ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (12 ואחרון) סיכום ושאלות

במהלך סוף השבוע הזה עברנו די בקצרה על היסודות של ארבע האמיתות הנאצלות, הלימוד הראשון של הבודהה על פי כל הכתבים המסורתיים. כולם מסכימים שהבודהה הניע את גלגל הדהרמה בפארק הצבאים בסארנאת' לחמשת תלמידיו כשלימד את ארבע האמיתות. כמובן שבאופן שהוא לימד אז הם כולם הפכו ל arhats מיד… אז אני מצטערת, אבל לא נורא (צוחקת). אבל המסר עדיין כאן: שישנה בעיה, יש סיבה לבעיה, יש פתרון ויש דרך להפעיל את הפתרון ולסיים את הבעיה. אז למרות כל הדיבור על dukkha, dukkha, dukkha, זה בעצם מסר מאד מעודד כי אם לא נקבל את העובדה שאנו חולים לעולם לא ננסה למצוא תרופה. וזה בעצם מעודד מאד לשמוע שכן, אנו חולים אבל זה לא סופני, אפשר להירפא אם משתמשים במרשם הנכון, כולנו נשמח לשמוע מרופא שיש תרופה והריפוי אפשרי. יש עוד שאלות?

שאלות

שאלה: השאלה שלי קשורה לפרנסה נכונה. שמעתי על מכשפות או מכשפים וגם פרוצות שהגיעו להארה, תוכלי להסביר זאת?

ט.פ: כמובן ששניים מתלמידיו הראשיים של הבודהה, אחד היה אנגולימלה שהרג 999 אנשים וחיפש את ה-1000 כשפגש בבודהה. בלי להיכנס לכל הסיפור, למרות שהוא די מרתק – הוא רדף אחרי הבודהה עם סכין שלופה כדי לכרות את אצבעו – הוא נקרא אנגולימלה שפירושו שרשרת של אצבעות, ורצה להשיג את האצבע האלף שהיא של הבודהה. הוא רדף אחריו ולא השיג אותו וקרא לבודהה לעצור! והבודהה אמר: אני עומד במקום, אנגולימלה, האם אתה עצרת? והוא הבין, ואחרי 999 איש שהרג הוא הפך לנזיר. כמובן, אנשים ידעו שהוא היה שודד קודם וכעסו מאד, תקפו אותו והיכו אותו והבודהה אמר: ובכן, זה מחיר מאד נמוך לשלם על כל הקארמה הכבדה שצברת. אבל בכל מקרה, בסוף הוא הפך ל arhat והגיע לנירוונה. אחת מידידיו האהובים של בודהה היתה אמבאפלי, שהייתה יצאנית צמרת פופולרית מאד בקרב צעירי העיר. פעם אחת היא הזמינה את הבודהה לארוחת צהריים עם כל הנזירים שלו, ואז גם אצילים צעירים הגיעו אל הבודהה והזמינו אותו למחרת לצהריים. הוא אמר איני יכול, כבר הבטחתי לאמבאפלי שאבוא. הם מאד כעסו שהוא העדיף זונה על פניהם וניסו לשחד אותה כדי שתוותר על אירוח הבודהה, אבל היא סירבה. היא הגישה לבודהה מזון ואירחה אותו בגן שלה ובעצמה הפכה לנזירה ו – arhate. אז כבר מזמן הבודהה יש דוגמאות לרוצחים ולזונות שמגיעים להארה, זו לא המצאה של הטנטרה, אלא הגיע ממקורות מוקדמים. כי לא משנה מה נעשה, הטבע המהותי של התודעה הוא טהור. ברגע שזיהית את זה, כל השאר מתפרק ולא נוצרת עוד קארמה. אנו יוצרים קארמה רק בפעולה מתוך אגו. כשאנו מעבר לאגו איננו יוצרים קארמה, אין מי שייצור אותה. כמו שאמרתי עם החרוזים, אם תחתוך את החוט כולם יפלו. נכון? זה כמו הגלגל, המרכז שלו נעלם ואולי הגלגל יסתובב עוד קצת, ותהיה עוד קצת קארמה מהגלגול הזה והיא לא תמשיך הלאה את הגלגול הבא. מי שנהיה, באפשרותנו להגיע להארה בלי קשר למה שעשינו בעבר כמו מילרפה. מילרפה הרג 30 איש ועדיין הגיע להארה בגלגול חיים אחד. זה לא שעלינו ליצור קארמה רעה כדי להשתחרר. לכן עדיף ובטוח יותר לחיות אורח חיים נכון, ולחיות מבלי לגרום נזק מאשר ליצור בעיות להמון אנשים. אבל גם אם עשינו את הדבר הכי נורא בעולם, עדיין נוכל להשתחרר בגלגול חיים אחד, אם נתאמץ נכון. כי כל זה ברמה יחסית, לא מוחלטת. ברמה המוחלטת אנו טהורים לגמרי. אין שום דבר שנוכל לעשות שיזהם את המרחב העצום של השמיים. זה רק העננים, לא השמיים. כשאנו מבינים זאת הבנה מוחלטת, כל השאר מתפרק. בינתיים עדיף ליצור קארמה טובה מאשר רעה, זה בטוח.

שאלה: האם תשומת לב וריכוז הם אותו דבר?

ט.פ:  כן ולא. ריכוז במובן הזה, הוא כאשר אתה יושב ועובר דרך הרמות השונות של תרגול, ותשומת לב הוא משהו שאנו לוקחים אתנו לכל מקום. כמובן שכדי להכנס לריכוז יש צורך בתשומת לב, אבל במקרה הזה, תשומת לב מתקיימת יותר במצבים כמו הליכה, ישיבה, עמידה וכן הלאה בתוך חיי היומיום. היכולת הזו להישאר ממורכזים, שמתחזקת על ידי הישיבה, ישיבת הריכוז הפורמלית, ומביאה אותה אל חיי היומיום שלנו. הם שונים מעט אבל כמובן תומכים זה בזה. כשאתה יושב, למשל, למדיטציית ויפאסנה, כמובן שאתה זקוק לתשומת לב וריכוז במה שאתה עושה, זו פעולה שונה של התודעה כי אתה חוקר, תשומת לב כשלעצמה אינה חקרנית, היא רק מתבוננת.

שאלה: אני מבין שהבודהה היה מאד בעניין של נזירות וידבר על כך הרבה. יש המון חוקים…

ט.פ: נכון (צוחקת)

– היו הרבה סגפנים בהודו לפני הפיכת הבודהה לבודהה, זו מסורת בהודו שנמשכת מאז עד היום. דבר נוסף שממשיך להתקיים הן ציפיות מאנשים או להתחתן ולהקים משפחה או להתנזר. ועליך לבחור באחת האפשרויות האלה. אז להיות אדם שוויתר, מסוג כזה או אחר, זה מקובל בהודו, כל אפשרות אחרת היא מוזרה…

ט.פ:  באופן מסורתי…

שאלה: בתרבות שלנו יש סוגים שונים של מוזרים שמקובלים לגמרי, אך לא בהודו. כמו גירושים, זוגות הומוסקסואלים ועוד.

ט.פ: זה מוזר בעיניך?

– אני לא חושב שזה מוזר ורוב החברה שלנו מקבלת את זה, לא כולם, כמובן, אבל הרבה יותר מאשר בהודו המסורתית. ואני מכוון לשאלה, שאולי, אוי ואבוי, בימים אלה אנו כבר לא זקוקים כל כך לנזירות כי התרבות שלנו לא יכולה להתמודד עם אנשים שעושים דברים באופן קצת שונה. יש לי חבר, הוא אמריקאי ונזיר והוא מתמודד עם הרבה קשיים, פשוט מללכת ברחוב והאנשים מעירים לו כל מיני הערות…

ט.פ:  אולי המערב צריך להתחנך…

–          אני מסכים לגמרי וזוהי רק ההתחלה של נזירות בודהיסטית במערב, לא?

ט.פ: הם מכירים את הדלאי לאמה…

– כן, שהוא דוגמה נהדרת לנזיר בודהיסטי, אבל אני תוהה… הזכרת אתמול שהיו אנשים שהגיעו להארה והם לא היו נזירים, אבל לפי האופן בו התפתחו דברים ב 2500 שנים, ישנו רושם שעליך להיות נזיר על מנת להגיע להארה, אבל זה לא נכון…

ט.פ: במסורת הטיבטית הרבה מאסטרים גדולים היו נשואים…

–          נכון, מילארפה לא היה נזיר

ט.פ: גם לא מארפה. גמפופה היה.

– העניין הוא, הזכרת אתמול גם שהרבה מהטקסים והתרגולים וכניסה לנזירות יכולה להפוך למכשולים בעיקר למערביים כי זה כזה עניין גדול והם מקבלים כל כך הרבה כבוד…

ט.פ:  לא ממש..

–          באסיה כן, במערב זה לא מובן אז זה תלוי היכן אתה באמת חי. במקרים מסוימים זה יכול לחזק את האגו במקום לשחרר אותו.

ט.פ:  נכון

–          אז זה כמו האפליה שנשים חוות בבודהיזם. נשים לא מקבלות הרבה כבוד או מהימנות בקרב בודהיסטים ותיקים מסוימים, וידוע לי שאת לקחת את הנדרים כאישה…

ט.פ: ובכן, רק כל עוד נשים נמצאות במצב של כניעות ושיעבוד. אם יגיע זמן שבו לגברים יהיה קשה לקבל את ההזדמנות אז אשאף להיות גבר.

–   אבל אני שואל אם אותו סוג של אמינות והערכה ניתנים למי שלא התנזר.

ט.פ: אני חושבת שזה תלוי מאד באיכויות האישיות שלהם. במיוחד במערב, רוב המורים הבודהיסטים הוותיקים לא התנזרו, והם מאד מוערכים במעגלים הבודהיסטים, לפחות במערב. ללא ספק כיום, משום שבמיוחד באמריקה הפרוטסטנטית, היכן שאין מסורת נזירית כמו שישנה למשל בספרד או איטליה, בהן יש מסורת קתולית כזו. באוסטרליה ואמריקה אין, ישנה מסורת מאד פרוטנסטנטית, כמעט אנטי-נזירות. זה לא יקרה שאלפים רבים של מערביים יתנזרו, אבל לדעתי מה שאנו צריכים אינה כמות אלא איכות. אני חושבת שישנו תפקיד לנזירים, להראות שניתן לחיות חיים שנמנעים מרוב הרכוש החומרי – שאנשים חושבים שהוא חיוני – עם בגדים פשוטים ואחידים, חיים בלי יחסים קרובים או סקס, חיים שמוקדשים למטרות רוחניות פנימיות ועדיין להיות מאד מאד מאושרים. כי מלמדים אותנו שבלי הדברים הללו: בלי הצלחה מקצועית, בלי יחסים אינטימיים, בלי שפע חומרי, אנחנו מקופחים. אז להוכיח שבעצם זה אינו קיפוח, אלא חופש ושמחה גדולים. והלב גם הוא פתוח להכיל את כל הברואים במקום רק את האחד המיוחד. זה מאד חשוב שאנשים יראו זאת.

–   זה הסטריאוטיפ, שאם אין לך את כל הדברים האלה..

ט.פ: כן אבל צריך שמישהו יוכיח זאת.

–          נכון. את עצמך הלכת נגד הסטריאוטיפ. אנו זקוקים לאנשים כמוך בעולם, אבל אני תוהה אם יכולת לעשות את אותו דבר מבלי להתנזר? אני תוהה הרבה על המוטיבציה מאחורי ההתנזרות.

ט.פ: הו, זו ברכה נהדרת להיות חלק משושלת שהחלה בבודהה עצמו והמשיכה מבלי להישבר עד היום. בכנות, זו באמת אחת הברכות הגדולות של חיי רק לחשוב על כך. חסרת ערך ככל שאני עצמי אהיה, בכל זאת אני חלק מהחזקת השושלת היום. לכן אנו עובדים קשה לתת את אותה ההזדמנות, לעשות אותו דבר, אם אחרים רוצים! זו אינה חובה, בחלק מהאנשים יש קול שקורא לכך ולחלק אין. ביחס לתרגול הבודהיסטי עצמו, בכנות, אני לא חושבת בהכרח שזה ישנה הרבה. כי הדהרמה היא בלב וישנם נזירים מאד חומרניים, וישנם שאינם נזירים שאינם חומרניים כלל. אבל למה הבודהה התחיל את הסנגהה? בואו לא נהיה שאננים. הדבר הראשון שעשה אחרי שישב בין עצים כשבע שנים, כשקם והלך לסארנאת' והניע את גלגל הדהרמה, הוא קיבל לנזירות את חמשת חבריו והתחיל את הסנגהה. מדוע? בכנות, אני יודעת שהחדר מלא בlaypeople והסנגהה כל כך קטנה, אבל הסיבה שהוא החל את הסנגהה היא שלמרות שכולנו מסוגלים להגיע לשחרור, להארה, ההפרעות של חיי בעלי הבתים כל כך גדולות בהשוואה להפרעות שבחיי המנזר. בחיי נזירות אין לך קריירה, משפחה, מערכת יחסים, אין הרבה בידור, לא צריך לדאוג למראה החיצוני, כל כך הרבה דברים שלא צריך לדאוג להם. ואפשר להקדיש את הזמן ללימודים, לתרגול, לריטריטים, אין לך אחריות של גידול ילדים, לדאוג שמערכת יחסים תמשיך להתקיים. האם זה דבר טוב ואפשר יכול להיכנס כך לדרך הדהרמה? זה לא הנושא. כמובן שניתן להתייחס למערכת יחסים, קריירה וגידול ילדים כדרך רוחנית, אבל זה אתגר גדול יותר מהנזירות שהיא פשוטה יותר, היא כמו חרב. המלך Milinda אמר למורה שלו Nagasena: אם גם נזירים וגם בעלי בתים יכולים להגיע להארה, למה לטרוח להתנזר? והמורה אמר, זה כמו כידון, אם תשים עליה הרבה דגלים וקישוטים, כאשר תזרוק אותה למטרה, סביר שהיא תעוף בדרך לא ישרה ותיפול מכובד כל מה שעוטף אותה. אבל אם יש לך כידון שאין עליו כלום ותשלח אותו למטרה הוא יגיע בצורה חלקה. זה ההבדל בין חיי הבית וחיי נזירות.

