אז איפה הוא, כל הזמן הזה שהיה? איפה החופש שאין דומה לו, זה של הלב שנפתח? הנה, הוא כאן, ממש עכשיו, ברגע הזה שכולו תקתוקי מקלדת ודמעות בורקות בעיניים, ותמונות שבאות והולכות כל הזמן, כל יום יש איזה רגע כזה: תמונה מלאדק, רגע מנסיעה, מילה, פרצוף, זיכרון, תחושה,  סיטואציה, קול, ריח.

ביום השני שלי בלאדק, אחרי שינה שהחזירה אותי לעצמי, ואחרי שהבנתי איפה כדאי לאכול ואיפה לפגוש אנשים, אני יורדת ועולה בשבילים של לֵה ואחר כך מחפשת מקום לשבת בו למדיטציה. אני שוכחת שמרכז "מהאבודהי" סגור לפעילות בימי ראשון, נכנסת ופוגשת את שני הבחורים ההודים שמפעילים את המקום. בטובם הם מרשים לי להשתמש באולם הגדול, רק מבקשים שאכנס בשקט כי אחד המורים מתרגל שם עכשיו יוגה. כדי שלא אפריע לו הם מבקשים שלא אשב במרכז האולם אלא על הבמה.

"you can sit next to buddha", אומר הבחור החביב ואני מחייכת אליו בשמחה גדולה על המשפט הזה, ונכנסת לשבת את המדיטציה הרצופה הכי ארוכה שישבתי אי פעם.

לא עוברת חצי דקה מרגע שהתיישבתי ודמעות עולות ישר לעיניים ויורדות מתוכן בלי שום דבר שיכול או מנסה לעצור אותן. ברקע אני שומעת את הנשימות העמוקות, המודגשות של המורה, ואני יושבת ומקשיבה לנשימה שלי עם דמעות של שקט, של מנוחה, של ההישענות המתוקה אל תוך מה שיש ברגע הזה, הפשוט והבלתי נתפס, בהתרגשות, בהכרת תודה ענקית לכל מי ומה שאפשר לי להגיע, בעיר הקטנה שהיא בעצם לא יותר מכפר, מוקפת בהרים מושלגים, שהטלפונים הניידים מהמערב לא ניתנים בה לשימוש, שהאויר בה דליל, שהכל פורח בה למרות האבק הבלתי נסבל והמשאיות של הצבא ההודי והאופנועים של התיירים המתלהבים, בתוך אולם מקושט, ליד הבודהה, או אולי, כמו שנקרא ספר שנתקלתי בו אחר כך, בְּחֵיקוׁ: In the lap of the buddha.

הרבה אנשים שואלים אותי כשאני אומרת שאני יוצאת לריטריט. התשובה היא כמובן 'כן', ועם זאת, להגדיר ככה ויפאסנה זה בערך כמו להגיד שצמח הוא הפלסטיק או החימר שממנו עשוי העציץ שהוא גדל בתוכו.

השתיקה היא הדבר היחיד שהרבה אנשים יודעים על ויפאסנה. חלקם מקשרים לזה בקלות כל מיני עניינים שליליים או על גבול השלילה, שתקנות כניתוק וניכור, כהימנעות מתקשורת או חוסר יכולת לקיים אותה, כגחמה של מוזרות וניו אייג'יות ובטח יש עוד שאני לא חושבת עליהם כרגע.

עצם הרעיון של שתיקה מפחיד, כל כך הרבה אנשים אומרים מיד: "אני? לא מסוגל לשתוק אפילו יום!". למה לרבים זה נראה כל כך ברור, זו שאלה טובה, מה זה אומר עלי, לכאורה, אם אני אדם שלא מסוגל לשתוק?

אבל השתיקה, ונראה לי שכל מי שהתנסה בריטריט יעיד על כך, היא לחלוטין לא העניין המרכזי וגם לא הקושי המרכזי. השתיקה היא כלי תומך ומאפשר את מה שעבורו מגיעים לריטריט: תירגול מדיטציה. ומכיוון שמדיטציה היא תירגול שזקוק לשקט וריכוז – ואף יותר מכך היא תירגול שיוצר בעצמו שקט וריכוז, תמיכה חשובה בתהליך היא ההורדה למינימום של הגירויים שמציפים אותנו ביומיום בלי הרף ובלי גבול, מושכים את התודעה שלנו ממחשב למחשבה (שכחתי בטעות את ה-ה' אבל גם מחשב נכון בהקשר הזה), מתחושה לתחושה ומתגובה לתגובה.

