הזרוע השמינית של דרך השמונה היא תשומת לב נכונה. מיינדפולנס היא מרכיב מאד חשוב ביותר בדרך הבודהיסטית בכל האסכולות. בודהה אמר שמיינדפולנס היא כמו מלח, היא מעניקה טעם, היא חיונית לכל פעולותינו. מיינדפולנס פירושה, בבסיס, להיות מודע למה שאנו עושים בזמן שאנו עושים זאת. המילה בסנסקריט היא smriti, בפאלי sati ובטיבטית trenpa. האויב הישיר שלה הוא זה שאנו שוכחים. דבר אינו מונע מאתנו להיות מודעים למה שאנו עושים, מלבד השכחה שלנו. אם אבקש מכל אחד מכם לעשות משהו במלוא הריכוז תוכלו לבצע זאת מיד, זה לא דורש שום כישרון. הבעיה היא שאנו עושים זאת יפה מאד, מאד בתשומת לב וזהירות ורגע אחר כך נשכח שוב והתודעה שלנו תתפזר לכל הכיוונים. זה לא משהו שקשה בפני עצמו, כמו להיות מיומן מאד במדיטציה ולהגיע לכל מיני רמות של קליטה שדורשות תרגול ארוך, להיות בתשומת לב כשלעצמו דורש רק המשכיות.

הבודהה לימד ארבע רמות של מיינדפולנס. הראשונה – מיינדפולנס לגוף ותנוחת הגוף, השניה –מיינדפולנס לתחושות ורגשות, השלישית – מיינדפולנס לתודעה, והרביעית – מיינדפולנס של הדהרמות, וכאן המובן של דהרמות הוא הקלט הסנסורי שמגיע אלינו מתופעות חיצוניות דרך איברי החישה שלנו. אנו נעשים מודעים לראיה, שמיעה, טעימה, מגע. אנו מתחילים עם הגוף כי הגוף הוא הברור והגולמי ביותר.

הבודהה אמר, כשנשב נדע שאנו יושבים, כשאנו עומדים נדע שאנו עומדים, כשהולכים נדע שהולכים, כשאנו שוכבים נדע שאנו שוכבים. זה מאד פשוט אבל כמה פעמים אנו עושים זאת? אנו יושבים וחושבים על אלף דברים, הולכים וחושבים על המקום שאליו הולכים, מאיפה באנו או מה קורה וכן הלאה. מאד נדיר שהמיינד שלנו נמצא באותו מקום שבו הגוף נמצא. הבודהה, אגב,  אמר שזו הדרך היחידה לשחרור; הוא ראה חשיבות גדולה בלימוד המודעות וההישארות בהווה במקום להיות לכודים בצורה אינסופית בחשיבה שלנו שעוברת כל הזמן מדבר לדבר. האגו, תחושת האני שלנו מרוצה מאד בעבר או בעתיד. היא לא מסוגלת בעצם להישאר בהווה בלי תגובה. אז תשומת הלב – למרות פשטותה – היא דרך מאד מיומנת להחזירנו בשלמות אל ההווה ולאפשר, לפחות לזמן זה, לתחושת האגו שלנו להיעלם ולהביא אותנו אל מה שבאמת מתרחש. דברים קורים מרגע לרגע והשאר זה רק תגובות. זו הגרסה שלנו למה שקורה. לעיתים נדירות אנו רואים את הדבר עצמו. אנו רואים רק את הפרשנות שלנו, ההעדפות והדחיות שלנו, השוואה לאירועי עבר, אפילו כשאנו רואים אנשים איננו רואים אותם, אלא את הגרסה שהכרנו בעבר. זה מאד קשה לראות דברים כפי שהם באמת בלי התגובות המנטליות שלנו. זה מאד מתיש את התודעה, אנו רואים את הפרשנות שלנו שהיא כבר מזוהמת על ידי כל הנטיות שלנו, הדעות הקדומות וההשערות שמעולם לא נבחנו. אנו רואים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, וזה מתיש ויוצר את עולם הפנטזיה הזה שבו אנו חיים, ואין קשר בינו לבין מה שבאמת מתרחש. לכן שני אנשים לא יכולים לראות בדיוק את אותו דבר. מיינדפולנס היא דרך לחזור אל מה שישנו. זו לא שיחה על אימון התודעה אבל אתם יודעים שזה מאד מועיל מדי פעם לבחור פעולה שאנו עושים בכל יום בלי לשים לב, ולעשותה בתשומת לב. למשל צחצוח שיניים, סירוק השיער, שתיית כוס קפה, פעולות יומיומיות שעושים בלי לחשוב בכלל. הרגיעו את התודעה ועשו אותה רחבה, שלווה לגמרי בתוך הפעולה, בלי לחשוב על הפעולה, רק להתבונן בה. מה שקורה בדרך כלל זה שלכמה שניות אנו עושים את הפעולה ואז קול בתוך הראש שלנו אומר "או, הנה עכשיו אני בתשומת לב… זה ממש קל להיות במודעות, בעצם אין שום בעיה להיות בתשומת לב, אולי אהיה כל היום בתשומת לב, זה ממש נחמד, ובלה בלה בלה…"