בואו לא נשלה את עצמנו, אנחנו מאד נוטים להסחות דעת. בעיית ה dukkha היא בעיה של השתוקקות והיאחזות. זה מאד קשה לא להיאחז בחיים רגילים כי זה לא מה שהחיים מכוונים אליו. כמובן שאפשר לאהוב בלי לאחוז, ואם אתה מצליח זה נהדר. אבל רוב הזמן אנו משלים את עצמנו. המחשבה שלנו על לאהוב היא רק עוד היאחזות. זה הרבה יותר קשה. כמובן יש אנשים שעושים זאת, כפי שאמרתי, בבודהיזם הטיבטי רבים מהמורים הגדולים נשואים, ויש להם ילדים שהם אוהבים ודואגים להם. אבל בכל זאת ההפרעות של חיי הבית והכיוון שלהם להיאחזות ותשוקה יוצרים קושי גדול יותר, גם אם לא בלתי אפשרי, לקחת את כל זה אל תוך הדרך. מנקודת מבט נזירית זה הרבה יותר פשוט, פשוט לא צריך לדאוג לכל זה. לכן הנזירות המשיכה להתקיים עד היום בארצות בודהיסטיות ובאופן מאד חיוני. כי ה laypeople העריכו כמה חשוב שתהיה נוכחות נזירית בקרבם, שהם יכלו לכבד ולהעריך. כמובן שמדובר בבני אדם, לעיתים קרובות הנזירים עצמם היו רחוקים מהאידיאל, אבל בעצם העובדה שהם לובשים גלימות הם ייצגו משהו מאד חשוב. בלי הדוגמה הזו בקרבנו קל מאד לשכוח במה מדובר ולהיעשות שאננים. אתם מבינים? הבודהה עצמו אמר שארץ בודהיסטית היא זו שיש בה סנגהה כפול ארבע. הארבע היא סנגהה של נזירים, נזירות, נשים וגברים שאינם נזירים. ארבע זה יציב כמו רגלי שולחן. אם חסרה אחת מהן אין יציבות וזו לא ארץ בודהיסטית אמיתית.

שאלה: מהי התרופה הטובה ביותר לתבוסתנות?

ט.פ: חשוב מאד לעודד את עצמנו, לזהות שהפוטנציאל בתוכנו ואינו משתנה. אם אנו מרגישים תקועים, זה משום שאנו לא מתאמצים מספיק ועלינו להפסיק עם התירוצים ולעבוד על זה. אחת הצורות של עצלנות היא להמעיט בערך עצמנו ולחוש שאיננו יכולים להגיע להגשמה, זו בעצם צורה של השתמטות מהעבודה. נזכיר לעצמנו שוב ושוב את טבע הבודהה שלנו ושהפוטנציאל באמת קיים בתוכנו. בטנטרה, כמובן, שקשורה לארבע האמיתות הנאצלות אבל ברמה אחרת, המתרגל רואה עצמו כאלוהות, רואה את עצמו כדמות המוארת לחלוטין שלו, שומע את כל הצלילים כמנטרות וכל המחשבות העולות הן משחקה של תודעת החכמה. גם זה נועד לעודד אותנו לזהות את הפוטנציאל האמתי שלנו. אנחנו טארה, אנחנו מאנג'שורי. בוודאי שאנחנו, מי אם לא אנחנו? וחשוב מאד בטנטרה לפתח את מה שנקרא גאווה של אלוהות, או אגו אם תרצו, התחושה של להיות האלוהות ושאנחנו באמת היא. רק בטעות זיהינו עצמנו עם מישהו שהוא לגמרי רגיל. כי למעשה איננו רגילים, אנחנו יוצאים מן הכלל. וכמובן לא רק אנחנו, כולם יוצאים מן הכלל. הכוונה לא לומר, "אני טארה, מסכנים בני האנוש שם…" טנטרה עוסקת מאד בטיהור התפיסה שלנו וביכולת לראות אנשים וגם בעלי חיים כמיוחדים, לראות את פוטנציאל האלוהות שלהם, כולנו אלוהיות בעצם. רק שטרם זיהינו זאת. באופן הזה, אם נחשוב על כך באמת ונעשה מדיטציה, ונעשה זאת בשכנוע אין שום סיבה לחוש תבוסה. במסורת הטיבטית מדברים הרבה על הלידה יקרת הערך כבן אנוש, ולדעתי כולכם צריכים לחשוב על כך. כמה ברי מזל אנחנו. כל אחד ואחת מהיושבים כאן הוא כל כך בר מזל ביחס ל- 95% משאר העולם! כנקודת פתיחה נולדתם כבני אדם, וגם כאלה שזכו להשכלה. חשבו רק על זה. אתם יכולים לקחת ספר בשפתכם ולא רק לקרוא אלא להבין. רבים מהטיבטים, גם אם הלכו לבית ספר, יכולים לקרוא ספר אבל הם לא יבינו אותו. גם הנשים במנזר שלנו, אלה שהלכו לקולג', הנערות הטיבטיות יקראו ספר דהרמה באנגלית ולא בטיבטית כי קל להן יותר. והן בעלות השכלה. אז רק חשבו על זה! אתם יכולים לפתוח כל ספר ועם קצת מאמץ תוכלו להבין פחות או יותר הכל. זו פריבילגיה אדירה. רוב הטיבטים לא יכולים לעשות זאת, אפילו נזירים ונזירות לא. קשה להם מאד לקרוא את שפתם ולהבינה. ויש לכם את החופש לחשוב כל מה שאתם רוצים, להאמין בכל מה שתבחרו להאמין. בכמה ארצות בעולם ניתן לעשות זאת? אסור להאמין, צריך להאמין במה שהממשלה  או מוסד דתי כלשהו אומרים לך להאמין, אסור לך לחשוב, לתרגל, לעשות עם החיים שלך מה שתבחר. יש לכם כל כך הרבה זכויות! איפה התבוסתנות? יצרתם תנאים ונסיבות מדהימים כדי להיוולד בלידה הזו אז תגידו תודה ותמשיכו לעשות מה שצריך. באמת אל תדכאו את עצמכם. כולנו כל כך ברי מזל שנולדנו החיים האלה ואם נבזבז אותם לא נקבל אותם בחזרה. אז עלינו להשתמש בהם בצורה הכי טובה כדי שכאשר נמות, ומי יודע מתי, נוכל למות בלי חרטות. אנו יכולים למות במחשבה שעשיתי את הטוב ביותר עם החיים האלה כדי להועיל לעצמי ולאחרים. קיבלתי חיים טובים כי איכשהו בעבר יצרתי את התנאים והנסיבות הנכונים לחזור לחיים הספציפיים האלה. אז אפיק את המיטב ממה שיש לי עכשיו, אין זמן טוב יותר ולידה טובה יותר מזו של הרגע הזה. אז תפסיקו לחשוב מחשבות שליליות. תעריכו באמת את מה שיש לכם והפיקו מזה את המיטב. כי באמת, ככל הנראה, לפחות ל 95% משאר העולם אין את הפריבילגיות הללו. אנו חושבים שזה מובן מאליו אבל למעשה זה נדיר. נדיר מאד. עם האינטליגנציה שלכם, ההשכלה והחופש פגשתם גם את הדהרמה. כמה נפלא! אל תבזבזו אותה במחשבות שליליות. זה כזה בזבוז. לכו על זה עכשיו כשההזדמנות בידיכם.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

מודעות פרסומת

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (11) תשומת לב נכונה, ריכוז נכון

הזרוע השמינית של דרך השמונה היא תשומת לב נכונה. מיינדפולנס היא מרכיב מאד חשוב ביותר בדרך הבודהיסטית בכל האסכולות. בודהה אמר שמיינדפולנס היא כמו מלח, היא מעניקה טעם, היא חיונית לכל פעולותינו. מיינדפולנס פירושה, בבסיס, להיות מודע למה שאנו עושים בזמן שאנו עושים זאת. המילה בסנסקריט היא smriti, בפאלי sati ובטיבטית trenpa. האויב הישיר שלה הוא זה שאנו שוכחים. דבר אינו מונע מאתנו להיות מודעים למה שאנו עושים, מלבד השכחה שלנו. אם אבקש מכל אחד מכם לעשות משהו במלוא הריכוז תוכלו לבצע זאת מיד, זה לא דורש שום כישרון. הבעיה היא שאנו עושים זאת יפה מאד, מאד בתשומת לב וזהירות ורגע אחר כך נשכח שוב והתודעה שלנו תתפזר לכל הכיוונים. זה לא משהו שקשה בפני עצמו, כמו להיות מיומן מאד במדיטציה ולהגיע לכל מיני רמות של קליטה שדורשות תרגול ארוך, להיות בתשומת לב כשלעצמו דורש רק המשכיות.

הבודהה לימד ארבע רמות של מיינדפולנס. הראשונה – מיינדפולנס לגוף ותנוחת הגוף, השניה –מיינדפולנס לתחושות ורגשות, השלישית – מיינדפולנס לתודעה, והרביעית – מיינדפולנס של הדהרמות, וכאן המובן של דהרמות הוא הקלט הסנסורי שמגיע אלינו מתופעות חיצוניות דרך איברי החישה שלנו. אנו נעשים מודעים לראיה, שמיעה, טעימה, מגע. אנו מתחילים עם הגוף כי הגוף הוא הברור והגולמי ביותר.

הבודהה אמר, כשנשב נדע שאנו יושבים, כשאנו עומדים נדע שאנו עומדים, כשהולכים נדע שהולכים, כשאנו שוכבים נדע שאנו שוכבים. זה מאד פשוט אבל כמה פעמים אנו עושים זאת? אנו יושבים וחושבים על אלף דברים, הולכים וחושבים על המקום שאליו הולכים, מאיפה באנו או מה קורה וכן הלאה. מאד נדיר שהמיינד שלנו נמצא באותו מקום שבו הגוף נמצא. הבודהה, אגב,  אמר שזו הדרך היחידה לשחרור; הוא ראה חשיבות גדולה בלימוד המודעות וההישארות בהווה במקום להיות לכודים בצורה אינסופית בחשיבה שלנו שעוברת כל הזמן מדבר לדבר. האגו, תחושת האני שלנו מרוצה מאד בעבר או בעתיד. היא לא מסוגלת בעצם להישאר בהווה בלי תגובה. אז תשומת הלב – למרות פשטותה – היא דרך מאד מיומנת להחזירנו בשלמות אל ההווה ולאפשר, לפחות לזמן זה, לתחושת האגו שלנו להיעלם ולהביא אותנו אל מה שבאמת מתרחש. דברים קורים מרגע לרגע והשאר זה רק תגובות. זו הגרסה שלנו למה שקורה. לעיתים נדירות אנו רואים את הדבר עצמו. אנו רואים רק את הפרשנות שלנו, ההעדפות והדחיות שלנו, השוואה לאירועי עבר, אפילו כשאנו רואים אנשים איננו רואים אותם, אלא את הגרסה שהכרנו בעבר. זה מאד קשה לראות דברים כפי שהם באמת בלי התגובות המנטליות שלנו. זה מאד מתיש את התודעה, אנו רואים את הפרשנות שלנו שהיא כבר מזוהמת על ידי כל הנטיות שלנו, הדעות הקדומות וההשערות שמעולם לא נבחנו. אנו רואים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, וזה מתיש ויוצר את עולם הפנטזיה הזה שבו אנו חיים, ואין קשר בינו לבין מה שבאמת מתרחש. לכן שני אנשים לא יכולים לראות בדיוק את אותו דבר. מיינדפולנס היא דרך לחזור אל מה שישנו. זו לא שיחה על אימון התודעה אבל אתם יודעים שזה מאד מועיל מדי פעם לבחור פעולה שאנו עושים בכל יום בלי לשים לב, ולעשותה בתשומת לב. למשל צחצוח שיניים, סירוק השיער, שתיית כוס קפה, פעולות יומיומיות שעושים בלי לחשוב בכלל. הרגיעו את התודעה ועשו אותה רחבה, שלווה לגמרי בתוך הפעולה, בלי לחשוב על הפעולה, רק להתבונן בה. מה שקורה בדרך כלל זה שלכמה שניות אנו עושים את הפעולה ואז קול בתוך הראש שלנו אומר "או, הנה עכשיו אני בתשומת לב… זה ממש קל להיות במודעות, בעצם אין שום בעיה להיות בתשומת לב, אולי אהיה כל היום בתשומת לב, זה ממש נחמד, ובלה בלה בלה…"

אלה ההערות של האגו על איך זה להיות בתשומת לב. כשאנו באמת מודעים, באמת בתשומת לב, התודעה נעשית נקייה, כמו שחלונות או מראות נקיים נעשים מבריקים ונינוחים ורואים דברים בבהירות. אנשים שנמצאים באמת במצב של מודעות מעידים שהצבעים נעשים עזים וחיים יותר, הכל נעשה חד יותר. כי בדרך כלל, העדשה שלנו הפונה החוצה מאד מעורפלת, מלוכלכת ולא מטופלת. כשאנו מנקים את העדשות התודעה הופכת בהירה ומבריקה. אבל זה יכול לקרות רק כאשר אנו עושים את זה כראוי ולא כאשר האגו מחליט להשתלט ולהיות בתשומת לב. זה קורה כשאנחנו באמת נחים ברגע ההווה ללא פרשנות. כולנו יכולים לעשות זאת ועם האימון זה מתפתח. בהתחלה זה נראה מאד מלאכותי כמו לנגן סולמות כשלא ניגנת בעבר והאצבעות לוחצות על כל התוים הלא נכונים. אותו דבר לגבי אימון התודעה, לאט לאט התודעה מבינה את הרעיון. וכמו סוס פרא שמאולף היא מתחילה לזהות שלמעשה זה יכול להיות נעים, להיות מבוית. למה להיות פראי? אולי זה נחמד להיות מבוית, התודעה אומרת או, זה נעים, התודעה שלי ממש הייתה עם מה שעשיתי, כמה מרתק בעצם לצחצח שיניים. לשתות קפה וממש לחוש את טעמו בכל לגימה עד שהכוס מתרוקנת במקום ללגום לגימה אחת ואז להתפזר למקום אחר. הכל הופך חי יותר, בהיר יותר, מעניין ורענן יותר, כאילו מעולם לא עשיתם זאת, במובן הזה של פלא. ולמרות שזה מועיל אנו שוכחים והתודעה הרגילה הבלתי נשלטת שלנו משתלטת. ואז עלינו לחזור שוב, לשמוט את זה ולחזור להווה. ככל שנהיה נוכחים יותר, תשומת הלב שלנו תהיה חדה יותר, התודעה נרגעת ואז נוכל להגיע לרמות עדינות יותר של תשומת לב.

