אני יוצאת מהתחנה בפתנה, כבר ערב, ואני עייפה. ישבתי יותר מדי שעות בתוך רכבת שלא זזה. אני צועדת מהר, בלי להסתכל לצדדים על הרציף העמוס המונים ישנים, יושבים, צועדים, סוחבים, אוכלים, שותים ובוהים, אל משרדו של מנהל התחנה. המטרה: להחליף את כרטיס הרכבת שלי לגאיה, זו שפספסתי ב-12 שעות, בכרטיס חדש. תנוחתו של האיש במשרד מבהירה מיד שגם אם יש לו תפקיד כלשהו בתחנה הזו הוא לא מתכוון לעזור לי בשום צורה. אני מוותרת על שירותי הרכבת לערב זה ומחליטה לנסוע במונית לבוד גאיה. בתחנת המוניות שלמרבה השמחה צמודה לבוטקה של משטרת התנועה, ולרגע אחד קצר זה נוסך בי איזושהי תחושת אמון, מעיפים בי מבט ואומרים 3000 רופי. אחרי משא ומתן שמנוהל בו זמנית עם 5 נהגים, מסכימים איתי על 1500 ונוסעים. הנהג לא מדבר אנגלית, הדרך ארוכה, משהו כמו 60 ק"מ כלומר שעתיים וחצי של נסיעה. בוד גאיה כבר סגרה את היום. הנהג לא יודע איפה המנזר התאילנדי, אבל מישהו מראה לנו את הכיוון. עוצרים ליד השער הסגור. הנהג צופר וכלום לא קורה. מסתבר שיש עוד שער. אותו דבר קורה ואני מבינה שיהיה עלי למצוא עכשיו גסט האוס ולהגיע לריטריט רק מחר בבוקר וזו מחשבה בלתי נסבלת. ואז אני רואה שיש עוד שער, עם שלט אמיתי שמורה על המנזר התאילנדי ואפילו תלוי עליו פוסטר עם תמונתו של כריסטופר ופרטי הריטריט.

הנהג שוב צופר בצורה שכל כך לא קשורה לשקט של המקום, אני רוצה להשתיק אותו אבל רוצה גם שבוד גאיה כולה (זה היה לפני שהכרתי את כל הקבצנים שזוחלים על הקרקע להדגים את נכותם בכניסה למקדש) תתרגש לקבל את פניי, הלו, אני כבר יומיים בדרך אלייך ואל בודהה. ערה? ואז מופיע אור מאחורי השער. איש עם פנס מתקרב ושואל איך אפשר לעזור.

הגעתי, סוף סוף, המסע הארוך הסתיים, השומר החביב מחכה שאביא את התרמיל הגדול מהמונית וכשהנהג מתחיל להתמרמר בהינדי על כך שלא נתתי לו בקשיש, (הייתי מספרת לכם איך הוא נהג אבל אמא שלי קוראת את הבלוג. טוב, דמיינו נסיעה עם נהג מונית או אוטובוס ישראלי שחושב שבעצם היו צריכים לשלם לו פי שתיים ממה שסוכם ותכפילו את מאפייני הנהיגה בשער הדולר). השומר סוגר מאחוריי את השער, ואני מרגישה במלואה את משמעות המילה מקלט. הדהרמה היא מקלט והמנזר הוא מחסה והגעתי בשלום למקום שאליו התכוונתי להגיע.

במנזר כולם כבר ישנים. איאן, אוסטרלי מקסים וטוב לב מנהל את הריטריט. הוא לוקח אותי בשקט וביעילות אל החדר בו אשן, מראה לי עם פנס מיטה פנויה והיכן השירותים ושואל אם אני צריכה עוד משהו, ונדבר בבוקר. אני בחדר משותף עם עוד נשים ואין לי מושג כמה ומי ישנות איתי. לפנות בוקר מתעוררת מהגונג שמעיר את כולן. מסתבר שבחדר ישנה גם שלי, שאני מכירה מישראל. כולם כבר בשתיקה, אנחנו מחייכות זו לזו בהפתעה ושמחה, אני פשוט הולכת אחרי כולם לאן שהולכים כי אין לי מושג מה הלו"ז, מה השעה, ואיפה נמצא מה. יש בזה משהו כל כך נעים ומשחרר, בלדעת שהדברים כבר קיימים ושאם רק תעקבי אחריהם בסבלנות, כל מה שאת צריכה לדעת יתגלה בפנייך בעיתו.

