שאלו אותי מה ששואלים לפעמים כשנפגשים עם הודעה על מוות: האם הייתי קרובה לשמחה-יעל ואמרתי, לא בדיוק, כלומר קצת כן, ומקץ כמה שניות יצאה התשובה הקצרה והחדה: זאת אהבה, נו. עכשיו אני יכולה לומר: במובנים השגורים אולי לא הייתי ממש קרובה, אבל היא לגמרי קרובה אליי. ואני יכולה להוסיף: המובנים השגורים לא מעניינים אותי, כי ככה זה עם אהבה, וכמו שאמר פעם כריסטופר טיטמוס, "Truth is un-boxable, it can not be packaged". ואפשר להחליף את המילה אמת באהבה בהקשר הזה.

בפעם הלפני אחרונה שפגשתי אותה זה היה בבית הסנגהה, הייתי בדרך החוצה, בדלת, ופתאום הופתעתי לראות אותה כאן, בתוך הקבוצה שעמדה להתחיל במדיטציה. חזרתי פנימה לחיבוק עוטף שבתוכו היא אמרה לי, אני אוהבת אותך. וקבענו שאבוא לבקר אבל בימים אחר כך כשניסיתי היא היתה חלשה מדי לביקור או שיחת טלפון.

אתמול חשבתי: חייבת להיות דרך להבין טוב יותר, כלומר לממש טוב יותר את כל מה שהיא לימדה אותנו, את כל מה שהיא ממשה בעצמה באופן שהיא בחרה לחיות.

מאז פטירתה של יעל מלווים אותי שירי התפילה ששרנו במסיבת הפרידה שהיא ערכה ומה ששרנו בלוויה. אני מוצאת את עצמי מזמרת את הרב קוק במדיטציית הבוקר, מזמרת תוך כדי שטיפת כלים ורכיבה על אופניים.

"בן אדם, עלה למעלה עלה,

כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח

כנפי נשרים אדירים

אל תכחש בם

פן יכחשו בך

דרוש אותם, דרוש בן אדם

וימצאו מיד"

בתוך זה אני מודה ליעל ולחברתה מיכל טליה שחיברו אותי עם שירת הנפש הזו, ומתפללת שאדע לממש משהו מההשראה העצומה הזו, מהידיעה הברורה שהחיים תמיד שווים לחיות אותם, כל הזמן ומעבר לתנאים.

ובעניין השיר הזה, אני מבינה מהו לא להתכחש לכנפינו, לפוטנציאל שלנו לאהוב, אבל עדיין תוהה על פירוש "פן יכחשו בך". מהו שיכחש בנו אם לא נכיר בכוחות האלה?

אולי הכוונה היא שאם נשתמש בכוח שלנו באופן שגוי מה שנקבל בחזרה יהיה שגוי ולא יתאים למהות הפנימית שלנו ולאפשרות לממש אותה.

ואולי אם נכחש בם הם יסתתרו מאיתנו או יתחפשו למשהו אחר: לחולשה, לעיוורון, ללב סגור בפני העולם ובפני עצמנו, ואנחנו נאמין שזה כל מה שיש לנו.

אני יודעת שליעל לא היה הרבה עניין שנתעסק בסיפור שלה כסיפור שלה. כמו שאומרים בדהרמה, התודעה שלה היתה big mind  – רחבה, עמוקה ומשוחררת, חופשיה מחישובי רווח והפסד ורואה את התמונה הגדולה, בניגוד ל small mind שעסוקה בעצמה ובמה שחומרי, יחסי וחולף.

זו תודעה שהיא עצמה כנפי רוח – כמו כנפי הציפורים הגדולות שדואות כמעט ללא מאמץ, צופות מלמעלה בעולם אבל לא מפספסות את הציד שלהן, קטן וזריז ככל שיהיה. ובדהרמה משולות החכמה והחמלה לשתי כנפיים שיחד יוצרות שלם, תודעה שרואה את הדברים כפי שהם ולכן מלאה חמלה ויושר.

