ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (3) – מה מייצר dukkha?

מה מייצר dukkha?

ל-dukkha – יש הרבה רמות. זה גס, זה עדין, וזה עדין מאד. זה נמצא בכל מקום, התחושה הזו של חוסר נוחות, וזה לא תמיד ברור. אבל ברגע שמתחילים למדוט ובאמת להתבונן, נראה את זה; זה מחלחל לכל הרמות של הנפש. מדוע? כי בדרך כלל אנו נשלטים על ידי האגו. האגו, שהיא מילה לטינית ל"אני", היא התחושה הזו של אני במרכז של כל דבר, כמו עכביש במרכז רשת שנטווית ללא הפסקה. ואנו רוצים לספק את האני. אך זה כמובן בלתי אפשרי, משום שמראש המובן הזה של אני אוטונומי, יציב, בלתי משתנה, פשוט לא קיים. לא קיים באופן שבו אנו חושבים על זה, וזה כל העניין במדיטציה, לחפש כדי למצוא אותו. ה'אני' הזה כלל אינו מה שאנו חושבים עליו, ומשום שהוא רק פיברוק של הקונספציות המנטליות שלנו, לא נוכל לעולם לספק אותו. זו כל הבעיה: זו רוח רפאים, שמכתיבה את החיים שלנו וכשנחפש אותו, לא נוכל למצוא.

אנו מזהים אותו עם הגוף ולכן מקדישים כל כך הרבה זמן לפנק את הגוף ותשוקותיו. כמו שהזכרתי, האישה שגילתה ש 85% ממחשבותיה עסקו בנוחות הפיזית שלה, היתה המומה, היא בכלל לא חשבה שהיא עסוקה כל כך בעצמה. אבל כשהתבוננה היא ראתה זאת. תמיד יש עיסוק בבגדים שלנו, במקלחת, במיטה שלנו. כמה דיונים מתקיימים על אוכל? ובריאות, הרבה דאגה סביב בריאות. הגוף. אבל הגוף חווה דוקהה מרגע לרגע. לכן הבודהה התחיל מרמה מאד בסיסית. עם כל ההתפתחויות הגדולות, הנוחות הפיזית שלנו ביחס ל- 2500 שנה קודם, אנשים עדיין סובלים, עדיין מתלוננים, עדיין נעשים חולים, עדיין נמצאים במצבים מנטליים קשים מאד. אי אפשר לומר שאנו כחברה שמחים יותר ממה שהיינו לפני 2500 שנה.

הכנסו לרכבת בניו-יורק, בסידני או בכל מקום אחר, והסתכלו על האנשים! אנשים לא מסתכלים זה בזה. נמנעים מקשר עין. הפיות של כולם פונים כלפי מטה. כולם נראים כל כך עייפים, אף אחד לא נראה שמח. אז כלפי חוץ לכולם יש יותר ממספיק ללבוש, לרוב האנשים יש ארונות מלאים בגדים. במערב זה נראה כאילו כולם מתכוננים לא רק לחיים האלה, אלא גם לגלגולים עתידיים; כל כך הרבה בגדים ונעליים! השחקנית הזו שהיו לה יותר מ-100 זוגות נעליים וכולן היו שחורות ונראו אותו דבר. אולי היא חיכתה לאלה שיתאימו בצורה מושלמת? אז לכולם יש יותר ממספיק לאכול, יותר ממספיק נוחות פיזית ועדיין, הם אינם מאושרים. למעשה כולנו יודעים שהבעיות בחברה המודרנית רק גדלות, וזו זעקה לעזרה. כל האלימות, הפשע, הסמים והאלכוהוליזם; זו זעקה לעזרה, בריחה ושחרור מכל המתח הפנימי, הכעס, העצב העמוק והתסכול, תחושת הניכור.