אלה ההערות של האגו על איך זה להיות בתשומת לב. כשאנו באמת מודעים, באמת בתשומת לב, התודעה נעשית נקייה, כמו שחלונות או מראות נקיים נעשים מבריקים ונינוחים ורואים דברים בבהירות. אנשים שנמצאים באמת במצב של מודעות מעידים שהצבעים נעשים עזים וחיים יותר, הכל נעשה חד יותר. כי בדרך כלל, העדשה שלנו הפונה החוצה מאד מעורפלת, מלוכלכת ולא מטופלת. כשאנו מנקים את העדשות התודעה הופכת בהירה ומבריקה. אבל זה יכול לקרות רק כאשר אנו עושים את זה כראוי ולא כאשר האגו מחליט להשתלט ולהיות בתשומת לב. זה קורה כשאנחנו באמת נחים ברגע ההווה ללא פרשנות. כולנו יכולים לעשות זאת ועם האימון זה מתפתח. בהתחלה זה נראה מאד מלאכותי כמו לנגן סולמות כשלא ניגנת בעבר והאצבעות לוחצות על כל התוים הלא נכונים. אותו דבר לגבי אימון התודעה, לאט לאט התודעה מבינה את הרעיון. וכמו סוס פרא שמאולף היא מתחילה לזהות שלמעשה זה יכול להיות נעים, להיות מבוית. למה להיות פראי? אולי זה נחמד להיות מבוית, התודעה אומרת או, זה נעים, התודעה שלי ממש הייתה עם מה שעשיתי, כמה מרתק בעצם לצחצח שיניים. לשתות קפה וממש לחוש את טעמו בכל לגימה עד שהכוס מתרוקנת במקום ללגום לגימה אחת ואז להתפזר למקום אחר. הכל הופך חי יותר, בהיר יותר, מעניין ורענן יותר, כאילו מעולם לא עשיתם זאת, במובן הזה של פלא. ולמרות שזה מועיל אנו שוכחים והתודעה הרגילה הבלתי נשלטת שלנו משתלטת. ואז עלינו לחזור שוב, לשמוט את זה ולחזור להווה. ככל שנהיה נוכחים יותר, תשומת הלב שלנו תהיה חדה יותר, התודעה נרגעת ואז נוכל להגיע לרמות עדינות יותר של תשומת לב.

גואנקה, בשיטת הויפאסנה שלו, מתרכז בתחושות הגופניות, זו הרמה השנייה של תשומת הלב. בבורמה מתרכזים בעיקר ברמה הראשונה שהיא הגוף, הכוללת את הנשימה. כך שבמרבית שיטות הויפאסנה מלבד גואנקה מתרכזים בגוף, במדיטציית הליכה, מדיטציית נשימה שהיא חלק מהגוף ומשתמשים בזה לעידון תשומת הלב. במסורת הטיבטית מתרכזים בעיקר בתודעה עצמה ובפיתוח מודעות לחשיבה שעוברת במהירות מנושא לנושא עד שגם היא נרגעת. אנו באים במגע עם מה שמודע כי ישנו אובייקט המודעות וישנה המודעות עצמה ואז השאלה של מהי המודעות ומיהו שמודע. זה עדיין מתקיים במרחב דואלי אבל זו דלת פתוחה למה שמעבר לדואליות.

שאלת תשומת הלב היא מאד מהותית בדרך הבודהיסטית. הנקודה היא, שלא רק כאשר אנו בישיבה פורמלית, אלא לאורך היום – ככל שניתן נביא בהירות של התודעה ואיכות של נוכחות לתוך חיי היומיום. אז כל חיי היומיום הופכים לתרגול. כמובן שמנקודת מבט בודהיסטית תשומת לב קשורה במצב תודעה מיטיב, יש להדגיש זאת. אפשר לומר ששודדי בנק יהיו בזמן הפעולה מאד בתשומת לב, אבל מנקודת מבט בודהיסטית זו אינה תשומת לב נכונה. מצבי תודעה מזיקים לא יכולים להיחשב כתשומת לב נכונה. כך כל דבר שאנו עושים נעשה חלק מהדרך הרוחנית, מפסיקה להתקיים הדיכוטומיה בין חיי היומיום לבין התרגול, שאנשים תמיד מתלוננים עליה. זו הדרך לחבר את הכל יחד כך שכל מה שאנו עושים, בתוך תודעה מיטיבה  של קשב, הוא חלק מהדרך הרוחנית. הבודהה אמר שזה כמו מלח בתבשיל, אני חושבת על זה כשמרים בבצק, הופך הכל לאוורירי יותר, טעים ומוכן לבישול ואכילה. השמרים הופכים את הבצק הכבד לקל וטוב לאכילה. כך שאין צורך לשנות את חיינו באופן רדיקלי אלא להביא את איכות תשומת הלב לתוך החיים וזה כשלעצמו יהפוך אותך לקלים יותר וכל דבר שנעשה יהיה תרגול דהרמה. זה מרכיב מאד חשוב בדרך בכל המסורות הבודהיסטיות, בזן, למשל, ישנן התמונות של נזירי זן מטאטאים את החצר, או טקס התה, טקס האכילה וכן הלאה. כל אלה תרגולים של תשומת לב. באופן דומה בארצות התרוואדה עושים הרבה משימות פשוטות של ניקיון, טאטוא, שנעשות לגמרי בהיות אחד עם הפעולה. כאשר עושים את הפעולה לא מאפשרים לתודעה לנוע לשום דבר אחר בעולם מלבד הפעולה עצמה. בדרך כלל מה שקורה לנו זה שהתודעה הולכת לכל מקום אחר, במיוחד אם אנו חשים שהפעולה משעממת. תשומת לב מלאה, שקטה ובהירה משנה את מה שאנו עושים. טיך נאת האן תמיד אומר שניתן לרחוץ כלים בשתי צורות, או כדי שיהיו כלים נקיים, או כדי לרחוץ את הכלים. במילים אחרות, בדרך כלל אנו שוטפים כלים לא משום שיש חשיבות לפעולה עצמה, אלא כדי שיהיו לנו כלים נקיים ונוכל לעבור לעשות משהו אחר. אז בזמן רחיצת הכלים אנו חושבים על אינסוף דברים אחרים, מה אני צריכה לעשות אחר כך, איך אשתה קפה וגם עוגת שוקולד או מה שלא יהיה, או מה מישהי אמרה לנו אתמול ולמה היא התכוונה? אחר כך אנו יושבים לשתות את הקפה והעוגה, וברגע אחד אנו שוב עפים למקום אחר. למרות שאנו שותים או אוכלים משהו נחמד, כבר איננו מודעים לכך יותר, כי חושבים על מה צריך לקנות אחר כך בחנות, או מה מישהו אמר. אפילו כשקורה משהו נעים איננו שם. כל היום שלנו נראה כך. איננו נוכחים בהווה ועדיין ההווה הוא כל מה שיש לנו. ההווה מבוזבז בתכנון העתיד. הדרך השנייה האפשרית היא לרצות לשטוף את הכלים, שמשמעותו היא – כלים מלוכלכים או נקיים – כשאנו שוטפים אותם אנו שמים לב למה שאנו עושים, מודעים למים, לסבון, לכלים, להיות נוכח לגמרי עם מה שעושים ולא לחשוב על העתיד, לא על העבר, ולא להעיר הערות על ההווה, רק לדעת את מה שקורה, רחיצת הכלים. כך בסופו של דבר יש גם כלים נקיים וגם תודעה נקייה. התודעה נקייה ורגועה. ואז כשנשב לשתות תה, נחווה את מה שאנו עושים רגע אחר רגע במקום לפספס, שזה מה שקורה לרוב. הבעיה אינה במה שאנו עושים או באיכות החיים שלנו, הבעיה היא במה אנחנו עושים עם האיכויות של החיים, וזה תלוי באיכויות התודעה. כל ההיבט של תשומת לב, של נוכחות, מודעות וערות מרגע לרגע מאד חשובות. אני חושבת שזו הסיבה שאנשים עושים דברים מאתגרים מאד שלעיתים קרובות גם מסוכנים. זה מאלץ אותם להיות נוכחים בהווה, גם אם לזמן קצר. אז לכמה רגעים הם חשים שהתעוררו לחיים. אבל אז זה שוכך ויש צורך בריגוש גדול יותר. אך אין צורך לסכן את חיינו כדי לחוש כך; ניתן לעשות זאת על ידי למידה כיצד להירגע, להיות נוכחים ולהתעורר.

