מ, מים (10)

הטוב העליון הוא כמו מים

הטובים ומועילים

לאינסוף דברים

ושרויים ללא טענות

בכל המקומות

הייתי אומר שלטאו

יש אופי כמו של מים

שניהם מקבלים כל צורה

ונמצאים

בלי לדרוש לעצמם דבר

גם במקומות

שאין בהם הרבה כבוד *

.

.

מים הוא האלמנט החביב עליי מבין חמשת האלמנטים הסיניים.

הם נחשבים לאלמנט החזק ביותר אך כמו כל דבר ברפואה הסינית מה שהכי חזק עשוי להיות גם הכי חלש – ובעצם הוא גם כזה וגם כזה.

המים מבטאים את ההיבטים העמוקים ביותר של הקיום שלנו, וכשחושבים על כך שרוב הגוף עשוי ממים זה הגיוני לגמרי.

בהיבט הפיזי הם קשורים לכליות ולשלפוחית השתן, בהיבט הרגשי לכוח החיים, ולרצון העמוק ביותר, הרצון לחיות; לפחדים ולהתגברות עליהם.

למים אין צורה משל עצמם (הם פשוט בודהיסטים!), הם מקבלים את צורתו של הכלי בו הם נמצאים, ועם זאת יש להם כוח ועוצמה: מי נהר שנעים לעבר הים, לא יודעים כמה זמן זה ייקח, ובכמה מכשולים יתקלו בדרך. הנחישות והסבלנות מאפשרת להם להמשיך עד שיגיעו ליעדם. מים שנתקלים בסלע עוקפים אותו, ובכך גם משנים ומחליקים אותו, לאט לאט, בתהליך שאיננו ניתן למדידה אבל הוא מתרחש מרגע לרגע ויוצר הבדל משמעותי.

.

הכוח הזה עשוי להיות הרסני (צונאמי?). מים יכולים לקפוא מרוב פחד ולרתוח אם האש חזקה מדי והם לא מצליחים לאזן אותה.

אפשר להסתכל על מים כמטאפורה לרגשות, במיוחד, כאמור, פחד.

.

דרך המים אנחנו יכולים לראות את עצמנו ולשקף לאחרים את עצמם, אבל המים עלולים להפוך לעכורים אם אין בהם תנועה, ואז לא נראה את מה שקורה באמת.

.

יש עוד המון מה לומר על מים. אבל לא עכשיו.

.

.

בשירים של רימונד קארבר יש הרבה מים, נהרות, נחלים, דיג, גשם.

"פתאום אני מוצא שביל חדש אל מפל המים"

או

"היכן שמים נפגשים במים אחרים"

וגם זה: שיר אהבה כל-כך יפה.

.

בשביל טֶס

בחוץ, בנחל, המים מקציפים,

כמו שאומרים כאן. מזג האוויר קשה ואני שמח

שאני לא בחוץ. שמח שדגתי כל היום

במורס-קריק, משליך חכה אדומה אחורה

וקדימה. לא תפסתי כלום. לא נשיכה

אפילו, לא אחת. אבל זה היה בסדר. זה היה מצוין!

איתי בכיס היה האולר של אבא שלך ועקב אחרי

לזמן מה כלב שבעליו קרא לו דיקסי.

לרגעים הרגשתי כל כך מאושר שנאלצתי להפסיק

לדוג. פעם שכבתי על הגדה בעיניים עצומות,

מקשיב לקול שעשו המים,

ולרוח בצמרות העצים. אותה הרוח

שנושבת גם בנחל, אבל גם אחרת.

לזמן מה אפילו הרשיתי לעצמי לדמיין שמתתי –

וזה היה בסדר, לפחות לכמה

רגעים, עד שזה נקלט באמת: מת.

כששכבתי שם בעיניים עצומות,

בדיוק אחרי שדימיינתי איך זה יהיה

אם באמת לא אקום יותר, חשבתי עלייך.

פתחתי את עיני וקמתי מיד על רגלי

וחזרתי להיות שוב מאושר.

אני אסיר תודה לך, את מבינה. רציתי לומר לך. **

.

.

*מתוך ספר הטאו, לאו צה, בתרגום ניסים אמון.

** מתוך שירים, תרגום: עוזי וייל

.

והנה עוד שיר על מים ואהבה

מודעות פרסומת

צלילה

כדי לצלול אל תוך המים יש לעזוב את שפת הבריכה.

כדי לעזוב באמת צריך לגעת.

כף הרגל חייבת ולו לרגע לגעת בקיר, (לא לדחוף, לא להתנגד אליו)

לחוש בו, לחוש את עצמה,

לעבור את כל הדרך בעיניים פקוחות

עד המגע, שתמיד יפתיע, בשפת הבריכה שבצד השני.

