יומן מסע 2. בוד גאיה

אני יוצאת מהתחנה בפתנה, כבר ערב, ואני עייפה. ישבתי יותר מדי שעות בתוך רכבת שלא זזה. אני צועדת מהר, בלי להסתכל לצדדים על הרציף העמוס המונים ישנים, יושבים, צועדים, סוחבים, אוכלים, שותים ובוהים, אל משרדו של מנהל התחנה. המטרה: להחליף את כרטיס הרכבת שלי לגאיה, זו שפספסתי ב-12 שעות, בכרטיס חדש. תנוחתו של האיש במשרד מבהירה מיד שגם אם יש לו תפקיד כלשהו בתחנה הזו הוא לא מתכוון לעזור לי בשום צורה. אני מוותרת על שירותי הרכבת לערב זה ומחליטה לנסוע במונית לבוד גאיה. בתחנת המוניות שלמרבה השמחה צמודה לבוטקה של משטרת התנועה, ולרגע אחד קצר זה נוסך בי איזושהי תחושת אמון, מעיפים בי מבט ואומרים 3000 רופי. אחרי משא ומתן שמנוהל בו זמנית עם 5 נהגים, מסכימים איתי על 1500 ונוסעים. הנהג לא מדבר אנגלית, הדרך ארוכה, משהו כמו 60 ק"מ כלומר שעתיים וחצי של נסיעה. בוד גאיה כבר סגרה את היום. הנהג לא יודע איפה המנזר התאילנדי, אבל מישהו מראה לנו את הכיוון. עוצרים ליד השער הסגור. הנהג צופר וכלום לא קורה. מסתבר שיש עוד שער. אותו דבר קורה ואני מבינה שיהיה עלי למצוא עכשיו גסט האוס ולהגיע לריטריט רק מחר בבוקר וזו מחשבה בלתי נסבלת. ואז אני רואה שיש עוד שער, עם שלט אמיתי שמורה על המנזר התאילנדי ואפילו תלוי עליו פוסטר עם תמונתו של כריסטופר ופרטי הריטריט.

הנהג שוב צופר בצורה שכל כך לא קשורה לשקט של המקום, אני רוצה להשתיק אותו אבל רוצה גם שבוד גאיה כולה (זה היה לפני שהכרתי את כל הקבצנים שזוחלים על הקרקע להדגים את נכותם בכניסה למקדש) תתרגש לקבל את פניי, הלו, אני כבר יומיים בדרך אלייך ואל בודהה. ערה? ואז מופיע אור מאחורי השער. איש עם פנס מתקרב ושואל איך אפשר לעזור.

הגעתי, סוף סוף, המסע הארוך הסתיים, השומר החביב מחכה שאביא את התרמיל הגדול מהמונית וכשהנהג מתחיל להתמרמר בהינדי על כך שלא נתתי לו בקשיש, (הייתי מספרת לכם איך הוא נהג אבל אמא שלי קוראת את הבלוג. טוב, דמיינו נסיעה עם נהג מונית או אוטובוס ישראלי שחושב שבעצם היו צריכים לשלם לו פי שתיים ממה שסוכם ותכפילו את מאפייני הנהיגה בשער הדולר). השומר סוגר מאחוריי את השער, ואני מרגישה במלואה את משמעות המילה מקלט. הדהרמה היא מקלט והמנזר הוא מחסה והגעתי בשלום למקום שאליו התכוונתי להגיע.