ולא רק בגלל שרעש מסיט אותנו ומייצר עוד מעצמו כאשר הוא מהדהד בתוכנו, אלא בעיקר בגלל האפשרות והצורך להתבונן במה שמתרחש בנו כל הזמן, לשמוע את הקולות הפנימיים שכל הזמן יש להם מה לומר.

התירגול הזה דורש שנוריד מעצמנו את כל מה שמתלווה לדיבור, את כל מה שהוא הדיבור החוצה, ונישאר עם הדיבור הפנימי, לא כדי לדבר את עצמנו לדעת אלא כדי לדעת ולשמוע מהי באמת החוויה הפנימית שלנו, זו שבגוף וזו שבתודעה. החוויה היא מהממת במובן המקורי של המילה. לגלות כמה מילים, משפטים, חיוויי דעה וביקורת מיותרים, תהיות, תכנונים, חרטות, שיחות מדומיינות ומשוחזרות, שרשראות אסוציאטיביות מפתיעות, תחושות, רגשות ותשוקות פועלים ומפעילים אותנו בכל רגע, והמדיטציה היא האפשרות לראות את זה קורה.

קשה הרבה יותר לראות את כל זה כשנמצאים בתקשורת רגילה עם הסובבים אותנו. כשהצורך והרצון לדווח על מה שקורה ולשתף עוד בטרם התרחש קיים. כשאני טרודה גם אם לא במודע באיך להציג את עצמי ומה חושבים עלי (בין אם זו תחושה נעימה או לא), בתגובה שמתעוררת בתוכי אל מול האחר. כשבדיבור יש נטייה בלתי נשלטת להפרזה והגזמה.

והשקט הזה, שמפחיד כנראה כי אנחנו חיים כל הזמן בתוך רעש שמאפשר לנו מרחק סביר מעצמנו, הוא לא מנוכר ולא מנותק. כלומר – הוא יכול להיות גם כזה, אבל אם אקשיב מספיק טוב אני אראה שאין שום דבר בשקט עצמו שהופך אותו לכזה – מלבד החוויה האישית שלי. שקט הוא לא טוב או רע, הוא רק שקט.

בתחילת הריטריט האחרון שבו הייתי ממש לפני יומיים, הסביר המורה יונתן דומיניץ את העקרונות שכל מתרגל מתחייב להם בזמן הריטריט. אחד מהם הוא: לא לקחת דבר שלא ניתן לך. זה היה מקסים בעיניי כשהוא הרחיב בדוגמאות, מעבר להבנה המתבקשת שלא להשתמש בחפץ של מישהו אחר מבלי לקבל רשות, לכך שגם השקט, כמו החלל המשותף של משתתפי הקורס, שייך לכולם, ולכן יש לכבד אותם ולשים לב שלא לגזול או להשתמש בהם באופן שמפריע לאדם אחר.

החוויה שלי בסוף ריטריט כשמסתיימת השתיקה היא לפעמים גם קצת צער של פרידה. לא בגלל שלא בא לי לדבר אלא כי יש בשתיקה משהו נעים שמאיר את ערכן של המילים ומראה לנו כמה הרבה מהן אנחנו מבזבזים כל הזמן סתם כך בשיחות סתמיות ובהגזמות. ואיך תקשורת יכולה להתרחש לעיתים ובעוצמה לא פחותה גם בלעדיהן. וכמה נעים להיות קרובים לעצמנו, ולהביא, עם ההתמדה בתירגול, את השקט הזה שהופך לאיכות פנימית גם אל החיים ה'רגילים', כשהתנאים משתנים ואנחנו נעים, עושים ומדברים.

