disintegration

מסתבר שעברו 21 שנים מאז שיצא האלבום הנהדר, המושלם, הנוגע-בקרקעית-של הבפנים-של-הלב הזה: disintegration של ה –cure, והוא אפילו יוצא בהוצאה מחודשת.

הייתי בת 15 כשהוא יצא, אני חושבת שהכרתי אותו קצת אחר כך, בגיל 16 או 17 כשהסקרנות וההשכלה המוזיקלית שלי התחילו להתרחב. אולי אז גיליתי שמוזיקה טובה באמת יכולה להשכיח המון צרות ויכולה לנחם כשאי אפשר לשכוח.

כשהייתי בת 17 היה לנו פטיפון  ואני הייתי מקשיבה לתקליט של הקיור בקול רם כשהייתי לבד בבית. הדיסק הראשון שקניתי לי בחיי, ודיסקים היו אז ה-דבר ה-חדש, היה האלבום הבא של הקיור, שנקרא wish והוא מאכזב ביותר, אבל התנחמתי בעטיפה האדומה וניסיתי לחשוב שאני בכל זאת אוהבת אותו. טוב, הייתי בת 17 והיה לי קשה להודות שהדיסק הראשון בחיי הוא טעות ברכישה.

את disintegration על דיסק, קניתי לעצמי יום או יומיים לפני שהתגייסתי. זו היתה אולי הדרך שלי להצהיר, בפני עצמי בעיקר, מה אני רוצה שיישאר חשוב לי בחיים, לפני הכניסה לצבא שבו לא יעניין אף אחד שאני מתרגשת ממוזיקה וממילים, ושהדיסק הזה הוא כל כך עשיר ורך, מנחם וכואב.

מתישהו בהמשך קניתי גם את הדיסק שבו הקיור מבצעים את כל האלבום הזה בהופעה, הוא נקרא Entreat והוא לא משתווה למקור כי מקור יש אחד ולא צריך להשתוות לו.

לחבר הראשון שלי העתקתי פעם את כל המילים של lovesong, הייתי כאמור בת 17 וחשבתי שתמיד אוהב אותו, לא משנה מה יקרה. עכשיו זה מצחיק אותי שהשיר כולל את המילים

You make me feel like I am young again…

ובכלל זה נראה לי מוזר שאני יכולה להגיד על משהו ששייך לחיי הבוגרים שעברו 21 שנים מאז שהוא קרה. חבל שאין לי איזה רישום מסודר של כל מיני רגעים בחיים בהם הקשבתי לאלבום הזה, אני בטוחה שאם הייתי יכולה להציץ אחורנית לרגעים האלה הייתי מקבלת הזדמנות לבקר את עצמי בזמנים חשובים ששכחתי.