וכך, בין השאר אמרה יעל במסיבת הפרידה שארגנה כשבוע לפני מותה:
(אני מפרסמת את הדברים מכיוון שהם פורסמו בפייסבוק והופצו על ידי הרבה אנשים שהתרגשו מהאפשרות לקרוא)

"חברים אהובים, חברות אהובות,
אנחנו נפגשים ונפגשות כאן היום למעגל תפילה, וגם למסיבת פרידה – מסיבה של פרידה מהחיים האלה, כפי שאני מכירה אותם, ולתחושתי בימים האחרונים, משהו אחר מתחיל, מסע אחר, שמסלולו יותווה ויתבהר תוך התנועה בתוכו. האפשרות לשבת כאן ולומר לכן את הדברים האלה בשלווה יחסית, בהתבוננות צלולה ומפוכחת, משמחת אותי. עצם ההכרה בדברים כפי שהם ממלאה אותי בכח, כח מסוג שאמנם אינו פיזי אבל הוא ממשי במאוד מאוד, לא פחות ממשי מהחומר אליו אנו מייחסים את רוב תשומת הלב בחיינו. שהתכוננתי לקראת המפגש הזה, התמלאתי בכוחות חיים, שלא הרגשתי את זרימתם בגוף הזה כמעט בכלל בחודש האחרון. כאשר כתבתי את הדברים האלה, כל תאי גופי התמלאו באהבה ובחיים. הכרת תודה עצומה על האופן בו כולכם עוטפים אותי באהבה אין קץ ובנועם התעוררה בי.
האפשרות להיפתח באופן הזה – לתת ולקבל בפשטות ומעבר לכל חשבון אפשרי, האפשרות להיות שרויה באהבה שאין בה אשמה או בושה או גאווה – היא טעם החיים.
אהבה נקייה ולב פתוח – הופכים כל כאב לפחות אישי, פחות מרכזי.
אני אוהבת אתכם, באמת ובתמים. אני שמחה על הזכות לתת ולקבל כל כך הרבה, על חילוף החומרים המיטיב המתקיים עם כל אחד ואחת מכן.
זוהי מסיבת פרידה, לאו דווקא במובן של איזו וודאות ביחס למותי – בהיותנו בני אנוש, מועד מותנו הוא תמיד עלום ושרוי במסתורין.
אני רוצה לתת לשלב האחרון של חיי, למסע המתחיל כעת, את תשומת הלב ואת המרחב הנכונים. אני פוגשת הרבה עצב וכאב, אבל גם הרבה שחרור וסקרנות לקראת הבאות.
מי ייתן וניטיב לאהוב ולקבל – את עצמנו,
ואת האחרים והאחרות שבסביבתנו".

טארה ירוקה, בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה, המוארת בעולם

הייתי כבר ארבעה ימים בעין דור, אבל רק אחרי שנודע לי שסבתא שלי נפטרה ושאחזור הביתה רק במוצאי יום כיפור, התחלתי לראות את השמיים שהיו פרושים מעלינו. יצאתי אל הדשא עם ארוחת הערב ולא יכולתי להתחיל לאכול לפני שהתבוננתי ארוכות בירח שהתקרב למלאותו, בתכלת שטרם חשיכה. המבט שלי נע הלוך ושוב מהצלחת אל הירח, פתאום נקשרו שני העיגולים האלה, הרחוקים כל כך זה מזה, והתחברו בחוט מבטי, בחוט הכרתי. האחד קרוב ומוחשי ומלא במזון, השני רחוק  וריק, ובלתי ניתן לאחיזה, נודע רק דרך מגע חוש הראיה, ובכל זאת מעורר איזה הדהוד של געגוע ושל שמחת היות בעולם.

אם אי אפשר להיות לעזר במקום אחר, אז כנראה שריטריט הוא המקום הכי טוב להיות בו כשמקבלים הודעה על מוות.

הייתי מעדיפה להיות ליד סבתא שלי כשהיא נשמה את נשימותיה האחרונות, אבל זה לא קרה. כנראה שבדיוק קמתי או צחצחתי שיניים כשהיא עזבה, בשעה שש בבוקר של יום שישי, ערב יום כיפור. מותה נודע לי אחרי הצהריים, בסוף שיחת הטלפון עם המשפחה מיהרתי לשיחת דהרמה שבדיוק התחילה. אני לא זוכרת על מה דובר בה, אבל יודעת ששמחתי שנכנסתי לאולם להקשיב לה.

הסבתא השנייה שלי נפטרה גם היא באותה שעה ואותו יום בשבוע, כמעט עשר שנים קודם.

שתיהן עזבו את גופן זמן קצר יחסית לאחר שהועברו מאשפוז בבית חולים למוסד רפואי שאינו בית חולים אבל הוא בטח לא בית. אני חושבת ששתיהן ידעו שמשם לא יוכלו עוד לחזור אל הבית, אל איזושהי שליטה על חייהן. הן הבינו והניחו לחיים לעשות את שלהם כשלפעמים זה אומר להיפרד ולמות.

.

והתרגול הבודהיסטי הוא להניח. להניח לדברים להיות כפי שהם. לראות רגש כרגש, גוף כגוף, מחשבה כמחשבה, פעולה כפעולה.