במנזר כולם כבר ישנים. איאן, אוסטרלי מקסים וטוב לב מנהל את הריטריט. הוא לוקח אותי בשקט וביעילות אל החדר בו אשן, מראה לי עם פנס מיטה פנויה והיכן השירותים ושואל אם אני צריכה עוד משהו, ונדבר בבוקר. אני בחדר משותף עם עוד נשים ואין לי מושג כמה ומי ישנות איתי. לפנות בוקר מתעוררת מהגונג שמעיר את כולן. מסתבר שבחדר ישנה גם שלי, שאני מכירה מישראל. כולם כבר בשתיקה, אנחנו מחייכות זו לזו בהפתעה ושמחה, אני פשוט הולכת אחרי כולם לאן שהולכים כי אין לי מושג מה הלו"ז, מה השעה, ואיפה נמצא מה. יש בזה משהו כל כך נעים ומשחרר, בלדעת שהדברים כבר קיימים ושאם רק תעקבי אחריהם בסבלנות, כל מה שאת צריכה לדעת יתגלה בפנייך בעיתו.

תגלית ראשונה לבוקר: הם לא הגזימו בכלל, כל אלה שתיארו לי את הקור הנוראי בבוד גאיה בחורף. הלילה קר מאד ולפנות בוקר אני יוצאת עם מעיל, צעיף וכובע צמר ועדיין קר לי. כל כך קר לי שאת תרגול היוגה אני עושה בחלקו עם מעיל. ואחריו המדיטציה הראשונה. מוצאת מקום פנוי וכריות, בוחנת קלות את הפרצופים הלא מוכרים, ומתיישבת. ערבוביה של רגעי שקט וציפייה ותמונות ותחושות מכל מה שראיתי וחוויתי בדרך, והתסכול והשמחה על זה שהגעתי באיחור, אבל הגעתי. כשמגיע הגונג אני פוקחת עיניים והנה כריסטופר יושב מולי ולמרות שחשבתי שבטח אתחיל לבכות ברגע הזה, אני מחייכת אליו ואחרי שנייה הוא מחייך בחזרה ומשהו בלב שלי מרפה עוד יותר מקודם, כי הנה זוהיתי, קיבלתי את ברכתו, אני כאן.

India1 085

המקדש התאילנדי, בוד גאיה

India1 114

 

בדרך. יומן מסע (1)

אני נוחתת בדלהי בשאננות שמחה, מרגישה ששום דבר לא יכול להשתבש, כי הנה הכל מוכר וקרוב: שדה התעופה, המטרו, שטרות הרופי, הנזירה ששותה קפה ליד היציאה מהשדה. מהר מאד מסתבר שמאז ביקורי האחרון כאן נשרו מזיכרוני המון דברים: הדיס-אינפורמציה שלא ברורה מטרתה, הכאוס, העצבים שכל אלה עשויים לעורר בי, במיוחד כשחם לי. מה שנשאר בזיכרון זה הרבה צ'אי מתוק והאושר, הו, האושר.

אוקיי. ניישר קו עם הכאן והעכשיו: שבת בשמונה בבוקר, אחרי טיסת לילה, אני מבינה שאין לי דרך להגיע עד מחר בצהריים לבוד גאיה, לתחילת הריטריט. אני מסכימה לעסקה חשודה שמציע לי ג'ון החשוד כשלעצמו במשרד הרכבת לתיירים. משלמת יותר מדי כסף כדי להגיע לבוד גאיה באיחור סביר, שיגדל ויהפוך ל-36 שעות אבל לא רק בגלל ג'ון, שאני מאחלת לו שהקארמה תסגור אתו חשבון, אלא בגלל שזו הודו, ילדה, זוהי הודו.

