חומרי גלם (4)

ענק ומהדהד הד הפחד
אהבתי אותך קילומטר
אהבתי אותך כמו שמש
יכולתי לפעפע
מכוחות כפולים
מבפנים מבחוץ
ואגב, ידעתי
שפשוט זה לא יהיה
ועדיין

חומרי גלם (3)

ידעתי עוד שכחה
עוד הד לכפות רגליך
עוד פחד אחד
בתוך השמש
הקולות מפעפעים
חיים כפולים,
חיים כפולים!


חומרי גלם (1)

יצאנו.
הפחד – רפסודה
השכחה – מצפן
ענק ומהדהד.
מיהרנו,
כל אחד והשמש שהסתיר
ועדיין, אגב,
אהבתי אותך.
עוד קילומטר אחד –
כפות רגליך שיש להן חיים כפולים. קולות
כמו כתם כלליים מאד
אפילו כשחשתי פטורה ומנותקת
ולא ידעתי שמבחוץ אני הד
יכולתי לאט לחדד עפרון
וכל זה כדי שיהיו החיים
מתמסרים
מכוח שיוטם
מפעפעים
במובן הפשוט

*

כן כותבת, לא כותבת, הבנתי שהגיע הזמן לשחק קצת עם מילים.

לקחתי חוברת של הליקון (בנושא דיאלוג!), דפדפתי, אספתי מילים בודדות או מקסימום שלוש-ארבע ברצף מתוך השירים והמאמרים

ערבבתי את כולן, יצא שיר.

מחר יהיה שיר חדש, אבל מאותם חומרי גלם בדיוק.

איזה כיף לשחק.

כ', כמו /כתיבה (12)

לפעמים זה נראה לי די מטורף, בן אדם יושב לבד בחדר (זה יכול להיות גם בית קפה הומה, לא משנה, בתוך הכתיבה חייב להיות לבד כלשהו) ומתמסר למילים, לחיפוש המתאימות והמדויקות, להזיז ולשנות את הסדר שלהן, להרגיש שזה בדיוק, או לא, להרגיש שזה רחוק, שזה בנאלי, שזה לא עובר אפילו על יד מה שרצית לומר, או לזכות לפתע בתחושה המדהימה הזאת, כשהמילים מתישבות היטב וברור לך, פשוט ברור שזה טוב. שאסור לגעת. לפחות עד שתרגיש אחרת.

לעיתים קרובות אף אחד אחר לא יקרא את זה, לעיתים אחרות יקראו מעט אנשים, לעיתים רחוקות יווצר איזה קשר בין הקוראים ומה שהם חשו או חשבו, לבין מי שכתב.

*

העניין עם מטאפורות. עם הצורך להגיד על משהו שהוא 'כמו' דבר אחר. אבל לא. הוא לא הדבר האחר. כי כנראה שהעניין המקורי בעצמו לא מספיק כפי שהוא, ורק כשמצמידים אותו למטאפורה, הוא מקבל את עצמו במתנה, על כל יופיו, או כוחו, או מורכבותו, או פשטותו או גם וגם וגם. זה הרגע שבו אומרים 'אה!, נכון, ככה זה!'

*

והרגע הזה שבו המילים שנכתבו מתגלות פתאום כישויות עצמאיות, שנייה אחת לא השגחת והן יצרו קשרים חדשים בינן לבין עצמן, הן מצביעות למקומות שבכלל לא הסתכלת עליהם, הן מבשרות ביחד משהו חדש ואחר, והרעיון שבגללו התחלת לכתוב כבר ממש לא רלוונטי, הוא עשוי להשתנות ולהעלם, וצריך להקשיב לרגע הזה, ולאפשר למילים להגיד מה הן רוצות, לא בהכרח לבצע במדויק, אבל לראות שזו אופציה.

*

רק בגיל 30 הבנתי שאני אדם כותב. כתבתי גם קודם, אבל התייחסתי לזה כמו לאיזה הרגל שהוא רק בשביל עצמי, מקסימום משרת את האמנות הפלסטית או מקשר במכתבים ביני לבין אנשים אחרים, בהכרח קרובים עד מאד. משהו די תועלתני, כמו לנקות את הבית.