תגלית ראשונה לבוקר: הם לא הגזימו בכלל, כל אלה שתיארו לי את הקור הנוראי בבוד גאיה בחורף. הלילה קר מאד ולפנות בוקר אני יוצאת עם מעיל, צעיף וכובע צמר ועדיין קר לי. כל כך קר לי שאת תרגול היוגה אני עושה בחלקו עם מעיל. ואחריו המדיטציה הראשונה. מוצאת מקום פנוי וכריות, בוחנת קלות את הפרצופים הלא מוכרים, ומתיישבת. ערבוביה של רגעי שקט וציפייה ותמונות ותחושות מכל מה שראיתי וחוויתי בדרך, והתסכול והשמחה על זה שהגעתי באיחור, אבל הגעתי. כשמגיע הגונג אני פוקחת עיניים והנה כריסטופר יושב מולי ולמרות שחשבתי שבטח אתחיל לבכות ברגע הזה, אני מחייכת אליו ואחרי שנייה הוא מחייך בחזרה ומשהו בלב שלי מרפה עוד יותר מקודם, כי הנה זוהיתי, קיבלתי את ברכתו, אני כאן.

המקדש התאילנדי, בוד גאיה

אני נוחתת בדלהי בשאננות שמחה, מרגישה ששום דבר לא יכול להשתבש, כי הנה הכל מוכר וקרוב: שדה התעופה, המטרו, שטרות הרופי, הנזירה ששותה קפה ליד היציאה מהשדה. מהר מאד מסתבר שמאז ביקורי האחרון כאן נשרו מזיכרוני המון דברים: הדיס-אינפורמציה שלא ברורה מטרתה, הכאוס, העצבים שכל אלה עשויים לעורר בי, במיוחד כשחם לי. מה שנשאר בזיכרון זה הרבה צ'אי מתוק והאושר, הו, האושר.

אוקיי. ניישר קו עם הכאן והעכשיו: שבת בשמונה בבוקר, אחרי טיסת לילה, אני מבינה שאין לי דרך להגיע עד מחר בצהריים לבוד גאיה, לתחילת הריטריט. אני מסכימה לעסקה חשודה שמציע לי ג'ון החשוד כשלעצמו במשרד הרכבת לתיירים. משלמת יותר מדי כסף כדי להגיע לבוד גאיה באיחור סביר, שיגדל ויהפוך ל-36 שעות אבל לא רק בגלל ג'ון, שאני מאחלת לו שהקארמה תסגור אתו חשבון, אלא בגלל שזו הודו, ילדה, זוהי הודו.

בדרך אני מוצאת את עצמי באגרה, עיר שממש לא בא לי לראות. עשיתי וי על הטאג' מהאל בגיל 21 וזה הספיק. אבל – עכשיו יש לי זמן להעביר שם, אני עם בחור מרומניה שאבא שלו נולד במקום בו נולד אבא שלי. הוא בדרך לקומבה מלה לצלם סרט. איש הביטחון בכניסה לטאג' מעביר את התיק שלי לבודקת מספר שתיים ועושה תנועה שאינה מבשרת טוב לעברי. הוכרזתי כבעלת ציוד מסוכן למורשת ההודית, הכולל מחברת סקיצות וקלמר עם עפרונות צבעוניים. יש לי גם מחברת לכתיבה, כלומר עם דפים שיש עליהם קוים, אותה דוקא מרשים לי להכניס אבל אני מגורשת החוצה אל המלתחה שנמצאת, בהגיון הודי שכזה, במרחק 10 דקות הליכה, לכיוון ההפוך, הרחק מהארמון הנחשק. אני מבקשת להיכנס רק לרגע לחפש את טריאן שאבד לי בגלל הפרדת התורים לנשים וגברים, לומר לו שאני תכף חוזרת. הוא לא ברחבה. שוטר במדים בהירים ורובה / מטאטא מהסוג הנפוץ בהודו ניגש אליי בהליכה נמרצת ומדויקת. הוא קיבל הוראות בווקי טוקי לתפוס אותי והוא נחוש לגמרי לבצע את המשימה. "Madam, come with me!" הוא אומר בסמכותיות ואני עושה לו פרצוף אבל מבינה שאבוד לי. הולכת אתו עד השער, ומשם משולחת אל חדר הלוקרים.