בדרך אני מוצאת את עצמי באגרה, עיר שממש לא בא לי לראות. עשיתי וי על הטאג' מהאל בגיל 21 וזה הספיק. אבל – עכשיו יש לי זמן להעביר שם, אני עם בחור מרומניה שאבא שלו נולד במקום בו נולד אבא שלי. הוא בדרך לקומבה מלה לצלם סרט. איש הביטחון בכניסה לטאג' מעביר את התיק שלי לבודקת מספר שתיים ועושה תנועה שאינה מבשרת טוב לעברי. הוכרזתי כבעלת ציוד מסוכן למורשת ההודית, הכולל מחברת סקיצות וקלמר עם עפרונות צבעוניים. יש לי גם מחברת לכתיבה, כלומר עם דפים שיש עליהם קוים, אותה דוקא מרשים לי להכניס אבל אני מגורשת החוצה אל המלתחה שנמצאת, בהגיון הודי שכזה, במרחק 10 דקות הליכה, לכיוון ההפוך, הרחק מהארמון הנחשק. אני מבקשת להיכנס רק לרגע לחפש את טריאן שאבד לי בגלל הפרדת התורים לנשים וגברים, לומר לו שאני תכף חוזרת. הוא לא ברחבה. שוטר במדים בהירים ורובה / מטאטא מהסוג הנפוץ בהודו ניגש אליי בהליכה נמרצת ומדויקת. הוא קיבל הוראות בווקי טוקי לתפוס אותי והוא נחוש לגמרי לבצע את המשימה. "Madam, come with me!" הוא אומר בסמכותיות ואני עושה לו פרצוף אבל מבינה שאבוד לי. הולכת אתו עד השער, ומשם משולחת אל חדר הלוקרים.

India1 005

לא מצאתי את טריאן גם כשחזרתי פנימה. אחרי הביקור בטאג' חזרתי לאכול וחיכיתי לו. כל הודי שעובר ליד דלת המסעדה גורם לי להרים את הראש בציפייה. הוא פשוט האדם היחיד שאני מכירה כאן ויכולה לדבר אתו. אחרי זמן ארוך מדי אומר לי המלצר, "he's coming!". דמעות עולות לי לעיניים בהקלה, עד שהוא נכנס ומתיישב איתי הן נעלמות.

בערב, אני מחכה על רציף תחנת הרכבת Tundla, קוראת ספר בישיבה על התרמיל הגדול, וכשיורד הערב נכנסת לחכות ב "ladies waiting room". שרועות שם שתי נשים הודיות מבוגרות, אסופות בתוך הסארי והשאל על ספסל. אני מחכה. נכנסת חולדה. עושה סיבוב. מרחרחת את התיק של האישה שישנה מולי, מרימה שתי רגליים קדמיות קטנות. יוצאת. אחר כך חוזרת עם עוד חולדה חברה. נכנסת חבורה של בנות קוריאניות. הן נוסעות לוראנסי, כולנו ניסע באותה רכבת אבל בקרונות שונים. הפורטר בחולצה ורודה מבריקה בא לקחת אותנו ולהראות לנו את מקומות הישיבה שלנו. הוא חביב ומבהיר לנו שלא ללכת עם אף פורטר אחר. אני סומכת עליו. זה נעים. הרכבת מאחרת בשעה וחצי וכשאנו מגיעים בהליכה מהירה אל הדרגש שלי הוא לא מחכה לטיפ שלי ומצהיר שהתשלום הוא 50 רופי. אני משלמת ומתמקמת.

India1 066

איתי בתא הקטן ישנה משפחה הודית, אב, אם ונערה. הם לא ממש מדברים אנגלית. אני ישנה מצוין ומתעוררת בבוקר בשמחה כי תכף מגיעים. אבל מסתבר שהרכבת לא נסעה רוב הלילה ולכן יש עיכוב של 6 שעות. הרכבת ממשיכה לעצור יותר מאשר לנסוע ורק בצהריים אני מצליחה להניח לשאלה המנקרת – מתי נגיע? כי זה פשוט בלתי ידוע וממש לא בשליטתי. כשנגיע נגיע. אני קוראת, מסתכלת מהחלון, עצים, שטחים פתוחים, כפרים, משפחות שעובדות בשדה, סארים צבעוניים וצמחים שאני לא מכירה ואופניים וריקשות ופרות, ערים צפופות וילדים יחפים משחקים קריקט, משחק שעוד אלמד בטיול הזה להכיר ואף לחבב, אבל עד אז יש עוד כל כך הרבה זמן.