גואנקה, בשיטת הויפאסנה שלו, מתרכז בתחושות הגופניות, זו הרמה השנייה של תשומת הלב. בבורמה מתרכזים בעיקר ברמה הראשונה שהיא הגוף, הכוללת את הנשימה. כך שבמרבית שיטות הויפאסנה מלבד גואנקה מתרכזים בגוף, במדיטציית הליכה, מדיטציית נשימה שהיא חלק מהגוף ומשתמשים בזה לעידון תשומת הלב. במסורת הטיבטית מתרכזים בעיקר בתודעה עצמה ובפיתוח מודעות לחשיבה שעוברת במהירות מנושא לנושא עד שגם היא נרגעת. אנו באים במגע עם מה שמודע כי ישנו אובייקט המודעות וישנה המודעות עצמה ואז השאלה של מהי המודעות ומיהו שמודע. זה עדיין מתקיים במרחב דואלי אבל זו דלת פתוחה למה שמעבר לדואליות.

שאלת תשומת הלב היא מאד מהותית בדרך הבודהיסטית. הנקודה היא, שלא רק כאשר אנו בישיבה פורמלית, אלא לאורך היום – ככל שניתן נביא בהירות של התודעה ואיכות של נוכחות לתוך חיי היומיום. אז כל חיי היומיום הופכים לתרגול. כמובן שמנקודת מבט בודהיסטית תשומת לב קשורה במצב תודעה מיטיב, יש להדגיש זאת. אפשר לומר ששודדי בנק יהיו בזמן הפעולה מאד בתשומת לב, אבל מנקודת מבט בודהיסטית זו אינה תשומת לב נכונה. מצבי תודעה מזיקים לא יכולים להיחשב כתשומת לב נכונה. כך כל דבר שאנו עושים נעשה חלק מהדרך הרוחנית, מפסיקה להתקיים הדיכוטומיה בין חיי היומיום לבין התרגול, שאנשים תמיד מתלוננים עליה. זו הדרך לחבר את הכל יחד כך שכל מה שאנו עושים, בתוך תודעה מיטיבה  של קשב, הוא חלק מהדרך הרוחנית. הבודהה אמר שזה כמו מלח בתבשיל, אני חושבת על זה כשמרים בבצק, הופך הכל לאוורירי יותר, טעים ומוכן לבישול ואכילה. השמרים הופכים את הבצק הכבד לקל וטוב לאכילה. כך שאין צורך לשנות את חיינו באופן רדיקלי אלא להביא את איכות תשומת הלב לתוך החיים וזה כשלעצמו יהפוך אותך לקלים יותר וכל דבר שנעשה יהיה תרגול דהרמה. זה מרכיב מאד חשוב בדרך בכל המסורות הבודהיסטיות, בזן, למשל, ישנן התמונות של נזירי זן מטאטאים את החצר, או טקס התה, טקס האכילה וכן הלאה. כל אלה תרגולים של תשומת לב. באופן דומה בארצות התרוואדה עושים הרבה משימות פשוטות של ניקיון, טאטוא, שנעשות לגמרי בהיות אחד עם הפעולה. כאשר עושים את הפעולה לא מאפשרים לתודעה לנוע לשום דבר אחר בעולם מלבד הפעולה עצמה. בדרך כלל מה שקורה לנו זה שהתודעה הולכת לכל מקום אחר, במיוחד אם אנו חשים שהפעולה משעממת. תשומת לב מלאה, שקטה ובהירה משנה את מה שאנו עושים. טיך נאת האן תמיד אומר שניתן לרחוץ כלים בשתי צורות, או כדי שיהיו כלים נקיים, או כדי לרחוץ את הכלים. במילים אחרות, בדרך כלל אנו שוטפים כלים לא משום שיש חשיבות לפעולה עצמה, אלא כדי שיהיו לנו כלים נקיים ונוכל לעבור לעשות משהו אחר. אז בזמן רחיצת הכלים אנו חושבים על אינסוף דברים אחרים, מה אני צריכה לעשות אחר כך, איך אשתה קפה וגם עוגת שוקולד או מה שלא יהיה, או מה מישהי אמרה לנו אתמול ולמה היא התכוונה? אחר כך אנו יושבים לשתות את הקפה והעוגה, וברגע אחד אנו שוב עפים למקום אחר. למרות שאנו שותים או אוכלים משהו נחמד, כבר איננו מודעים לכך יותר, כי חושבים על מה צריך לקנות אחר כך בחנות, או מה מישהו אמר. אפילו כשקורה משהו נעים איננו שם. כל היום שלנו נראה כך. איננו נוכחים בהווה ועדיין ההווה הוא כל מה שיש לנו. ההווה מבוזבז בתכנון העתיד. הדרך השנייה האפשרית היא לרצות לשטוף את הכלים, שמשמעותו היא – כלים מלוכלכים או נקיים – כשאנו שוטפים אותם אנו שמים לב למה שאנו עושים, מודעים למים, לסבון, לכלים, להיות נוכח לגמרי עם מה שעושים ולא לחשוב על העתיד, לא על העבר, ולא להעיר הערות על ההווה, רק לדעת את מה שקורה, רחיצת הכלים. כך בסופו של דבר יש גם כלים נקיים וגם תודעה נקייה. התודעה נקייה ורגועה. ואז כשנשב לשתות תה, נחווה את מה שאנו עושים רגע אחר רגע במקום לפספס, שזה מה שקורה לרוב. הבעיה אינה במה שאנו עושים או באיכות החיים שלנו, הבעיה היא במה אנחנו עושים עם האיכויות של החיים, וזה תלוי באיכויות התודעה. כל ההיבט של תשומת לב, של נוכחות, מודעות וערות מרגע לרגע מאד חשובות. אני חושבת שזו הסיבה שאנשים עושים דברים מאתגרים מאד שלעיתים קרובות גם מסוכנים. זה מאלץ אותם להיות נוכחים בהווה, גם אם לזמן קצר. אז לכמה רגעים הם חשים שהתעוררו לחיים. אבל אז זה שוכך ויש צורך בריגוש גדול יותר. אך אין צורך לסכן את חיינו כדי לחוש כך; ניתן לעשות זאת על ידי למידה כיצד להירגע, להיות נוכחים ולהתעורר.

המרכיב האחרון בדרך השמונה הוא ריכוז, שמגיע אחרי תשומת הלב. התודעה שלנו, במובנים רבים, דומה לסוס פרא. אני חושבת שכולנו נסכים שברגע שאנו מנסים לייצב את התודעה ולרכז אותה אנו רואים שיש בעיה. בחיי היומיום אנו עוקבים אחרי התודעה, הולכים לאן שהיא הולכת, וחושבים שזה בסדר גמור. אבל כשמנסים להשקיטה ולהתרכז מגלים שהיא לחלוטין בלתי נשלטת. יש לה אג'נדה משלה שאין לה שום קשר למה שאנחנו רוצים. אנו עבדים לתודעה, איננו האדונים שלה. ועדיין היא מלווה אותנו כל הזמן. אם היינו שולטים בה יכולנו לומר אוקיי, מעכשיו אהיה תמיד שמחה, שלווה ונדיבה ולעולם לא אהיה עוד מדוכאת עצבנית או כועסת, יהיה לי מה שארצה, תודעה חומלת, נדיבה, שקטה, מרוכזת, גם תשומת לב נשמעת טוב, עצבנית, חסרת שקט – מה פתאום! אף אחד לא בוחר להיות עם תודעה מלאת פחד, מדוכאת, כועסת, רוח רעה. ובכל זאת, לעיתים קרובות, זה מה שהתודעה נותנת לנו. זה מאד עצוב. אנו משקיעים זמן רב בתכנון ועיצוב הסביבה החיצונית שלנו, הבית שלנו, החדר, הגוף שלנו, אנו שומרים על ניקיונם ורוצים שאנשים יתפעלו מהם. אבל לא בהם אנו באמת גרים, אלה בתוך התודעה שלנו, וכמה תשומת לב אנו נותנים לה? לנקות ולייפות אותה? שתהיה מקום בו אנו שמחים לשהות. כל הפסולת שנכנסת לתודעה, כמה ממנה אנו משליכים החוצה? האם אנו פותחים את החלונות ומאפשרים לאוויר נקי להיכנס? רבים מאתנו חיים בתודעה שחלונותיה סגורים לגמרי, דבר שלא נעשה בבית. אין פלא שאנשים הופכים מדוכאים, עצבנים, ועם בעיות פסיכיאטריות. יש לנו את כל הדברים האלה בפנים ואיננו מתמודדים איתם. אבל אנו לא יכולים לברוח, גם לא בחלומות. אז הגיוני להקדיש את הזמן לעשות את התודעה שלנו למקום שנעים להתגורר בו, ולהפוך את עצמנו לחבר שנשמח לבלות בחברתו. כל זה עדיין מותנה ויחסי, אבל אנו חיים בתוך היחסי. כמו גוף שלא מתעמל ומתחיל להתפרק ולא מתפקד כראוי, כך גם התודעה שלנו אם אינה מתאמנת אינה מתפקדת כראוי. אם אנו רוצים תודעה שמחה שמתפקדת היטב, עלינו לאמן אותה.

המרכיב האחרון של דרך השמונה, ריכוז נכון או מדיטציה נכונה, עוסק בדרך לאימון התודעה. כמובן שזה נושא ענקי, וזה אינו קורס מדיטציה אז לא אפרט, אבל הרעיון במדיטציה בודהיסטית היא שראשית נשקיט ונאט את התודעה ובמקביל היא תהיה מרוכזת יותר. זה נקרא shamatha, שפירושו להשקיט. קודם כל אנו מאזנים את התודעה, כל המרכיבים הפיזיים באיזון כך שהתודעה הופכת שקטה, רגועה ומרווחת אבל קשובה, ומרוכזת בדבר אחד, לשם היא הולכת ושם נשארת. לא מכווצת, לא מדחיקה, פתוחה מאד ורחבה מאד אבל נוכחת עם כל מה שאנו מכוונים אליו את התודעה. כאן ב-ביר יש הרבה גולשי רוח. בפעם שעברה שהיינו כאן היו עשרות גולשים. יש להם את המצנח הגדול ומין קופסא קטנה שבה הם יושבים והם יכולים להזיז אותה. שעות רבות למעלה בשמיים הכחולים הם שטים וזה מזכיר לי איך התודעה צריכה להיות ב- shamatah. פתוחה, רחבה  ועצומה, מרוכזת לגמרי. אם הם רוצים לנוע לכיוון ההוא הם זזים לשם, אם הם רוצים לעלות גבוה יותר הם עולים. הם בשליטה. כך התודעה שלנו צריכה להיות. נוכחת ושקטה, פתוחה ורחבה. בתוך זה יש רמות שונות של קליטה, בבודהיזם הן נקראות הצורה וחסר הצורה, וכל אחת עמוקה יותר מהקודמת עד שמגיעים אל ההכרה האינסופית וה – nothingness האינסופי. מצבי תודעה מאד מזוקקים שבזמן הבודהה נחשבו כשחרור. לבודהה עצמו היו מורים. היו לו שני מורים, אחד שלימד אותו מדיטציות צורה -form meditations, Janas, ואחד שלימד אותו מדיטציות חסרות צורה. שניהם לימדו שהבהירות, האושר העילאי וההתרחבות שהם חוו היו שחרור. הבודהה אמר: לא, זה אינו שחרור כי כשאתם חוזרים אתם עדיין עצמכם. זו תודעה שהיא מאד גמישה, רכה, מאד קלה להפעלה ועבודה, אך זה אינו שחרור כי כל הרגשות השליליים שקעו אבל הם עדיין שם, מוכנים לעלות שוב.