המרכיב האחרון בדרך השמונה הוא ריכוז, שמגיע אחרי תשומת הלב. התודעה שלנו, במובנים רבים, דומה לסוס פרא. אני חושבת שכולנו נסכים שברגע שאנו מנסים לייצב את התודעה ולרכז אותה אנו רואים שיש בעיה. בחיי היומיום אנו עוקבים אחרי התודעה, הולכים לאן שהיא הולכת, וחושבים שזה בסדר גמור. אבל כשמנסים להשקיטה ולהתרכז מגלים שהיא לחלוטין בלתי נשלטת. יש לה אג'נדה משלה שאין לה שום קשר למה שאנחנו רוצים. אנו עבדים לתודעה, איננו האדונים שלה. ועדיין היא מלווה אותנו כל הזמן. אם היינו שולטים בה יכולנו לומר אוקיי, מעכשיו אהיה תמיד שמחה, שלווה ונדיבה ולעולם לא אהיה עוד מדוכאת עצבנית או כועסת, יהיה לי מה שארצה, תודעה חומלת, נדיבה, שקטה, מרוכזת, גם תשומת לב נשמעת טוב, עצבנית, חסרת שקט – מה פתאום! אף אחד לא בוחר להיות עם תודעה מלאת פחד, מדוכאת, כועסת, רוח רעה. ובכל זאת, לעיתים קרובות, זה מה שהתודעה נותנת לנו. זה מאד עצוב. אנו משקיעים זמן רב בתכנון ועיצוב הסביבה החיצונית שלנו, הבית שלנו, החדר, הגוף שלנו, אנו שומרים על ניקיונם ורוצים שאנשים יתפעלו מהם. אבל לא בהם אנו באמת גרים, אלה בתוך התודעה שלנו, וכמה תשומת לב אנו נותנים לה? לנקות ולייפות אותה? שתהיה מקום בו אנו שמחים לשהות. כל הפסולת שנכנסת לתודעה, כמה ממנה אנו משליכים החוצה? האם אנו פותחים את החלונות ומאפשרים לאוויר נקי להיכנס? רבים מאתנו חיים בתודעה שחלונותיה סגורים לגמרי, דבר שלא נעשה בבית. אין פלא שאנשים הופכים מדוכאים, עצבנים, ועם בעיות פסיכיאטריות. יש לנו את כל הדברים האלה בפנים ואיננו מתמודדים איתם. אבל אנו לא יכולים לברוח, גם לא בחלומות. אז הגיוני להקדיש את הזמן לעשות את התודעה שלנו למקום שנעים להתגורר בו, ולהפוך את עצמנו לחבר שנשמח לבלות בחברתו. כל זה עדיין מותנה ויחסי, אבל אנו חיים בתוך היחסי. כמו גוף שלא מתעמל ומתחיל להתפרק ולא מתפקד כראוי, כך גם התודעה שלנו אם אינה מתאמנת אינה מתפקדת כראוי. אם אנו רוצים תודעה שמחה שמתפקדת היטב, עלינו לאמן אותה.

המרכיב האחרון של דרך השמונה, ריכוז נכון או מדיטציה נכונה, עוסק בדרך לאימון התודעה. כמובן שזה נושא ענקי, וזה אינו קורס מדיטציה אז לא אפרט, אבל הרעיון במדיטציה בודהיסטית היא שראשית נשקיט ונאט את התודעה ובמקביל היא תהיה מרוכזת יותר. זה נקרא shamatha, שפירושו להשקיט. קודם כל אנו מאזנים את התודעה, כל המרכיבים הפיזיים באיזון כך שהתודעה הופכת שקטה, רגועה ומרווחת אבל קשובה, ומרוכזת בדבר אחד, לשם היא הולכת ושם נשארת. לא מכווצת, לא מדחיקה, פתוחה מאד ורחבה מאד אבל נוכחת עם כל מה שאנו מכוונים אליו את התודעה. כאן ב-ביר יש הרבה גולשי רוח. בפעם שעברה שהיינו כאן היו עשרות גולשים. יש להם את המצנח הגדול ומין קופסא קטנה שבה הם יושבים והם יכולים להזיז אותה. שעות רבות למעלה בשמיים הכחולים הם שטים וזה מזכיר לי איך התודעה צריכה להיות ב- shamatah. פתוחה, רחבה  ועצומה, מרוכזת לגמרי. אם הם רוצים לנוע לכיוון ההוא הם זזים לשם, אם הם רוצים לעלות גבוה יותר הם עולים. הם בשליטה. כך התודעה שלנו צריכה להיות. נוכחת ושקטה, פתוחה ורחבה. בתוך זה יש רמות שונות של קליטה, בבודהיזם הן נקראות הצורה וחסר הצורה, וכל אחת עמוקה יותר מהקודמת עד שמגיעים אל ההכרה האינסופית וה – nothingness האינסופי. מצבי תודעה מאד מזוקקים שבזמן הבודהה נחשבו כשחרור. לבודהה עצמו היו מורים. היו לו שני מורים, אחד שלימד אותו מדיטציות צורה -form meditations, Janas, ואחד שלימד אותו מדיטציות חסרות צורה. שניהם לימדו שהבהירות, האושר העילאי וההתרחבות שהם חוו היו שחרור. הבודהה אמר: לא, זה אינו שחרור כי כשאתם חוזרים אתם עדיין עצמכם. זו תודעה שהיא מאד גמישה, רכה, מאד קלה להפעלה ועבודה, אך זה אינו שחרור כי כל הרגשות השליליים שקעו אבל הם עדיין שם, מוכנים לעלות שוב.