פרידה-בית-אש-מים. וקצת ספרות צרפתית

פריס, 6 במרס 1855

גבירתי,

לידיעתי הובא שהואלת לסור אמש שלוש פעמים לביתי.

לא הייתי בבית. ומפאת ההשלכות הבלתי-נעימות שעקשנות כזאת מצדך עתידה לשאת, והחרפה שהיא עלולה להמיט עלייך, הריני מוצא בזאת לנכון להתריע מראש: אף פעם לא אהיה בבית.

בברכת שלום.

ג.פ.

בוקר יום שלישי

(גוסטב פלובר, המכתב האחרון מתוך 'מכתבים ללואיז קולה', תרגום: דורי מנור, הוצאת המעורר 1999)

אף פעם לא אהיה בבית.

נכון שפלובר כותב את המילים האלה כדי לומר: עבורך, אהובתי לשעבר, אינני נגיש יותר. במילה אחת: תתקדמי.

אבל אני חושבת על המילים האלה: אף פעם לא אהיה בבית.

פרידה מאדם אהוב היא סוג של יציאה מהבית. אם אהבה היא סוג של בית ולא משנה איזה, הסיום שלה משליך אותנו החוצה, ושולח אותנו לחפש את הבית מחדש.

זה יכול להיות בית פיזי אבל אני מדברת בעיקר על הבית שבתוכנו.

כבר הזכרתי בעבר את האמרה "Be an Island to Yourself", הצעה בודהיסטית, לאיך להיות בתוך הסערות שמתרחשות כל הזמן בפנים ובחוץ.

כששאלו אותי פעם איך עושים את זה, אמרתי שזה קצת כמו להחזיק משהו יקר ואהוב ועדין. (ובעצם גם מי ששאל אותי הוא בעצמו דבר כזה בשבילי: יקר ואהוב ועדין).

ועכשיו להיות בית לעצמי זה הדבר הכי קשה, כי סוער וכי יש רגעים שזה בלתי נסבל, והכל מתהפך מרגע לרגע, ופתאום קל ומרווח ואחר כך שוב עולה על גדותיו. זאת המשימה, לחזור הביתה בכל רגע שבו זה מתאפשר.

במחשבה של 5 האלמנטים הסיניים, הרגש הוא מים. והוא יכול להיות גם אש. יש הצפה, או סערה או צונאמי, או שריפה, ואולי גם וגם, כמיטב אסונות הטבע, שמכים בכוח גדול. למים יש תנועה חזקה כלפי מטה, אפשר להמשיל אותם לרגשות העכורים ולנטייה לשקוע. ואילו האש היא כוח שעולה למעלה, בוער, שורף ומכלה. בכל מקרה, אש או מים, לשניהם יש אופציה להיטיב, כשהם בפרופורציה נכונה: אש שמחממת אבל לא שורפת, ומים מחיים אבל לא מטביעים.

והבית? הבית עשוי מאדמה,  הוא עצמו אדמה, מגנה, מכילה, אני נזכרת באגדה על שלושת החזרזירים שסגורים בבית מפני הזאב שנושף רוחות עזות, יש סיפור כזה, נכון? או שיצרתי גרסה חדשה לאגדה אחרת..

ועכשיו בכל זאת, ציטוט מהימים שבהם פלובר היה בבית, וכתב ללואיז:

"הו לא, כדי לשאת חן בעיניי אין שום צורך שתקבלי על עצמך את תנאי הנשיות הרגילה… כלום אינך מרגישה שהעבותות הקושרים אותנו נעלים הם מעבותות הבשר, ונבדלים אף מן האהבה שביננו? אל תשחיתי את מה שקיים… ניצמד איפה לנתיבנו אנו, נתיבנו הפרטי והנבדל. – ככל שממעטים רגשותיו של אדם להלוך בעולם, כן תמעט שבריריותו של העולם לדבוק בם.

לזמן לא תהא אחיזה באהבתי, כי אין היא אהבה כפי שצריכה אהבה להיות. אומר לך דבר שוודאי ישמע לך מוזר: אינני סבור שאפשר לומר שאת האהובה שלי. ההגדרה השגרתית הזאת לעולם אינה עולה על דעתי כשאני חושב עלייך.

– יש לך מקום ייחודי בליבי, מקום אשר איש לא שכן בו. בהעדרך, הוא יוותר גלמוד. – ועם כל זה בשרי כרוך אחר בשרך, וכשאני מביט בך עירומה נדמה לי שכל נקבובית בעורי נפערת לנוכח בשרך…

תמיד אתך.

ג. שלך"

יום שבת, אחת אחר חצות, 11 בדצמבר 1852