מה שאני מנסה לומר, זה שהאופן בו החברה המודרנית מבטיחה לנו שאם רק נצרוך עוד ועוד נגיע איכשהו לנקודה בה נרגיש שמחים ומסופקים, הוא שקר ענקי. כי זה בלתי אפשרי. הפרסום מזמן לא פונה אל הצרכים שלנו, כיום הוא מכוון לגמרי אל תאוות הבצע שלנו. מוציאים מיליוני דולרים כדי לקדם מוצר שהוא לחלוטין חסר תועלת על מנת לגרום לאנשים להרגיש שאם אין להם אותו, הם איכשהו פחות בני אדם. דוקהה, דוקהה, דוקהה. אנחנו חולים במחלת האגו; האשליה. אנו חולים בכעס, בתאוות בצע, קנאה, ביהירות שלנו ובעכירות שבתודעה ובמוח שלנו ללא הרף. כל הזמן רוצים ורוצים. חשים טינה כשמישהו מקבל את מה שהוא רצה. פחד, היאחזות, ופחד מלאבד. החברה המודרנית מבוססת כל כך על יצירת אוירה חיצונית שבה יהיה לנו נעים ונוח, ואנשים מוציאים כל כך הרבה כסף ונכנסים לחובות לכל החיים כדי שיהיו להם בתים גדולים יותר או דירות מפוארות יותר שמלאות בריהוט וחפצים, ומבלים כל כך הרבה זמן בחשיבה על הדיור החיצוני שלהם כך שיהיה להם נוח וירשימו אחרים. אבל אנו לא חיים בבתים שלנו. האם אנו חיים בגוף שלנו? אנחנו גם מבלים כל כך הרבה זמן בעיסוק בגוף שלנו. אבל אנו גם לא באמת חיים לאורך הרבה זמן בתוך הגוף. התודעה היא המקום בו אנו חיים. משם לא נוכל לברוח לעולם. אפילו בשינה, בחלומות, אנו לוקחים את התודעה אתנו. ומצב התודעה קובע אם יש דוקהה או לא.

כשחייתי במערה הייתי בדרך כלל מאד שמחה. ואנשים תמיד שואלים, למה נשארת שם כל כך הרבה זמן? ואני עונה בכנות: אני זוכרת שלפעמים הייתי יוצאת, עומדת ומביטה אל ההרים ואומרת לעצמי, אם היית יכולה לחיות בכל מקום אחר בעולם, איפה היית רוצה להיות? ולא יכולתי לחשוב על שום מקום אחר שרציתי לחיות בו. המערה הקטנה שלי, על אף החסרונות שלה, היתה מקום מושלם לתרגול. ולאהול עצמה, בהיותה ארץ ה – Dakinis היתה מקום נפלא לתרגול. כשביקרנו שם בשנה שעברה הדבר הראשון שהיכה בי היה כמה קטנה המערה. באותו זמן היא נראתה מושלמת. עכשיו אני מביטה בה וחושבת, אלוהים, באמת חייתי שם 12 שנים? זה קטן, באביב הכל היה מתרטב והיה צריך להוציא החוצה, ובחורף  – שנמשך 6 או 7 חודשים – היה הרבה שלג שצריך לנקות. כך שזו היתה עבודה קשה. כמובן שלא היו מים זורמים, לא חימום מרכזי. אבל הייתי כל כך מאושרת שם. במיוחד ברגע שירד שלג ידעתי שלמשך 8 חודשים לא אראה אף אחד, וכשנמצאים בריטריט זה נהדר. והיתה תחושת ביטחון וברכה מה- Dakinis. אז שמחתי מאד להיות שם. למרות שמבחוץ זה עשוי היה להיראות כאילו בהשוואה כלא או בידוד הם חיי מותרות. פיזית זה היה קשה אבל הלב שלי היה מאושר. מאוחר יותר, כשגרתי עם אימא שלי בדירה מפוארת של איש קנדי עשיר שעבדה אצלו כעוזרת בית, והיה לה הכל, חדר משלה וחדר בשבילי, הכל היה מאד יפה ו-4 טלוויזיות ושטיחי צמר, חימום מרכזי, באזור מאד יקר בלונדון – וכל כך השתעממתי! הגוף שלי הרגיש מאד כבד ומכל דבר שנגעתי בו קיבלתי זרם חשמלי והמוח שלי הרגיש כאילו הוא מלא צמר גפן שחור. וחשבתי לעצמי, בבקשה זכרי את זה בעתיד. ששמחה ואושר אינם תלויים בנסיבות חיצוניות. באמת. זה קשור בצורה בה אדם מתמודד פנימית ומגיב למה שקורה בחוץ. ובבירור, כשחייתי בלונדון לא הגבתי בצורה מיומנת. משום שהייתי אמורה, בצדק, להיות מאושרת גם באמצע לונדון, ולא כך היה. אך חשוב לזכור, כשאנו מתבוננים בחיים שלנו, את הזמנים בהם חשנו שמחה פנימית אמתית. לעתים קרובות לא היה לכך קשר לתנאים הפיזיים, כמו כשפוגשים לאמה גדול ואתם נמעכים ונדחסים עם עוד 10 מיליון איש, אבל אתם מרגישים כזו שמחה. והחיצוני לגמרי לא רלוונטי. כך שראשית עלינו להבין ששמחה וחוסר שמחה תלויים בתודעה. ואם נוכל לאלף את התודעה שלנו כך שתתפקד כהלכה, אז היכן שנהיה ומה שיקרה לנו, נתמודד עם זה. כל המאמץ העצום שמופנה ליצירת נסיבות חיצוניות אינו הנקודה. אין שום פגם בחיים בבית נאה, בקיום מערכות יחסים טובות, בגידול ילדים ועבודה טובה שנהנים ממנה, במיוחד במקצוע שמועיל לאחרים. אבל אם כל זה מתקיים עם תודעה שאיננה נשלטת, איננה מאולפת, אז לא משנה מה יש ברשותנו, זה לא יביא אושר.