כשלעצמו זה כלי מצוין אבל זו אינה הארה. למעשה, מה שיכול לקרות לכל היותר, זה שאדם ישקע בהכרה שבתשתית אבל לא יגיע להכרה המעודנת או העדינה מאד, כדי שזה יקרה עלינו ללכת לרמה הבאה, שנקראת כמובן vipashyana. ויפאסנה פירושה ראיה צלולה. בשמאטה יש לנו תחושת אגו מאוזנת, בריאה, שמחה ונעימה. בויפאסנה אנו מתחילים לפרק את האגו ולראות דרכו, קודם כל דרך החיפוש אחריו. בשאמטה אנו מתבוננים במחשבות כשהן חולפות כמו על מסך, אבל בויפאסנה יש לנו סימן שאלה ענק; מהי מחשבה? מה היא מחשבה? כי אנו חושבים כל הזמן, וכל מה שאנו יודעים מגיע אלינו מבחוץ או מסופק מבפנים, זה הכל מחשבות. כל זיכרון, כל דעה, כל אמונה, תקווה, כל תכנית, כל מה שמגיע אלינו ואנו רואים דרך החושים, הוא חשיבה. מהי מחשבה? איך היא נראית? מהיכן היא מגיעה? לאן היא הולכת? אנו אומרים: אני חושבת… מהי מחשבה? ואז – מיהו החושב? כשאנו מתחילים להפריד בין זרם המחשבות והמתבונן בו, מי מתבונן? מהו זה אשר מתבונן? האם המתבונן זהה למה שמתבוננים בו? כשהתודעה נעה, חושבת, כשהתודעה שקטה, רגועה, והמודעות שרואה את המתרחש, האם הם זהים או שונים? אנו מתחילים לחקור את התודעה למוות, כי זו הדרך היחידה להבין מה קורה שם בפנים. אז  בויפאסנה – במיוחד אם התודעה מאומנת מאד ומסוגלת להישאר בריכוז  – מקלפים שכבה אחר שכבה מההכרה שלנו ומגיעים רחוק יותר ויותר. תמיד עם סימן השאלה, והשאלה מי אני? אנו תמיד אומרים אני, אני אני… אני הלכתי, אני חושב, אני עושה, אני אוהבת, אני לא אוהבת… מי היא אני? איננו יכולים לגלות אלא אם נחווה בצורה ישירה ונבין בעצמנו, כי תשובה בלבד לא מסייעת, זה הופך לעוד חלק של המחשבה. זה לא משחרר. הדרך היחידה לשחרר היא לראות בישירות בעצמך. בראייה ישנה השחרור, רק דרך ראיה ישירה. איש לא יכול לראות עבורנו. אך כאשר היכולת לראות מעמיקה עוד ועוד, ומשחררת בתוך התודעה, אז מופיעה חכמה. חכמה פירושה ראיה בבהירות, ידיעת הדברים כפי שהם באמת. לא הידיעה על, אלא רק ידיעה. בישירות. כשהחכמה מעמיקה ואנו מתחילים לראות את הדברים כפי שהם, אז חמלה עולה באופן ספונטני כי אנו הופכים מודעים יותר ויותר לכמה אנו ואחרים משלים את עצמנו. לכן חכמה וחמלה קשורות זו בזו. ככל שאנו רואים יותר בבהירות כך אנו חשים יותר עצבות על האשליות שלנו ושל אחרים, כי כולנו שואפים להיות מאושרים. מכיוון שאנו באשליה אנו ממשיכים לאמלל את עצמנו ואת האחרים ואת כדור הארץ. כמה עצוב שיש לנו פוטנציאל כה גדול ובגלל הבורות אנו מקלקלים הכל. חמלה וחכמה באות יחד, ככל שאנו מבינים יותר כך הלב נפתח יותר ואנו חשים יותר חיבור הדדי עם כל שאר הברואים. האגו שלנו מפריד אותנו מהכל אבל המודעות המולדת, הבראשיתית שלנו מחוברת ומחברת אותנו לכל.

אז בכל מקרה זו, בעיקרה, הדרך. להתחיל להבין ולראות דברים בצורה נכונה על ידי למידה להתמודד בצורה מיומנת עם ההתנהגות הפיזית, הורבלית והמנטלית שלנו, עד שבהדרגה נסיר את כל שכבות הבלבול, הבורות והאנוכיות המרוכזת בעצמי, ולחזור למרכז האמתי שבסופו של דבר לא נפרדנו ממנו מעולם, שהוא החכמה הבראשיתית הטהורה והמודעות המולדת שבטבעה היא גם האיכות של ידיעה והאיכות של אהבה עמוקה וחמלה. זה הטבע של כולנו, ותלוי בנו אם נלך את הדרך, איש לא יכול ללכת במקומנו.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