ובאותו עניין: סנדיה רקפת בר-קמה, שאני שמחה להיות תלמידה שלה, שואלת ועונה "למה לעזאזל זה טוב לשבת ולהתבונן בנשימה"

עמותת תובנה למדיטציית ויפאסנה

ההסבר הנפוץ לשאלה מהו שיאצו ידבר בדרך כלל על שיטת טיפול במגע שהתפתחה ביפן ומבוססת על הרפואה הסינית. בתור מטפלים אנחנו שמחים להסביר כמה היא יעילה ומיטיבה עם הגוף, להרחיב על הקשר בין גוף, נפש ותודעה.
ועם זאת בעיניי הקשר הזה שהוא מופלא ומורכב ופשוט גם יחד, נשאר לעיתים קרובות ברמה המילולית ופחות מדי ברמה הנחווית בפועל.
הסדנא 'שיאצו כתרגול אי-שניות' שיעביר אביב טטרסקי בקונגרס ה-ICCM הקרוב, מתייחסת לשיאצו ממקום קצת אחר שבעיניי הוא מהותי ומרכזי.

אביב הוא  מטפל שיאצו, מורה לשיאצו ולסיישין קיטאידו, מתרגל ויפאסנה ותיק וכותב מרתק בבלוג 'תבונת הגוף'. לכבוד הסדנא המתקרבת שאלתי אותו כמה שאלות ואת התשובות אני שמחה לחלוק אתכם כאן.

הראיון האיטרנטי נערך ופורסם במסגרת הטור שלי באתר סינית.

• תוכל לספר על הדרך שהובילה אותך להיות מטפל, מורה ומתרגל?

הגעתי ללימודי שיאצו בסוג של מקריות שאינה מקריות. חיפשתי מסגרת לתרגול מדיטציה ובאותן שנים – שנות ה -90 המוקדמות – לא היו הרבה כאלה. שמעתי הרצאה על שיאצו ומשום מה החלטתי שזה יהיה כרטיס הכניסה שלי אל עולם המדיטציה. אחרי שנתיים אצל יורי סלע בבי"ס "מגע" בירושלים המשכתי לטוקיו ובמשך שנתיים למדתי אצל טקאו סוזוקי, תלמיד של שיזוטו מצונגה. בגלל שהמוטיבציה המקורית שלי הייתה תרגול רוחני, לא כיוונתי את שאיפותיי להיות מטפל אלא נעזרתי בשיאצו כדרך לגילוי עצמי וטרנספורמציה אישית. זה היה והינו מסע מרתק בו הגוף הוא המקום דרכו אני שואל "מי אני?". התשובות ממש לא מוגבלות לתחום הגופני או האנרגטי. רק כשחזרתי לארץ, ארבע שנים אחרי שהתחלתי ללמוד שיאצו, הבנתי שלטפל באנשים זה אחד הדברים הכי מועילים שאני יכול לעשות. התחלתי לטפל (זה בטח נשמע קצת מוזר היום כשתלמידים רוצים להתחיל לקחת כסף על השיאצו שלהם כמה שיותר מהר) וכמובן גיליתי שזה משתלב מצוין ברצון לדעת את עצמי. דרך לימודי השיאצו הגעתי גם לשיטת התנועה "סיישין קיטאידו" שגם היא עוסקת בחקירת התודעה דרך הגוף. היום אני מטפל וגם מלמד שיאצו בבי"ס מגע. אני גם ממובילי הקיטאידו בישראל. תרגול מדיטציה פורמאלי התחלתי לתרגל ביפן וכבר למעלה מעשור שאני מתרגל ויפאסנה במסגרת עמותת תובנה.
החיבור בין תרגול רוחני של ידיעה עצמית, עבודה גופנית שמאפשרת התבוננות פנימה ומפגש אנושי אינטימי בטיפול ובתנועה הוא תעודת הזהות שלי הן כמתרגל והן כמורה.

• מהו בשבילך שיאצו?

בראש וראשונה מגע. זה נעים, זה מחבר, זה מלמד, זה מרפא. הטיפול במגע הוא ביטוי עמוק של כאן ועכשיו. דרך המגע אנחנו מנכיחים את עצמנו וגם מחויבים להיות נוכחים. יש כאן שילוב בין דיסציפלינה שיש לה בסיס רוחני ופילוסופי עמוק לבין מחויבות לטפל באנשים שסובלים ושמה שמעניין אותם זה להרגיש טוב. זה חיבור אמיתי בין שמים לארץ.

• שם הסדנא שתעביר בקונגרס הוא שיאצו כתרגול של אי-שניות, מהי אי-שניות?