אז האמת הנאצלת הראשונה היא שלהוביל את חיינו, בכל תנאים שישנם מחוץ לנו, להוביל אותם במצב של אי ידיעה, של בורות הנשלטת על ידי האגו בלתי נשלט שלנו, כל זה יוביל לדוקהה. משום שכשנקודת המוצא היא שדברים הם קבועים, כל דבר שנאחז בו  – נאבד. כל דבר משתנה מרגע לרגע, כולל הגוף שלנו. ומטבע הדברים, מפרספקטיבה בודהיסטית, עקב גורמים מהעבר שיצרנו בחיים האלה ובחיים קודמים, התוצאות הקרמתיות גם הן מאד משפיעות. לפעמים נראה שאנחנו ברצף של הצלחה ולא משנה מה נעשה, הכל עובד טוב. בפעמים אחרות לא משנה כמה ננסה – דברים פשוט לא עובדים. מפרספקטיבה בודהיסטית, זה נובע מהעובדה שישנם מכשולים או אפשרויות התלויים בתנאים קודמים. ושוב, עלינו פשוט לקבל ולעבוד עם זה. אם דברים לא קורים כפי שאנו רוצים, למה בעצם שכן? ומי אנחנו? זה רק האגו ששולט. וכשאנו מתבוננים בחיינו בכנות ובאמת, נצטרך להבין שלא רק שאנו מביטים בהם מנקודת מבט של אגו תחת אשליה, אנחנו גם רואים רק חלק קטנטן מהתמונה השלמה.

