The Voice of Another

כשקרין מנדלוביץ שהיא גם חברה, גם אמנית, גם אוצרת, הזמינה אותי להשתתף בתערוכה באוצרותה, בשם המקסים 'פתוח סגור פתוח', מיד פתחתי ב'כן', ומיד אחר כך סגרתי את העניין באיזה מרתף אפלולי, כי היה קיץ וחם ומי בכלל זוכר איך עושים אמנות, ואז פתחה קרין שוב והזכירה שמועד התערוכה מתקרב ולכן הנהנתי, ורק כשהיא ממש שאלה מתי, כלומר באיזה יום ושעה אני באה לצייר על הקיר פתחתי שוב, הצצתי פנימה ומה שראיתי זה לב, הדימוי האנטומי של הלב והעורקים היוצאים ממנו.

בערב שלפני הלכתי לישון וקיוויתי שיפקוד אותי חלום עם בשורה ציורית, אך מכיוון שבדיוק הצטרפתי לסדנת כתיבה שעוסקת בחלומות, כל החלומות בורחים ונשכחים. הבנתי שזה אני והקיר, וזהו.

הצטיידתי בעפרון והלכתי לגלריה, מסביב היו עוד עבודות שנוצרו וניתלו והוזזו וברגים ושיחות וקפה וופלים, כלומר באפלות, כלומר היה נעים, וידידותי, ושמח. ישבתי מול הקיר, הסתכלתי עליו, על החלון שבו, על העבודה שתלויה לפניו ומטילה צל שנראה לי קצת כמו מפרשים של אוניה, וציירתי. זה היה אחד הדברים הכי משמחים, קלילים, וכייפים שעשיתי מזה זמן.

זו היתה תזכורת ממשית בדיוק לדבר שאני תוהה עליו כבר הרבה זמן – לאן הלך הדחף שלי ליצור ולאן אני רוצה לחזור? ואיך והאם בכלל אפשר לחזור כשברור לי שכל כך הרבה דברים שחשבתי על 'אמנות' ועל 'אני' כ'אמנית' היו פשוט צורות שונות ומתוחכמות של סבל?

והנה, יצירה שפשוט מתאפשרת להתרחש, כעשייה של שיתוף ושל שייכות, של חברות ונינוחות עם אנשים אחרים שעוסקים בדיוק בזה: לחיות ולחפש כל הזמן את המקום הכי מדויק ונכון לעמוד בו, להתבונן ממנו, לאהוב.

.

"?Friend, How many conditions are there for the arising of right view"
Friend, there are two conditions for the arising of right view: The voice of another and wise attention. These are the two conditions for the arising of right view."

(Mahavedalla Sutta, The Greater Series of Qustions and Answers, Translated by Bikkhu Nanamoli and Bikkhu Bodhi)

.

.

.

.

.

.

התערוכה 'פתוח סגור פתוח' בגלריה השיתופית בנימין שברח' צ'לנוב 28, תל אביב, פתוחה בימי ד, ו, שבת בשעות 11-14 וביום ה' בין 16-19. עד ה 1.12.

משתתפים:

אבי לוין / אביטל כנעני / אורי לוינסון / אורית חסון ולדר / איתן בוגנים / בני קורי / גוסטבו סגורסקי / גיורא ברגל /  גיל יקובסון / גילית פישר / גלי ו. חכמון / דורון גולן / דינה לוי / זיו בן דב / טוני נבוק / טל גלבוע ארדון / טל שטרן / יפעת בר-לב / מיכל שרייבר / סיון גרוס / עדי סנד / ריימונד שטרן / רני פרדס / רעות פרסטר / שי זילברמן / שלומית ליוור / תמי ברקאי / תמר שפר

מודעות פרסומת

כ', כמו /כתיבה (12)

לפעמים זה נראה לי די מטורף, בן אדם יושב לבד בחדר (זה יכול להיות גם בית קפה הומה, לא משנה, בתוך הכתיבה חייב להיות לבד כלשהו) ומתמסר למילים, לחיפוש המתאימות והמדויקות, להזיז ולשנות את הסדר שלהן, להרגיש שזה בדיוק, או לא, להרגיש שזה רחוק, שזה בנאלי, שזה לא עובר אפילו על יד מה שרצית לומר, או לזכות לפתע בתחושה המדהימה הזאת, כשהמילים מתישבות היטב וברור לך, פשוט ברור שזה טוב. שאסור לגעת. לפחות עד שתרגיש אחרת.

