בבוקר ההוא, חשבת שאפילו היום לא יצליח לעבור. שהזמן ייתקע כמו הויתור המר שתקוע לך באמצע בית החזה. ידעת להגיע מותשת אל סופי הימים – ההוא ואלה שהגיעו אחריו, כדי לישון שינה שאין בה מקום לחלומות, ספקות, השערות וויכוחים, שינה מרפאת, מרגיעה ומחזקת כמו כף יד טובה שמונחת על הגב.
.
היום ההוא עבר ואחר כך שבוע (הנה, עבר שבוע – מי היה מאמין, אמרת לאיש החכם), ועוד אחד ועוד, ואחר כך חודש והספירה עברה לחודשים ואחר כך הפסקת לספור והימים עברו והשתנו והצטברו לשנה שלמה.
.
לפני שנה לא יכולת לתאר שכל מה שקורה היום יקרה.
.
פתאום את מוצאת את עצמך בצהריים חמים באמצע רחוב, מביטה בפליאה במישהו שנראה בדיוק כמו – אבל עם קסדה על הראש ואין לך מושג אם זה הוא או לא – שמסתכל בך גם הוא במבט כנראה דומה לשלך – אולי בפחות תימהון – אולי את מדמיינת – את רוצה לשאול אותו אם הוא הוא – אבל לא שואלת – את מחכה שהתשובה תתבהר מעצמה – היא לא.
.
את נזכרת שבעצם התשובה ה"אמיתית" לא משנה.
את נזכרת באיש שלימד אותך: "צילום פורטרט הוא לא עלי ולא עלייך, אלא על החלל שבינינו".
.
.
ים אדמה 