כשלעצמו זה כלי מצוין אבל זו אינה הארה. למעשה, מה שיכול לקרות לכל היותר, זה שאדם ישקע בהכרה שבתשתית אבל לא יגיע להכרה המעודנת או העדינה מאד, כדי שזה יקרה עלינו ללכת לרמה הבאה, שנקראת כמובן vipashyana. ויפאסנה פירושה ראיה צלולה. בשמאטה יש לנו תחושת אגו מאוזנת, בריאה, שמחה ונעימה. בויפאסנה אנו מתחילים לפרק את האגו ולראות דרכו, קודם כל דרך החיפוש אחריו. בשאמטה אנו מתבוננים במחשבות כשהן חולפות כמו על מסך, אבל בויפאסנה יש לנו סימן שאלה ענק; מהי מחשבה? מה היא מחשבה? כי אנו חושבים כל הזמן, וכל מה שאנו יודעים מגיע אלינו מבחוץ או מסופק מבפנים, זה הכל מחשבות. כל זיכרון, כל דעה, כל אמונה, תקווה, כל תכנית, כל מה שמגיע אלינו ואנו רואים דרך החושים, הוא חשיבה. מהי מחשבה? איך היא נראית? מהיכן היא מגיעה? לאן היא הולכת? אנו אומרים: אני חושבת… מהי מחשבה? ואז – מיהו החושב? כשאנו מתחילים להפריד בין זרם המחשבות והמתבונן בו, מי מתבונן? מהו זה אשר מתבונן? האם המתבונן זהה למה שמתבוננים בו? כשהתודעה נעה, חושבת, כשהתודעה שקטה, רגועה, והמודעות שרואה את המתרחש, האם הם זהים או שונים? אנו מתחילים לחקור את התודעה למוות, כי זו הדרך היחידה להבין מה קורה שם בפנים. אז  בויפאסנה – במיוחד אם התודעה מאומנת מאד ומסוגלת להישאר בריכוז  – מקלפים שכבה אחר שכבה מההכרה שלנו ומגיעים רחוק יותר ויותר. תמיד עם סימן השאלה, והשאלה מי אני? אנו תמיד אומרים אני, אני אני… אני הלכתי, אני חושב, אני עושה, אני אוהבת, אני לא אוהבת… מי היא אני? איננו יכולים לגלות אלא אם נחווה בצורה ישירה ונבין בעצמנו, כי תשובה בלבד לא מסייעת, זה הופך לעוד חלק של המחשבה. זה לא משחרר. הדרך היחידה לשחרר היא לראות בישירות בעצמך. בראייה ישנה השחרור, רק דרך ראיה ישירה. איש לא יכול לראות עבורנו. אך כאשר היכולת לראות מעמיקה עוד ועוד, ומשחררת בתוך התודעה, אז מופיעה חכמה. חכמה פירושה ראיה בבהירות, ידיעת הדברים כפי שהם באמת. לא הידיעה על, אלא רק ידיעה. בישירות. כשהחכמה מעמיקה ואנו מתחילים לראות את הדברים כפי שהם, אז חמלה עולה באופן ספונטני כי אנו הופכים מודעים יותר ויותר לכמה אנו ואחרים משלים את עצמנו. לכן חכמה וחמלה קשורות זו בזו. ככל שאנו רואים יותר בבהירות כך אנו חשים יותר עצבות על האשליות שלנו ושל אחרים, כי כולנו שואפים להיות מאושרים. מכיוון שאנו באשליה אנו ממשיכים לאמלל את עצמנו ואת האחרים ואת כדור הארץ. כמה עצוב שיש לנו פוטנציאל כה גדול ובגלל הבורות אנו מקלקלים הכל. חמלה וחכמה באות יחד, ככל שאנו מבינים יותר כך הלב נפתח יותר ואנו חשים יותר חיבור הדדי עם כל שאר הברואים. האגו שלנו מפריד אותנו מהכל אבל המודעות המולדת, הבראשיתית שלנו מחוברת ומחברת אותנו לכל.

אז בכל מקרה זו, בעיקרה, הדרך. להתחיל להבין ולראות דברים בצורה נכונה על ידי למידה להתמודד בצורה מיומנת עם ההתנהגות הפיזית, הורבלית והמנטלית שלנו, עד שבהדרגה נסיר את כל שכבות הבלבול, הבורות והאנוכיות המרוכזת בעצמי, ולחזור למרכז האמתי שבסופו של דבר לא נפרדנו ממנו מעולם, שהוא החכמה הבראשיתית הטהורה והמודעות המולדת שבטבעה היא גם האיכות של ידיעה והאיכות של אהבה עמוקה וחמלה. זה הטבע של כולנו, ותלוי בנו אם נלך את הדרך, איש לא יכול ללכת במקומנו.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (10) צמחונות, פרנסה נכונה, מאמץ נכון

שאלות

שאלה: אמרת שהאישיות לא מתה כשמגיעים לנירוואנה. אני סקרן לגבי ההגדרה של אישיות והקשר בינה לבין האגו, ומהו ההבדל בין נירוואנה והארה?

ט.פ:  במפגש עם מישהו מואר כמו הוד קדושתו הקרמפה, דילגו קיינטסה רינפוצ'ה, דודג'ום רינפוצ'ה, קמטרול רינפוצ'ה, ניתן היה להרגיש את עומק ההבנה שלהם והחוכמה, אך הם עדיין בני אדם עם האישיות שלהם. זה לא שהם היו זהים זה לזה. תסתכל על הבודהה ותלמידיו, הם היו מאד שונים זה מזה. זה לא שאתה הופך לאיזה כתם אמורפי כשאתה מואר. באופן מסוים הטבע האמתי שלך נעשה חי יותר, אך זוהי אישיות עם חכמה וחמלה מוארת, ולא כזו שמסובכת בהרבה בעיות פסיכולוגיות. כלומר, אם ננקה את כל הבעיות הפסיכולוגיות שלנו, בדרך מסוימת נהפוך לחיוניים יותר, מבלי להיות מונעים על ידי האגו. אני חושבת שמוארים, כל אחד מהם הוא אינדיבידואל אבל יש להם במשותף את האהבה, הנדיבות וההבנה העמוקה, בביטויים שונים. חלקם יכולים להיות מלאי זעם, לדוגמה, ומאד אקסצנטריים, אבל מתחת לזה, בבסיס, ישנה תודעה עצומה, פתוחה ורחבה ומודעות שבה הם ממלאים כל תפקיד שעליהם למלא. על פי המסורת, אם אתה מגיע לנירוואנה אתה משתחרר, אבל זה לא Buddhahood, אליו קשה הרבה יותר להגיע. לדוגמה, כאשר הבודהא שקיאמוני היה בודהיסטווה – על פי הטקסט – הוא פגש בודהה שאמר לו: עכשיו אתה נכנס לנירוואנה. והבודהה שהיה בודהיסטווה אמר: לא, אני שואף להארה מלאה ולהפוך לבודהה. והוא נענה: במקרה הזה זה ייקח לך עידנים בלתי ניתנים לחישוב, אבל לך על זה. וכך הוא עשה. ולכן הוא נקרא בודהה שקיאמוני וכל תלמידיו שהגיעו להארה לא נקראו בודהה, אלא arhat. הם הגיעו לשחרור ככל שהבינו באמת את ה non-self, ולחלוטין השמידו את הזיהומים אבל לא קבלו את הידע חובק הכל של הבודהה. הם לא יכלו להתחיל דרך חדשה להעברת התורה. את זה רק הבודהה שגילה מחדש את הדרך יכול, הם רק הלכו בדרך שהוא גילה מחדש. כך שבטקסטים של המאהיאנה להפוך לבודהה… אתה הופך ל – arhat ונכנס לנירוואנה ובמוות ל pari nirvana אבל זה לא עוזר לאף אחד אחר. אתה יודע שזה עזר לך ולכל מי שפגשת בגלגול הזה ולמד ממך, אבל אחר כך אתה בנירוואנה. בודהיסטווה הם אלה שלקחו את השאיפה, הנדר להגיע להארה, לא רק כדי להועיל לעצמם אלא כדי לשחרר את כל הברואים. זה כל כך הרבה יותר עצום, זה רעיון שונה לגמרי. זה כמו להיות בבית בוער ולברוח ממנו אבל מה עם כל מי שנשאר בתוכו? אז ישנה השאיפה לקחת אתך את כל השאר מכיוון שאתה כבר בחוץ. לכן זה לוקח הרבה יותר זמן. בסוטרת המאהיאנה הרגילה זה לוקח 'שלושה עידנים בלתי ניתנים לחישוב'. משום שזה לוקח כל כך הרבה זמן, תקופות קוסמיות, להפוך לבודהה, התייחסו לזה כאל 'עלינו להאיץ קצת את הדברים', והטנטרה הבטיחה הארה תוך אחד עד שמונה גלגולי חיים. שמונה גלגולים נראה ממש מהיר ביחס לשלושה עידנים בלתי ניתנים לחישוב!

שאלה: אז כל סיפורי החיים על גורו רינפוצ'ה, מילארפה וכו', האם הם אינם בודהות?

ט.פ:  ובכן, בודהה בודהה. מה משמעות בודהה? מצד אחד ישנה ההגדרה המסורתית של המאהיאנה שאומרת שיהיו אלף בודהות בעידן הזה. מתוכם היו לנו ארבעה או שבעה, תלוי בספירה שלכם. אז עוד יש לנו תשע מאות תשעים ומשהו. בספירה הזו לא ניתן שיהיה יותר מבודהה אחד בו זמנית ולא יופיע בודהה עד שהדהרמה של הקודם תעלם כליל. Maitreya בודהה שנחשב לבודהה הבא שמחכה ב Tushita heaven, לא יכול להופיע כל עוד יש אפילו מילה אחת מהדהרמה של שקיאמוני בודהה בעולם. כשהיא תעלם לגמרי, הוא יוכל להופיע. מנקודת מבט של המאהיאנה בודהות הם מאד נדירים ומתקיימים רק אחד בכל זמן. אבל מנקודת המבט של הניסיון, כמובן שאנו מתייחסים למתרגלים הגדולים כבעלי אותה רמת היווכחות בטבעם האמתי כמו שיש לבודהה. מה שאין להם זו אותה רמה של ידיעת כל עצומה. יש סוטרה מפורסמת שבה הבודהה הרים חופן עלים ביער ושאל – מה גדול יותר, מספר העלים ביער או בכף ידי? וכמובן שתלמידיו ענו: ברור שהעלים ביער הם אינסופיים והעלים שבידך בודדים. הבודהה אמר: הידע שלי הוא כמו העלים שביער, ומה שאני מלמד אתכם הוא כמו העלים שבכף ידי. אבל בכל זאת, מה שאני מלמד הוא מה שאתם זקוקים לו כדי להגיע להארה, אין לכם צורך בשאר. אז התודעה יודעת הכל שרואה את העבר ואת ההיווצרות וההיעלמות של כל הברואים, ורואה לתוך העתיד בעידנים אינספור, את זה אני משערת שאין להם. יש להם איזו תפיסה על טבעית ויכולות כלשהן, אבל לא את ההבנות האינסופיות הקוסמיות של הבודהה. למען המסירות, פתיחת הלב והיכולת שלנו לתת אמון, אנו רואים את המורים שלנו כשווים לבודהה, אבל הם עצמם לעולם לא יטענו כך. כל לאמה שפגשתי – כולל הקרמפה הקודם – אמר, אני בדיוק כמוך, צועד בדרך… ואני הייתי אומרת הו, כן, רינפוצ'ה והלוואי שהייתי כמוך. אך הם רואים עצמם כהולכים בדרך וכבודהיסטוות למרות שלעולם לא יאמרו על עצמם שהם בודהיסטוות ברמה גבוהה יותר. גם זה רק עניין של מילים, גם משום שהארה – מה משמעותה? משמעותה שונה עבור אנשים שונים. אבל על פי המסורת בודהות נדירים מאד. בגלל המסירות אנו מהללים כל מי שהגיע להארה, כבודהה.

שאלה: האם תוכלי להרחיב על אי לקיחת חיים בהקשר לאי צמחונות?

ט.פ: הבודהה עצמו –  בניגוד לנאמר בסוטרות מהאיאנה מסוימות – כמעט בוודאות לא היה צמחוני. אני אומרת זאת כצמחונית בעצמי מזה 40 שנה ואיני מגנה על עצמי. אך נראה שהבודהה לא היה צמחוני ובן דודו השובב Devadatta רצה להצהיר שעל כל הנזירים להפוך צמחונים. הבודהה סירב. הסיבה לסירובו הייתה שהנזירים היו משוטטים ומקבלים כל מה שניתן להם כנדבה לקערת המזון שלהם, והם לא היו אמורים להיות בעלי העדפה. יש סיפור על מצורע שנתן מזון לנזיר והאצבע שלו נפלה לתוך הקערה והנזיר אכל אותה. במילים אחרות – אין לעשות הבחנות, זה הרעיון. לכן נאמר שאם אתה עצמך לא הרגת, אם לא ביקשת שהחיה תיהרג, או אם לא היית מודע להריגת החיה עבורך, אז זה טהור ומותר לך לאכול. זה כלל. כתוצאה מכך צמחה הרבה צביעות. בארצות המהאיאנה כמו סין, טאיוואן, קוריאה, וייטנאם וכדומה, הבודהיסטים הכנים מנסים להיות צמחונים. הם מתייחסים לסוטרות מאהיאנה מסוימות כהדרכה, כאלה שמתנגדות מאד לאכילת בשר. אבל כידוע, טיבטים למשל, הם קרניבורים בצורה יוצאת דופן והם מצדיקים זאת באמירה שזו ברכה לבעלי החיים להיאכל, במיוחד על ידי לאמות. אני לא יודעת אם החיה תתייחס לזה באותו אופן. כמובן שטיבט הייתה ארץ קרה וצחיחה מאד ולא היה הרבה מה לאכול אבל אפילו בטיבט היו לאמות צמחוניים למרות הקושי. יש ספר נהדר מאת Shabkar Rinpoche בשם 'Food of Bodhisattvas' עם הקדמה נפלאה שמגנה על הצמחונות, ולגמרי מבטלת כל דבר שטיבטים עשויים לומר להגנתם. הטקסט המקורי נכתב על ידי שאבקר רינפוצ'ה שהיה לאמה נפלא מהמאה ה-19, הוא היה צמחוני לגמרי, וכותב להגנת בעלי החיים. לדעתי הדבר החשוב הוא, בין אם אדם הוא צמחוני או לא, לצמחונות אין שום קשר להארה, כי רבים מהלאמות הגדולים ביותר של טיבט כולל מילארפה וגורו רינפוצ'ה לא היו צמחונים. כיום, כמובן, כשחיים בהודו, ישנה רגישות גדולה יותר לרגשות של המערביים ושל ההודים, וחשיבה על כך. בהודו יש כל כך הרבה יותר אפשרויות למזון שלא היו קיימות בטיבט, רבים מהלאמות הצעירים ואפילו חלק מהמנזרים הפכו צמחוניים. ואני יכולה לומר שמי שבישרו את זה היו המנזרים לנשים, שלעתים קרובות הפכו צמחוניים לפני אחרים. המנזר שלנו תמיד היה צמחוני וכך עוד מנזרי נשים רבים. כמו כן, ישנו כוח קטן וחזק של צעירים טיבטים שמסתובבים ומראים את סרטי האימה של מה שקורה לבעלי חיים שמגדלים לשחיטה, וזה מאד משפיע על הלבבות, ואנשים לוקחים נדר לפחות להפחית את צריכת הבשר שלהם או לוותר עליה כליל. אז לאט לאט אנשים מתחילים לחשוב על זה, אבל זה טבוע כל כך בזהות הטיבטית שבעצם זה מאד קשה. אפילו כמה מהלאמות הגדולים… לדוגמה, הפעם הראשונה שלקחתי את נדר הבודהיסטווה הייתה מראש שושלת, לא אומר איזה, לקחנו את הנדר ויצאנו לחגוג בארוחת צהריים שכללה מומו בשרי. ואף אחד לא ראה את זה כ… משהו. מומו בשרי, נהדר! הם לא ראו זאת כצביעות. קודם לכן היו להם דמעות בעיניים איך כל היצורים החיים הם אימהות שלנו וכן הלאה, ואז הם ישבו ואכלו את האימא שלהם! מה אפשר לומר? אבל אני חושבת שככל שניתן עלינו להיות אחראים ולחשוב על מה אנחנו אוכלים, ומכיוון שאין סיבה לקחת את גופו ובשרו של יצור אחר, ואם יכולנו לדמיין מה זה באמת הדבר שאנו אוכלים סביר שלא היינו רוצים לאכול זאת, אני באמת חושבת שבעידן הזה אין תירוץ לאכילת גופם של יצורים אחרים. במיוחד כשאנו לוקחים בחשבון את הסבל הנורא שעוברים בעלי החיים, ובמיוחד כיום במערב, בבתי המטבחיים הענקיים וכך גם אפילו בהודו. האימה שחווים בעלי החיים כשהם מבינים שהם עומדים להישחט, בוודאי שהם מבינים. הם מריחים את הדם והם נעשים משותקים. איך אפשר לרצות לאכול את הבשר שלהם, הספוג באימה? זה לא יכול להיות דבר טוב.