עוד יש בי פחד וזה רק סימן שאני עדיין בדרך. כמו כולם.

אנשים שלא ישבו אף פעם למדיטציה אומרים דברים כמו "בודהיזם מתעסק בסבל, זה ממש פסימי, למה להגיד שהחיים הם סבל?!" אנשים שמכלילים הכללות מיותרות אומרים דברים כמו המשפט האחרון שכתבתי. ובכך הופכים אחרים ל"אחרים", מקובעים תחת תווית זו או אחרת כדי להדגיש איזו נקודה.

ראיתי כמה פרקים של "מחוברים פלוס". סדרה שמתעדת ואולי גם יוצרת – על מנת לתעד – לא מעט סבל. איש אחד אומר שם לאשתו המבואסת, שהיא לא יכולה להיות במצב רוח הזה, כי כשהוא הכיר אותה הוא התאהב בהיותה אופטימית וזורחת; "אם תשתני, מה יהיה עליי?!" אני חושבת על אחד שרק רצה שאשתנה כדי שלא אהיה מה שהייתי בכל רגע בו מי שהייתי לא תאם את הצורך או הפנטזיה שלו, זה ממש לא שונה ממי שמבקש מבת הזוג שלו לא להשתנות כי שינוי, כלומר החיים, מאיימים עליו. אני חושבת על אחר ששמח בהיותי מי שאני ובחופש שהיה לשנינו זו בנוכחותו של זה. ועל הקושי שלי לקבל את זה שחלק מהחופש הזה הוא לחיות חיים נפרדים, רחוקים, לקבל את זה שזו היתה דרכם של החיים לקרות בנקודת זמן מסוימת.

.

התכונה הכי מדהימה של סבתא שלי הייתה היכולת שלה להסתגל לשינויים. אני מסתכלת קדימה אל מעבר דירה או שינוי בעבודה וזה נראה לי הרה גורל. במחשבה שטחית ביותר אני יכולה לספור חמש פעמים לאורך חייה שסבתא שלי נתלשה מחיים מסוג אחד למציאות אחרת, חלקן באלימות, חלקן מבחירה, ובכל מקרה היו אלה שינויים קיצוניים שהיא יכלה להם וידעה להפיק מהם את הטוב. הבודהה היה אומר שהיא רדתה את הדבש.

המוות מלמד אותנו, שוב, שטעינו. טעינו לחשוב שהיא תהיה כאן תמיד, כלומר ברגע הבא, וברגע הבא. וחשבנו שאנחנו נהיה כאן תמיד, כלומר ברגע הבא, ובכל אלה שיבואו אחריו. כל כך היינו בטוחים בזה שאפילו לא הקדשנו לזה מחשבה.

ולכן התרגול הכי חשוב של הבודהיזם הוא זה הקשור במוות. לזכור שיש מוות ושהדבר היחיד שאיננו יודעים עליו זה מתי הוא יגיע אלינו או אל כל אחד מאהובינו. לזכור גם כשאנחנו יודעים שהוא מתקרב כי המצב הרפואי והגיל לא משאירים אפשרות אחרת, להיות נוכחים במקום שבו אנו נמצאים ועם כמה שיותר אהבה – ככל יכולתנו.

"יום ראשון בבוקר. אתמול בערב, לפני השינה, מצאתי את עצמי פתאום כורעת באמצע החדר הגדול הזה על המחצלת הבהירה, בין כסאות הברזל. בלי שהתכוונתי לכך. משהו חזק ממני הוריד אותי על ברכיי. לפני זמן מה אמרתי לעצמי: אני צריכה להתאמן בכריעה. אני עדיין מתביישת לעשות את המחווה הזאת, שהיא לא פחות אינטימית ממחוות האהבה, שרק משורר יכול לדבר עליהן".*

.

מקלוד גנג', הודו, אפריל 2013.

בבוקר הלכתי את הקורה** ואחר כך שתיתי צ'אי על הספסל, מול השער האחורי של המקדש. משני צדדי ישבו שתי זקנות טיבטיות. פתאום נזכרתי בקטע שתרגמתי מהשיחה של טנזין פלמו. היא נפגשה עם אדם מערבי שגסס מסרטן, ולמרות שהמצב היה ברור גם לו עצמו, כולם נמנעו מלדבר על כך, המשפחה שלו לגמרי התכחשה למצב. ההורים שלו ישבו בבית החולים, בכו וחזרו ואמרו, איך זה קורה לנו, למה זה קורה לנו.

