לנשום כדי להיות – תנועה ממרכז הגוף

"משום שאנו נמשכים בו זמנית לשני כיוונים מנוגדים למעלה – אל הרוחני, האידיאלי, ומנגד אל הארצי, החומרי – נוצר בתוכנו מתח תמידי. המקום בו יכולה לקרות אינטגרציה של רצונות ודחפים שונים אלה, ואיזון, הוא ההָארַה" *

פירוש המילה הַארַה הוא "מרכז החיוניות" או המרכז הויטאלי של החיים.
איזור חי, ויטאלי, הוא כזה שיש בו תנועה, פוטנציאל, רצון.

הַארַה – הבטן, המרכז האנרגטי שלנו. ההארה מתפקדת כעוגן ומאפשרת לנו קשר נכון ורצוף עם האדמה הממשית, הקרקע שתחתינו.
כמטפלת שיאצו זה האזור בגופי ובתודעתי ממנו אני מתכוונת לפעול – כמובן במהלך טיפול, ולמעשה – גם בכל רגע אחר.

המשיכה לשני הכיוונים המנוגדים קיימת בתוכנו בכל רגע. יש בנו כוח אחד שמשתוקק להיות נוכח בכל רגע במציאות ולחוות אותה כפי שהיא, וכוח אחר שמנסה להימנע ממנה ובעיקר כאשר היא מפגישה אותנו עם החלקים הפחות נעימים של העולם ושל עצמנו.

.

חלק אחד בי שיודע שעוד תקופת זמן מסוימת יחולו שינויים בחיי, הוא מנסה לקפוץ מעבר לכאן ולעכשיו, לזנק אל העתיד ואל החוויות שמחכות בו, כדי לדעת מה ואיך בדיוק יקרה, כדי לחוות זאת, כביכול, כבר עכשיו. כדי 'לוודא' שזה יקרה באמת.

חלק אחר בי יודע שקפיצה כזו בלתי אפשרית, ומעבר לכך – שההיצמדות שלי למה שאני מדמיינת, רוצה או מקווה שיקרה, (כי הרי אני לא באמת יכולה לדעת), עלולה בעצם, שלא לאפשר את הגשמת הדבר הנכון בזמנו הנכון, לכשיבוא. כי אם לא אהיה נוכחת וקשובה אני עשויה להתנתק ממה שקורה באמת ולפספס את השינויים המתרחשים, שאולי בעקבותיהם יצמח משהו אחר, נכון יותר, מדויק יותר.

החלק הזה יודע שלמעשה אין דרך אחרת להגיע אל העתיד, להגיע באמת, מלבד בנוכחות צעד אחר צעד, בכל רגע שיקרה קודם לכן – למשל, ברגע הזה. וזה. וזה.

.

הַארַה היא קודם כל נשימה. היכולת להיות עם הנשימה, לשים לב אליה, ופשוט לנשום בזמן שכל שאר הדברים, יהיו מה שיהיו, מתרחשים: כשאני אוכלת, זזה, מדברת, מקשיבה, מקווה, מרגישה חוסר סבלנות, מתבאסת ממטלות היומיום, או נהנית ממראה יפה.

תשומת הלב לנשימה מלמדת את האפשרות לחוות יותר מדבר אחד בו זמנית מבלי להזדקק לתגובה מיידית, מבלי לבחור באחד מהם ולהפוך אותו לדומיננטי, לכזה שמבטל את האחרים. ללא מאבק.

.

מה יש בשיאצו ובעצם בכל עבודה של הקשבה לגוף, שיכול ללמד אותנו, המטפל והמטופל, לאפשר את האיזון הזה?

הטיפול עצמו מקיים ומעיר התרחשויות רבות במקביל. זאת בתוך מסגרת שיש בה גבולות ובטחון עבור שני הצדדים. אם בישיבה למדיטציה אנו מנסים להיות ערים לתחושות הגוף, וחוזרים אל הנשימה והגוף בכל פעם שהתודעה בורחת, בטיפול זהו המגע שמחזיר אותנו הביתה.

מגע המטפל במטופל מאפשר בעדינות לשניהם להיות מודעים: זוהי התחושה ברגע זה, במגע הזה.

.

כל כך הרבה תחושות, מחשבות, רגשות וזיכרונות יכולים לעבור בתודעה ובגוף במהלך טיפול. והם מתרחשים בו זמנית עם התחושה של גבולות הגוף, של המגע בו, של היותו מונח על המזרון.

עבור המטפל, העבודה עם הנשימה מאפשרת פעולה שנובעת מתוך הקשבה ושקט. העבודה מההארה מאפשרת למטפל לנוע בנוחות, להישען על המטופל ובעצם על האדמה מבלי לאבד את המרכז, מבלי ליפול.

"כשההַארַה שלנו חזקה, הפעולות שלנו מקורקעות ואנו נשארים מאוזנים, לא משנה איזו מהומה מתקיימת מסביבנו"*

המטופל שומע את נשימותיו של המטפל, הוא חש את קצב התנועה והמגע של המטפל שמותאם לנשימותיו שלו. הוא חש בתנועה שמשתנה ובכל זאת בתוכה יש יציבות וביטחון. השקט יכול להישמר גם כאשר עולה כאב, או אי נוחות ממגע בנקודה רגישה, גם כאשר המטפל והמטופל משוחחים ביניהם.

הנשימה היא הקרקע עליה נח הטיפול, והיא זו המאפשרת לנו לנוח גם בתוך סערות וסתירות היומיום.

.