שאלה: תוכלי לדבר קצת על האגו הבור והעקשן שממשיך להציף מחשבות שמפרידות אותנו, ואנרגיה מלאת זעם שמתקרבת אליו?

ט.פ: יש לנו 3 דקות (צוחקת). כעת אנו עוסקים בארבע האמיתות הנאצלות שבבסיסן אינן עוסקות באנרגיות של זעם, ואני לא רוצה להיכנס לזה כי זה נושא אחר. הבעיה עם האגו היא הבעיה עם האגו, וזה שכל מה שאנו עושים, חושבים או אומרים נע סביב תחושת האני. כל הדרך הבודהיסטית, בכל רמה שנתרגל, בבסיסה עוסקת באיך להבין ולהעלים, להפוך את האני אני אני הערמומי הזה שבמרכז כל המחשבות והרגשות שלנו, לשקוף. לאורך הדורות פותחו טכניקות שונות כדי לעזור לנו, קודם כל, לראות את היקף הבעיה ולהמיר אותה, כך שהאגו עצמו יכול לשנות צורה. זה מאד שימושי ברמה מסוימת, אבל כשאנו חושבים שזה מי שאנחנו, בניגוד לטבענו האמתי זו בעיה. לא רק שיש לנו אגו אלא שהוא מאד מעוות ומשקף בהתמדה את הכל בצורה מעוותת. איננו רואים כלל את הדברים כפי שהם, רק דרך העדשות המסובכות והרעילות של תחושת האני. הבעיות שלנו לא נגרמות על ידי רעידות אדמה וצונאמי, זה מינורי ביחס לבעיות שאנו יוצרים לעצמנו ולאחרים דרך העדשות העקומות של הטרדות האגוצנטריות שלנו. והעובדה שאיננו מבינים איך הדברים באמת ומי אנו באמת.

כל הדרך הבודהיסטית ברמה אחת היא למידה לזהות את הבעיה, ואז לעבוד ברצינות על הפתרון. עד אז אנו רק מסתובבים סחור סחור. בכל פעם שמתרחש איזה אסון, מלחמה גדולה, אנחנו אומרים עכשיו הבנו, לעולם לא עוד! ואחר כך זה מתרחש שוב. כל אלפי השנים האלה, ולא למדנו. אותן הטעויות שוב ושוב בכל משפחה, בכל חברה, בכל מדינה. בני אדם אמורים להיות אינטליגנטיים, כמה טיפשים אנו יכולים להיות? ועדיין, אנחנו כן אינטליגנטיים, קיים בתוכנו הניצוץ של אינטליגנציה אמתית, אבל איך לגלות אותו ולעזור לו להתרחב עד שהאינטליגנציה תנהל אותנו ולא האינסטינקטים החייתיים. כל הדרך הבודהיסטית בעצם היא ללמוד להתמיר את האגו. אם הבודהה היה יושב כעת מולכם אני בטוחה שהוא היה אומר בעקרון את אותו דבר, אולי היה משתמש בשפה יותר גבוהה. "אנחנו בצרות, למרבה המזל יש לכך סיבות, ישנה דרך החוצה והנה ההנחיות כיצד. מסדרים את הגוף, המחשבה והדיבור שלכם ואז מצבכם ישתפר". זהו מסר נצחי אבל בעצם ב 2600 השנים שחלפו כמה אנשים באמת לקחו את התרופה? למדו אותה, ניתחו אותה, דיברו עליה, חשבו עליה, כתבו עליה ספרים, סגדו לה והשתחוו, הבעירו קטורת, הללו והתפללו… אבל כמה באמת בלעו את התרופה? כמה מאתנו באמת לוקחים את התרופה? חלק מאתנו מתרגלים כבר שנים על שנים. כמה האגו נחלש בזמן הזה? כמה אנו באמת חושבים בספונטניות על טובת אחרים לפני טובתנו? חלקנו כן, כמובן. וחלקנו ללא ספק צריכים לעבוד קצת יותר קשה.

*

אולי תשמחו לשמוע שבעצם כבר עסקנו בחלק הבא מתוך דרך השמונה, הוא הדיבור הנכון. עסקנו בו כשדיברנו על הנדרים. עד כה עסקנו בהשקפה נכונה, כוונה נכונה, פעולה נכונה ודיבור נכון. כמו שאמרתי, דיבור נכון הוא דיבור אמת, כן, נדיב, שאינו מפלג, דיבור שיוצר הרמוניה, דיבור שאינו סתם פטפוט חסר משמעות, אלא מועיל, מעודד ולא מסיח דעת. הרבה ממה שדיברנו עליו הוא דיבור מסיח דעת, לשם דיבור, וזה לא דבר טוב, שיחה שיש לה משמעות ומטרה אמתית היא טובה, שנותנת עידוד והשראה לאנשים. זהו דיבור נכון.

המרכיב הבא של הדרך הוא פרנסה נכונה. אנשים רבים שואלים האם פרנסה נכונה לא נכללת בפעולה נכונה? במובנים רבים כן, ומעניין שהבודהה הפריד לקטגוריה שונה, אבל כולנו מבלים חלק נכבד מזמננו בעבודה ובפרנסה. לכן, לדעתי, הבודהה סימן זאת כשטח נפרד של מודעות. איזו פרנסה תהיה הרמונית עם דרך הדהרמה ואיזו לא? אפשר להניח שלהיות נזיר או נזירה נחשב כאורח חיים נכון. להיות קצב או דייג או סוחר סמים, או כל משלח יד שסותר ישירות את קיום חמשת הנדרים או מונע מאחרים לקיימם, כמובן שייחשבו כפרנסה לא נכונה. אתם מכירים את הג'אינים? ג'איניזם היתה מסורת דתית רוחנית שהתקיימה בזמן הבודהה. גם היום יש כמה מליוני ג'אינים בהודו. הם חיו בזמן הבודהה ונדדו באותו אזור, למרות שידוע שבודהה נפגש עם לא מעט ג'אינים אבל הבודהה ומאהווירה, מייסד הג'איניזם, לא נפגשו, ככל הידוע לנו. מעניין שכללי ההתנהגות לנזירים ונזירות ג'אינים דומים מאד לאלה הבודהיסטים, ובחלקם זהים. הג'איניזם מבוסס על Ahimsa – שמשמעותו אי אלימות והם לוקחים זאת מאד ברצינות. בארצות בודהיסטיות הרבה אנשים הם קצבים או דייגים, במיוחד בארצות לחוף ים המתפרנסים מדייג או גידול בעלי חיים, וכמובן, בודהיסטים רבים הם חקלאים שמגדלים בעלי חיים ולפעמים שוחטים אותם. אבל אצל הג'אינים גם לבעלי בתים אסור לעסוק בחקלאות כי חקלאי הורג חרקים, אז אין מה לדבר על דיג וקצבות. באופן מסורתי הג'אינים בהודו עסקו במסחר, לאחר מכן בבנקאות מה שיצר אולי את התוצאה המוזרה – הם הפכו לאחת הקהילות העשירות בהודו. קצת כמו היהודים באירופה של ימי הביניים, שנדחקו לעיסוק בבנקאות ומסחר והפכו לאמידים מאד. הג'אינים הם קהילה מאד משגשגת. הם לקחו את נושא הפרנסה מאד ברצינות ולא נכנסו לשום עיסוק שעלול לגרום למותו של איזשהו יצור חי.

עלינו לשאול את עצמנו – האם אמצעי הפרנסה שלנו מקיימים את הנדרים? אם אנו עוסקים במסחר מכל סוג, האם הוא ישר? האם אנו מרמים אנשים או לא? האם המוצר שלנו שווה את המחיר שאנו דורשים עבורו, וכן הלאה. זה לא שג'וב אחד טוב והאחר לא, אלא להתבונן בכל דרך שבה ניתן להרוויח את מחייתך, האם אתה מקבל סכום הוגן? האם אתה משלם בהגינות לאנשים שאתה מעסיק? להפוך את המקצוע או העיסוק שלנו להרמוני עם העקרונות הרוחניים הבסיסיים שלנו. אז אנשים יוכלו לתת בך אמון, לדעת שאתה עושה את המיטב, לא מרמה, ולא משנה מה התפקיד שלך אתה עושה אותו כמיטב יכולתך ולא מנסה לרמות אף אחד. רבים מכם אינם מועסקים כשאתם כאן, ואף על פי כן, כשתחזרו לארצות המוצא שלכם יש לכם עבודה. מכיוון שאנו מקדישים כל כך הרבה זמן לעבודה עלינו לפחות לקחת את החלק הזה בדרך. זה לא צריך להיות בקונפליקט עם המוסר וההשקפה הבסיסית שלנו, אלא לחזק את המסע הרוחני שלנו. לא לחשוב על דהרמה רק מחוץ לעבודה. בהינדואיזם, יש בהרבה מסורות שימוש בעבודה כתרגול רוחני. כל הנושא של שירות וקארמה יוגה: בכל תפקיד שאתם ממלאים, לשים בו את הלב שלכם, להיות בתשומת לב וזהירות ולהשתמש בו כחלק מהתרגול הרוחני, לא לראות בו מכשול ובזבוז זמן, לראות שעבודה שנעשית היטב בריכוז ממשי, אכפתיות והתלהבות, היא תרגול בפני עצמו. ובמונחים בודהיסטים, לנסות להביא לשם איכות של מודעות, של תשומת לב, בלי להתפזר. לעיתים קרובות הסטרס שלנו לא נוצר מהעבודה עצמה אלא ממתחים עם הבוס, או קולגות, או התנגדות שיש לנו לביצוע העבודה שנראית משעממת וכדומה. לנסות להביא תודעה רגועה ובהירה ורחבה לכל תפקיד שאנו עושים, כל דבר שנעשה בתשומת לב יהיה לו ערך. בצורה כזו אנו יכולים להשתמש בפרנסה שלנו כחלק מדרך השמונה. עלינו לשאוף בפרנסה שלנו, אם ניתן, לעשות משהו שמועיל לאחרים, שעוזר לאחרים, שאנו נהנים לעשות ומאפשר לנו להרוויח בהעסקה הוגנת.

המרכיב הבא שהוא חשוב מאד, הוא מאמץ נכון. כולנו יודעים שדבר בעל ערך לעולם לא מושג ללא מאמץ כלשהו. כמו שאמרו קודם, אם ברצונכם ללמוד מיומנות כלשהי, זה דורש לימוד וחזרה שוב ושוב עד שנהפוך למומחים, עד שנגיע למימוש. אומרים שלוקח 16000 שעות תרגול כדי להפוך אפילו בערך לפסנתרן מיומן. 16000 שעות בממוצע רק שהאצבעות יתרגלו לעבוד. אנחנו יודעים זאת, שכנראה כל מי שיושב שם, על הבמה בקונצרט, התחיל כנראה בגיל 3 והקדיש שעות בכל יום מאז כדי להביא את המיומנות למימוש. אם ברצונך להפוך לספורטאי, לאמן… זה דבר אחד להשיג פלטה ולבלות ככה זמן נהדר עם עצמך, אבל זו לא אמנות גדולה. זה עשוי להיראות ככה, למשל פיקאסו ואמנים גדולים אחרים… אבל העובדה היא שפיקאסו ואחרים בילו שנים על גבי שנים מחייהם… הם יודעים לצייר, איך להשתמש בחומרים, הם לא פשוט פיזרו מהלומות בלי לשים לב. אנו מכירים בזה לגבי דברים חיצוניים, ועדיין אנשים לא רוצים להכיר בכך כשזה מגיע לחיים הפנימיים. לאמן את האצבעות זה דבר אחד אבל לאמן את התודעה… איך אפשר לחשוב שזה יהיה קל יותר לאמן את התודעה? אם אנו יודעים שלוקח שנים של תרגול כדי להפוך למוזיקאי איך אפשר לחשוב שלא ייקח שנים של תרגול כדי להפוך למתרגל באמת? מצטערת, אין דרך מהירה. אולי קראתם ספרים שאומרים על שיטה מסוימת שהיא לא דורשת מאמץ. נכון, אבל נדרשות שנים ארוכות של מאמץ כדי להיות ללא מאמץ. כשאתם רואים מוזיקאי אמתי מנגן, הוא אינו מנגן; המוזיקה מתנגנת דרכו. וזה בגלל שאי אפשר פשוט לשבת ושהמוזיקה תתנגן דרכך, גם מוצרט לא יכול היה לעשות זאת, גם למוצרט היו מורים. אז איך נוכל לחשוב שלתודעה שלנו זה פשוט ככה? כלל וכלל לא, אלא אם כן אדם תרגל ללא סוף בגלגולי חיים קודמים וכבר היה מאסטר מיומן מאד, אז אולי צריך רק דחיפה קטנה וזה יקרה. אבל עבור רובנו זה לא כך, יש לנו אינסוף משקעים של הרגלים, תגובות ובורות מאד עמוקה לעבור. החדשות הטובות הן שניתן לעשות זאת אם ננסה. אולי לא נהיה הרובינשטיין של התודעה, לא כולנו נהיה מילארפה, אבל לחלוטין ביכולתנו להתפתח. אז מאמץ הוא חשוב. ובהקשר של דרך השמונה זה בבסיס מה שהבודהה קרא לו ארבעת המאמצים הנכונים.