יותר קל להגיד מה היא שניות. שניות היא הקיום המובן מאליו שלנו שמבוסס על הפרדות והבחנות. יש את מה שאנחנו אוהבים ומה שאיננו אוהבים. יש לנו טוב ורע, נכון ולא נכון. לדתיים שבינינו יש את הקדוש והחולין וזה נכון גם לקהילת הרוחניים אפילו אם היא משתמשת במילים אחרות. יש את מה שקורה עכשיו ואת כל מה שאנחנו מקווים להשיג בעתיד טוב יותר… וכמובן, יש את ההפרדה הבסיסית ביותר בין "אני" לכל השאר שהוא, "לא אני".
האבחנות הללו נראות לנו טבעיות ואמיתיות אבל במובן מסוים הן תוצר של התודעה שלנו. בדאו דה צ'ינג, בזן, בסופיות, באדוויטה ודאנטה ובהרבה מסורות רוחניות אחרות מנסים לכוון אותנו לראות אל מעבר להבחנות הללו אל האמת של האי- שניות שבה אנחנו באים במגע עם מה שיש ללא השיפוטיות של כל ההבחנות הללו.
בשביל מטפל יש  כנראה שתי הפרדות עיקריות. ההפרדה בין מטפל למטופל וההפרדה בין איזון לחוסר איזון. לוותר על ההפרדות הללו זה לכאורה לשמוט את הקרקע מתחת לכל הסיטואציה הטיפולית. בכל זאת, זה מה שאני הולך להציג בסדנה.

• אי- השניות מתקיימת או נוכחת בתודעה שלנו. תרגול מדיטציה, למשל, מאפשר לנו להכיר את התודעה ואופני פעילותה, להתבונן בהם ולשנות את האופן בו אנו מגיבים. איך אי-שניות מתבטאת בגוף?

רוחניות בדרך כלל נתפסת כעניין של התודעה. לחילופין, רוחניות שמערבת את הגוף הולכת לכיוונים מאוד מסוימים של חיבור אנרגטי ועירור החיות הפנימית שלנו. רוחניות שמדברת על להבין, להכיר ולדעת מתרחשת לכאורה בזירה של התודעה. בעיני זו שגיאה שזועקת לשמים. התודעה לא מסוגלת להכיר את עצמה במנותק מהעולם. והדרך היחידה שאני מכיר בה התודעה שלנו מסוגלת לדעת מה קורה "בחוץ" היא דרך הגוף. וכמובן, שהגוף חיוני גם על מנת שהאני שלנו יצליח להביא את התובנות והרצונות שלו לידי ביטוי בעולם.

כלומר, אם אני מרגיש נפרד מ"היריב" שלי בעבודת זוגות בקיטאידו ולכן מאוים מאגרוף שהוא שולח לעברי זה יבוא לידי ביטוי באופן בו אני מחזיק את הגוף שלי ובתנועה שלי. לחלופין, אם אני מרגיש אחד עם הטבע שמסביבי, זה לא יכול להישאר רק ברמת הנוירונים שיורים אצלי במוח: זה חייב להתבטא באופן בו העיניים של מסתכלות, האוזניים מאזינות והגוף מרגיש את האוויר, האדמה והשמש.
הגוף מבטא את מה שאנחנו. הוא לא יכול להציע פיתרון קסם שיביא אותנו אל עולם שכולו טוב אבל הוא חושף בפנינו את האמת של מצבנו. לכן, כשאני נוגע במטופל אני יכול לזהות את ההפרדות שאני מביא עמי לסיטואציה הטיפולית. אם אני רוצה, אני יכול לנסות להשתחרר מההפרדות הללו, לגעת אחרת. זו הזמנה להיות אחרת, נטול הפרדות, או לחילופין להבין יותר לעומק את השניות שאני נמצא בה – למה היא קיימת, מה הערך שלה ומה המחיר שלה.

• התרגול שאתה מתאר מוותר למעשה גם על השניות של "בעיה" ו"פתרון". איך מחברים בין שיאצו כתרגול אי-שניות לבין הציפייה (שלנו עצמנו כמטפלים, ושל המטופלים) שנפתור את ה"בעיה" איתה בא המטופל?