*

כשהייתי קטנה כתבתי יומן וזרקתי אותו. הייתי נותנת היום הרבה מאד כדי להניח יד על מה שחשבתי וביטאתי בגיל 11 או 12.

בשנה א' בבצלאל כתבתי טקסט שליווה איזו סדרת צילומים. התלבטתי אז לגבי  מקומי ביחס לצילום ואמרתי למורה שדיברתי איתו, שבסוף בטח אהיה ציירת. כשהוא שאל אם זה מה שאני רוצה אמרתי, 'לא, אני רוצה להיות סופרת'. שכחתי מזה אחר כך, ונהייתי צלמת ואחר כך ציירת, ועכשיו אני לא זה ולא זה (לא בפועל בכל מקרה) וגם לא סופרת. אני כותבת. ובעצם הגעתי למסקנה שזה ממש לא משנה, כי בכל הדרכים הללו אני עושה את אותו דבר, הצילומים שלי היו כמו קטעי טקסט קטנים והטקסטים שלי הם לעיתים קרובות כמו צילומים.

*

והכתיבה בחודש וחצי האחרונים (מי היה מאמין שהזמן הזה פשוט יעבור, למרות שאין שום תקדים לכך שהוא הפסיק רק בגלל שכאב למישהו הלב)

היא עוד מתנה שקיבלתי מעצמי. היא מלווה, היא שומרת, היא פותחת דלתות (וגם חלונות), היא מאווררת, היא מסבירה לי ומסבירה אותי, היא שומרת עליי, מאתגרת אותי, מחָבֶּרֶת קצוות, נותנת פרופורציות, מוציאה אותי לטיולים ומחזירה אותי הביתה.

*

האם יש דבר כזה, השראה?

*

עורב שחור במזג אוויר גשום / סילביה פלאת

על הזלזל הנוקשה שם למעלה

מקמר עורב שחור, רטוב, את גבו,

מחליק ושב ומחליק את נוצותיו בגשם.

איני מצפה לנס

או למקרה

.

שיציתו את המראה

בעיניי, ואיני מחפשת עוד

במזג האויר ההפכפך איזו תכנית,

אלא מניחה לעלים ליפול כמות שהם נופלים,

ללא טקס או אות לבאות.

.

אני מודה שאף כי אני משתוקקת

לעיתים לאיזו תשובה מחוצפת

מן השמיים האילמים, איני רשאית, בעצם, להתלונן:

איזה אור קלוש עשוי

עדין לנגֹהַ

.

משולחן  או מכסא מטבח,

כאילו משתלטת שריפה שמימית

לעיתים על החפצים האטומים ביותר –

ואופפת בהילת קודש הפוגה

שבלעדיה היתה חסרת משמעות

.

בהעניקה נדיבות, כבוד,

אפשר אולי לומר אהבה. מכל מקום עכשיו אני

פוסעת בזהירות (שהרי הדבר יכול להתרחש

אפילו בנוף החרב והמשעמם הזה), ספקנית

אך ערמומית; לא יודעת

.

איזה מלאך יחליט להתלקח

לפתע ליד מרפקי. אני יודעת רק שעורב

המחליק את נוצותיו השחורות יכול לזהור

וכך להשתלט על כל חושַי, למשוך בעָצמה

כלפי מעלה את עפעפי ולהעניק לי

.

הפוגה קלה מִפַּחַד

הניטרליות המוחלטת. אם יתמזל לי המזל,

הרי עקשנית, דרך עונת

עיפות זו, אטליא,

טלאי על גבי טלאי,

.

משמעות כל שהיא. ניסים מתרחשים,

אם ניתן לכנות כך תכסיסי

קרינה פתאומיים אֵלוּ. ההמתנה שבה ומתחילה,

ההמתנה הארוכה למלאך,

לאותה ירידה משמיים, נְדִירַה, מִקרית.

.

סילביה פלאת', תרגום: אורה סגל