ארבעת המאמצים הנכונים הם: 1. להפחית את הזיהומים שבתודעה, את הסבל המנטלי, הkleshas. 2. לדאוג שהם לא יעלו בעתיד. 3. לעודד את האיכויות המיטיבות של התודעה שלנו. 4. לגרום שהן יופיעו יותר ויותר בעתיד. זה כמו גינון: ראשית עלינו לזהות את העשבים השוטים ולהוציאם מהאדמה.. ואז להבטיח שהם לא יחזרו, להמשיך להבחין בהם ולהוציאם. זה צד אחד. הצד השני הוא לזהות את הצמחים הטובים, הפרחים והצמחים היפים שאנו רוצים להצמיח ולעודד את צמיחתם. כדי לעשות זאת עלינו לדעת מה מתרחש בתודה שלנו. כי לעיתים קרובות אנו נסחפים אחרי התודעה ואיננו מודעים למחשבות שלנו או לרגשות השליליים שנבנים שם. איננו רואים אותם אפילו. זה כמו גן שאנו משגיחים עליו ולא רואים את העשבים. או שאנו טועים לראות אותם כפרחים. הדבר הראשון שעלינו לעשות, הוא להיות יותר ערים למה שאנחנו חושבים כשאנחנו חושבים. כשאנו במדיטציה איננו שופטים את מה שמתרחש בתודעה, מחשבות הן רק מחשבות. אבל במהלך היום עלינו להתבונן במה שקורה ובשיקול דעת להתמודד עם מה ששלילי בתודעה ומה שחיובי בו. הרבה פעמים בדרך הרוחנית נוטים להתמקד במה ששלילי. אנו מסתכלים על הגן ורואים רק את העשבים. ואז נדמה לנו שאנו חוטאים אומללים, שאנו מזוהמים, שאין בנו תועלת, אין לנו כלום וכל מה שיש בנו זה תאוות בצע, כעס, רוגז, קנאה, אגו. ואז אנו חושבים שזה חסר טעם, אנחנו חסרי תועלת, כולם נפלאים חוץ ממני. זה לא מה שהבודהה התכוון, זו לא הנקודה. עלינו להתבונן בפגמים שעולים בזרם התודעה, וליישם את התרופה. לדוגמה, אם אנחנו כועסים – נוכל לנסות את התרופה של סבלנות. כשכעס, עצבנות ודאגה עולים ואנו נהיים מתוסכלים בתשוקות שלנו, זה בדיוק הזמן להפעיל את התרופה ולומר: האדם הזה באמת מועיל לי כי הוא מראה לי שיש בתוכי כעס שבדרך כלל אינו מתבטא. וראוי להודות לו על כך כי עכשיו באפשרותי לעשות משהו בקשר לזה. אם אנשים תמיד יעשו מה שאנחנו רוצים ויאמרו מה שאנו רוצים זה מאד נעים אבל לא נלמד דבר.

חשוב מאד להבין שכדי להתפתח אנו זקוקים לאתגרים. כמו להרים משקל כבד כדי לחזק את השרירים. להרים משהו קל לא יועיל, אנו זקוקים להתנגדות, כך אנו מתחזקים. כך גם עם סבלנות שהיא איכות חשובה מאד בדרך, לא נוכל לפתח אותה אלא אם משהו מטריד אותנו. וכשאנו רואים את הטרדה, במקום להדחיק אותה ולהעמיד פנים "הו לא, אני אדם רוחני, אני לא מתעצבן", אנו מזהים אותה. כעס מופיע, חמדנות מופיעה, קנאה מופיעה, מה שזה יהיה. אנו מזהים זאת, מקבלים זאת. קבלה אין משמעה מחילה. אלא להודות שזה מה שישנו. ואז נתמודד עם זה. אם אפשרי אנו משחררים את זה, אם לא – אנו מפעילים את התרופה שסותרת. למשל אם חמדנות מופיעה, התרופה תהיה סיפוק או נדיבות וכן הלאה. אם כעס עולה, התרופה תהיה סבלנות או ידידות אוהבת. אם כעס או קנאה במזלו הטוב של אחר עולים, התרופה היא לשמוח בשמחתו. עלינו להתבונן ולראות כאשר המחשבות והרגשות האלה מופיעים בתודעה ובמקום לכעוס על עצמנו, לומר בסדר, עכשיו זו ההזדמנות שלי לתרגל. לשאול מה עלי לעשות ולעשות זאת. לפעמים זה יעבוד ולפעמים לא אבל נמשיך לנסות. כך אנו מתחזקים פנימית וגם חסרי פחד, כי אנו יודעים שנתמודד עם כל מה שיעלה. ממש עכשיו קראתי ספר שכתב Adeu Rinpoche והוא מדבר על הזמן ששהה בכלא הסיני. שוב ושוב עולה השאלה של כמה חמלה הוא חש כלפי כולם, לא רק כלפי האסירים אלא גם כלפי הסוהרים, בגלל הסיטואציה שבה שני הצדדים כלואים. ובעצם בכל 15 השנים ששהה בכלא הוא השתמש כחלק מהתרגול שלו, וכך עשו גם אלה שהיו בקרבתו. כך שבסיום התקופה הם היו מתרגלים טובים יותר ממה שהיו אילו זה לא היה קורה להם, כי הם עמדו בפני הרבה התנגדויות, בעיות ואתגרים. התמודדות עם אתגרים אלה והפנמת הדהרמה בדרך נתנה להם הרבה יותר בטחון, ודאות, בכך שהעקרונות הרוחניים באמת עובדים כשאנו מפעילים אותם.

השני מבין המאמצים הנכונים הוא שמירה על ערנות לגבי עליית רגשות שליליים בעתיד, למנוע מהם להפוך להרגל. אנו מתמודדים עם אלה שבהווה ואנו שומרים מפני אלה שבעתיד, כך שאם יופיעו נוכל מיד להפעיל את התרופה המונעת ונהיה יותר ויותר מיומנים בכך. אלה העשבים בגינה אבל עלינו גם לטפח את הצמחים היפים, זה כל כך חשוב בדרך הרוחנית. כולנו יודעים שגינה נוצרת עבור טיפוח צמחים יפים. אז עלינו לדשן אותם, להשקות, לתת להם אור שמש, אפילו עידוד והערכה. זו לא גאווה אלא עידוד בדרך הרוחנית, לעודד את הטוב שבנו. לא להתמקד רק במה שפגום, אלא להתבונן גם במה שטוב. אז אני נוטה להתעצבן אבל אני גם נדיבה. אני קמצן אבל אני נחמד לכלבים. אתם יודעים, לכל אחד מאתנו יש תכונות טובות וגם קשיים שעליו להתמודד איתם. עלינו להבחין בהם ולעודד את מה שבא לנו בקלות. אם אני די נדיבה אהיה עוד יותר נדיבה. חשוב מאד לעודד את עצמנו. אנו עוסקים כמובן בתודעה היחסית, עם האגו שלנו, וכל עוד אנחנו עם אגו אז לפתח אחד שהוא שמח וידידותי. תחושת עצמי בריאה כי איתה אנחנו נצעד בדרך. אין טעם לערער את השאיפות שלנו כל הזמן בביקורת. זה לא רוחני, זו לא ענווה.

שנטידווה עצמו, אמר שיש הבדל עצום בין גאווה ויהירות, שהן כמובן klesha, ובטחון עצמי, שהוא הכרחי. עלינו להאמין בעצמנו, להעריך את זה שיש בכולנו טבע בודהה ושנוכל לממשו. בדיוק כמו אחרים. מדוע שלא? הדבר היחיד שמונע מאתנו את המימוש הוא עצלות. זה באמת נכון. הדבר היחיד שעוצר אותנו היא האדישות שלנו שאנו ממציאים לה המון תירוצים. עצלות יכולה להיות מהסוג הברור, כמו להתעצל לקום בבוקר כדי לתרגל. וישנה עצלות של ייאוש, לחשוב שאני לא מסוגל לעשות זאת, כל האחרים כן אבל לא אני, אני חסר ערך ולעולם לא אצליח בכלום אז פשוט אכשל לפני שבכלל אתחיל. זו פשוט עצלות. הסוג השלישי היא העצלות של להיות עסוק. ממלאים את החיים בכל מיני פעילויות, רבות מהן ראויות להתבוננות, כולל ניהול מרכזי דהרמה, וזה תירוץ לא לרדת לעומק הפעילות היחידה שבאמת נחשבת והיא להתמודד עם התודעה והתרגול שלנו.

להיות מאד עסוקים היא צורה של עצלות במדדים בודהיסטיים. הכל הופך לתירוצים כדי לא להתמקד בטיפוח התודעה שלנו כראוי. בטיבט ובוטאן יש סדרה שלמה של מה שהם קוראים יוגים משוגעים. ופעם אחת בוטאני אחד הלך לדימוי הכי מפורסם של בודהה בלהסה שנקרא jowo. Jowo Rinpoche הוא פסל מאד עתיק שהובא מסין ע"י הנסיכה הסינית כשנישאה למלך טיבט וזה הפסל המוערץ ביותר בטיבט. כשהוא הגיע – זה פסל של שאקימוני – הוא השתחווה והסתכל ואמר, אתה ואני התחלנו באותו זמן, אתה הפכת לבודהה ואני עדיין בסמסרה, מה ההבדל ביננו? ההבדל הוא שאתה התאמצת ואני הייתי עצל. ואת זה אפשר לומר על כולנו כי כולנו כנראה התחלנו את הסיבוב שלנו יחד עם הבודהה אז איך אנחנו עדיין כאן? מה עשינו בינתיים? אל תשאלו (צוחקת)… אבל אם תקראו כתבים של מי שעשה תהליך רוחני משמעותי, תראו שזה הודות למאמץ, הם זרקו עצמם לתוכו. בכל תחום פעילות המאסטרים הגדולים הם אלה שתרגלו ותרגלו עד שהפכו למומחים.

להמשך קריאה – חלק 11 כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (6) מלכודת הקוף

ראיתי פעם ציור של מאייר אוסטרלי שעסק באיך לעשות דברים בעדינות, דברים מאד פשוטים. מה שאני זוכרת היה להחזיק דברים כמו שמחזיקים אפרוח בן יומו, בקלילות, כי אם לא תאחז את האפרוח הזה בקלילות, בעדינות, בשנייה אחת, הופס, הרגת אותו ואין אפרוח. ללמוד איך להחזיק בעדינות זה מאד חשוב. לא לתפוס ולא להחזיק בכוח, אלא בכבוד. כל אדם, ובמיוחד את הקרובים אליכם. לתת להם מרחב לעצמם, ולא לנסות לגרום להם להיות כפי שאתם רוצים שיהיו. לפעמים אני אומרת שלאהוב פירושו: אני אוהב אותך, מי ייתן ותהיה שמח ובריא. והיאחזות פירושה: אני אוהב אותך, אז בבקשה עשה אותי שמח ובריא. וזה ההבדל. אם אנו רוצים את האדם האחר כי הוא גורם לי להרגיש טוב אז אנו נפעיל עליו מניפולציות. אך אם אנו אוהבים את האדם השני כך שהשמחה והאושר שלו הם תענוג עבורנו, אושרם הוא אושרנו, אז נחזיק אותו בעדינות. לעתים קרובות אני מזכירה את הסיפור שהייתי בת שמונה עשרה או תשע עשרה וקיבלתי את המכתב מהודו מפרידה בדי (האישה המערבית הראשונה שהפכה לנזירה במסורת הטיבטית) שהזמינה אותי להצטרף אליה לבית הספר ללאמות צעירים. ואני זוכרת שרצתי ברחובות לונדון, שמחתי כל כך שאני נוסעת להודו, ופגשתי את אמי בדרכה מהעבודה ואמרתי לה: "אני נוסעת להודו!". והיא אמרה "הו, באמת, יקירה? ומתי את עוזבת?". זה מה שהיא אמרה. לא "אוי, איך את יכולה לעזוב אותי? אני אמא שלך ואני אשאר לבד!" אחי היה אז במלאזיה. "איזו מין בת את? את לא אוהבת אותי?" היא מעולם לא אמרה זאת. היא שאלה: "אה, מתי את נוסעת?". וכשהייתי בהודו, כל עשר שנים היא היתה אומרת "אם אשלח לך כרטיס – האם תבואי הביתה לחודש?" וכשבאתי הביתה היא מעולם לא בקשה שלא אסע בחזרה. מדוע? כי היא אהבה אותי, כי היא רצתה שאהיה מאושרת. היא אמרה לחברים שלי – הם סיפרו לי – שהיא תמיד התפללה שבגלגול החיים הבא שלה, היא שוב תחזור כאימא שלי כי היא חששה שיהיו לי הורים שלא יבינו שאני זקוקה לסגנון חיים מיוחד. זו אהבה. לא הרצון שתהיה ככה, שתעשה אותי מאושר. ועם סוג כזה של פתיחות כלפי אלה שאנחנו אוהבים – כשאתה איתי אני שמח, אם אינך איתי אבל אתה מאושר – אני שמח. מי ייתן ואתה תהיה בטוב ובשמחה. זה שעור מאד חשוב עבורנו, ללמוד כיצד לשחרר. הורים, לפעמים, במיוחד באסיה, נוטים לרצות להוביל את חיי ילדיהם. מבחינה מסורתית להורים עדיין יש הרבה שליטה. הם חושבים שזו אהבה אך למעשה זו אהבה עצמית. כמובן שזה נשמע הרבה יותר טוב לומר הבן שלי רופא, הבן שלי עורך-דין, הבן שלי אדריכל, מאשר לומר "הבן שלי נסע להודו והוא מסתובב בספריה הבודהיסטית". אז על כל אחד מאתנו להתבונן לתוך לבו ולראות את האזורים הייחודיים בהם אנחנו נאחזים, ואז לעשות מאמץ להתחיל לשחרר קצת. לכל אחד מאתנו יש את האזורים שלו. כשנגיע לדרך שמונת הנתיבים, נדון בזה בפירוט גדול יותר. אך כרגע אנו דנים בעובדת הבעיה. ההיאחזות הטוטאלית בתחושת האגו הזו ובכל דבר שמחזק את האגו וחוסר יכולתנו לשחרר.