זה באמת בעייתי מאוד  בשביל מטפל לחשוב שמחלות, כאבים וסבל אינם בעיה ושהמחשבה על פתרון אינה אלא שגיאה. כפי שכתבתי קודם, מה שחשוב למטופל זה להרגיש טוב וכמטפל אני מחויב לרווחת המטופלים. היא הרבה יותר חשובה מכל עיקרון רוחני. זה אחד הדברים הכי חזקים בשבילי כמטפל: אם רווחת המטופל לא עולה בקנה אחד עם האמונות, הידע והגישה הטיפולית שלי אז האחרונות הן אלו שצריכות להשתנות. בחדר הטיפולים אין מקום לשום אידיאולוגיה.
וכמובן, שהדילמה הזו יכולה להיות מוטחת בכל מי שדוגל באי שניות: אם הכל אחד אז אין העדפות? אין סיבה לפעול בעולם? אין בשביל מה להשתדל?
בשבילי זה קואן זן שיכול ללוות אותי גם בזמן טיפול. מורה הזן דאיסצו סוזוקי קרא לזה "לא אחד ולא שניים".

ואחרי שהודיתי שאני לא מבין את זה עד הסוף, בכל זאת יש שני דברים שאני יכול להגיד בבירור:
הרבה פעמים אנחנו כופים על עצמנו ועל העולם שניות שאינה הכרחית אפילו על פי המובן מאליו שלנו שכן מאמין בהפרדות. הגוף שלנו מבטא את ההפרדות הללו באופן שבו הוא מחזיק את עצמו. זה לא כל כך פשוט לתת לעצמי להיתמך במטופל או לתת למגע לפעול בלי לנסות להפעיל. כלומר, בכל רגע של טיפול שיאצו יש לי הזדמנות להיווכח איך אני מותנה להפריד ואיך שהפרדות הן סוג של טייס אוטומטי שלי. הראיה הזו מעמידה בספק את תפיסת השניות כאמת. היא מערערת קצת על המובן מאליו.

הנקודה השנייה היא שגם בלי המילים "בעיה" ו"פיתרון" אני יכול להיטיב עם המטופל שלי. "בעיה" ו"פיתרון" הם בסך הכל רעיונות. הם אמנם רעיונות מועילים אבל לא יותר מכך. מטפל שיאצו נוגע ובמגע הוא מרגיש. אני ממליץ לנו להרגיש בלי שום רעיון נלווה, בלי שום הסבר או מודל או תיאוריה לגבי מצבו של המטופל. אני נוגע והגוף אומר לי "תישאר". או שהוא אומר לי "תלך". לפעמים הוא גם אומר לי לאן ללכת. לפעמים הגוף אומר לי "עוד" ולפעמים הוא אומר "פחות". אני מקווה שכל מי שעובד עם הגוף שלו חווה אירועים שבהם הגוף יודע לאן לנוע בדיוק כמו שמים יודעים לאן לזרום. טיפות שמטפטפות בהרי ירושלים (אולי אני צריך לומר בהר פוג'י) מגיעות לים בלי שום רעיון שמכוון אותן  – הן פשוט מתמסרות לכוח הכובד ולפני השטח. לנו זה קצת יותר מסובך אבל בכל זאת הייתי ממליץ שנלמד להתמסר.

• אלו שלוש  עצות אתה יכול לתת למטפלים שמתחילים את דרכם המקצועית?

1) האמיני בעצמך. ספקות וסימני שאלה הם חלק בלתי נמנע מלהיות מטפלת – התנהגי באחריות אבל היי בטוחה ביכולתך לעזור לאנשים. יש לך ידע ומיומנות לטפל במצוקות של המטופלים שלך – עשי בהם שימוש טוב.
2) היי צנועה ואמיתית. אמרי אמת למטופלים שלך ולעצמך. במידת הצורך אל תהססי להפנות אותם למטפלות מנוסות יותר.
3) דאגי לטפל בעצמך. לכי לטיפולים שיזינו אותך. מצאי שיטת תנועה שאת נהנית לתרגל באופן קבוע. תרגלי מדיטציה.

.

