ילדים יפנים שמחים ועצובים

כבר אמרתי שבא לי להיות יפנית. אמנם יש לי איזו תפיסה על העם היפני כעם די מטורף, בכל זאת, הם המציאו את החרקירי, וכנראה שאכזריות בצורות שונות ומשונות לא חסרה שם לאורך ההיסטוריה.

אבל את הקרדיט צריך לתת להם על כמה מהדברים היותר נפלאים שקיימים – גם שיאצו וגם סושי! לחיות בין ציורים יפניים מסורתיים, לחגוג את פריחת הדובדבן, ללבוש קימונו, לאכול ארוחות יפייפיות שבאות בתוך קופסא ולחיות על מחצלות. כן, אני יודעת שזה שטחי ומתעלם מהרבה בעיות, אבל זה היופי בפנטזיה, וכזו היא השאיפה שלי להיוולד יפנית פעם.

והסרטון הזה שנתקלתי בו (בפייסבוק, שוב..), מראה כיתה ד' ביפן שבה הילדים זוכים באופן שגרתי לחלוק את העולם שלהם עם חבריהם לכיתה באופן אינטימי מאד ומעורר השראה, עם מורה רגיש ותומך – מחברות שבהן הם כותבים מכתבים ומקריאים אותם. כמה פשוט, כמה חכם.

יש אולי משהו בחברה של בודהיזם וזן, שמקל על יצירת סביבה כזו של שיתוף, של סנגהה ממש (קהילה מתרגלת), של אמון והשתתפות והרבה שמחה. של יכולת להכיר בכואב והקשה, במקרה הזה – ילד אחד משתף בחוויות מהמוות של סבתא שלו, ופתאום כל כך הרבה ילדים בכיתה משתתפים ומשתפים בחוויות האובדן שלהם.

היכולת לחוות ולא להתעלם, ולחוש גם את ההקלה והצמיחה והשינוי שמגיעים מתוך השיתוף עצמו ומתוך היכולת להיות חלק מהסנגהה הזו, הם הדבר החשוב בעיניי שהילדים האלה זוכים לו.

.

המורה אירנה. אתם חייבים לראות

זה אולי לא מקרי שישבתי לראות את הסרט הזה-המורה אירנה דוקא היום, היום הראשון של הקיץ, שבו התחלתי, כמו בכל קיץ בשנים האחרונות, ללמד חוג צילום לילדים, ונזכרתי בכל מיני דברים שיכולים לקרות כשנפגשים עם ילדים.

זה סרט על אשה עדינה ומדהימה שהייתם רוצים שתהיה המורה של הילדים שלכם, וגם  שלכם.

אני לא אכתוב הרבה על הסרט כי זה מיותר. פשוט תלחצו על הלינק ותראו אותו. זה ייקח שעה ואתם תשמחו מאד שראיתם. ותהיו גם עצובים.

מי היה מאמין שיש מורה שאומרת כל כך הרבה פעמים את המילה אהבה בתוך כיתת בית ספר.