הסיפור השני שעוסק בכך הוא על מלכודת הקוף. הייתה מלכודת שהורכבה מאגוז קוקוס מרוקן שחובר במסמר לעץ. יש חור בקוקוס ובתוכו שמו משהו מתוק ונחמד. הקוף הגיע, הריח את הממתקים והכניס את ידו דרך החור לאחוז בממתק. הוא אגרף אגרוף ואז הגיעו הציידים וכמובן שהקוף רצה לברוח, אך לא יכול בגלל האגרוף. הוא רוצה לברוח אבל רוצה גם את הממתק. בתודעה של הקוף ישנו קונפליקט, הוא חייב את הממתק והוא בסכנה כי הציידים מגיעים. והציידים ניצחו, כי הוא לא מסוגל היה לשחרר. שום דבר לא מחזיק את הקוף. כל מה שעליו לעשות זה לשחרר ולברוח. אך אינו יכול. זו אנלוגיה מבריקה למצב שלנו. אנחנו פשוט לא מסוגלים לשחרר, שום דבר לא מחזיק אותנו, אז שם אנחנו נשארים. וכמו שאני נוהגת לומר באופן מסוים המנטרה שמחזיקה את כל הדרך הבודהיסטית אינה hum mani padme hung, המנטרה האמתית היא Let go, Let go, Let go. כי אנו עלולים להפוך גם את הדהרמה לעוד דרך להאדרה עצמית אם איננו זהירים. בהתחלה כולנו בעניין של להפוך לנזירים ונזירות, אנו יכולים לדעת עוד ועוד על בודהיזם, קראנו את כל הספרים הנכונים, פגשנו את כל הלאמות הנכונים, קיבלנו את כל ה initiations הנכונים, זה הופך לזהות, אתם יודעים. "כמה ריטריטים אתה עשית?" עלינו להיות מאד מודעים לכך, שהדהרמה לא תהפוך לעוד דרך לחיזוק תחושת העצמי שלנו. כפי ש Palden Atisha (מלומד בנגלי שהגיע לטיבט במאה ה-11), אמר, אם מישהו למשל עשה ריטריט של שנה: כשתצא, השאלה שתשאל את עצמך היא, האם הייסורים הרגשיים, האגו הנאחז שלי, תאוות הבצע והכעס, הגאווה והקנאה, האם הם גברו, האם אני יותר רגזן מקודם? האם זה נשאר אותו דבר? או האם הם פחתו? האם אני נוטה פחות לכעוס, נוטה יותר לסובלנות, ספונטניות, לא לא-שמח במזל הטוב של אחרים, לא מרגיש קנאה, מרגיש יותר סיפוק עמוק והוקרת תודה? אם החוליים הרגשיים שלנו גדלו או לא השתנו למרות שנה של מדיטציה, למרות כל החוויות או התובנות, זה היה בזבוז זמן. אם אתם חושבים שנשארתם פחות או יותר כפי שתמיד הייתם, אז כנראה לא הגעתם רחוק. הנקודה היא שכל מה שאנחנו לומדים, כל התרגולים שאנו עושים, מטרתם להפחית את הרגשות המאמללים שלנו ובמיוחד את האובססיה שלנו כלפי עצמנו. אז אם אנו עדיין מוצאים את עצמנו תמיד במרכז היקום, כנראה ששום דבר עוד לא ממש עובד. זו נקודה כל כך חשובה במיוחד כי אנשים מגיעים לכאן ולומדים את הדהרמה, קוראים ספרים, פוגשים את הלאמה, מתרגלים מדי יום, והכל מקסים וגורם להם שמחה אבל לרוב זו רק העצמת העצמי שלהם. מנקודת מבט רגילה, מותנית, זה בסדר, לפחות אנו שמחים בדברים טובים, בדברים מיטיבים, אבל אם זה נשאר ברמה הזו אז שום דבר יסודי לא השתנה. כי אז, אם הלאמה לא מחייך אלינו, אם הוא מתעלם מאתנו או אם משהו מרגיז אותנו או שלא הבנו אותו וכולם כן אז אנחנו אומללים, ובשביל מה? אנו רק ממרקים את האני אך תחושת האני הזו היא גורם השורש של הדוקהה שלנו.

איך להשתמש בדהרמה בדרך שלאט לאט תקלף את שכבות ההזדהות השגויה ותביא אותנו בחזרה אל מה שאני באמת? ולא רק ללטש עוד על פני השטח את התחושה של 'אני' יציב ובלתי ניתן להריסה? זה דבר שבמיוחד אלה שנמצאים בדהרמה הרבה שנים צריכים לשאול את עצמם. על כולנו לשאול את עצמנו. זו הסיבה שאחרי ההארה הבודהה לא רצה ללמד. כי הדהרמה עדינה מדי, היא הולכת נגד העולם. לא יבינו את זה, במילים אחרות רק ישתמשו בה לעוד האדרה עצמית במקום לפירוק תחושת האגו. אז האלים ברהמה ואינדרה הרגיעו אותו שאנשים כן יבינו, יש אנשים שיכולים להבין, אינך יכול להימנע מללמד רק משום שזה קשה. והוא לימד ובתקופתו אלפי אנשים התעוררו. כמובן שהבודהה היה לצידם וזה עזר. אך הנקודה היא שעלינו להיות זהירים מאד לא להשתמש בתרופה כסוג של רעל. לכן זה קשה; לכן זה מסובך. הרבה אנשים אומרים לי זאת. "אני מתרגל כל כך הרבה שנים, פגשתי כל כך הרבה לאמות, אני לא מתקדם לשום מקום". ואני לא יודעת מה התשובה אבל אני חושבת שאם לא נלמד כיצד לתרגל בלי היאחזות, התרגול לא יעבוד. הם בסופו של דבר רק יבריקו את האגו במקום להרוס אותו, לראות דרכו. סליחה לא התכוונתי לתת לכם את הקדרות הזו… הנקודה היא שזה לא מי שאנחנו באמת. לכן זה כל כך טראגי. הרבה אנשים מבלים שנים על גבי שנים בניתוח התרופה עד למרכיביה הכימיים, אז הם יודעים הכל על התרופה מבפנים ומבחוץ. אחרים לוקחים את המרשם ואת התרופה ומניחים אותה על המקדש שלהם ומשתחווים לה וסוגדים לה ומדליקים קטורת כמנחה ואומרים, הו תרופה נעלה, את המרפא לכל חוליי העולם בבקשה העניקי לי את ברכתך כך שארפא וכל היצורים החיים ירפאו! אבל הם לא לוקחים את התרופה. הם לא עוצרים לבלוע אותה.

דהרמה עובדת. היא עובדת כבר 2600 שנה. לאחר ההארה הבודהה לימד ואנשים הבינו. והסיבה שאנחנו כאן היום בחדר הזה היא כי מאז ועד היום אנשים ממשיכים להבין זאת. זו אינה מסורת מתה. זו מסורת של נשים וגברים שלקחו את התרופה והבריאו. אפילו כיום עם כל הטכנולוגיה, בבסיס זו עדיין אותה תרופה עם אותם מרכיבים. בכל אופן החשוב ביותר הוא לוודא שהתרגול לאט ובהדרגה עוזר לנו להפוך את תחושת העצמי היציב שלנו ליותר ויותר שקופה. לא יותר אטומה ומבריקה ונוצצת. האגו לא יכול להגיע להארה. הוא יכול להעמיד פנים שהוא מואר אבל זה רק משחק. אז תחושת העצמי שלנו צריכה להפוך להיות פתוחה יותר ויותר, רחבה ושקופה. אז אנו יודעים שאנו בדרך הנכונה.

רבים מכם נמצאים בדהרמה כבר זמן ארוך. זה טוב לתת לעצמך כ-20 שנה ואז להסתכל ולראות איך אנחנו מתקדמים. זה לוקח זמן, זו לא תרופת אינסטנט. אך האם היא מרפאת? זו השאלה. האם אנו בריאים יותר, פנימית? האם אנו משוחררים? במובן הפנימי של שחרור. הדהרמה, אומרים, צריכה להיות כמו שמרים בבצק של חיים כבדים. להפוך הכל לאוורירי יותר. התודעה שלנו צריכה להיות קלה יותר, הלב שלנו גם. יותר מרווח, פתוח, מושפע פחות מנסיבות חיצוניות. אלה האינדיקציות. לא חלומות מיוחדים או חוויות פנטסטיות במדיטציה או הבנות פנימיות מדהימות, שמופיעות ונעלמות. אלא איך התודעה שלנו בפועל מתמודדת עם חיי היומיום שלנו? האם אנו נדיבים יותר? האם אנו חושבים על אחרים לפני עצמנו? האם האושר של אחרים משמעותי לנו יותר משלנו? לא רק של האהובים עלינו אלא בכלל. האם יש לנו תחושת קשרי גומלין עם שאר הברואים? האם באמת אכפת לנו מאחרים? האם באמת אנו מכירים בכך שכל אדם שאנו פוגשים רוצה להיות מאושר? ולאחל להם זאת בכנות? זה מה שעלינו לשאול. לאחר כל המאמצים האלה, כל מליוני המנטרות והעליות לרגל והשאר, בסוף היום האם אנו טובים יותר מהשכן שלא עשה שום דבר מאלה, אבל יש לו לב טוב?

שאלות

שאלה: אני אוהב את המנטרה "Let go" אבל אני גם אוהב לחשוב על מחויבות. לפעמים אתה מחויב למשהו ואז מעומת עם הצורך לשחרר. תוכלי להסביר מעט יותר את הקשר בין מחויבות לשחרור?

ט.פ:  ובכן רק משום שדיברנו על letting go הכוונה אינה ל- let go לדרך עצמה, (צוחקת), אלא להשתחרר ככל שניתן מהשאיפה המונעת על ידי האגו. דיברנו קודם על הדיכוטומיה הבסיסית בין הכוונה שבתרגול, שהיא לשחרר אחיזה באגו, לבין ראיית הרעיונות שלנו על מי אנחנו ומי האחרים, והפחתת ההיאחזות שלנו בהם. קודם כל, ישנה כאן השאלה של יצירת תחושת אגו בריאה. תחושת אגו בריאה היא אגו מאוזן ומבוית כהלכה, אגו קטן ושמח. אגו כזה יכול להפסיק להכביד על עצמו. אתם מבינים את כוונתי? אנשים שתחושת העצמי שלהם פגועה הם בבסיסם אנשים מוטרדים פסיכולוגית או בעלי בעיות מנטליות שונות. ניתן להבחין שהם שקועים לגמרי בעצמם ובכאבם. אפשר לומר שהאגו מאד שמח להיות אומלל, כי כשאני אומללה אני חושבת רק על עצמי. הילדות הלא מאושרת שלי, מה הוריי עשו, כל הדברים האיומים שקרו לי, החברה שבאופן כללי היא כה אכזרית, בני הזוג שלי, החיים שלי, הזה שלי וההוא, אני, אני, אני… ועם אגו שעסוק בעצמו, אי אפשר פשוט להרוס את האני. כי הוא כאוב, סובל, הוא כבר מאד לא בריא. לכן, בעצם, עלינו לרפא את תחושת הבריאות של האגו על מנת להגיע אל מעבר לאגו. בהתחלה על האגו להיות בריא כדי להיות בעל ברית בדרך עד שנגיע לנקודה בה נוכל להתעלות מעליו, כשהוא יכול להפוך לשקוף. האגו לא נעלם כשמכים אותו. אם יש לכם סוס מרוץ לא תשיגו את כניעותו במכות. אתם תאלפו את הסוס על ידי שתגרמו לו לחוש אמון, להיות ידידותי, לרצות להיות מועיל. ואז תאלפו אותו ללכת לאן שתרצו שילך. כך גם עם התודעה, קודם עלינו לאלפה בעזרת אמצעים מיומנים, במטרה להשיג תודעה מאולפת שרוצה לשתף פעולה, למרות שבסופו של דבר האגו יודע שהדרך מובילה למותו. אבל הוא סומך על יכולתו להתפתח למשהו גדול יותר מעצמו. אז חשוב מאד יחד עם ההתערטלות וה – letting go שתהיה לנו גם תחושה של ריפוי ושל העצמה. במובן של הערכה עצמית וערך עצמי הכרחיים. כשפגשתי לראשונה את ה – Karmapa ה-16 בכלכתה, תוך זמן קצר הוא אמר לי – הייתי אז בטח בת 22 – "הבעיה שלך היא שאינך מאמינה בעצמך, ואם את לא, מי יאמין בך?" וזה מאד חשוב. זה ההבדל בין ניפוח תחושת האני שהיא שלילית מאד וכמו בלון מלא אויר חם, לבין ריפוי תחושת העצמי והפיכתה לבריאה ומאוזנת שיכולה להתחיל ללכת אתנו את הדרך ולעודד אותנו. שנטידווה ב Bodhicharyavatara אומר שיש הבדל גדול בין גאווה ויהירות, שהן כמובן זיהום מנטלי, לבין ביטחון. אנו זקוקים לביטחון. עלינו להאמין שביכולתנו להגשים את הדרך. ועלינו להאמין שאנו משהו גדול יותר ממי שאנו חושבים שאנחנו. ושאנחנו עצמנו יכולים לזהות זאת ולייצב זאת. זוהי דרך מאד עדינה כי מצד אחד אני מדברת על לשחרר ולהרוס, אבל ראשית עלינו ליצור משהו מאד בריא. לכן הבודהה לימד קודם כל מדיטציית שמאטה (או Shi ney) שמטרתה להשקיט, לאזן ולרכז את התודעה סביב אובייקט אחד ב samadhi  (ריכוז). איננו יכולים לעשות זאת אם התודעה אינה מאוזנת היטב. אם התודעה לא מאוזנת לא נוכל להיכנס לרמות עמוקות יותר של samadhi. אז ראשית עלינו להשקיט את התודעה, להפוך אותה מאוזנת ומרוכזת וכשהיא בריאה וחזקה, אז נוכל לפרק אותה בעזרת מדיטציית ויפאסנה. אך כל עוד תחושת העצמי שלנו מאד  שבירה ואנו סובלים מערך עצמי נמוך, זה לא יעבוד.

