תשליך (8), שנה

בבוקר ההוא, חשבת שאפילו היום לא יצליח לעבור. שהזמן ייתקע כמו הויתור המר שתקוע לך באמצע בית החזה. ידעת להגיע מותשת אל סופי הימים  – ההוא ואלה שהגיעו אחריו, כדי לישון שינה שאין בה מקום לחלומות, ספקות, השערות וויכוחים, שינה מרפאת, מרגיעה ומחזקת כמו כף יד טובה שמונחת על הגב.

.

היום ההוא עבר ואחר כך שבוע (הנה, עבר שבוע – מי היה מאמין, אמרת לאיש החכם), ועוד אחד ועוד, ואחר כך חודש והספירה עברה לחודשים ואחר כך הפסקת לספור והימים עברו והשתנו והצטברו לשנה שלמה.

.

לפני שנה לא יכולת לתאר שכל מה שקורה היום יקרה.

.

פתאום את מוצאת את עצמך בצהריים חמים באמצע רחוב, מביטה בפליאה במישהו שנראה בדיוק כמו – אבל עם קסדה על הראש ואין לך מושג אם זה הוא או לא – שמסתכל בך גם הוא במבט כנראה דומה לשלך – אולי בפחות תימהון – אולי את מדמיינת – את רוצה לשאול אותו אם הוא הוא – אבל לא שואלת – את מחכה שהתשובה תתבהר מעצמה – היא לא.

.

את נזכרת שבעצם התשובה ה"אמיתית" לא משנה.

את נזכרת באיש שלימד אותך: "צילום פורטרט הוא לא עלי ולא עלייך, אלא על החלל שבינינו".

.

.

יום השנה לספק

"…נניח שאדם מחפש ליבת עץ ופונה כה וכה בחיפוש אחריה. הוא מגיע לעץ עצום, ובתוכו ליבה. הוא מתעלם מהליבה עצמה, מהשרף, ומהקליפה הפנימית. הוא חותך את הקליפה החיצונית ולוקח אותה עמו, בחושבו שזוהי הליבה. אדם עם ראיה טובה עשוי לומר: "איש זה אינו מכיר את ליבת העץ, את השרף, את הקליפה הפנימית, את הקליפה החיצונית, את הזרדים או את העלים. לכן, כאשר הוא צריך את ליבת העץ, והוא מחפש אותה, הוא מגיע לעץ ענק בעל ליבה, אולם מתעלם ממנה, מהשרף ומהקליפה הפנימית, ובמקומם חותך את הקליפה החיצונית, ולוקח אותה עמו, בחושבו שזוהי ליבת העץ. מה שלא ביקש האיש לעשות עם ליבת העץ, בקשתו לא תמולא…  ביקהו זה נקרא אדם שלקח את הקליפה החיצונית מהחיים הקדושים ונעצר שם…" *

.

.

מה זאת אהבה?

להיות נוכח: להקשיב לתנועות הלב שלך ושל האדם שמולך, גם כשאתה מיטלטל בין הקירות של עצמך.

.

נוכחות  – הימצאות, מציאות, קיום, השתתפות, לקיחת חלק, היות נוכח, הימצאות באותו מעמד**

.

אבן אחרי אבן הוא השליך על השדה שמסביבו צעדנו.

ומדי פעם עצר כדי להוכיח: בשדה הזה לא צומח שום דבר!

.

לקח לי זמן להודות בתבוסתי.

ויתרתי כשהבנתי שגל האבנים כבר לא הסתיר דבר.

הוא היה המסמן והמסומן גם יחד.

.

.

פעם אחת, אחרונה אולי, יום זיכרון לימי הספק הלבנים, הארוכים. וכדרכם של אלה, נצמד יום הזיכרון שלי ליום עצמאות פנימי.

.

*מתוך הדרשה הגדולה על דימוי ליבת העץ, באתר תובנה

** בבילון

תשליך 4 / הרעיון

הרעיון / מארק סטרנד

.

גם אנחנו רצינו שיהיה לנו

משהו מעבר לעולם שהיכרנו, מעבר לעצמנו,

מעבר לכוחנו לדמיין, אבל למרות זאת משהו

שבתוכו נוכל לראות את עצמנו; והתשוקה הזו

תמיד באה באקראי, באור דועך ובכזה קור

שקרח על פני האגמים בעמק נסדק והתגלגל,

וסופת שלג כיסתה את מעט האדמה שראינו,

ורגעים מן העבר, כשצצו ועלו שוב,

לא נראו כמו שהיו פעם, אלא לבנים כרוחות רפאים,

מהבהבים חלש בנוף שקרי, בין מחיקות חבויות;

ולא היתה אפילו פעם אחת שהרגשנו שאנו קרובים

עד שרוח הלילה אמרה, "למה לעשות את זה,

ביחוד עכשיו? לכו חזרה למקום שאליו אתם שייכים;"

ואז הופיעה שם, עם כל חלונותיה זורחים, קטנה,

רחוקה, מעבר למישור הקפוא – בקתה;

ועמדנו לפניה, נדהמים שהיא שם,

והיינו פוסעים קדימה ופותחים את הדלת,

ונכנסים לתוך הזוהר ומחממים את עצמנו,

אבל היא היתה שלנו על ידי שלא היתה שלנו,

והיא חייבת להישאר ריקה. זה היה הרעיון.

