The Voice of Another

כשקרין מנדלוביץ שהיא גם חברה, גם אמנית, גם אוצרת, הזמינה אותי להשתתף בתערוכה באוצרותה, בשם המקסים 'פתוח סגור פתוח', מיד פתחתי ב'כן', ומיד אחר כך סגרתי את העניין באיזה מרתף אפלולי, כי היה קיץ וחם ומי בכלל זוכר איך עושים אמנות, ואז פתחה קרין שוב והזכירה שמועד התערוכה מתקרב ולכן הנהנתי, ורק כשהיא ממש שאלה מתי, כלומר באיזה יום ושעה אני באה לצייר על הקיר פתחתי שוב, הצצתי פנימה ומה שראיתי זה לב, הדימוי האנטומי של הלב והעורקים היוצאים ממנו.

בערב שלפני הלכתי לישון וקיוויתי שיפקוד אותי חלום עם בשורה ציורית, אך מכיוון שבדיוק הצטרפתי לסדנת כתיבה שעוסקת בחלומות, כל החלומות בורחים ונשכחים. הבנתי שזה אני והקיר, וזהו.

הצטיידתי בעפרון והלכתי לגלריה, מסביב היו עוד עבודות שנוצרו וניתלו והוזזו וברגים ושיחות וקפה וופלים, כלומר באפלות, כלומר היה נעים, וידידותי, ושמח. ישבתי מול הקיר, הסתכלתי עליו, על החלון שבו, על העבודה שתלויה לפניו ומטילה צל שנראה לי קצת כמו מפרשים של אוניה, וציירתי. זה היה אחד הדברים הכי משמחים, קלילים, וכייפים שעשיתי מזה זמן.

זו היתה תזכורת ממשית בדיוק לדבר שאני תוהה עליו כבר הרבה זמן – לאן הלך הדחף שלי ליצור ולאן אני רוצה לחזור? ואיך והאם בכלל אפשר לחזור כשברור לי שכל כך הרבה דברים שחשבתי על 'אמנות' ועל 'אני' כ'אמנית' היו פשוט צורות שונות ומתוחכמות של סבל?

והנה, יצירה שפשוט מתאפשרת להתרחש, כעשייה של שיתוף ושל שייכות, של חברות ונינוחות עם אנשים אחרים שעוסקים בדיוק בזה: לחיות ולחפש כל הזמן את המקום הכי מדויק ונכון לעמוד בו, להתבונן ממנו, לאהוב.

.

"?Friend, How many conditions are there for the arising of right view"
Friend, there are two conditions for the arising of right view: The voice of another and wise attention. These are the two conditions for the arising of right view."

(Mahavedalla Sutta, The Greater Series of Qustions and Answers, Translated by Bikkhu Nanamoli and Bikkhu Bodhi)

.

.

.

.

.

.

התערוכה 'פתוח סגור פתוח' בגלריה השיתופית בנימין שברח' צ'לנוב 28, תל אביב, פתוחה בימי ד, ו, שבת בשעות 11-14 וביום ה' בין 16-19. עד ה 1.12.

משתתפים:

אבי לוין / אביטל כנעני / אורי לוינסון / אורית חסון ולדר / איתן בוגנים / בני קורי / גוסטבו סגורסקי / גיורא ברגל /  גיל יקובסון / גילית פישר / גלי ו. חכמון / דורון גולן / דינה לוי / זיו בן דב / טוני נבוק / טל גלבוע ארדון / טל שטרן / יפעת בר-לב / מיכל שרייבר / סיון גרוס / עדי סנד / ריימונד שטרן / רני פרדס / רעות פרסטר / שי זילברמן / שלומית ליוור / תמי ברקאי / תמר שפר

סליחה

לסלוח.

אבל רק למי, או על מה שהלב באמת כבר מוכן. לא בכוח.

רק אם כשאני חושבת על סליחה כלפי אותו מישהו או מישהי או משהו, יש בי תחושת הקלה, או מרחב.

.

יש דברים שהייתי רוצה לסלוח עליהם וכנראה הלב עוד לא בשל.

יש כאלה ששכחתי בכלל שפעם כעסתי או נפגעתי מהם ועכשיו, כבר אין להם זוויות חדות ודוקרות.

.

ובכל זאת, לנסות

גם למי שבכלל לא ביקש ואולי לעולם לא יבקש סליחה.

מכיוון שהסליחה היא קודם כל תנועה פנימית.

.

ולכן צריך להתחיל מבקשת סליחה מעצמי, ולסלוח לי על כל הרגעים שבהם לא הקשבתי לעצמי, לא כיבדתי אותי, השתקתי, הזזתי, האשמתי, שפטתי, הענשתי, העלבתי, עיצבנתי.

.

שתהיה שנה של סליחה, וקבלה ואהבה.

.

.

disintegration

מסתבר שעברו 21 שנים מאז שיצא האלבום הנהדר, המושלם, הנוגע-בקרקעית-של הבפנים-של-הלב הזה: disintegration של ה –cure, והוא אפילו יוצא בהוצאה מחודשת.

הייתי בת 15 כשהוא יצא, אני חושבת שהכרתי אותו קצת אחר כך, בגיל 16 או 17 כשהסקרנות וההשכלה המוזיקלית שלי התחילו להתרחב. אולי אז גיליתי שמוזיקה טובה באמת יכולה להשכיח המון צרות ויכולה לנחם כשאי אפשר לשכוח.