"משום שאנו נמשכים בו זמנית לשני כיוונים מנוגדים למעלה – אל הרוחני, האידיאלי, ומנגד אל הארצי, החומרי – נוצר בתוכנו מתח תמידי. המקום בו יכולה לקרות אינטגרציה של רצונות ודחפים שונים אלה, ואיזון, הוא ההָארַה" *

פירוש המילה הַארַה הוא "מרכז החיוניות" או המרכז הויטאלי של החיים.
איזור חי, ויטאלי, הוא כזה שיש בו תנועה, פוטנציאל, רצון.

הַארַה – הבטן, המרכז האנרגטי שלנו. ההארה מתפקדת כעוגן ומאפשרת לנו קשר נכון ורצוף עם האדמה הממשית, הקרקע שתחתינו.
כמטפלת שיאצו זה האזור בגופי ובתודעתי ממנו אני מתכוונת לפעול – כמובן במהלך טיפול, ולמעשה – גם בכל רגע אחר.

המשיכה לשני הכיוונים המנוגדים קיימת בתוכנו בכל רגע. יש בנו כוח אחד שמשתוקק להיות נוכח בכל רגע במציאות ולחוות אותה כפי שהיא, וכוח אחר שמנסה להימנע ממנה ובעיקר כאשר היא מפגישה אותנו עם החלקים הפחות נעימים של העולם ושל עצמנו.

.

חלק אחד בי שיודע שעוד תקופת זמן מסוימת יחולו שינויים בחיי, הוא מנסה לקפוץ מעבר לכאן ולעכשיו, לזנק אל העתיד ואל החוויות שמחכות בו, כדי לדעת מה ואיך בדיוק יקרה, כדי לחוות זאת, כביכול, כבר עכשיו. כדי 'לוודא' שזה יקרה באמת.

חלק אחר בי יודע שקפיצה כזו בלתי אפשרית, ומעבר לכך – שההיצמדות שלי למה שאני מדמיינת, רוצה או מקווה שיקרה, (כי הרי אני לא באמת יכולה לדעת), עלולה בעצם, שלא לאפשר את הגשמת הדבר הנכון בזמנו הנכון, לכשיבוא. כי אם לא אהיה נוכחת וקשובה אני עשויה להתנתק ממה שקורה באמת ולפספס את השינויים המתרחשים, שאולי בעקבותיהם יצמח משהו אחר, נכון יותר, מדויק יותר.

החלק הזה יודע שלמעשה אין דרך אחרת להגיע אל העתיד, להגיע באמת, מלבד בנוכחות צעד אחר צעד, בכל רגע שיקרה קודם לכן – למשל, ברגע הזה. וזה. וזה.

.

הַארַה היא קודם כל נשימה. היכולת להיות עם הנשימה, לשים לב אליה, ופשוט לנשום בזמן שכל שאר הדברים, יהיו מה שיהיו, מתרחשים: כשאני אוכלת, זזה, מדברת, מקשיבה, מקווה, מרגישה חוסר סבלנות, מתבאסת ממטלות היומיום, או נהנית ממראה יפה.

תשומת הלב לנשימה מלמדת את האפשרות לחוות יותר מדבר אחד בו זמנית מבלי להזדקק לתגובה מיידית, מבלי לבחור באחד מהם ולהפוך אותו לדומיננטי, לכזה שמבטל את האחרים. ללא מאבק.

.

מה יש בשיאצו ובעצם בכל עבודה של הקשבה לגוף, שיכול ללמד אותנו, המטפל והמטופל, לאפשר את האיזון הזה?

הטיפול עצמו מקיים ומעיר התרחשויות רבות במקביל. זאת בתוך מסגרת שיש בה גבולות ובטחון עבור שני הצדדים. אם בישיבה למדיטציה אנו מנסים להיות ערים לתחושות הגוף, וחוזרים אל הנשימה והגוף בכל פעם שהתודעה בורחת, בטיפול זהו המגע שמחזיר אותנו הביתה.

מגע המטפל במטופל מאפשר בעדינות לשניהם להיות מודעים: זוהי התחושה ברגע זה, במגע הזה.

.

כל כך הרבה תחושות, מחשבות, רגשות וזיכרונות יכולים לעבור בתודעה ובגוף במהלך טיפול. והם מתרחשים בו זמנית עם התחושה של גבולות הגוף, של המגע בו, של היותו מונח על המזרון.