לעיתים קרובות אף אחד אחר לא יקרא את זה, לעיתים אחרות יקראו מעט אנשים, לעיתים רחוקות יווצר איזה קשר בין הקוראים ומה שהם חשו או חשבו, לבין מי שכתב.

*

העניין עם מטאפורות. עם הצורך להגיד על משהו שהוא 'כמו' דבר אחר. אבל לא. הוא לא הדבר האחר. כי כנראה שהעניין המקורי בעצמו לא מספיק כפי שהוא, ורק כשמצמידים אותו למטאפורה, הוא מקבל את עצמו במתנה, על כל יופיו, או כוחו, או מורכבותו, או פשטותו או גם וגם וגם. זה הרגע שבו אומרים 'אה!, נכון, ככה זה!'

*

והרגע הזה שבו המילים שנכתבו מתגלות פתאום כישויות עצמאיות, שנייה אחת לא השגחת והן יצרו קשרים חדשים בינן לבין עצמן, הן מצביעות למקומות שבכלל לא הסתכלת עליהם, הן מבשרות ביחד משהו חדש ואחר, והרעיון שבגללו התחלת לכתוב כבר ממש לא רלוונטי, הוא עשוי להשתנות ולהעלם, וצריך להקשיב לרגע הזה, ולאפשר למילים להגיד מה הן רוצות, לא בהכרח לבצע במדויק, אבל לראות שזו אופציה.

*

רק בגיל 30 הבנתי שאני אדם כותב. כתבתי גם קודם, אבל התייחסתי לזה כמו לאיזה הרגל שהוא רק בשביל עצמי, מקסימום משרת את האמנות הפלסטית או מקשר במכתבים ביני לבין אנשים אחרים, בהכרח קרובים עד מאד. משהו די תועלתני, כמו לנקות את הבית.

*

כשהייתי קטנה כתבתי יומן וזרקתי אותו. הייתי נותנת היום הרבה מאד כדי להניח יד על מה שחשבתי וביטאתי בגיל 11 או 12.

בשנה א' בבצלאל כתבתי טקסט שליווה איזו סדרת צילומים. התלבטתי אז לגבי  מקומי ביחס לצילום ואמרתי למורה שדיברתי איתו, שבסוף בטח אהיה ציירת. כשהוא שאל אם זה מה שאני רוצה אמרתי, 'לא, אני רוצה להיות סופרת'. שכחתי מזה אחר כך, ונהייתי צלמת ואחר כך ציירת, ועכשיו אני לא זה ולא זה (לא בפועל בכל מקרה) וגם לא סופרת. אני כותבת. ובעצם הגעתי למסקנה שזה ממש לא משנה, כי בכל הדרכים הללו אני עושה את אותו דבר, הצילומים שלי היו כמו קטעי טקסט קטנים והטקסטים שלי הם לעיתים קרובות כמו צילומים.

*

והכתיבה בחודש וחצי האחרונים (מי היה מאמין שהזמן הזה פשוט יעבור, למרות שאין שום תקדים לכך שהוא הפסיק רק בגלל שכאב למישהו הלב)

היא עוד מתנה שקיבלתי מעצמי. היא מלווה, היא שומרת, היא פותחת דלתות (וגם חלונות), היא מאווררת, היא מסבירה לי ומסבירה אותי, היא שומרת עליי, מאתגרת אותי, מחָבֶּרֶת קצוות, נותנת פרופורציות, מוציאה אותי לטיולים ומחזירה אותי הביתה.

*

האם יש דבר כזה, השראה?

*

עורב שחור במזג אוויר גשום / סילביה פלאת

על הזלזל הנוקשה שם למעלה

מקמר עורב שחור, רטוב, את גבו,

מחליק ושב ומחליק את נוצותיו בגשם.

איני מצפה לנס

או למקרה

.

שיציתו את המראה

בעיניי, ואיני מחפשת עוד

במזג האויר ההפכפך איזו תכנית,

אלא מניחה לעלים ליפול כמות שהם נופלים,

ללא טקס או אות לבאות.

.

אני מודה שאף כי אני משתוקקת

לעיתים לאיזו תשובה מחוצפת

מן השמיים האילמים, איני רשאית, בעצם, להתלונן:

איזה אור קלוש עשוי

עדין לנגֹהַ

.

משולחן  או מכסא מטבח,

כאילו משתלטת שריפה שמימית

לעיתים על החפצים האטומים ביותר –

ואופפת בהילת קודש הפוגה

שבלעדיה היתה חסרת משמעות

.