אנו אורגים את השטיח שלנו מרגע לרגע, כמו דגם שממשיך להירקם ללא הרף, אבל אנו רואים רק חלק קטן כל כך בחיים האלה. גם כשדברים לא הולכים טוב, זה לפעמים פשוט כי יש התחלה חדשה. לדוגמא, כשהייתי באיטליה הרגשתי צורך להיכנס שוב לריטריט והתחלתי ליצור תנאים לכך, והחברים שהיו לי שם מאד עזרו. זוג צעיר נתן לי פיסת אדמה על השטח שלהם, חבר אחר שהיה נגר וכל החברים שלו בנו בית ריטריט מקסים מעץ שמישהו הביא, זה היה לגמרי מקסים, באמצע היער על גבעה. מקסים! ואז השכנים הגיעו ואמרו שהאדמה הזו בבעלותם, והסתבר שאם מסתכלים על הרישומים הישנים, רואים שהם צדקו. ביקשנו לקנות את השטח והם סירבו, וכך ביטלנו את כל הרעיון. דברים כאלה קרו שוב ושוב, אני נעשיתי מאד חולה באמצע הריטריט, זה היה די מצחיק. הייתי בבית הזה שבדיוק שופץ, באמצע שום מקום ואמרתי לכל החברים שלי (לא היה לי טלפון) לא להפריע לי למשך חודשיים, אני רוצה להיות לגמרי לבד. אז הבאתי אוכל לחודשיים, זה היה בחורף. הבית היה מאד לח והרדיאטור דלף אז לא יכולתי להשתמש בו. ובוקר אחד כשרציתי לקום, לא יכולתי לזוז. כל הגוף שלי, עמוד השדרה, המותניים, הכל, היה מלא ארטריטיס. כך הייתי, תקועה באמצע שום מקום כשאמרתי לכולם לא להתקרב, בלי טלפון, ולא יכולה לזוז. אז פשוט צחקתי. זה נראה מגוחך. איכשהו זחלתי, אבל הנקודה הייתה שלא הייתי אמורה לעשות ריטריט. דברים כאלה קרו מספר פעמים. אז חשבתי אם אני לא אמורה לעשות ריטריט – מה אני כן אמורה לעשות? החיים שלי נתונים לדהרמה, אם לא לחזור לריטריט – מה כן? אני לא יכולה לבלות את כל החיים בביקורים בגלריות לאמנות וכנסיות באיטליה, מקסימות ככל שיהיו.

אז חזרתי להודו ונפגשתי עם הלאמות והם אמרו: אין לנו מה להציע לנשים במסורת שלנו, אז טוב שהגעת, תתחילי להקים מנזר לנשים. והרגשתי שזה נכון, זה מה שעלי לעשות, להתחיל מנזר. כך נפתח הפרק החדש בחיים שלי שלא הייתי מתחילה אילו היה מתאפשר לי להישאר בריטריט בבית הנחמד והקטן ההוא. מה שאני מנסה לומר זה, שלפעמים יש מכשולים ובעיות בחיים ולא מתאפשר ללכת בדרך מסוימת. מסיבות כלשהן הקארמה לעשייה הזו פשוט לא קיימת וצריך ללכת למקום אחר, גם אם האגו רוצה או יש לו את האג'נדה שלו, אבל האגו לא קיים. אם נוביל את כל חיינו בהתאם למה שאני רוצה לעשות, נגיע לבלגן. כל עוד אנו חיים בתחום הדוקהה. המטרה של לימוד המדיטציה אינה לגרום לאגו שלנו להרגיש טוב יותר. זה דבר שמתעלמים ממנו כיום בהוראת מדיטציה שמיועדת להוריד את לחץ הדם או הסטרס. כמובן שזה טוב ונחמד אבל המטרה היא לא רק להרגיש טוב יותר; המטרה היא להגיע לגמרי מעבר לכל הרעיון הדואליסטי של עצמי ואחרים; לחזור למקור, לבריאה האותנטית שלנו. אז דוקהה נמצאת בכל מקום. גסה, עדינה, או מאד מאד עדינה. כל עוד אנו כאן, מכוונים על ידי תחושת האגו שלנו, יהיה סבל. אולי הוא יהיה ברור, אולי לא, אבל הוא יהיה שם. למה? כי אנחנו בסמסרה וסמסרה מטבעה אינה מספקת. אז אחר הצהריים הזה נדון בגורמי הסבל. אם לא רואים את הגורמים שמתחת הם לא יוסרו. אבל כל העניין של הדרך הבודהיסטית, או לפחות אחת מהנקודות המרכזיות, היא לעקור את הדוקהה שלנו. כי כולנו רוצים להיות שמחים ולאיש מאתנו אין את האושר הנטוע עמוק, המובטח, שלא ניתן להרוס ושאין לו קשר למה שקורה בחוץ. זה שלחלוטין ולגמרי בלתי ניתן להרס, והוא זכותנו מלידה. וכפי שאמרתי בהתחלה, מה שאינטואיטיבית במעמקי התחושות שלנו אנו מרגישים שצריך להיות לנו. אנו תמיד מנסים להשיג את זה אבל מביטים תמיד לכיוון הלא נכון.