עבור המטפל, העבודה עם הנשימה מאפשרת פעולה שנובעת מתוך הקשבה ושקט. העבודה מההארה מאפשרת למטפל לנוע בנוחות, להישען על המטופל ובעצם על האדמה מבלי לאבד את המרכז, מבלי ליפול.

"כשההַארַה שלנו חזקה, הפעולות שלנו מקורקעות ואנו נשארים מאוזנים, לא משנה איזו מהומה מתקיימת מסביבנו"*

המטופל שומע את נשימותיו של המטפל, הוא חש את קצב התנועה והמגע של המטפל שמותאם לנשימותיו שלו. הוא חש בתנועה שמשתנה ובכל זאת בתוכה יש יציבות וביטחון. השקט יכול להישמר גם כאשר עולה כאב, או אי נוחות ממגע בנקודה רגישה, גם כאשר המטפל והמטופל משוחחים ביניהם.

הנשימה היא הקרקע עליה נח הטיפול, והיא זו המאפשרת לנו לנוח גם בתוך סערות וסתירות היומיום.

.

הציטוטים מתוך:
Wataru Ohashi and Tom Monte, Reading the Body – Ohashi's book of Oriental Diagnosis, Penguin 1991

.

פורסם בטור שלי באתר סינית – רפואה סינית

זו תקופה עמוסה מאד מאד בחיים שלי, המון עבודה, כלומר- המון עבודות, וגם שיאצו וגם אמנות וכתיבה, וכדרכן של תקופות עמוסות הן מתמלאות עוד ועוד, דבר מביא דבר ואפשרות אחת שנפתחת מביאה עוד אחת אחריה.

.

באופן מוזר בתוך כל התנועה הזו שנעה להרבה כיוונים בו זמנית, יש בי שקט בסיסי, איזו תחושה שהדברים בכל זאת מסתדרים בדיוק במקום.

ולכן שמחתי מאד על האפשרות שניתנה לי לקחת חלק בהנחיית קבוצת מדיטציה שתתקיים מדי יום שישי בשעה 17:30 בסטודיו לוטוס ליוגה, ברחוב אלכסנדר ינאי 3 בתל אביב.

.

מדיטציה היא תרגול של התבוננות במה שמתרחש בגוף ובתודעה.

בבסיס התרגול נמצאת המוכנות לשאול את עצמנו שוב ושוב: "מה קורה עכשיו?"

היכולת המתפתחת לזהות את הדברים ולראותם מבלי להזדקק לשיפוט או פעולה מיידית, מרחיבה את האפשרות לשהות בכל גווני המציאות והאופנים בה אנו חווים אותה – הנעימים והלא-נעימים, ולפגוש אותם בתודעה שקטה ואוהבת, בסקרנות, נחישות ורכות.

כדי לתרגל מדיטציה אין צורך בניסיון או כישרון, רק ברצון ובסבלנות.

מנחות קבוצת הישיבה משתמשות בטכניקת מדיטציית הויפאסנה המתרכזת בנשימה.

ינחו את המפגשים לסירוגין:

יולי כהן

מתרגלת מדיטציית ויפאסאנה משנת 2004 ומשלבת אותה בכל תחום בחייה. יוצרת דוקומנטרית וכותבת בלוג: http://www.notes.co.il/yulie.

אמא לשתי עלמות חן, סתיו גרשטל וסהר גרשטל. לומדת, מלמדת ויוצרת.

בעלת תואר שני באמנות התקשורת.

מאמינה שמדיטציה היא דלת הפתוחה לכולנו. דלת לעולם טוב יותר.

רותי הדר

מתרגלת מדיטצית ויפאסנה ותיקה, חברה רוחנית, מפיקת סיפורי חיים, אימא של נועם, אוהבת אנשים וטבע.

וגם אני -אבל אם הגעתם עד כאן אז אתם כבר קצת מכירים אותי. אז אין צורך להציג אותי, בכל מקרה אתם מאד מוזמנים להגיע.

אני אוהבת לארוז תיק לקראת מסע. אני אוהבת לרדת במדרגות של הבניין ולצאת מהבית עם תיק גדול ולהרגיש לכמה רגעים ברת-מזל יותר מכל מי שעובר מולי ברחוב.

תמיד כשאני מגיעה לעין-דור יש בי שמחה טבעית ופשוטה כזאת. הרבה פעמים התלבטתי לפני שהחלטתי לנסוע לריטריט, גם הפעם, ואפילו קצת פחדתי. אבל אף פעם לא התחרטתי על כך שנסעתי.