קארמה אינה תלויה רק במה שנעשה אלא בסיבת העשייה. לכן עלינו ללמוד להיות יותר ויותר מודעים למוטיבציה שבבסיס המעשים והדיבור שלנו, והאם הפעולות, הדיבור והמחשבות שלנו הן מיטיבות או לא, מיומנות או בלתי מיומנות. הדרך היחידה לעשות זאת היא לפתח את המודעות למה שאנחנו חושבים ולמוטיבציה שמאחורי. כי אנו פועלים ותמיד באפשרותנו להצדיק את עצמנו ואת מה שעשינו. כל הדיקטטורים הנוראיים מצדיקים את עצמם, הם מרגישים בסדר עם עצמם. אפילו היטלר לא הבין מה לא בסדר, מבחינתו הוא עשה מה שהיה נכון לעשות. פול פוט, מאו טסה טונג, הם חשבו שהם בסדר, רק לא מבינים אותם. אז עלינו באמת לברר מה הסיבה האמתית שאנו עושים מה שאנו עושים, לא רק זו שאנו אומרים לעצמנו. הבודהה קישר זאת לתחילת הדרך – קודם עלינו להגיע להבנה בהירה של המצב שבו אנו נמצאים וכיצד נוכל לשפר אותו, ואז לבחון מה באמת אנו עושים? מה המוטיבציה שנמצאת בבסיס המעשים והמילים שלנו? מה באמת מתקיים בתודעה?

ישנה חלוקה למה שמועיל ומה שלא, ובדרך האסייתית מתחילים ממה שלא מועיל. ישנם הרעלים של החמדנות, כעס, גאווה, קנאה, ומה שיוצר את כל אלה היא הבורות הבסיסית שלנו לגבי מהות הדברים. כאשר כל פעולה של גוף, דיבור ותודעה נעשית תחת השפעת הרגשות השליליים האלה יהיו לה השפעות שליליות. זה דומה לזרעים רעילים שמצמיחים צמח רעיל. אבל אם אנו פועלים באמת מתוך מוטיבציה של הבנה, נדיבות, סבלנות, אנושיות, שמחה בשמחת האחר וכן הלאה, כל מצבי התודעה החיוביים, נקצור טוב בעתיד. נרגיש זאת מיד, כי אנשים שהתודעה שלהם בדרך כלל מלאה במחשבות מיטיבות, שמאושרים בשמחתם ומזלם הטוב של אחרים, ויש להם חמלה, סבלנות, נדיבות, גורמים ללב שלנו להרגיש קל יותר. מיד נרגיש טוב יותר בלב, ובעתיד זה יוביל לתוצאות טובות. ואילו כשיש לנו רגשות שליליים, כשאנחנו בחמדנות, כועסים, עצבנים, מתוסכלים, מקנאים, או מלאים בערך עצמנו, אנו לא מרגישים טוב בפנים, זה לא נוח. נסבול באותו הרגע, וכמובן שנגרום סבל למי שבקרבתנו. ניצור תוצאות שליליות, שיגיעו כעת או מאוחר יותר בעתיד. אתם יודעים, ככל שנזכור במהלך היום רק להסתכל, איזה מחשבות מתרחשות עכשיו בתודעה שלנו? רק להתבונן. איזה סוג מחשבות, יש, לרוב, בלבנו במהלך היום? מחשבות נדיבות? אגואיסטיות? כועסות? מדוכאות? שמחות? עלינו להכיר את עצמנו. איש לא יכול להכיר אותנו כפי שנכיר את עצמנו. אבל תמיד גם לזכור, שאנו מטבענו בריאים ושהמחשבות השליליות האלה שמגיעות אלינו, הן מה שבבודהיזם נקרא adventitious defilement – זיהומים אקראיים. הן פשוט מגיעות, הן אינן שייכות לטבע שלנו. מה שאינהרנטי לטבע שלנו זה נדיבות, חמלה והבנה. האיכויות הטובות ששומרות את הלב שלנו פתוח, הן השתקפות של טבענו האמתי, הראשון. כעס, קנאה, וחמדנות הם טבענו השני. רק שני ולא ראשון. הטבע הראשון הוא יפה, השני התבלגן. לכן חשוב מאד לראות מה מתרחש בתודעה, וכשזה שלילי, להתמודד אתו, וכשזה חיובי, לעודד אותו. אבל לא ניתן לעשות זאת בלי מודעות, אם אנחנו אחוזים בתוך חשיבה או עשייה, ולא מודעים לדחפים שמאחורי המעשים או הדיבור. כי המחשבה מגיעה קודם.

המרכיב הבא בדרך השמונה הוא פעולה נכונה. פעולה נכונה היא כזו שלחלוטין אינה גורמת נזק לאף אחד. בבודהיזם זה נכלל בדרך-כלל במה שמכונה חמשת הנדרים שמחייבים את מתרגלי הדהרמה. בעלי בתים, נזירים, נזירות, כולם שומרים על חמשת כללי ההתנהגות הללו. אין לזה קשר לשאלת רלוונטיות של לפני 2500 שנה לעומת עכשיו, לא לבגדים שאתם לובשים, מה אתם אוכלים, אפילו לא לנקודת המבט הדתית שלכם כשלעצמה, אלא לדרך לחיות חיים מאוזנים ושפויים שאינם מזיקים לאף יצור חי. אלה הוראות ולא פקודות – אין בודהה למעלה בשמיים שישלח ברק אם תשבור אותן – אלה כללי התנהגות… בסנסקריט יש מילה ארוכה לכך שמשמעותה כללי אימון. אנו מאמנים את עצמנו להיות אדם טוב.

