתאום נקשרו שני העיגולים האלה, הרחוקים כל כך זה מזה, והתחברו בחוט מבטי, בחוט הכרתי. האחד קרוב ומוחשי ומלא במזון, השני רחוק  וריק, ובלתי ניתן לאחיזה, נודע רק דרך מגע חוש הראיה, ובכל זאת מעורר איזה הדהוד של געגוע ושל שמחת היות בעולם.

אם אי אפשר להיות לעזר במקום אחר, אז כנראה שריטריט הוא המקום הכי טוב להיות בו כשמקבלים הודעה על מוות.

הייתי מעדיפה להיות ליד סבתא שלי כשהיא נשמה את נשימותיה האחרונות, אבל זה לא קרה. כנראה שבדיוק קמתי או צחצחתי שיניים כשהיא עזבה, בשעה שש בבוקר של יום שישי, ערב יום כיפור. מותה נודע לי אחרי הצהריים, בסוף שיחת הטלפון עם המשפחה מיהרתי לשיחת דהרמה שבדיוק התחילה. אני לא זוכרת על מה דובר בה, אבל יודעת ששמחתי שנכנסתי לאולם להקשיב לה.

הסבתא השנייה שלי נפטרה גם היא באותה שעה ואותו יום בשבוע, כמעט עשר שנים קודם.

שתיהן עזבו את גופן זמן קצר יחסית לאחר שהועברו מאשפוז בבית חולים למוסד רפואי שאינו בית חולים אבל הוא בטח לא בית. אני חושבת ששתיהן ידעו שמשם לא יוכלו עוד לחזור אל הבית, אל איזושהי שליטה על חייהן. הן הבינו והניחו לחיים לעשות את שלהם כשלפעמים זה אומר להיפרד ולמות.

.

והתרגול הבודהיסטי הוא להניח. להניח לדברים להיות כפי שהם. לראות רגש כרגש, גוף כגוף, מחשבה כמחשבה, פעולה כפעולה.

עוד יש בי פחד וזה רק סימן שאני עדיין בדרך. כמו כולם.

אנשים שלא ישבו אף פעם למדיטציה אומרים דברים כמו "בודהיזם מתעסק בסבל, זה ממש פסימי, למה להגיד שהחיים הם סבל?!" אנשים שמכלילים הכללות מיותרות אומרים דברים כמו המשפט האחרון שכתבתי. ובכך הופכים אחרים ל"אחרים", מקובעים תחת תווית זו או אחרת כדי להדגיש איזו נקודה.

ראיתי כמה פרקים של "מחוברים פלוס". סדרה שמתעדת ואולי גם יוצרת – על מנת לתעד – לא מעט סבל. איש אחד אומר שם לאשתו המבואסת, שהיא לא יכולה להיות במצב רוח הזה, כי כשהוא הכיר אותה הוא התאהב בהיותה אופטימית וזורחת; "אם תשתני, מה יהיה עליי?!" אני חושבת על אחד שרק רצה שאשתנה כדי שלא אהיה מה שהייתי בכל רגע בו מי שהייתי לא תאם את הצורך או הפנטזיה שלו, זה ממש לא שונה ממי שמבקש מבת הזוג שלו לא להשתנות כי שינוי, כלומר החיים, מאיימים עליו. אני חושבת על אחר ששמח בהיותי מי שאני ובחופש שהיה לשנינו זו בנוכחותו של זה. ועל הקושי שלי לקבל את זה שחלק מהחופש הזה הוא לחיות חיים נפרדים, רחוקים, לקבל את זה שזו היתה דרכם של החיים לקרות בנקודת זמן מסוימת.

.

התכונה הכי מדהימה של סבתא שלי הייתה היכולת שלה להסתגל לשינויים. אני מסתכלת קדימה אל מעבר דירה או שינוי בעבודה וזה נראה לי הרה גורל. במחשבה שטחית ביותר אני יכולה לספור חמש פעמים לאורך חייה שסבתא שלי נתלשה מחיים מסוג אחד למציאות אחרת, חלקן באלימות, חלקן מבחירה, ובכל מקרה היו אלה שינויים קיצוניים שהיא יכלה להם וידעה להפיק מהם את הטוב. הבודהה היה אומר שהיא רדתה את הדבש.

המוות מלמד אותנו, שוב, שטעינו. טעינו לחשוב שהיא תהיה כאן תמיד, כלומר ברגע הבא, וברגע הבא. וחשבנו שאנחנו נהיה כאן תמיד, כלומר ברגע הבא, ובכל אלה שיבואו אחריו. כל כך היינו בטוחים בזה שאפילו לא הקדשנו לזה מחשבה.

ולכן התרגול הכי חשוב של הבודהיזם הוא זה הקשור במוות. לזכור שיש מוות ושהדבר היחיד שאיננו יודעים עליו זה מתי הוא יגיע אלינו או אל כל אחד מאהובינו. לזכור גם כשאנחנו יודעים שהוא מתקרב כי המצב הרפואי והגיל לא משאירים אפשרות אחרת, להיות נוכחים במקום שבו אנו נמצאים ועם כמה שיותר אהבה – ככל יכולתנו.