טנזין פלמו לקחה אותם לחלון שמשקיף אל רחוב הומה ושאלה, נראה לכם שיש מישהו ברחוב הזה שלא איבד אדם קרוב? זה לא רק קורה לכם. זה קורה. כל הזמן. תפרדו מהבן שלכם, הוא עומד לעזוב והוא צריך שתאפשרו לו ללכת באהבה.

ואז חשתי את הכובד בלב, שמקורו בחוסר הביטחון אם אני ורובין הוד ניפגש שוב. והמחשבות שמתעקשות לעשות מזה סיפור של הצלחה או כישלון למרות שברור לי שאין שום קשר בין המושגים האלה לבין אהבה. ובעצם, כל מי שסביבי, כל בני האדם אהבו, נעזבו, נפרדו, התגעגעו, התאבלו. ולרגע זה מילא אותי בתחושת שייכות, שכולנו יחד בעניין הזה, כמו מין משימה שהוטלה על כולנו יחד.

ומשהו בי הרגיש כל כך מלא, אפילו שמח, והסתכלתי על הנשים שלצידי. הן וכל שאר הטיבטים שגרים פה, ברחו מהבתים שלהם, מזמן או לאחרונה. נשים וגברים וילדים וקשישים, שמתישהו, במשך שבועות או חודשים, חצו ברגל את כל ההימלאיה בפחד, קור ורעב. איבדו בדרך אנשים יקרים להם, והשאירו מאחור משפחות שלמות, אהבות חברים ושכנים, בעלי חיים וזיכרונות ובתים ושדות, שקרוב לוודאי לא יראו שוב לעולם, ולא יוכלו אפילו לדבר או לכתוב להם ולשאול מה שלומם. ועכשיו הם כאן, ואפילו מחייכים לא מעט, למרות שכל זה נמצא בלב שלהם, ולא יישכח.

.

ואז נכנסתי למקדש להשתחוות. אישה טיבטית חייכה אליי והצביעה על המקום בו מונחים המזרונים, היא חשבה שאני לא יודעת היכן הם. ואחרי שהיא הלכה הגיע ילד קטן ששיחק קודם בכדור עם אחיו, בזמן שאמא שלהם התפללה. הוא הביא מזרן קטן והתחיל להשתחוות לידי, ואפילו החזיר לי חיוך. וזה מילא אותי שמחה פשוטה כזו. ותודה.

.

.

* אתי הילסום, מתוך היומן 'השמיים שבתוכי', 1941-43. הוצאת כתר

** קורה – הקפָה של מקדש, סטופה או מקום מקודש אחר בבודהיזם הטיבטי.

כבר אמרתי שבא לי להיות יפנית. אמנם יש לי איזו תפיסה על העם היפני כעם די מטורף, בכל זאת, הם המציאו את החרקירי, וכנראה שאכזריות בצורות שונות ומשונות לא חסרה שם לאורך ההיסטוריה.

אבל את הקרדיט צריך לתת להם על כמה מהדברים היותר נפלאים שקיימים – גם שיאצו וגם סושי! לחיות בין ציורים יפניים מסורתיים, לחגוג את פריחת הדובדבן, ללבוש קימונו, לאכול ארוחות יפייפיות שבאות בתוך קופסא ולחיות על מחצלות. כן, אני יודעת שזה שטחי ומתעלם מהרבה בעיות, אבל זה היופי בפנטזיה, וכזו היא השאיפה שלי להיוולד יפנית פעם.

והסרטון הזה שנתקלתי בו (בפייסבוק, שוב..), מראה כיתה ד' ביפן שבה הילדים זוכים באופן שגרתי לחלוק את העולם שלהם עם חבריהם לכיתה באופן אינטימי מאד ומעורר השראה, עם מורה רגיש ותומך – מחברות שבהן הם כותבים מכתבים ומקריאים אותם. כמה פשוט, כמה חכם.

יש אולי משהו בחברה של בודהיזם וזן, שמקל על יצירת סביבה כזו של שיתוף, של סנגהה ממש (קהילה מתרגלת), של אמון והשתתפות והרבה שמחה. של יכולת להכיר בכואב והקשה, במקרה הזה – ילד אחד משתף בחוויות מהמוות של סבתא שלו, ופתאום כל כך הרבה ילדים בכיתה משתתפים ומשתפים בחוויות האובדן שלהם.

היכולת לחוות ולא להתעלם, ולחוש גם את ההקלה והצמיחה והשינוי שמגיעים מתוך השיתוף עצמו ומתוך היכולת להיות חלק מהסנגהה הזו, הם הדבר החשוב בעיניי שהילדים האלה זוכים לו.

.