לא מצאתי את טריאן גם כשחזרתי פנימה. אחרי הביקור בטאג' חזרתי לאכול וחיכיתי לו. כל הודי שעובר ליד דלת המסעדה גורם לי להרים את הראש בציפייה. הוא פשוט האדם היחיד שאני מכירה כאן ויכולה לדבר אתו. אחרי זמן ארוך מדי אומר לי המלצר, "he's coming!". דמעות עולות לי לעיניים בהקלה, עד שהוא נכנס ומתיישב איתי הן נעלמות.

בערב, אני מחכה על רציף תחנת הרכבת Tundla, קוראת ספר בישיבה על התרמיל הגדול, וכשיורד הערב נכנסת לחכות ב "ladies waiting room". שרועות שם שתי נשים הודיות מבוגרות, אסופות בתוך הסארי והשאל על ספסל. אני מחכה. נכנסת חולדה. עושה סיבוב. מרחרחת את התיק של האישה שישנה מולי, מרימה שתי רגליים קדמיות קטנות. יוצאת. אחר כך חוזרת עם עוד חולדה חברה. נכנסת חבורה של בנות קוריאניות. הן נוסעות לוראנסי, כולנו ניסע באותה רכבת אבל בקרונות שונים. הפורטר בחולצה ורודה מבריקה בא לקחת אותנו ולהראות לנו את מקומות הישיבה שלנו. הוא חביב ומבהיר לנו שלא ללכת עם אף פורטר אחר. אני סומכת עליו. זה נעים. הרכבת מאחרת בשעה וחצי וכשאנו מגיעים בהליכה מהירה אל הדרגש שלי הוא לא מחכה לטיפ שלי ומצהיר שהתשלום הוא 50 רופי. אני משלמת ומתמקמת.

איתי בתא הקטן ישנה משפחה הודית, אב, אם ונערה. הם לא ממש מדברים אנגלית. אני ישנה מצוין ומתעוררת בבוקר בשמחה כי תכף מגיעים. אבל מסתבר שהרכבת לא נסעה רוב הלילה ולכן יש עיכוב של 6 שעות. הרכבת ממשיכה לעצור יותר מאשר לנסוע ורק בצהריים אני מצליחה להניח לשאלה המנקרת – מתי נגיע? כי זה פשוט בלתי ידוע וממש לא בשליטתי. כשנגיע נגיע. אני קוראת, מסתכלת מהחלון, עצים, שטחים פתוחים, כפרים, משפחות שעובדות בשדה, סארים צבעוניים וצמחים שאני לא מכירה ואופניים וריקשות ופרות, ערים צפופות וילדים יחפים משחקים קריקט, משחק שעוד אלמד בטיול הזה להכיר ואף לחבב, אבל עד אז יש עוד כל כך הרבה זמן.

אין לי שום צורך לאכול במשך כל הנסיעה. הגוף שלי מעכל כל כך הרבה ממילא. התחושות מתחלפות כל הזמן ויש לי שהות להיות ולראות אותן: כמיהה. תסכול. ציפייה. כעס. שמחה. התפעלות. מקשיבה לשיחת דהרמה באוזניות. כותבת ביומן הכתום החדש את מה שמרגיש חשוב: "מיינדפולנס לרגשות ולמצבי תודעה… להבחין בטון הראשוני הרגשי שמתלווה לכל חוויה. התגובה הרגשית לכל צליל, מראה, ריח, טעם, מגע וגם כל מחשבה… ההשתוקקות וההיצמדות לתשוקה כרוכות יחד. זו תנועה של התודעה, שקורית שוב ושוב. צריך לראות אותה בחיי היומיום שלנו… אי אפשר להיות מיינדפול כל הזמן, כל רגע ביום, אבל אפשר לבדוק מה מצב התודעה שלנו, האם אנחנו תקועים בתוך רצון עז? או דחיה עזה? האם המיינד מפוזר או מרוכז, משוחרר או נאחז במשהו".