India1 076

אין לי שום צורך לאכול במשך כל הנסיעה. הגוף שלי מעכל כל כך הרבה ממילא. התחושות מתחלפות כל הזמן ויש לי שהות להיות ולראות אותן: כמיהה. תסכול. ציפייה. כעס. שמחה. התפעלות. מקשיבה לשיחת דהרמה באוזניות. כותבת ביומן הכתום החדש את מה שמרגיש חשוב: "מיינדפולנס לרגשות ולמצבי תודעה… להבחין בטון הראשוני הרגשי שמתלווה לכל חוויה. התגובה הרגשית לכל צליל, מראה, ריח, טעם, מגע וגם כל מחשבה… ההשתוקקות וההיצמדות לתשוקה כרוכות יחד. זו תנועה של התודעה, שקורית שוב ושוב. צריך לראות אותה בחיי היומיום שלנו… אי אפשר להיות מיינדפול כל הזמן, כל רגע ביום, אבל אפשר לבדוק מה מצב התודעה שלנו, האם אנחנו תקועים בתוך רצון עז? או דחיה עזה? האם המיינד מפוזר או מרוכז, משוחרר או נאחז במשהו".

India1 079

אני צריכה לרדת בפתנה, בירת ביהאר. למרות שהרכבת נוסעת נראה שפתנה נשארת רחוקה באותה מידה. רק לקראת הירידה מהרכבת נוצרת איזו תחושת פמיליאריות בחלל הקטן שחלקה איתי המשפחה ברכבת. בכל זאת, היינו כאן יחד 24 שעות במקום 12. הבת שלהם סטודנטית בדלהי והיא נותנת לי את מספר הטלפון שלה שאבוא לבקר אותה כשאגיע לשם. אנחנו נפרדים בחיוכים.

India1 062

מסתבר שפתנה כן קיימת. אני יורדת במהירות אל הרציף המלא אנשים נשים זקנים טף ואינספור צורות שונות ומשונות של מטען, אני יודעת שמסתכלים עלי, זרה בתחנת רכבת בעיר שאין לה מה להציע לתיירת שכמותי, צועדת בלי להסתכל לצדדים יותר ממה שצריך, ויוצאת מהתחנה.

חופש, מחאה וזיכרון טיבטי מהודו

התחלתי את יום אתמול בקריאת הרשומה החשובה של אביב טטרסקי על שגרת הכיבוש שממש כאן מתחת לאפנו ולעינינו המסרבות לראות, וסגרתי את היום עם הכתבה הזו על ניסיון של טיבטים להפגין בדלהי למען התערבות בינלאומית בטיבט, במהלך ביקור הנשיא הסיני בבירת הודו. כל כך הרבה סבל ויש עוד כל כך הרבה אנשים ומקומות שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם שחיים חיים ללא חופש.

אתמול בדלהי, הבעיר את עצמו אדם בשם Pawo Jamphel Yeshi la, והוא מאושפז במצב קשה מאד נפטר (מעודכן לבוקר ה-28 במרץ). הפעולה המיואשת והנוראה הזו כבר ננקטה על ידי כמה עשרות נזירים ונזירות בטיבט בשנה האחרונה, ברוב המקרים גרמה למותם ובחלק מהמקרים להעלמותם ותודה לצבא הסיני ולשתיקת שאר העולם.

המשטרה ההודית, כך מתואר על כל פנים בכתבה, כיסחה את המפגינים שביניהם קשישים רבים, היא מאד נוכחת באזורי המחייה הטיבטים בדלהי, הדיווחים ממשיכים להגיע על מעצרים רבים, איסור על יציאה מהשכונה הטיבטית וסגירת אכסניות בהן התאכסנו סטודנטים טיבטים.

"I don't know what to do. I don't know what to do," wailed an old woman who had come all the way from south India to take part in the protests.