הנדר הראשון הוא לא לקחת חיים של אף יצור. לא רק בני אדם אלא כל יצור חי: בעלי חיים, חרקים, דגים, ציפורים, זבובים, יתושים. למה? כי כמו שאמר הבודהה, חייו של כל יצור הם הדבר היקר לו ביותר. וכפי שלא נרצה שמישהו יפגע בחיינו, עלינו להימנע מפגיעה באחרים. גם חרק זעיר שחש בסכנה בורח כדי להגן על חייו. כל יצור מגן על חייו ולא רוצה למות, בדיוק כמונו. כשאנשים חושבים שהם עומדים להיהרג הם מבועתים. כשבעל חיים חושב שהוא עומד להיהרג, הוא מבועת. הם נחרדים, לא אדישים, והם בטח לא חושבים: "נו מילא, אני אקריב את חיי כדי שיהיו לכם צלעות עגל נחמדות". הם משותקים מפחד ויעשו כל דבר כדי לברוח אם יוכלו. אז איזו זכות יש לנו לקחת את  חייהם? לגזול את מה שהכי יקר להם? רק משום שבעלי חיים, דגים וחרקים לא יכולים לדבר, להתחנן על חייהם, אין זה אומר שחייהם לא יקרים להם. ולכן עלינו להגן ככל שביכולתנו על חיי אחרים כמו על חיינו שלנו, ולא לעשות דבר שיפגע בהם. כך שכל חיה שנמצאת בנוכחותנו תוכל לחוש ביטחון. כשהנזירים נהגו לשבת חשופים לגמרי תחת עצים בג'ונגלים של תאילנד ובורמה, היו הרבה תיאורים של מתרגלים שפתחו את עיניהם וראו נמר או טיגריס פשוט יושבים שם, מבלי לפגוע בהם. לחיות יש אינטואיציה טובה והן ידעו שהאדם הזה לא יפגע בהם. לעיתים קרובות הנזירים עשו מדיטציה על ידידות אוהבת כך שהחיות האלה נמשכו אליהם. החיות עצמן לא חשו כל תוקפנות כי הן לא היו מאוימות. זה חשוב עבור כולנו.

ההוראה החשובה ביותר היא לא לפגוע, לא להרוג. וככל שניתן, עלינו לקחת את ההוראה הזו ברצינות רבה. אם אין ביכולתנו לקחת על עצמנו את הנדרים האחרים, את זה עלינו לקחת, לעשות את המיטב לעזור ולא להזיק. אם העולם ישמור על ההוראה הזו, זה יהיה עולם אחר לגמרי, נכון? רק זה.

ההוראה הבאה, מאד בקצרה, לא לקחת מה שלא ניתן לנו, כלומר לא לגנוב. ושוב, זו דרך לחיות מבלי לפגוע, כי רכושם של אחרים בטוח כשהוא לידנו. לא ניקח מהם דבר אלא אם יציעו אותו לנו. בזמן ההיפים רווחה האמירה "מה ששלך שלי" ובעצם זה היה "מה ששלך שלי ומה ששלי גם שלי". זה לא הפך אנשים לנדיבים, אלא חמדנים וחסרי התחשבות ברכושם של אחרים. אז גם כשאנו שואלים חפץ, אני תמיד אומרת לנזירות שלי, עלינו להחזירו… במיוחד ספרים, דיוידי וכדומה, אתם יודעים, לאלה יש רגליים והם נעלמים ואין לי מושג לאן. להחזיר אותם במצב טוב לפחות כפי שהיו, עלינו להתייחס בדאגה למה ששאלנו אפילו יותר ממה ששייך לנו. זוהי תחושת אחריות כלפי הרכוש של אחרים, תחושת אכפתיות. אם לא נחזיר, זו גניבה. וכפי שאנו נרצה לקבל בחזרה מה שהשאלנו, כך גם אנשים אחרים. שוב, זהו כלל מאד בסיסי לחיות בעולם בדרך שלא מזיקה לאחרים; עקרונות פשוטים ובסיסיים מאד של איך לחיות בחברה. אין לכך קשר כשלעצמו עם להיות בודהיסט או משהו. זה להיות אדם הגון. כל החוקים הללו הם מאד הגיוניים. ואם נשמור עליהם העולם יהיה הרבה יותר טוב.                                         

הנדר הבא ברשימה עוסק בהתנהגות מינית בלתי הולמת. פירושו לא לנצל. מיניות היא אחד הכוחות החזקים ביותר, גם בקרב בעלי חיים, זה הדחף להתרבות. זה דחף מאד חזק ומשכנע בטבע כולו כי הטבע חייב להתרבות. יחד עם הדחף לאכול, לשתות ולנוח, בא הדחף להתרבות. כמובן שאצל בני אדם הוא מתבטא במגוון עצום של דרכים כך שזה יכול להיראות רחוק מאד מהכוונה להתרבות, אבל זה היה הרעיון של הטבע. הטבע רוצה להמשיך להתקיים. אז זהו דחף מאד חזק בקיום האנושי שלנו. בדתות כמו הנצרות ואולי האסלאם, איכשהו חטא קשור תמיד בסקס. באסיה זה לא כך, לא במידה כזו, בוודאי לא בבודהיזם. כשאנשים חושבים על חטא או שבירת נדרים הם חושבים יותר על פגיעה פיזית כמו לקיחת חיים. זה יקבע אם אתה חוטא או לא, אם אתה אדם טוב. וסקס קשור לתחום אחר של חשיבות. ועדיין, הרעיון הוא שעלינו להיות אחראים ולא לנצל אחרים או את גופם למען ההנאה שלנו, מבלי להתחשב בהשלכות של פעולותינו וכיצד הן ישפיעו על הפרטנר שלנו. זו נקודת הבסיס, התנהגות מינית בלתי הולמת היא, למשל, לקיים יחסי מין עם קטינים, או עם מישהו שנמצא בקשר מחייב, כלומר ניאוף, ובמיוחד לא לנצל אחרים – את הפגיעות או הנגישות שלהם באופן שאיכשהו עלול לגרום לבעיות עבורם או עבורנו בעתיד. עבור נזירים ונזירות ההוראה שונה – התנזרות מוחלטת. אך גם למי שאינו נזיר יש אחריות למיניותו. זה חלק מחיים בעולם מבלי לפגוע. ברור שאונס וניצול מיני אסורים באופן טוטאלי, אין צורך לומר, אך גם בתוך מערכות יחסים אנושיות על אדם לזהות את ההשלכות של פעולותיו, לא רק פיזיות אלא רגשיות, לכן עלינו להיות זהירים עם הדחף החזק הזה, למנוע פגיעה באחרים ובעצמנו עכשיו ובעתיד, ככל שאנו יכולים לדעת.