אני צריכה לרדת בפתנה, בירת ביהאר. למרות שהרכבת נוסעת נראה שפתנה נשארת רחוקה באותה מידה. רק לקראת הירידה מהרכבת נוצרת איזו תחושת פמיליאריות בחלל הקטן שחלקה איתי המשפחה ברכבת. בכל זאת, היינו כאן יחד 24 שעות במקום 12. הבת שלהם סטודנטית בדלהי והיא נותנת לי את מספר הטלפון שלה שאבוא לבקר אותה כשאגיע לשם. אנחנו נפרדים בחיוכים.

מסתבר שפתנה כן קיימת. אני יורדת במהירות אל הרציף המלא אנשים נשים זקנים טף ואינספור צורות שונות ומשונות של מטען, אני יודעת שמסתכלים עלי, זרה בתחנת רכבת בעיר שאין לה מה להציע לתיירת שכמותי, צועדת בלי להסתכל לצדדים יותר ממה שצריך, ויוצאת מהתחנה.

"יום ראשון בבוקר. אתמול בערב, לפני השינה, מצאתי את עצמי פתאום כורעת באמצע החדר הגדול הזה על המחצלת הבהירה, בין כסאות הברזל. בלי שהתכוונתי לכך. משהו חזק ממני הוריד אותי על ברכיי. לפני זמן מה אמרתי לעצמי: אני צריכה להתאמן בכריעה. אני עדיין מתביישת לעשות את המחווה הזאת, שהיא לא פחות אינטימית ממחוות האהבה, שרק משורר יכול לדבר עליהן".*

.

מקלוד גנג', הודו, אפריל 2013.

בבוקר הלכתי את הקורה** ואחר כך שתיתי צ'אי על הספסל, מול השער האחורי של המקדש. משני צדדי ישבו שתי זקנות טיבטיות. פתאום נזכרתי בקטע שתרגמתי מהשיחה של טנזין פלמו. היא נפגשה עם אדם מערבי שגסס מסרטן, ולמרות שהמצב היה ברור גם לו עצמו, כולם נמנעו מלדבר על כך, המשפחה שלו לגמרי התכחשה למצב. ההורים שלו ישבו בבית החולים, בכו וחזרו ואמרו, איך זה קורה לנו, למה זה קורה לנו.

טנזין פלמו לקחה אותם לחלון שמשקיף אל רחוב הומה ושאלה, נראה לכם שיש מישהו ברחוב הזה שלא איבד אדם קרוב? זה לא רק קורה לכם. זה קורה. כל הזמן. תפרדו מהבן שלכם, הוא עומד לעזוב והוא צריך שתאפשרו לו ללכת באהבה.

ואז חשתי את הכובד בלב, שמקורו בחוסר הביטחון אם אני ורובין הוד ניפגש שוב. והמחשבות שמתעקשות לעשות מזה סיפור של הצלחה או כישלון למרות שברור לי שאין שום קשר בין המושגים האלה לבין אהבה. ובעצם, כל מי שסביבי, כל בני האדם אהבו, נעזבו, נפרדו, התגעגעו, התאבלו. ולרגע זה מילא אותי בתחושת שייכות, שכולנו יחד בעניין הזה, כמו מין משימה שהוטלה על כולנו יחד.

ומשהו בי הרגיש כל כך מלא, אפילו שמח, והסתכלתי על הנשים שלצידי. הן וכל שאר הטיבטים שגרים פה, ברחו מהבתים שלהם, מזמן או לאחרונה. נשים וגברים וילדים וקשישים, שמתישהו, במשך שבועות או חודשים, חצו ברגל את כל ההימלאיה בפחד, קור ורעב. איבדו בדרך אנשים יקרים להם, והשאירו מאחור משפחות שלמות, אהבות חברים ושכנים, בעלי חיים וזיכרונות ובתים ושדות, שקרוב לוודאי לא יראו שוב לעולם, ולא יוכלו אפילו לדבר או לכתוב להם ולשאול מה שלומם. ועכשיו הם כאן, ואפילו מחייכים לא מעט, למרות שכל זה נמצא בלב שלהם, ולא יישכח.