כדי להשיג מחדש את הבריאות המנטלית האמתית עלינו למצוא מה הסיבה האמתית לסבל שלנו? אל תיראו מודאגים כל כך! כפי שאמרתי, זו מחלה שלמרות שהגיעה לעומק ונמצאת בכל, ניתנת לריפוי ורופאה לאורך אלפי שנים. לא רק בעולם הבודהיסטי, בכל העולמות הרוחניים ישנם ללא ספק בני אדם שהם לגמרי בריאים במובן הזה. וכל מה שהם עשו זה פשוט לעקור את שורשי סיבות החולי. הם מצאו תרופה והשתמשו בה. והתוצאה היא או שהם לגמרי מטורפים או שהם בריאים לגמרי. לכולנו יש רגעים בהם פתאום הכל מתחבר. בדרך כלל בלי קשר לנסיבות חיצוניות. פתאום יש תחושה פנימית של שמחה, בריאות ותחושת שלמות. אך לעיתים קרובות מה שקורה זה שהאגו נאחז בזה ואומר "וואו, זה נהדר עכשיו, תסתכלו עלי, אני באמת התקדמתי!  אני באמת הופך לאדם רוחני!", וכמובן שאז הכל נעלם. האגו עצמו לא יכול להפוך לרוחני; הוא עשוי לחשוב שהוא רוחני אבל זה כמובן מגוחך. הדרך הרוחנית היא צמצום של האגו, לא העצמתו. 

לחלק 4 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

מודעות פרסומת

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (1) הקדמה

 ניתן כלימוד בעל-פה על ידי ג'טסונמה טנזין פלמו, ביר, הודו, נובמבר,2011

הקדמה: הבודהה

בוקר טוב לכולם. כאשר התבקשתי לציין נושא, חשבתי לחזור לבסיס וללמד על ארבע האמיתות הנאצלות… כמובן שהן נלמדו בפארק הצבאים בסארנת', וכאשר זה הוזכר הרגשתי שיש כאן קשר מאד מבשר טובות.

נתחיל מהתחלה. הבודהה, כפי שאני מניחה שכולכם יודעים, נולד כנסיך בצפון הודו, באזור הגובל כיום עם נפאל. ניתן לו השם סידהרתא גאוטמה, והוא נודע מאוחר יותר כשאקימוני – הקדוש של שבט שאקיה. אביו היה מלך, וכשהבודהה נולד ניתנה נבואה שהוא יגדל להיות מואר במלואו או מלך חשוב מאד. אביו נחרד מהמחשבה שהוא יוותר על המלוכה. הוא היה, ככל הנראה, הילד היחיד במשפחה. אמו, מאהא-מאיה נפטרה כשבוע לאחר לידתו, ודודתו גידלה אותו. המלך נהג על פי המסורת במטרה לשמור את הנסיך מאושר. היו לו שלושה ארמונות לשלוש עונות השנה: החמה, הגשומה והקרה, ורק אנשים יפים וצעירים מאד הורשו לשרת בארמון. מי שהזדקן או חלה נשלח החוצה.

זה מסביר מדוע כשהבודהה גדל הוא חש צורך לצאת מחוץ לגבולות הארמון. וכאשר יצא, הוא ראה איש זקן ולא הבין מה הבעיה אתו. ובכן, הוא זקן, ענה המשרת שלו. והבודהה אמר: זקן? כן, אנו מזדקנים, בכל יום אנו מזדקנים. אתה מתכוון שגם אני אהיה כך? כן, כולנו. ואז הוא ראה איש חולה ושוב היה המום. "כולנו עשויים לחלות?" ואז הוא ראה גופה. והבין שגורל כל היצורים למות. זה היה מאד עוצמתי עבורו. ובפעם האחרונה שיצא החוצה, למזלו הוא ראה סגפן, כמו סאדהו או סוואמי, וזיהה שהאיש הזה חותר להגיע לקיום שמעבר לכל אלה. לאחר מכן הוא עזב את הארמון, את אשתו ואת בנו הקטן, משפחתו והכל, וחי בסגפנות מספר שנים עם חמישה שותפים, ואז זיהה שזו פשוט הקיצוניות השנייה של חיי ההתמכרות שהוא חי קודם. לאחר שכל תלמידיו עזבו אותו הוא ישב תחת עץ הבודהי, ובמשך משמרות הלילה הגיע להארה בהדרגה, במקום שנקרא כיום בוד-גאיה.