הנדר הבא עוסק בדיבור שלנו, כי אנו משפיעים מאד על אנשים בדיבור שלנו. ראשית, על הדיבור שלנו להיות דבר אמת. הרעיון הוא שאנשים יוכלו לבטוח בנו. שאיננו מנסים לרמות, איננו משקרים להם, מה שאנו אומרים זו האמת, ככל שאנו יודעים. ככל שבאחריותנו אנו נאמנים לאמת, לא ממציאים סיפורים. ובנוסף לאמת על הדיבור שלנו להיות נדיב. יש אנשים שמהללים את עצמם על כך שהם תמיד אומרים אמת, אבל לעיתים קרובות הגרסה שלהם לאמת היא אמיתות כואבות. אמת שתגרום לאחרים להרגיש רע והיא בעצם רק כלי בשימוש הרוח הפגומה שלהם, חוסר הנדיבות שלהם מתבטא באמירת דברים שהם אולי נכונים, אבל גם פוגעים ומזיקים. הכוונה אינה לסוג כזה של דיבור, אלא לזה שתומך וגורם לאנשים לחוש טוב יותר. אתן לכם דוגמה: נולדתי בזמן המלחמה, והכל ניתן בהקצבה. היו פנקסי קצבות על כל סוגי המזון ועבור בגדים. לא יכולת פשוט להיכנס לחנות ולקנות, אלא לקבל בגד רק תמורת תלושים, אם היו לך מספיק. אמי גידלה אותי ואת אחי הקטן כך שמרבית התלושים שימשו עבור הבגדים שלנו. היא לא קנתה לעצמה בגד חדש במשך שנים. ואז יום אחד היא בזבזה וקנתה לעצמה מעיל חדש. וכשנכנסתי הביתה היא לבשה אותו, מאד מרוצה, מעיל חדש אחרי כל השנים האלה. היא שאלה מה דעתי ואני הסתכלתי ואמרתי: זה גורם לך להיראות שמנה. זו הייתה האמת! אבל כל ההנאה נעלמה מהפנים שלה, היא הורידה אותו, תלתה אותו בארון ולא לבשה אותו שוב לעולם. ואני הבנתי שזו הייתה האמת אבל זה לא היה מועיל. יכולתי לומר, איזה צבע מיוחד, זה מתאים לך, גם זה היה נכון. לא הייתי צריכה להיות כל כך נאמנה לאמת שציערה אותה. אז חשוב לרכך את האמת עם טוב לב. אלא אם זה דבר שעל האדם לשמוע וזה יועיל לו. באפשרותנו לומר דבר שהוא נכון באותה מידה וישמח אותו.

אז האמת שלנו צריכה להיות ידידותית, לא פוגענית, לא מעליבה. אנו אומרים משהו בכעס ושוכחים מזה אחרי דקה, אבל האדם השני נושא את זה בליבו לפעמים לנצח. הכרתי אישה מאד מושכת מטייואן, מאד אינטליגנטית, מנהלת עסק משל עצמה. אבל תחושת ההערכה העצמית שלה הייתה כל כך נמוכה והיא אמרה, זה משום שאני שומעת את קולה של אימא שלי בתוכי שאומר: את כל כך טיפשה ורעה. אימא שלה אמרה לה שהיא מכוערת, רעה וטיפשה, אז זה מה שהיא המשיכה לשמוע בתוכה. העובדה שהיא הייתה מאד מושכת ובעלת לב טוב מאד ואינטליגנטית בצורה יוצאת דופן הייתה חסרת חשיבות בעיניה, כל מה שהיא שמעה זה את אמא שלה. אז עלינו להיות מאד זהירים כי כבני אדם לעיתים קרובות אנו מתעקשים לגבי משהו שגוי ונאחזים בעצמנו במה ששלילי, במיוחד כשמדובר במישהו יקר לנו. אנו מתעלמים ושוכחים את כל הטוב שנאמר עלינו. עלינו להיות אחראים לדיבור שלנו. באנגלית אומרים "מקלות ואבנים יכולים לשבור את עצמותיי אבל מילים לא יפגעו בי". אבל הטיבטים אומרים, "מקלות ואבנים יכולים לשבור רק את העצמות, אבל מילים יכולות לשבור את הלב לרסיסים". וזה נכון. אנשים נפגעים הרבה יותר מדיבור לא חברי. ובמיוחד כהורים, אנשים צריכים להיות מאד אחראים על מה שהם אומרים לילדיהם. לעודד את הערך העצמי של ילדים כי הם מאד פגיעים, ואם הורה או מורה אומר להם  משהו אכזרי הם לוקחים את זה ללב ולא יכולים להוציא. הדיבור שלנו צריך להיות אמת, אבל גם מועיל, מעודד ותומך, לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר. וגם לא מפלג, מרחיק בין אנשים. כמו רכילות. יש לזה תוצאות קרמתיות מאד רציניות, להרחיק אנשים במקום לקרב אותם. חשוב שהדיבור ייצור הרמוניה, יקרב אנשים זה לזה, לא יגרום לחשדנות. הבודהה תמיד הילל הרמוניה בתוך הקהילה הנזירית וגם בסנגהה הרחבה יותר, של בעלי הבתים, וכמה חשוב שנשאר בהרמוניה זה עם זה. הדיבור הוא אחד הגורמים החשובים של הרמוניה או דיסהרמוניה, לא משהו פיזי. מה אנו אומרים זה על זה. חשוב להתחייב שלא לומר על מישהו אחר מה שלא היינו רוצים שיאמרו עלינו. אם נקשיב לדיבור שלנו נראה כמה מתוכו הוא עקר, מעביר את הזמן ולא רלוונטי. זה לא אומר, כמובן, שאסור לבלות עם חברים ופשוט לדבר, אבל למעשה הרבה ממה שאנו אומרים, אם זה היה מושמע לנו היינו נרתעים. באמת, בכנות. אז תבדקו את זה. זה תרגול מאד מועיל לפעמים להתבונן מחוץ לעצמנו כביכול ולהקשיב לעצמנו מדברים. להקשיב לטון, לתוכן, ופשוט לשמוע את עצמך. בדרך כלל אנחנו כל כך שקועים בדיבור שאנחנו אפילו לא יודעים איך אנו נשמעים. אז רק מדי פעם להקשיב ולפתח תשומת הלב ששומעת את עצמנו, הטון, הקול, מה בעצם אנחנו אומרים. כבני אדם על פני כדור הארץ אנו המין היחיד שיכול לנהל שיחה בעזרת שפה, זה דבר שמייחד אותנו ובמידה מסוימת מרחיק אותנו מבעלי החיים שהתקשורת שלהם שונה משלנו. יש לנו מתנה שהיא גם קללה, זו השפה, אז עלינו לנהוג בה באחריות. להשתמש בה במטרה לקרב, ליצור שמחה אצל אחרים, מחשבות מעוררות השראה, להיות בשליטה על הדיבור שלנו, להשתמש בו בדרך המועילה ביותר לעצמנו ולכל מי שאנו במגע אתו. זה גם אחד מהנדרים החשובים ביותר.