.

ואז נכנסתי למקדש להשתחוות. אישה טיבטית חייכה אליי והצביעה על המקום בו מונחים המזרונים, היא חשבה שאני לא יודעת היכן הם. ואחרי שהיא הלכה הגיע ילד קטן ששיחק קודם בכדור עם אחיו, בזמן שאמא שלהם התפללה. הוא הביא מזרן קטן והתחיל להשתחוות לידי, ואפילו החזיר לי חיוך. וזה מילא אותי שמחה פשוטה כזו. ותודה.

.

.

* אתי הילסום, מתוך היומן 'השמיים שבתוכי', 1941-43. הוצאת כתר

** קורה – הקפָה של מקדש, סטופה או מקום מקודש אחר בבודהיזם הטיבטי.

"כל שלב של התנסות, כל שלב בחיים, הוא חוויה של ברדו.

ברדו היא מילה טיבטית. בר משמעו "בין לבין" או, ניתן לומר, "שטח הפקר", ו-דו הוא כמו מגדל או אי בתוך שטח ההפקר הזה. כמו נהר זורם שאינו שייך לגדה הזו ולא לגדה האחרת, אבל באמצע, בין לבין, ישנו אי קטן.

… ככלל, כל חוויות הבארדו הינן מצבים בהם אנו מתגלים מתוך העבר ועדיין לא ניסחנו את העתיד, אולם באופן מוזר מספיק, אנחנו נמצאים היכן שהוא.

אנו עומדים על קרקע כלשהי, קרקע מאד מסתורית. איש אינו יודע כיצד קרה שהגענו לשם"*.

.

(* Chogyam Thrungpa, "Transcending Madness, The Experience of the Six Bbardos, Shambala publishing, 1999. תרגום שלי )

יש תקופות כאלה, הדבר היחיד שברור זה שמשהו קורה. מה? מה זה שקורה וקורה אבל לא מגלה את עצמו עדיין?

משהו ממתין. ונע. וממתין. ונע. מבקש ממך רק סבלנות. רק לא להפריע לו לקרות.

משהו אחר מנסה לנדנד לו: ברל'ה ברל'ה צא החוצה. תן לנו מילה, תבנית, הגדרה. שנוכל לענות בבהירות כששואלים: מה שלומך, מה המצב, מה קורה.

זה לא הגעגוע למסע שנגמר, זה המסע שעודנו קורה. היה רגע כזה היום, או אתמול? בתוך אוטובוס באמצע תל אביב. המבט משוטט מבעד לחלון בעיר שהיתה בית כל כך הרבה שנים ועכשיו היא סוג אחר של מקום להיות בו. מוכר, נינוח עדיין, אבל עכשיו את תיירת בה. מתבוננת בה. פתאום היתה תחושה ברורה: שהכל טיול, שהכל מסע. החיים  מתחילים ברגע הזה! הרגשת פתאום. ואם כך אז גם בזה, שבא אחריו, שבעצם לא היה טוב או רע או נוצץ או מאמלל או שגרתי יותר או פחות מזה שקדם לו.

עכשיו.

.

זה קרה שם כל כך הרבה פעמים.

ביום אחד של מחשבות מתנגשות: לנסוע לקשמיר או לצאת לטרק? להצפין או לנסוע מזרחה? כי אם קשמיר אז עכשיו את צריכה לקחת את כל הדברים שלך ולומר שלום לכל המשפחה שעוטפת אותך בכפר ולשקט שאת לא שבעה ממנו – ואם לא – אז לא – אבל צריך להחליט!

הראש מנסה להחליט החלטות ולהעדיף העדפות, והרגליים פשוט צועדות בכיוון ההפוך: יורדות את כל הדרך לתחנה ועולות במדרגות האוטובוס ומתיישבות, ונוסעות למקום אחר שבו יש חג היום.