אני מזכירה את כל זה מכיוון שלאחר ההארה הוא התבקש ללמד. בהתחלה אמר: לא, התורה שלי מעודנת מדי, אף אחד לא יבין אותה. אחר כך השתכנע שישנם כאלה עם מעט 'אבק בעיניים' שיבינו. הוא הלך לסארנת' והניע את גלגל הדהרמה, כלומר נתן את השיחה הראשונה שלו לחבריו, שותפיו מהעבר. ומה שהוא דיבר עליו היה ארבע האמיתות הנאצלות. הן, למעשה, הבסיס של הדרך הבודהיסטית.

על פי התיאורים המסורתיים של ההארה, במשמרת הראשונה של הלילה עבר הבודהה דרך כל אלפי הלידות הקודמות שלו מהעבר. ובמשמרת השנייה התודעה שלו נפתחה יותר והוא ראה את ההיווצרות והעזיבה של כל היצורים ביקום. במשמרת השלישית הוא הבין את התהוות הגומלין ואת הגורם לזה שאנו, ללא הפסק, ממשיכים להתהוות ולמות ואיך הכל קשור זה בזה. זוהי התהוות מותנית. וכאשר הבין את נקודת היסוד שממנה הכל מתחיל והקשר ליחסי גומלין, הוא ידע שהתעורר. שהבין את המבנה הפנימי המהותי. אבל הוא חש שזה כל כך קשה להבנה, כל כך מנוגד לאופן החשיבה של אנשים באותו זמן – היו אלה ימים של פולחן –  שאף אחד לא יבין כלום, זה יהיה מייגע בכלל לנסות. אבל אז – על פי התיאורים – האלים ברהמה ואינדרה ביקשו שיניע את גלגל הדהרמה למען כל היצורים. אז הוא הלך לסארנת' ושם לימד. לאחר אינספור חיים בחתירה לטבע הבודהה – Buddhahood – הוא סוף סוף הגשים אותו. התודעה שלו נפתחה באופן עצום ורחב. הוא הבין את כל מה שהיה להבין. אז אפשר היה לצפות שכאשר יתחיל לדבר הוא יבחר לדבר על רגעים של אושר עילאי, ריקות וטבע התודעה, כל האיכויות הפנטסטיות שקיימות בתודעה המוארת. אבל מה שהוא בחר לדבר עליו זה דוקהה דוקהה, דוקהה.

DUKKHA – דוקהה

Dukkha היא מילה בסנסקריט שנהוג לתרגם כ'סבל'. (suffering). אבל באופן מסוים זו מילה חזקה מדי. כי בקלות נוכל לומר "אני לא סובל, אני בסדר גמור". Dukkha זה ההפך מ – Sukkha שפירושה שמחה, וגם סוג של קלות (ease). כשהכול בסדר, כשהכל הולך טוב. dukkha היא חוסר קלות. העובדה שהכול לא בדיוק. הכול היה פשוט נפלא אילו רק; עצם זה שתמיד ישנו אילו רק. ישנו חוסר סיפוק ביסוד החיים שלנו, שגורם לכולם לנסות כל כך חזק להגיע אל האושר. ועדיין, עם כל המאמץ הגדול, הזמן, הכסף והמחשבה שאנו מקדישים לכך, אנשים עדיין מרגישים חוסר נוחות פנימית, שמשהו לא לגמרי בסדר, משהו בתוכנו אינו מסופק.