כשמגיעים לעין דור פעם בכמה חודשים, רואים בבירור את השינוי שבעיר קשה לראות. בפעם הקודמת הייתי שם בדיוק לפני 3 חודשים, הכל היה ירוק, השיחים הושיטו אלינו פרחים מלוא כל ענף. הפעם השדות צהובים והשיחים שחוחים משהו, רק העץ הענק שבדשא ממשיך להיות ירוק ולנוע ברוח שבכל זאת מגיעה עם רדת הערב.

ביום הראשון ראיתי על שיחי היסמין כמה פרחים וכמה ניצנים סגורים. ביום השני חלקם נפתחו והיום כבר כולם היו פתוחים וכשהלכתי על השביל לידם, לאט לאט, במדיטציה בהליכה, הם שלחו עד אליי את הריח הנהדר הזה. ריח של פרחי יסמין.

ישבתי על הדשא והסתכלתי בלי ממש להסתכל. אבל פתאום, כאילו משהו בעדשה מתחדד, פתאום ראיתי כמה תנועה יש בתוך הדשא הזה, כולו היה מלא נמלים גדולות שנשאו כל מיני חלקיקי ענפים וצמחים, ומרגע שראיתי אותן, זה כבר לא היה אותו דשא.

כשהמורה התחילה את שיחת הדאנה, התחלתי לבכות. בעצם התחלתי קצת קודם, ואז היא התחילה לדבר, וחשבתי שאולי היא תוהה למה הדיבור שלה על נתינה לאנשים אחרים, והסיפור שהיא סיפרה על איש אחד בסקוטלנד שאירח אותה והסיע אותה לפני שנים מבלי לקבל שום תמורה, וכשניסתה להודות לו, הניח את אצבעו על שפתיו ואמר לה: כן, יום אחד את תתני כך למישהו אחר. ונסע. ובכן, למה הסיפור הזה גורם לי להזיל דמעות. ורציתי לומר לה שזה לא הסיפור הזה, אבל בעצם, הבנתי שזה (גם) כן.

שדאנא מדברת על אהבה שאין בה רצון לבעלות. שלאהבה שאני הענקתי או מעניקה למישהו, יש או יהיו פירות בעתיד שאני לא יכולה לדעת מה הם ואולי לא אדע לעולם. למה כשמדובר למשל על כסף, זה נשמע נהדר, אני אתן למורה כסף בתודה על הלימוד שלה והיא תשתמש בו ותעביר אותו למישהו אחר, וזה ממש לא יטריד אותי לרגע למי ולאיזו מטרה, אני סומכת על כך שנתתי מתוך רצון חופשי ושמחה, והרי זו בדיוק מהות הנתינה, להיות חלק ממשהו גדול יותר, שמחבר בין אנשים… ולמה כשמדובר באהבה, הייתי רוצה שהאהבה שלי תישמר ותוחזק עם השם שלי כתוב עליה כמו חפץ ששייך לי.

בדרך מעין-דור לתל אביב יש לפחות 5 סניפי מקדונלד'ס ו-3 בורגר-ראנץ'. כשאני יוצאת מריטריט הרבה פעמים מתחשק לי לאכול איזה ג'אנק, אבל למרבה השמחה זה לא מגיע עד כדי כניסה לאחד מהמקומות הנ"ל. מזל שאחרי 3 ימים של אוכל בריא בשעות קבועות, גם קפה ומשהו מקמח לבן מרגיש כמו התפרעות רצינית.

אני פחות אוהבת לחזור ולעלות את כל המדרגות האלה עם התיק על הגב. ולפתוח אותו ולהחזיר למקום את מברשת השיניים והשמפו, ולשים את הבגדים המלוכלכים בכביסה, ולהיזכר בשגרה שבכל זאת מחכה כאן להמשיך, למרות שמעין-דור היא נראית לפעמים רחוקה וממש בלתי הכרחית.

כבר בדלת אני שומעת את יללות הטרוניה הצפויות והמוכרות, ומרגישה שהחתול שלי הוא אחת התופעות הבודדות בעולם שנוגדות את העקרון הבודהיסטי של הישתנות מתמדת.