כל כך הרבה חשבונות ומחשבות, ואני עולה לגג של המקדש בעזרת מדרגות – או שזה היה סולם – ומתבוננת בשלביו, עץ ישן וחסר הדר ומזכירה לעצמי: שזה, הסולם הזה, והרגע הזה, והנעליים המאובקות שדורכות על השלבים הלא מהוקצעים ומטפסות למעלה, זה בדיוק הטיול.

ובדרך למטה עוצרת לקנות מים ויש תור בקיוסק הקטן כי כל הנערות והנערים הלאדקים קונים חטיף צ'יפס בטעם India's Spicy Massala.

מבקשת מהבחור הזר שלידי שיקנה לי מים כי הוא כבר כמעט מצליח לתפוס את תשומת ליבו של המוכר. ואחר כך אנחנו יושבים על המדרגה שלפני הדלפק ומדברים שיחה מקסימה. ואחרי יומיים, בגינה שבכפר, קוראים פתאום בשמי וזה הוא, וזה כל כך נעים ששוב מגיע למקום שהפך ברגע אחד לבית שלי, עוד מישהו שבא פשוט כי הזמנתי אותו לשם. הביתה.

אז איפה הוא, כל הזמן הזה שהיה? איפה החופש שאין דומה לו, זה של הלב שנפתח? הנה, הוא כאן, ממש עכשיו, ברגע הזה שכולו תקתוקי מקלדת ודמעות בורקות בעיניים, ותמונות שבאות והולכות כל הזמן, כל יום יש איזה רגע כזה: תמונה מלאדק, רגע מנסיעה, מילה, פרצוף, זיכרון, תחושה,  סיטואציה, קול, ריח.

ביום השני שלי בלאדק, אחרי שינה שהחזירה אותי לעצמי, ואחרי שהבנתי איפה כדאי לאכול ואיפה לפגוש אנשים, אני יורדת ועולה בשבילים של לֵה ואחר כך מחפשת מקום לשבת בו למדיטציה. אני שוכחת שמרכז "מהאבודהי" סגור לפעילות בימי ראשון, נכנסת ופוגשת את שני הבחורים ההודים שמפעילים את המקום. בטובם הם מרשים לי להשתמש באולם הגדול, רק מבקשים שאכנס בשקט כי אחד המורים מתרגל שם עכשיו יוגה. כדי שלא אפריע לו הם מבקשים שלא אשב במרכז האולם אלא על הבמה.

"you can sit next to buddha", אומר הבחור החביב ואני מחייכת אליו בשמחה גדולה על המשפט הזה, ונכנסת לשבת את המדיטציה הרצופה הכי ארוכה שישבתי אי פעם.

לא עוברת חצי דקה מרגע שהתיישבתי ודמעות עולות ישר לעיניים ויורדות מתוכן בלי שום דבר שיכול או מנסה לעצור אותן. ברקע אני שומעת את הנשימות העמוקות, המודגשות של המורה, ואני יושבת ומקשיבה לנשימה שלי עם דמעות של שקט, של מנוחה, של ההישענות המתוקה אל תוך מה שיש ברגע הזה, הפשוט והבלתי נתפס, בהתרגשות, בהכרת תודה ענקית לכל מי ומה שאפשר לי להגיע, בעיר הקטנה שהיא בעצם לא יותר מכפר, מוקפת בהרים מושלגים, שהטלפונים הניידים מהמערב לא ניתנים בה לשימוש, שהאויר בה דליל, שהכל פורח בה למרות האבק הבלתי נסבל והמשאיות של הצבא ההודי והאופנועים של התיירים המתלהבים, בתוך אולם מקושט, ליד הבודהה, או אולי, כמו שנקרא ספר שנתקלתי בו אחר כך, בְּחֵיקוׁ: In the lap of the buddha.

אני אוהבת לארוז תיק לקראת מסע. אני אוהבת לרדת במדרגות של הבניין ולצאת מהבית עם תיק גדול ולהרגיש לכמה רגעים ברת-מזל יותר מכל מי שעובר מולי ברחוב.

תמיד כשאני מגיעה לעין-דור יש בי שמחה טבעית ופשוטה כזאת. הרבה פעמים התלבטתי לפני שהחלטתי לנסוע לריטריט, גם הפעם, ואפילו קצת פחדתי. אבל אף פעם לא התחרטתי על כך שנסעתי.