הציטוטים מתוך:
Wataru Ohashi and Tom Monte, Reading the Body – Ohashi's book of Oriental Diagnosis, Penguin 1991

.

פורסם בטור שלי באתר סינית – רפואה סינית

מודעות פרסומת

הזמנה למדיטציה

זו תקופה עמוסה מאד מאד בחיים שלי, המון עבודה, כלומר- המון עבודות, וגם שיאצו וגם אמנות וכתיבה, וכדרכן של תקופות עמוסות הן מתמלאות עוד ועוד, דבר מביא דבר ואפשרות אחת שנפתחת מביאה עוד אחת אחריה.

.

באופן מוזר בתוך כל התנועה הזו שנעה להרבה כיוונים בו זמנית, יש בי שקט בסיסי, איזו תחושה שהדברים בכל זאת מסתדרים בדיוק במקום.

ולכן שמחתי מאד על האפשרות שניתנה לי לקחת חלק בהנחיית קבוצת מדיטציה שתתקיים מדי יום שישי בשעה 17:30 בסטודיו לוטוס ליוגה, ברחוב אלכסנדר ינאי 3 בתל אביב.

.

מדיטציה היא תרגול של התבוננות במה שמתרחש בגוף ובתודעה.

בבסיס התרגול נמצאת המוכנות לשאול את עצמנו שוב ושוב: "מה קורה עכשיו?"

היכולת המתפתחת לזהות את הדברים ולראותם מבלי להזדקק לשיפוט או פעולה מיידית, מרחיבה את האפשרות לשהות בכל גווני המציאות והאופנים בה אנו חווים אותה – הנעימים והלא-נעימים, ולפגוש אותם בתודעה שקטה ואוהבת, בסקרנות, נחישות ורכות.

כדי לתרגל מדיטציה אין צורך בניסיון או כישרון, רק ברצון ובסבלנות.

מנחות קבוצת הישיבה משתמשות בטכניקת מדיטציית הויפאסנה המתרכזת בנשימה.

ינחו את המפגשים לסירוגין:

יולי כהן

מתרגלת מדיטציית ויפאסאנה משנת 2004 ומשלבת אותה בכל תחום בחייה. יוצרת דוקומנטרית וכותבת בלוג: http://www.notes.co.il/yulie.

אמא לשתי עלמות חן, סתיו גרשטל וסהר גרשטל. לומדת, מלמדת ויוצרת.

בעלת תואר שני באמנות התקשורת.

מאמינה שמדיטציה היא דלת הפתוחה לכולנו. דלת לעולם טוב יותר.

רותי הדר

מתרגלת מדיטצית ויפאסנה ותיקה, חברה רוחנית, מפיקת סיפורי חיים, אימא של נועם, אוהבת אנשים וטבע.

וגם אני -אבל אם הגעתם עד כאן אז אתם כבר קצת מכירים אותי. אז אין צורך להציג אותי, בכל מקרה אתם מאד מוזמנים להגיע.

נ', נשימה (9)

אויר נכנס, אויר יוצא.

זה הכל.

*

לחזור אל הנשימה בכל רגע שאפשר, בכל פעם שהדברים נדמים גדולים מדי, קשים מדי, כאוטיים מדי.

לחזור אליה גם בלי סיבה מיוחדת, פשוט מכיוון שהיא תמיד שם, והיא כמו הקוים שמסמנים את הנתיב על הכביש. כשלא יודעים לאן ומה יש מעבר לעיקול, עדיף להשאר צמודים לנתיב. הדרך כבר תוביל.

ולמעשה זה כל הזמן ככה – אנחנו לא יודעים מה יבוא עוד רגע, אז כדאי לנשום.

*

האיש החכם אמר לי פעם שמי שמקשיב לנשימה שלו, לא יכול לעשות באותו רגע שום דבר רע.

*

הלכתי לישון אבל לא נרדמתי. התהפכתי שוב ושוב וידעתי שאני צריכה לקום מוקדם ובעצם אני עייפה נורא ובראש רצו מליון משפטים וחלקיקיהם, כמו רוח שמטלטלת את הבית מצד לצד.

הצלחתי להיזכר שיש נשימה ושכדאי לחזור אליה ולהרגיש מה קורה באמת, לא בראש שמנסה לנצח את הבלאגן, אלא בבטן, קרוב אל עצמי.

*

אויר נכנס, אויר יוצא, אויר נכנס, אויר יוצא

*

הבנתי שעל השינה אני מוותרת הפעם. שאין ברירה. זה כמו גשר שצריך לחצות ואסור, פשוט אסור להשאר עליו עוד לילה אחד.

*

ואז קרה משהו אחר, והוא התרחש מעצמו:

הרצון שהתחבא בתוך הרעש הגדול התחיל להתגלות, בזהירות, בהיסוס, אבל אי אפשר היה לטעות בו.

*

והתחלתי שיחה חדשה. אחרת.

סיפרתי דברים שלא סיפרתי קודם וידעתי שעכשיו אני עושה את זה רק בשבילי, שהמילים לא יכולות להציל, לשנות, להחזיר שום דבר. שהן אולי אפילו לא יגיעו ליעדן האמיתי.

*

ואז סיפרתי את הכל שוב, אבל הפעם בקול.

*

כל המילים שיצאו מתוך הפה שלי עברו בחדר כמו זמזום של איזה זבוב.

לא השאירו עקבות.

*

אבל עדיין, הייתי צריכה לומר את כולן ולבכות את כל הבכי ההוא. ולא לומר את מה שלא. ולשמור לאחר-כך את הבכי שנשאר.

*

ולנשום.

*