הנדר החמישי הוא נגד אלכוהול וסמים. הבודהיזם הוא, כמובן, שיטה של אילוף התודעה, אימון התודעה, התעלות התודעה. אז באופן כללי, כל מה שתורם לאיבוד השליטה שלנו הוא מזיק. מרבית הפשעים כיום מבוצעים תחת השפעת אלכוהול וסמים. וכולנו בוודאי יודעים שכשאנשים שיכורים, זה לא מוציא החוצה את הצדדים היותר טובים שלהם, במקרה הטוב הם מביכים, במקרה הגרוע הם מסוכנים. אני חושבת שזה קצת עצוב שבמערב, וגם כאן, מתקיים קמפיין נגד עישון, מעשנים הפכו כמעט למנודים. כמובן שעישון מזיק וברור שאיננו דבר טוב, אבל אי אפשר להשוותו להשפעה המזיקה של אלכוהול, ואילו את האלכוהול מהללים. בפרסומות למשקאות אלכוהוליים הם מוצגים כאלגנטיים, מתוחכמים, ו – cool. אלכוהול גורם כל כך הרבה יותר נזק לא רק למשתמש עצמו אלא לסביבתו. כמה משפחות חיות בטרור בגלל הבעל ששותה, חוזר הביתה ומכה את אשתו וילדיו? לא רק כאן אלא בכל העולם, אנשים שותים ונוהגים, מתעללים באחרים תחת השפעת אלכוהול וסמים, זו בעיה רצינית. גם במדינות המפותחות ביותר, הבעיה החברתית העיקרית היא אלכוהוליזם. ועדיין מעודדים את צריכתו! יש סביבו תהילה כאילו להשתכר זה בסדר או אפילו נורמלי. אנו הורסים את התודעה שלנו וזה בסדר. אבל זה לא. הדבר יקר הערך ביותר שיש לנו היא התודעה שלנו והדבר החשוב ביותר שביכולתנו לעשות זה לשמור עליה, לאמן אותה כך שתהיה מועילה באמת לחברה ולעצמנו. אז הנדר החמישי אינו סתם תוספת כדי שיהיה מספר נוסף. יש סיפור טיבטי אופייני שמסביר זאת. היה נזיר נחמד צעיר שישב למדוט במערה. ואנשי הכפר שמתחת למערה היו מסורים לו ותמכו בו. הם היו שולחים אחת מהבנות להביא לו מצרכים, טסמפה, גבינה וכדומה. עם הזמן היא נדלקה עליו, הוא ממש מצא חן בעיניה. היא הציעה לו שיהפכו לנאהבים, היא שם לבד ואף אחד לא יידע. והוא אמר מה פתאום, אני נזיר ולקחתי את נדר ההתנזרות, אל תחשבי על זה בכלל. היא התאכזבה אבל הלכה. כשהגיעה שוב, באה עם כבשה ואמרה, אם לא תעשה איתי אהבה לפחות נשחט את הכבשה, נבשל אותה ונחגוג. הוא אמר את השתגעת, אני נזיר ומשתדל לא להרוג אפילו נמלה, בטח שלא חיה כמו כבשה. את לא מבינה כלום! שוב היא הלכה וכששבה הביאה בקבוק משקה. ואמרה תבחר, או שנשכב ונהפוך לנאהבים, או שנהרוג את הכבשה ונעשה מסיבה, או לפחות נשתה יחד את הבקבוק. אם לא, אתאבד. הנזיר לא ידע מה לעשות… שלא לגרום לנערה להתאבד בגללו. ובכן, הוא חשב, הדבר הפחות נורא שאני יכול לעשות זה לשתות אתה, זה לא יפגע באף אחד. אז כמובן שהם שתו, השתכרו, שכבו והרגו את הכבשה כדי לחגוג את זה. הנקודה היא שאלכוהול הוא השורש להרבה מעשים שבמצב נורמלי לא היינו עושים במה שאנו קוראים מצב תודעה רגיל. הוא פותח את הדלת לרגשות שליליים שבדרך כלל אנו מצליחים לשמור באיזושהי שליטה. אתם ראיתם אנשים שיכורים שהופכים פוגעניים, אלימים או טפשים. זה לא מוציא את המיטב שבנו אלא את הגרוע. והתודעה מתבלבלת, לא יכולה לחשוב בבהירות, זה יוצר אסון לנו ולאחרים. לכן ההתחייבות החמישית, שלא לקחת שום חומר שמערפל את התודעה היא התחייבות רצינית.

אז אלה חמשת הכללים שאתם, גם אם לא נועיל לאחרים, לפחות איננו מזיקים. אנו מנסים לטפח את הגן של הלב שלנו, אז קודם כל יש לגדר אותו כדי שלא ייכנסו חיות או גורמים אחרים שיהרסו אותו. הנדרים הללו הם גדר, כך שהצעד הראשון שלנו הוא להימנע מגרימת נזק. איננו יכולים להתחייב שתמיד נחוש ידידות אוהבת, כי לפעמים נרגיש כך ולפעמים לא. אבל נוכל לקחת על עצמנו את הכוונה שלא להזיק. לפחות את זה. ובנוסף ננסה לטפח ידידות אוהבת. כל הנדרים האלה מנוסחים בלשון שלילה אבל הכוונה שלהם חיובית. כפי שלא לומר דבר שקר פירושו לדבר רק אמת וכדומה. זה נכנס בחלק השלישי של הדרך כפולת השמונה, של התנהגות או פעולה נכונה. פעולותינו צריכות להיות בלתי מזיקות.