כשהייתי בדלהי בקיץ האחרון, ממש בשכונה המוזכרת, חשבתי כמה נורא (וזו באמת לא הצרה הגדולה של הטיבטים) שהם, שנושלו ונמלטו מהמרחבים הענקיים, הריקים והקרים של ארצם, נאלצים לחיות בצפיפות מטורפת במקומות חמים, לחים, ושוב – כל כך צפופים כמו דלהי. נטולי בחירה, טבע ונוף. ועם זאת, כמה טוב שההודים הסכימו ומסכימים עדיין להשאיר את השערים פתוחים בפניהם, בנדיבות וחמלה יוצאי דופן (שמתנגשות אמנם עם הדיווחים מאתמול. גם הודו מפחדת מסין אחרי הכל).

מה יש בטיבטים שגורם לכל הרבה אנשים לאהוב להיות בקרבתם? איזה סוג של יושרה, ענווה ושקט, ואולי אחוות עמים נרדפים – לפחות ברמת הזיכרון ההסטורי, או פשוט, נגיעה בלב מי שיכול להזדהות עם היות חשוף, גולה, ועם חוסר הרצון להכנע לאלימות ולשנאה.

זה כל כך מוזר, אבל יש לי תחושת שייכות עצומה אליהם. לא פעם בהודו מצאתי את עצמי דומעת, מהתרגשות, מאהבה, ודי הרבה פעמים זה קרה בקרבתם, או בסרט שקשור לטיבט ולחיים בה או לבודהיזם הטיבטי או במוזיאון בדרמסלה.

וכל מיני חוויות קטנות. למשל, הבוקר ההוא במנאלי. מקום שאני לא אוהבת בכלל, אבל הייתי חייבת לעבור בה בדרך מלאדק לדרמסלה, ולישון בה לילה אחד. רוח צירופי המקרים הנפלאים המרחפת על פני הודו הביאה אותי לישון באיזור הטיבטי, להרגיש בו מוגנת מפני כל הניג'סים שמתעקשים למכור תופים / רקמות/ מסאז'ים / מטריות במחיר מופקע, ולאגור כוחות לנסיעת לילה נוספת. ובכל זאת, היה לי יום שלם להעביר שם וגם ירד גשם כל הזמן.

אז התחלתי בארוחת בוקר במקום קטנטן שישבו בו נזירים ושיחקו במשחק שנראה כמו שש בש מעורב בדמקה. הדלאי למה השקיף עלינו מפוסטר שהיה כתוב עליו

Peace is not the absence of violence, Peace is the manifestation of human compassion.

וכשיצאתי לשוטט בבית הספר הטיבטי מצאתי את עצמי פתאום באמצע כינוס של איגוד הנשים הטיבטיות, מישהי נאמה והרבה נשים לבושות בשמלות הנהדרות המסורתיות והקשיבו. הן מיד הזמינו אותי בתנועת יד לשבת איתן ווידאו שאשאר כי תכף יהיה אוכל. איש אחד עם אנגלית טובה הסביר לי בדיוק מה קורה (זה היה יום הבחירות לאיגוד), ונזיר אחד שיחק עם ילד קטן, ואחר כך עברו בינינו נשים עם דליים גדולים וחילקו מתוכם תה בחמאה (אחד המזונות היחידים בעולם שאני נמנעת מהם) ואורז מתוק שמכינים לימי חג, עם חמאה וצימוקים. ישבתי איתן על הרצפה ושוחחנו באנגלית מצומצמת אבל היה כל כך נעים ופשוט. רגע שבו מרגישים בבית. בלי שפה, ולזמן קצרצר, אבל בבית.

אחר כך נסעתי לדרמסלה, שזו כבר חוויה לגמרי טיבטית ולא הודית. אבל יש מקומות שבהם בכל זאת ברור שאולי אפשר להכניס את הטיבטים לדרמסלה אבל אי אפשר להוציא ממנה את הודו.