אני יודעת מה זאת אהבה

"איך הסבתא שלי היתה אומרת לי….ריינה קרידה, תגידי, תגידי לו שאת אוהבת אותו. כי מחר יכול לבוא אוטומוביל גדול ולדרוס אותו ואת תישארי עם זה בלב.
מן סבתא שכזו היתה לי"

את המשפטים המקסימים האלה קראתי היום בפייסבוק וכתבה אותם מישהי שאני לא מכירה (ועכשיו אני לא מוצאת את זה. דווקא רציתי להודיע לה שהשתמשתי במילים שלה).

גם סבתא שלי קראה לי קירידה, וליתר דיוק "קירידה מיה" שמשמעותו "יקרה שלי", וגם סבתא שלי הבינה דבר או שניים באהבה, כך גיליתי.

זה שהיא ידעה לאהוב אותנו, המשפחה, זה היה ברור, ומכיוון שאת סבא שלי לא זכיתי להכיר, לא היה לי מושג ממשי על האהבה שלהם, מלבד מסיפורים ששמעתי, אבל הם לא היו חזקים כמו משפט אחד ששמעתי מסבתא עצמה. זה היה כשהיא כבר לא היתה במיטבה, אולי כבר על כסא גלגלים, לא יכלה כבר לדאוג לעצמה לאוכל ומקלחת ובטח לא לסידור וניהול הבית שעד לא הרבה קודם היא החזיקה ללא היסוס. אחי ואני ישבנו לידה באיזה צהריים והוא שאל אותה אם היא אהבה את סבא.

"זו לא היתה אהבה", אמרה סבתא ואני חושבת שהפסקתי לרגע לנשום, ואז היא המשיכה ואמרה, "זה היה טירוף. הצעירים של היום חושבים שהם יודעים מה זו אהבה…"

ומהמילים האלה היה כל כך ברור שזו היתה אהבה, אהבה גדולה ואני לא בטוחה בכלל לגבי הטירוף שיש באהבה כזו. אהבה שכנראה נתנה להם את הכוח לעמוד ביחד בהרבה תלאות של הימים שבהם הם חיו, של מלחמות עולם ומלחמות מקומיות, של חוסר ודאות וקושי כלכלי ומוות של קרובים אהובים.

אבל כשמסתכלים על התמונות שלהם, רואים זוג יפה. עם אהבה גדולה.

הצעירים של היום חושבים שהם יודעים.

ככל שאני גדלה אני מגלה שאני לא יודעת המון דברים, ושזה דווקא לא רע, לא לדעת.

.

וכו' וכו' / דליה רביקוביץ

מה זאת אהבה? שאלתי את עדו

והוא זרק בי מבט מצודד

ואמר לי בזעף או בחמלה:

אם את לא יודעת עדיין

כבר לא תדעי לעולם.

ואז אמרתי לו בלי זעף ובלי חמלה

אבל במבט מצודד ומעט משועשע

אני יודעת מה זאת אהבה

בסך הכל רציתי לבדוק את כושר הביטוי שלך

וכושר ההבעה שלך בעברית,

וגם רציתי טיפת זעם וחמלה

כדי לקיים את המתח,

שלא נתחיל לשעמם זה את זו

ולא נריב ואחר כך נתנצל,

זה אוכל אותי,

אני יודעת מה זאת אהבה.

למשל, אני אוהבת אותךָ.

.

זה יפה שהתחלתי לכתוב היום בגלל משהו שקראתי בפייסבוק. כי אתמול בדיוק דיברתי עם חבר על האשליה שבפייסבוק ואולי באינטרנט בכלל. על הפער בין הקלות שבה נעשים 'חברים' ומפסיקים להיות 'חברים', מגיבים למישהו ויוצרים תקשורת וכל זה לעומת המורכבות והקושי שביצירת קשר או ניתוק קשר ממשי ואמיתי בעולם האמיתי.

.אני לפעמים נדהמת וגם נעשית קצת עצובה כשאני רואה אנשים בגיל שלי שמוותרים על אהבה. מוותרים על המורכבות שלה ועל האתגרים שהיא מציבה, על היכולת שלה להרחיב בצורות כל כך מגוונות ומרעישות את החוויה שלנו בעולם.

.לפעמים זה בגלל פחד, אולי תמיד, כי גם ציניות וייאוש ומחשבה שתמיד יהיה משהו אחר יותר טוב בעצם, או שלהפך – אין שום דבר יותר טוב שכדאי להתאמץ בשבילו, ושבכלל מאמץ הוא יותר מדי – כל אלה הם סימנים של פחד, ואולי יותר מזה, של כאב שלא מוכנים להרגיש אותו.

.

לא אהבה אני מבקשת

רק מים רבים

מעל לראשי

שיכבו את האהבה

(דליה רביקוביץ. מתוך: חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה. את השיר המלא  אעלה ביום אחר).

.

לפעמים אנחנו אומרים משהו, דבר יקר ערך ועדין ושברירי כל כך כמו אני אוהבת אותך. אבל עם או בלי אוטומוביל (איזו מילה מקסימה!) זה ממש לא עוזר לנו, וגם לא לאדם השני.

הדבר היחידי שמנחם בסיטואציה הזו, בשבילי לפחות, היא אם אני מרגישה שלא נכנעתי לפחד, שלא התעלמתי ממנו ולא הפכתי אותו למשהו אחר. פחדתי ועדיין אהבתי, פחדתי ואמרתי.

חבל שלא תמיד אני מצליחה להיות עם הפחד ולמרות הפחד.

אני חושבת שהאהבה היא בעצמה מים רבים, היא לא יכולה להיות מכוסה על ידם, אבל יכולה להציף את השגרה בֳּחיים.