.

.

תרגום: עוזי וייל, מתוך 'שירים'.

איך

איך אפשר להחליט אם יש לקחת ברצינות רגש כלשהו או לנהוג בו כבגחמה חסרת משקל?

.

(פסקל מרסיה, רכבת לילה לליסבון)

.

(פירשתי היום רגש אחד, נקרא לו ג', כמשהו אחר. כתחושת בטן שקראה לי, כך לפחות שמעה האוזן של הלב, ללכת ולעשות משהו, נקרא לו – ה'.

מה שקרה לא היה שום תשובה ל-ג', אולי להפך אפילו, אלא דבר אחר לגמרי, נקרא לו בשמו המלא: ריקנות.

.

אבל כמו שקורה לפעמים, במבצע 1+1, קיבלתי גם דימוי במתנה).

.

אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת את האהבה ההיא, ומניחה אותה לדקה אחת בתוך שמן רותח, כמו ששמים נתח בשר נא, מגיר מים ודם, כדי לסגור אותו.

.

רציתי לחלום עליךָ

חלום מדויק הוא חומר ניקוי, הוא רוח מבעד לחלון,

הוא אצבעות שמניחות את האמת כמו חפץ במרכז השולחן.

לפנות בוקר נעניתי:

הופעתָ פתאום במקום צפוף ורועש

חיבקתי אותך, כפות ידיים על הגב

אף שהפעם.

.

אמרתָ: אני מְחַכֶּה לִנְפִילָה.

ניסיתי לומר שחוץ מאהבה אין לי, ולא לאף אחד אחר

משהו לתת, לך או לכל אדם אחר.

כל זה התרחש במעבר

בין דלת הכניסה לחלל הומה של מסעדה

שעבדתי בה באותו לילה,

השיחה התפתלה סביבנו, ופתאום שמתי לב

שאתה כבר לא עומד על הרצפה

אלא מרחף, מהודק מרְצונךָ בסיכות

ללוח המודעות שמאחוריךָ.

קוסם של שהייה והיעלמות אתה

כבדרך אגב עשית זאת שוב.

ו', ו' החיבור (17)

הוא

היה עסוק במדידת מרחקים וכמויות: קרוב – רחוק – רחוק- קרוב

יותר – פחות – יותר – פחות

מישהו היה צריך להחזיק את ו' החיבור שלנו, אז זו הייתי אני.

בטופס החזרת הציוד היה כתוב: היא שלך, עשי בה מה שתרצי.

ואני

מפרידה אותה ממני לאט לאט

אבל יש רגעים

כשאני עוברת על יד געגוע

ה-ו' שולחת זרועות ונאחזת בו חזק

כמו דוב קואלה טיפש בעץ עירום מֵעָלִים.

.

.

ת', תהום (1)

התהום אינה חוצה אותנו,

התהום מקיפה אותנו.

(ויסלבה שימבורסקה)

*

פעם חשבתי שבשביל אהבה חייבים תהום. נניח כמו בתלמה ולואיז, עם דרמה, עם אין-ברירה, עם קפיצה אמיצה – פחדנית כזאת, עם כל מה שיש, עם סוף, עם מוות.

היום אני חושבת שיש תהום בכל מקרה, כל הזמן, לכל אחד.

אולי אפילו לא 'לכל אחד' כי היא לא שייכת לאף אחד גם אם היא נוצרה מהפחדים וההתנסויות והפנטזיות והתשוקות הכי פרטיים.

היא נמצאת שם. לפעמים משתרכת מאחורינו כמו צל, כמו משהו ששכחנו, כמו משהו שעוד לא העזנו להיזכר בו. ולפעמים לפנינו כמו אזהרה, כמו הבטחה, כמו משהו שעוד ניזכר בו.

אם יש לנו מזל, אם היינו אמיצים מספיק, אם אנחנו אמיצים מספיק ברגע הזה, אנחנו מכירים בה, מכירים אותה.

יודעים איפה היא אורבת. נזהרים מלהניח את הרגל איפה שפעם היינו מניחים בתמימות מעושה כאילו לא ברור לאן היא תוביל. ומכירים גם במוגבלות שלה. בכך שהיא רק חלק  מכלל האפשרויות שאפשר לבחור ביניהן. גם עכשיו. בשנייה הזו ממש.

*

לא חייבים לרוץ אל תוך התהום כדי לאהוב ולא להסתובב סביבה ולהניף רגל אחת באויר.

אפשר להכיר בה ולפסוע צעד צעד אחורנית

בעיניים פקוחות

שרואות גם את כל מה שמסביבה, כל מה שמאפשר את קיומה, הרי בלי הרים וצוקים ומישורים לא היתה יכולה להיות תהום.

*

יש תהום והיא

נפערת

*

רק עכשיו שמת לב?

*

אני לא יכולה לתפוס מרחק

המרחק הוא זה שתופס אותי

*

*

היום התחלתי כאן פרוייקט חדש, בהשראת חברתי מיכל, כל יום אני אכתוב רשומה אחת, שתתחיל ממילה אחת, לפי סדר הא'-ב', אבל מהסוף להתחלה, כי כמו ששמתם לב, זה די רלוונטי בשבילי כרגע, התנועה של מסוף להתחלה.

*