הבודהה פתח בשאלה לגבי מהות הדרך בה אנו חיים. אנו בחוסר נוחות. Dis-ease, disease. הוא תיאר עצמו כרופא. כשהולכים לבית חולים בהודו לעיתים קרובות הרופא יאמר "הו, כן" וייתן איזו תרופה, ואם תשאלו מה האבחנה, לא יסבירו לכם: "פשוט קחו את התרופה הזו!". אבל אנו רוצים לדעת מה המחלה ומה גרם לה. הבודהה לא אמר שאנו חולים מטבע בריאתנו, ביסודנו אנו לגמרי בריאים. אבל בינתיים נפלנו לחוסר בריאות, לאורך הרבה מאד זמן, וישנה תרופה. אלה החדשות הטובות – שישנה דרך להירפא ולהפוך לבריאים מיסודנו.

ואלה ארבע האמיתות הנאצלות:

 1. עוסקת ב-  dukkha – המצב של אי נחת וחוסר סיפוק שקיים בחיים שלנו;

2. עוסקת בסיבה למצב הזה,

3. בעובדה שבאפשרותנו לצאת ממנו למצב של בריאות רוחנית,

ו-4. בדרך לעשות זאת, תיאור מפורט מאד של כיצד להבריא.

הבוקר נעסוק בדוקהה, כי אם אנו חולים, חשוב לזהות שמשהו לא תקין, ללכת לרופא טוב ולרפא את עצמנו. זה הרבה יותר הגיוני מאשר להתכחש ולחשוב שאני לגמרי בסדר.

אני גדלתי ברקע משפחתי מאד נחמד. ניסיתי, אבל אני לא יכולה לחשוב על שום דבר טראומטי שקרה לי כילדה. איבדתי את אבי כשהייתי בת שנתיים אבל אני לא זוכרת אותו, אז הוא מחוץ לתמונה. אימא שלי הייתה מאד כְּשִירה והיה לי אח גדול ממני, ולמרות שהיינו עניים וזה היה מיד אחרי המלחמה, היינו משפחה מאד הרמונית. הייתי אינטליגנטית באופן ממוצע, לא מבריקה במיוחד אבל לא טיפשה ונהניתי מבית הספר שלי, היו לי מורים נחמדים… שום דבר לא היה לא בסדר.

בימים ההם לונדון לא הייתה מקום אלים כפי שהיא היום… נהגנו להשאיר את הדלתות פתוחות. אז כלפי חוץ הייתי מאושרת לחלוטין. ערב אחד בילינו אצל דודי ודודתי, שהיו אנשים מאד נעימים. אמי ואני חיכינו לאוטובוס בדרך הביתה – הייתי בת 13 בערך אז –  ולפתע הבנתי. ראיתי את כל האוטובוסים נוסעים, וכל האנשים יושבים בהם, קוראים, מתבוננים דרך החלון, משוחחים זה עם זה, ישנים, האוטובוסים היו מוארים… וחשבתי: כל האנשים האלה יזדקנו, יחלו, הם ימותו! החיים הם סבל! וזה הכה בי כאן (מכה על בית החזה) וחשבתי שזה כמו לנסוע ברכבת שידוע שעומדת להתרסק אבל לא ידוע מתי. איך אפשר פשוט לשבת ולהסתכל דרך החלון? אני זוכרת את הלב שלי פועם עם ההלם הזה, הזיהוי שכל אדם, אם לא ימות קודם, יזדקן ויחלה ואז ימות; כולנו. ואמרתי לאמי: את יודעת, החיים הם סבל. והיא, שעברה הרבה טראומות בחייה אמרה: יש הרבה דברים קשים אבל גם דברים טובים בחיים. ואני חשבתי: אבל זו לא הנקודה. בבסיס, ישנו המצב הזה, הכל כך לא בטוח. אנו לא יודעים מתי נחלה, מתי נמות. למה אנחנו מבזבזים את הזמן? למרבה חוסר המזל לא פגשתי סדהו במורד הרחוב, הקטע הזה לא קרה… אז זה לקח די הרבה זמן עד שהגעתי לארץ הסאדוהים.