כשמגיעים לעין דור פעם בכמה חודשים, רואים בבירור את השינוי שבעיר קשה לראות. בפעם הקודמת הייתי שם בדיוק לפני 3 חודשים, הכל היה ירוק, השיחים הושיטו אלינו פרחים מלוא כל ענף. הפעם השדות צהובים והשיחים שחוחים משהו, רק העץ הענק שבדשא ממשיך להיות ירוק ולנוע ברוח שבכל זאת מגיעה עם רדת הערב.

ביום הראשון ראיתי על שיחי היסמין כמה פרחים וכמה ניצנים סגורים. ביום השני חלקם נפתחו והיום כבר כולם היו פתוחים וכשהלכתי על השביל לידם, לאט לאט, במדיטציה בהליכה, הם שלחו עד אליי את הריח הנהדר הזה. ריח של פרחי יסמין.

ישבתי על הדשא והסתכלתי בלי ממש להסתכל. אבל פתאום, כאילו משהו בעדשה מתחדד, פתאום ראיתי כמה תנועה יש בתוך הדשא הזה, כולו היה מלא נמלים גדולות שנשאו כל מיני חלקיקי ענפים וצמחים, ומרגע שראיתי אותן, זה כבר לא היה אותו דשא.

כשהמורה התחילה את שיחת הדאנה, התחלתי לבכות. בעצם התחלתי קצת קודם, ואז היא התחילה לדבר, וחשבתי שאולי היא תוהה למה הדיבור שלה על נתינה לאנשים אחרים, והסיפור שהיא סיפרה על איש אחד בסקוטלנד שאירח אותה והסיע אותה לפני שנים מבלי לקבל שום תמורה, וכשניסתה להודות לו, הניח את אצבעו על שפתיו ואמר לה: כן, יום אחד את תתני כך למישהו אחר. ונסע. ובכן, למה הסיפור הזה גורם לי להזיל דמעות. ורציתי לומר לה שזה לא הסיפור הזה, אבל בעצם, הבנתי שזה (גם) כן.

שדאנא מדברת על אהבה שאין בה רצון לבעלות. שלאהבה שאני הענקתי או מעניקה למישהו, יש או יהיו פירות בעתיד שאני לא יכולה לדעת מה הם ואולי לא אדע לעולם. למה כשמדובר למשל על כסף, זה נשמע נהדר, אני אתן למורה כסף בתודה על הלימוד שלה והיא תשתמש בו ותעביר אותו למישהו אחר, וזה ממש לא יטריד אותי לרגע למי ולאיזו מטרה, אני סומכת על כך שנתתי מתוך רצון חופשי ושמחה, והרי זו בדיוק מהות הנתינה, להיות חלק ממשהו גדול יותר, שמחבר בין אנשים… ולמה כשמדובר באהבה, הייתי רוצה שהאהבה שלי תישמר ותוחזק עם השם שלי כתוב עליה כמו חפץ ששייך לי.

בדרך מעין-דור לתל אביב יש לפחות 5 סניפי מקדונלד'ס ו-3 בורגר-ראנץ'. כשאני יוצאת מריטריט הרבה פעמים מתחשק לי לאכול איזה ג'אנק, אבל למרבה השמחה זה לא מגיע עד כדי כניסה לאחד מהמקומות הנ"ל. מזל שאחרי 3 ימים של אוכל בריא בשעות קבועות, גם קפה ומשהו מקמח לבן מרגיש כמו התפרעות רצינית.

אני פחות אוהבת לחזור ולעלות את כל המדרגות האלה עם התיק על הגב. ולפתוח אותו ולהחזיר למקום את מברשת השיניים והשמפו, ולשים את הבגדים המלוכלכים בכביסה, ולהיזכר בשגרה שבכל זאת מחכה כאן להמשיך, למרות שמעין-דור היא נראית לפעמים רחוקה וממש בלתי הכרחית.

כבר בדלת אני שומעת את יללות הטרוניה הצפויות והמוכרות, ומרגישה שהחתול שלי הוא אחת התופעות הבודדות בעולם שנוגדות את העקרון הבודהיסטי של הישתנות מתמדת.