כשהייתי בת 17 היה לנו פטיפון  ואני הייתי מקשיבה לתקליט של הקיור בקול רם כשהייתי לבד בבית. הדיסק הראשון שקניתי לי בחיי, ודיסקים היו אז ה-דבר ה-חדש, היה האלבום הבא של הקיור, שנקרא wish והוא מאכזב ביותר, אבל התנחמתי בעטיפה האדומה וניסיתי לחשוב שאני בכל זאת אוהבת אותו. טוב, הייתי בת 17 והיה לי קשה להודות שהדיסק הראשון בחיי הוא טעות ברכישה.

את disintegration על דיסק, קניתי לעצמי יום או יומיים לפני שהתגייסתי. זו היתה אולי הדרך שלי להצהיר, בפני עצמי בעיקר, מה אני רוצה שיישאר חשוב לי בחיים, לפני הכניסה לצבא שבו לא יעניין אף אחד שאני מתרגשת ממוזיקה וממילים, ושהדיסק הזה הוא כל כך עשיר ורך, מנחם וכואב.

מתישהו בהמשך קניתי גם את הדיסק שבו הקיור מבצעים את כל האלבום הזה בהופעה, הוא נקרא Entreat והוא לא משתווה למקור כי מקור יש אחד ולא צריך להשתוות לו.

לחבר הראשון שלי העתקתי פעם את כל המילים של lovesong, הייתי כאמור בת 17 וחשבתי שתמיד אוהב אותו, לא משנה מה יקרה. עכשיו זה מצחיק אותי שהשיר כולל את המילים

You make me feel like I am young again…

ובכלל זה נראה לי מוזר שאני יכולה להגיד על משהו ששייך לחיי הבוגרים שעברו 21 שנים מאז שהוא קרה. חבל שאין לי איזה רישום מסודר של כל מיני רגעים בחיים בהם הקשבתי לאלבום הזה, אני בטוחה שאם הייתי יכולה להציץ אחורנית לרגעים האלה הייתי מקבלת הזדמנות לבקר את עצמי בזמנים חשובים ששכחתי.

ועוד משהו על ראייה

בהמשך לכתם העיוור.

אולי הלב מסוגל לראות לפעמים את מה שהעין לא רואה?

ביפן של פעם, שיאצו היה מקצוע לעיוורים. ואומרים ביפנית, "לב של שיאצו הוא לב של אמא". עצימת עיניים בזמן שאני נותנת טיפול, מאפשרת לי להקשיב לגוף, להתמסר לשקט ולפשטות, לתת מקום לתחושה שמעבירה מידע, בלי צורך לתמלל אותו.

ברפואה הסינית הגוף משול לממלכה: הלב הוא הקיסר, והכבד הוא שר הצבא.

הכבד יכול להיות דמות די תוקפנית, עקשנית, עצבנית. הוא רוצה שהדברים ייעשו על פי דרכו. הוא שייך לאלמנט העץ, אלמנט של יצירה, פריצה, תנועה – לא תמיד חלקה והרמונית. הוא המתכנן, הרואה למרחוק, הוא אחראי על שליחת האנרגיה – צ'י לכל מקום בגוף על פי מידת הצורך, והוא מזין את העיניים, או כמו שכתוב בספרים: "הכבד נפתח אל העיניים". לכן הראייה קשורה בו.

והלב? הלב הוא הקיסר, הוא לא צריך לעמוד עם משקפת בחלון. יושב לו בארמון, מוגן על ידי מעטפת הלב (סוג של עוזר אישי, או מזכירה שמכירה את הבוס שלה היטב, ויודעת לסנן טלפונים וכניסות לחדרו). הוא שייך לאלמנט האש, אלמנט של רגש חזק, של חום שיכול להיות נעים, מקרב ומנחם ויכול להיות שורף והרסני.

הלב נפתח אל הלשון, ואכן כשאנחנו במצב טוב, יהיו ליבנו ופינו שווים. נוכל לומר את מה שבליבנו (בעזרתו האדיבה של הכבד, ששום דבר לא נע בעצם בלעדיו).

אני חושבת שהרבה פעמים נוצר בלבול תפקידים. אנחנו מדברים מהכבד, כלומר מהחלק  שעומד בעמדת השמירה. זה שעסוק בסינון רעלים אבל לפעמים משאיר אותם בתוך הגוף מתוך אי נוחות, אשמה, בלבול, או פשוט כי הוא לא עומד בעומס.

והלב, לפעמים רואה, אבל לא תמיד מצליח להביא את דברו כל הדרך עד הלשון. כנראה שגם מתוך חשש, אשמה, אי נוחות, מה יגידו…וכמובן כי לפעמים אנחנו פשוט לא לגמרי מאמינים, או סומכים על מה שהלב אומר. הגנרל שלנו מפקפק, רוצה הוכחות, עובדות בשטח, ושלא יבלבל אותו הקיסר עם כל החלומות והכמיהות שלו.

הייתי רוצה לא להיות אף פעם חשדנית כלפי הלב שלי, גם כשהוא אומר דברים מוזרים.