אבל את העניין החשוב תפסתי, וזה ממש הדאיג אותי לאורך זמן. חוסר הביטחון הזה של החיים וזה שאף אחד לא רוצה לזהות שישנה בעיה. כמובן שרוב האנשים בחיינו רוצים להיות מאושרים, ולאנשים יש רעיונות מגוונים על היכן נמצא האושר. אבל בדרך כלל, אנשים חושבים שאושר תלוי בנוחות הגוף. דיברתי לאחרונה עם אנשים שהתחילו להתבונן בתודעה וגילו ש- 80% או 85% מהמחשבות שלהם עסקו בנוחות פיזית, ואת זה הם לא העלו בדעתם קודם; אוכל, בגדים, חום, קור, בריאות. שמירה על הגוף שמח. וחלק מאד קטן מהתודעה עסוק בשמירה על התודעה עצמה בריאה ונינוחה. אנחנו בעלי חיים. כלבים, חתולים וכדומה, על מה הם חושבים? הם חושבים על אוכל, אם לא סורסו הם יחשבו על סקס, הם חושבים על שכיבה בשמש או על התכרבלות במקום חם בחורף, ואתם יודעים שהם שמחים להיות במרכז תשומת הלב אם מתייחסים אליהם בחיבה. וזה חלק מהאינסטינקט החייתי שלהם, כמו כל היצורים הם לא רוצים להיפגע, הם לא רוצים שיהיה להם קר; הם לא רוצים לרעוב יותר ממה שאנחנו רוצים.

בעיניי, אם אנשים עסוקים רק בנוחות פיזית, באוכל טוב, ביחסים מיניים מספקים ובחיים פיזיים נוחים בעולם, אז הכי טוב בשבילם יהיה להיוולד שוב ככלב מחמד באמריקה. אפילו לא צריך לצאת לעבודה, פשוט שב וכשכש בזנב וכולם יאהבו אותך. לא צריך לנהל שיחות שנונות, לא לעבור מבחנים. בדרכם, חיי הכלבים האלה מאד שמחים ומוגנים. בניו יורק נראה שכל חנות שניה היא חנות לבעלי חיים. שימו לב איך בעלי החיים האלה נראים אחרי שיצאו מהחנויות הללו, אני נבוכה בשבילם!

כיום פחות אנשים יולדים ילדים אז יש להם חיות מחמד במקום. והחיות מקבלות פינוק, הן לא משתמשות בסמים ולא מעליבות את ההורים שלהן ומאשימות אותם בכל הבעיות שלהן. אהבה טוטאלית בלתי מותנית. מותנית מאד. אתם צריכים להאכיל אותם. אז השאלה היא היכן נמצא האושר?

איך הבודהה הגדיר דוקהה? הוא הגדיר אותה קודם כל כלידה. עצם העובדה שאנחנו כאן יוצרת בעיות. לידה, הזדקנות, מחלה, מוות. לא לקבל מה שאנחנו רוצים, לקבל את מה שאנחנו לא רוצים. בקצרה: כל הקיום המותנה הוא דוקהה. אנשים עושים הרבה פעולות כדי ליצור תנאים חיצוניים לגמרי, שהם מקווים שיתגשמו ויתנו להם תחושת סיפוק. יש הרבה דגש –  ובמיוחד בחברה המודרנית שלנו – על סיפוק התשוקות שלנו. כמובן שדיבור אל קהל כמוכם שונה מדיבור לקהל בניו יורק. כי כולכם כבר ויתרתם על הרבה כדי להיות כאן. כך שאתם מבינים שרק נוחיות ונוחות חיצוניות לא יובילו לסיפוק הפנימי שהחברה שלנו מבטיחה. אבל עדיין, גם אם זה לא הסיפוק הגס של תשוקות, בתים גדולים יותר, מכוניות גדולות יותר, טלוויזיות וכדומה, עדיין אנו נוטים לאן שאנו מקווים לקבל תחושת סיפוק ועונג. הבעיה היא, כפי שאמר הבודהה, שתשוקה וחמדנות הן כמו מי מלח, ככל שנשתה מהן יותר נהיה צמאים יותר.

לחלק 2 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014