בהעניקה נדיבות, כבוד,

אפשר אולי לומר אהבה. מכל מקום עכשיו אני

פוסעת בזהירות (שהרי הדבר יכול להתרחש

אפילו בנוף החרב והמשעמם הזה), ספקנית

אך ערמומית; לא יודעת

.

איזה מלאך יחליט להתלקח

לפתע ליד מרפקי. אני יודעת רק שעורב

המחליק את נוצותיו השחורות יכול לזהור

וכך להשתלט על כל חושַי, למשוך בעָצמה

כלפי מעלה את עפעפי ולהעניק לי

.

הפוגה קלה מִפַּחַד

הניטרליות המוחלטת. אם יתמזל לי המזל,

הרי עקשנית, דרך עונת

עיפות זו, אטליא,

טלאי על גבי טלאי,

.

משמעות כל שהיא. ניסים מתרחשים,

אם ניתן לכנות כך תכסיסי

קרינה פתאומיים אֵלוּ. ההמתנה שבה ומתחילה,

ההמתנה הארוכה למלאך,

לאותה ירידה משמיים, נְדִירַה, מִקרית.

.

סילביה פלאת', תרגום: אורה סגל

הבטחתי ולכן אקיים: האיורים של קרן

הבטחתי לשרון שביקש את המתבקש והמובן מאליו, לראות את האיורים שקיבלתי מקרן תגר ועליהם כתבתי בפוסט הקודם.

אז הנה הם, כמעט כולם:

עכשיו תדעו למה שמחתי כל כך במעטפה החומה ההיא.

הבתים הקטנים הגיעו כל אחד לחוד, והם מזכירים לי חלקים של איזה משחק ילדות שהיה לי, של בתים קטנים מנייר שהיה צריך לקפל ולהדביק כך שיהיו תלת מימדיים.

נכון יפה??

מתנה

תארו לכם שאתם חוזרים הביתה, כמו בכל יום. בכניסה לחדר המדרגות אתם שולחים יד לתיבת הדואר ללא כל ציפייה כי מה שיוצא משם בדרך כלל הם חשבונות. אבל מסתבר ששלפתם מהתיבה מעטפה לא גדולה מנייר חום, שמודבקים עליה ציורים, והשם שלכם כתוב עליה בכתב יד.

מישהו הכין את זה במיוחד בשבילכם!

כמו פעם. בימים שלפני האימייל והפייסבוק. מתנה של ממש.

את המתנה הזו קיבלתי מהמאיירת קרן תגר, שהציעה לשלוח איורים בדואר למי שיבקש, לכבוד הפוסט ה-50 בבלוג שלה. אז ביקשתי!

ואני כל כך שמחה ומתרגשת מהמחווה הנדיבה הזאת.

זו נתינה של דבר מאד אינטימי – הדפסות קטנות של איורים שקרן ציירה ובחרה לשלוח לי – למרות שלא נפגשנו מעולם. והנה עוד רגע שבו מתבקש לברך על האינטרנט הזה, שמחבר בין עולמות ואנשים. ועל האופציה שלא להסתפק בתקשורת דרך מחשב ובלחיצה על כפתור ה"לייק" בפייסבוק. ולבחור לתת מתנה. ולעטוף אותה ולכתוב כתובת וללכת לדואר ולשלוח אותה אליי ולעוד 20 אנשים אחרים.

נכון שזה מדהים?

נדיבות, רוחב לב, נתינה –  הרי זה לגמרי לגמרי דאנא.

"הדאנא היא תנועה בנשמה, באטמוספרה ובקהילה שמרגישה בנוחות, במתיקות ובחוסר לחץ. מודגש שוב ושוב שדאנא היא עזר לראיית העולם במושגים של הוויה ולא של בעלות. ומכיוון שהתנועה הזאת היא הבסיס לתובנות הרוחניות, הדאנא היא עזר ישיר להתעוררות. היא מייצרת אושר ושחרור, בעוד שהנטייה התמידית לרצות יותר, לחוש חוסר נחת עם מה שיש לנו, מייצרת סבל. כפי שאמר פעם הדלאי לאמה: "הרבה יותר נעים לתת לאחרים מאשר לעצמך משום שיש הרבה יותר מהם".

אז תודה רבה, קרן, על כך שמלבד האיורים שיקשטו את הבית שלי ומשמחים אותי מאד, פעלת פעולה מיטיבה בעולם.

אני חושבת  על דרך להמשיך את התנועה הזאת, כשאמצא אותה במדויק אחלוק אותה כאן.