יחד עם זאת, הבודהה כמובן לימד חמלה ו –  loving kindness המכוונים ראשית אל האדם עצמו. זה לא איזה תרגול ניו אייג'י, זה מגיע ישירות מהבודהה. כשאנו מתרגלים loving kindness וחמלה אנו מתחילים עם עצמנו. מי ייתן ואהיה בריא ומאושר. מי ייתן ואהיה שליו ורגוע. מי ייתן ואהיה משוחרר מסבל. אנו משתמשים במילה אני. בסופו של דבר אולי לא יהיה 'אני' במובן הרגיל שאנו תופסים אותו, אבל ברמה יחסית אנו עדיין חושבים במונחים של האגו שלנו ולכן עלינו להפוך את האגו שלנו לשמח, מקורקע, נדיב וחומל.

הולכים צעד אחר צעד ואי אפשר פשוט לומר: אוקיי, העצמי אינו קיים, אני בעצם רק וואו פנטסטי, מפיץ אור, אינסופי, פתוח וריק! וזהו, האגו ייעלם כמו בועה. אם הייתה אפשרות כזו זה היה נפלא אבל זו הייתה רק ההתחלה, לא הסוף. כי לייצב את החוויה הזו למשך זמן זה אתגר הרבה יותר גדול. אנו מתחילים מהיכן שאנחנו. הבודהה תמיד מתחיל מאיפה שאנחנו נמצאים. למרות שאיננו רואים את הדברים כפי שהם, עדיין בתוך המסגרת הזו אנו יכולים להתמודד עם הרגשות השליליים שלנו, לעודד רגשות חיוביים ותחושות טובות יותר כלפי עצמנו, כי אם איננו אוהבים את עצמנו ויש לנו הערכה עצמית מאד נמוכה אנו ניצור בעיות לעצמנו ולאחרים בלי סוף. הרבה מהדברים הבאמת איומים שקורים בעולם לא נעשים על ידי מי שיש לו תחושת עצמי שמחה, שלווה מרוכזת ומאוזנת. הם נעשים על ידי אנשים שיש להם או תחושת עצמי מנופחת בצורה קיצונית שהיא מאד בלתי מאוזנת פסיכולוגית, או אנשים עם תחושת עצמי מאד נמוכה. אז חשוב מאד לכן קודם כל לרפא את עצמנו ברמה היחסית לפני שבאמת חושבים על התעלות ממשית. זה כמו אנשים שרוצים לבנות גג מוזהב על מקדש. עליהם להתחיל ביסודות. אם אין לך יסודות טובים, חזקים ועמוקים הקירות המקושטים והגג המוזהב לא יחזיקו מעמד, הם יקרסו. ואני חושבת שיותר ויותר לאמות מתחילים לזהות את זה. כשמלמדים חומר מאד גבוה למערביים הם מגיבים ב"וואו!" ומכיוון שהם מאד מלומדים אינטלקטואלית הם יכולים להבין. אבל אז רואים איך הם מתנהלים בפועל, הם יכולים לחזור על הכל באופן קולח וחכם, הכל נשמע נפלא אבל האופן בו הם חיים את חייהם ומגיבים לנסיבות שליליות מראים שהם לא התחילו להבין.

אז עלינו לחזור ליסודות. אלה שדיברנו עליהם. ההכרה במצב הקשה הזה של סמסרה וה dukkha שבבסיסה, מה גורם לה וכיצד להתגבר עליה. כשהבודהה דיבר שוב ושוב על עקירת הרגשות השליליים וטיפוח הרגשות הטובים הוא לא דיבר ברמה האולטימטיבית, אלא ברמה היחסית שלנו שנשלטת על ידי תחושת האני. גם הבודהה עצמו דיבר ברמה יחסית כי אם נוכל להתמודד עם היחסי אז זה יתגלה גם ברמה המוחלטת. אי אפשר לקפוץ ישר אל המוחלט אלא אם אתם רמאנה מהרישי או משהו. עלינו ללכת צעד אחר צעד. והצעד הראשון הוא להתבונן בתודעה שלנו, לזהות את מה ששלילי אצלנו ואיך להמיר אותו למשהו חיובי, לעודד את צמיחת מה שחיובי בתוכנו עוד ועוד. שני דברים מתרחשים כאן: מצד אחד אנו מנסים לפתוח את האגרופים הקפוצים שלנו ולהרשות לדברים לזרום דרכינו, לזהות את חוסר הקביעות, להכיר בעובדה שדברים, כולל אותנו, אינם סטטיים, לא יציבים, לחשוף בהדרגה את התודעה שלנו לכך בעזרת הלימוד ואל תוך הלב שלנו בעזרת תרגול מעשי עד שבהדרגה זה יוצא מתוך כל נקבובית של הגוף שלנו, ההבנה הזו. על כולנו להתחיל מאיפה שאנחנו. ולאט לאט עם ההתקדמות בדרך, דברים שבהתחלה נראו מאד קשים ובלתי אפשריים הופכים קלים ולגמרי אפשריים. אך כמו כל יכולת זה דורש אימון רב. מישהו אמר אתמול שכדי להפוך לפסנתרן שמנגן בקונצרטים יש להתאמן לפחות 16000 שעות. וזה רק אימון של האצבעות. אז כמה זמן ייקח להפוך את התודעה למיומנת? תחשבו על זה היום! (צוחקת).

*

שאלה: בנוגע לגורמי ה- dukkha. יש הבדל בין האמירה שאם נחפש את האגו לא נוכל למצוא אותו, לבין האמירה שהוא לא קיים. מהו המכניזם של הדוקהה?

ט.פ:  כל עוד אנו חיים במצב של שניות (דואליות) של עצמי ואחרים, כנפרדים, יהיה דוקהה, כי אנו חיים במצב יחסי שנקרא סמסרה, והדוקהה בטבעו. הנקודה בנירבאנה היא שכל גורמי הדוקהה כבר אינם מתקיימים בה. אין שום דרך לדבר על נירבאנה ולכן הבודהה מעולם לא דיבר עליה, כלומר כמעט ולא דיבר על הבלתי מותנה. הבלתי מותנה, הבלתי קונספטואלי מטבעו נמצא מעבר לרעיון, אז שום דיבור עליו לא תואם אותו. הבודהה אמר: זו הדרך, לכו בה וכשתגיעו אתם תדעו. כל עוד אנו חיים במצב תודעה השקוע בדואליות, שמשמעה תחושת 'אני וכל השאר שאיננו אני', אז תהיה היאחזות בתחושת האני, בין אם אני כמשהו עליון, או כמשהו נחות, או שווה לאחרים, עדיין יש היאחזות בזהות. והפעולה הזו של היאחזות פסיכולוגית היא דוקהה בעצמה. ולכן בכל תחום של הקיום בו תהיה, ביסודו קיים דוקהה. כשמגיעים לרמות גבוהות מאד של ריכוז (סמדהי), אולי ברגע הספציפי הזה אין דוקהה, אך הוא חולף ואז 'נוחתים' שוב. לכן הבודהה אמר שזהו לא שחרור, וכשלעצמו לא מאד מועיל.

רואים לפעמים אנשים טובים מאד שתרגלו קשה מאד, יש להם חסידים ולאחר זמן מה הם 'נופלים'. הם חושבים שהם מוארים אבל הם לא. התודעה שלהם הגיעה לרמות מאד גבוהות של מודעות והם טעו לחשוב שזהו שחרור. זה בעצם די מסוכן, כי אנו חושבים שאנו הרבה יותר מתקדמים ממה שאנו באמת. דוקהה מכה שורשים מאד עמוקים בנפש שלנו. לכן כל כך קשה לעקור אותו אחת ולתמיד. אך לא בעזרת הליכה לרמות מודעות גבוהות יותר ויותר שאין להן דבר עם זה, אלא בחפירה עמוק לתוך הנפש שלנו. (psyche). עד שנגיע לרמת המודעות שאין לה דבר עם כל זה. כשאנשים נכנסים לסמדהי הם נכנסים ל'תודעת הבסיס' (alaya-vijnanan), וחושבים שלהיות במצב הזה, זה שחרור, אך כמובן שזה לא. מודעות אמתית, לא קונספטואלית, היא משהו שונה. מכיוון שאין תחושת עצמי אין דוקהה. אפשר לראות את הדוקהה אצל אחרים ולחוש אותו עמוק בלבנו. זה לא שברמת המודעות הזו האדם אינו מרגיש, לאדם יש אמפתיה טוטאלית עם כל הברואים, אך משום שאין תחושת 'עצמי' ו'אחרים' זו גם, באותו זמן, חמלה גדולה למצבם של אחרים. ישנה הבנה עמוקה מאד. לכן מנג'ושרי מחייך. חמלה אינה רק לקבצנים ברחוב ומצורעים ולמי שאיבדו את כל משפחתם ובתיהם. זו חמלה אמתית לעובדה שלכולנו ישנו הפוטנציאל הבלתי ייאמן הזה ותראו מה אנחנו עושים אתו. ככל שישנה יותר חכמה אנו רואים את המצב בבהירות וחמלה אדירה עולה כי אנו רואים איך כולנו מתאמצים כל כך להיות מאושרים, עובדים כה קשה בשביל זה, ובסופו של יום אנו רק מאמללים את עצמנו ואת האחרים, ומחריבים את הפלנטה בו זמנית כי אנו כל כך הולכים שולל. זו יכולה להיות פלנטה של אלים במקום מה שלעתים קרובות היא פלנטה של השדים, ועדיין, הפוטנציאל לשניהם נמצא בתוכנו.

שאלה: יש לי שאלה על אבל. עבדתי בהוספיס מספר שנים ואחד הדברים קורעי הלב היו כל האבדנים שמעולם לא התאבלו עליהם. תהיתי מה התרופה הסותרת לזה?

ט.פ:  אני חושבת שהתרופה האולטימטיבית היא לראות שמהתחלה לא היו coming or going. אבל בינתיים, אני חושבת שהתרופה היא קבלה. פילוסופית אנו מבינים שיש חוסר קביעות ומוות אבל לא באמת מאמינים בכך בלב. זה קורה לאנשים אחרים. לא לי. אז יש לנו את האבל של הפרידה אבל גם יש לנו הכחשה, וזה מחמיר את העניין. כשהייתי ילדה אימא שלי עסקה ברוחניות, נערכו סיאנסים אצלנו בבית כל שבוע והשכנים היו באים. שניים מהשכנים איבדו את בנם במלחמה; זה היה בשנות ה-50 כך שהמלחמה עוד הייתה אירוע טרי. הם איבדו את בנם בצבא כשהג'יפ שלו התהפך על גשר והוא נשרף למוות. הם הצטרפו למעגל כדי לדבר אתו. והוא הגיע דרך המדיום שגם היא הייתה שכנה שלנו ואמר – לגבי התהליך של מותו – "טוב, זה באמת היה איום אבל עכשיו אני בסדר, תנו לי ללכת. המשיכו עם חייכם, עליי ללכת עכשיו. אל תתאמצו להחזיר אותי. הצער שלכם מעכב אותי. בבקשה המשיכו בחייכם ותנו לי להמשיך בחיי החדשים". אך הם לא יכלו. הזהות שלהם הפכה מחוברת לחלוטין עם האבל. הוא היה בנם היחיד והם לא יכלו לקבל את העובדה שהוא עזב אותם. כך שכילדה ראיתי איך זה לא עזר לאף אחד. ההיאחזות, ההזדהות עם הסבל שלהם, זה הרס אותם וגם פגע בבן שלהם! כי הוא הרגיש כל כך רע, הוא היה כלוא באבל שלהם. כמובן שאם מאבדים מישהו שאהוב וקרוב יש תקופת אבל, זה טבעי. אבל אז צריכה להיות היכולת לשחרר. עליך לקבל שהם ממשיכים הלאה בהתאמה לקארמה שלהם, יש להם את גורלם שלהם, הם ממשיכים. אם אנו יושבים ומתאבלים זה לא מועיל להם. בספרים נאמר שאם מישהו מת ואנשים מתאספים לערוך פוג'ות, אל להם לבכות, להיאנח, לגנוח, ולקונן. זה גורם לרוחות להרגיש מאד לא טוב ולא נוח ולא עוזר להם. יותר טוב להיות רגועים ולהתפלל ולהודות ולאחל להם טוב במסעם, כי הם הלכו. לעיתים קרובות אנשים כותבים שהם איבדו מישהו קרוב שאהבו מאד, ושואלים מה עלי לעשות? במיוחד כשמישהו התאבד או משהו כזה. ואני אומרת עליך לעשות merit – ערך בשמם, לתת צדקה למישהו שהם היו מעריכים, אם אתם יכולים לעלות לרגל ולתת מנחה בשמם, גם כי עליה לרגל מוציאה אותם החוצה במקום לשבת בחדר ולהתאבל והם פוגשים עוד אנשים שהולכים לאותם מקומות נותני השראה, ומרגישים שהם עושים משהו. אז עלינו לקבל שאנחנו מגיעים אל הקיום לזמן מה ואז שוב עוזבים. וממשיכים שוב. אנחנו ממוחזרים ללא סוף. מאד אקולוגי! ועלינו לעזור לתהליך המיחזור הזה. עלינו לקבל שכך הם הדברים בעומק הקיום שלנו, בכל רגע אנשים מתים, בכל רגע אנשים מאבדים את היקרים להם. עלינו לקבל זאת. אם זה קורה להם מדוע שלא יקרה גם לי? כך הוא העולם, זה דוקהה. גם עם הטכנולוגיה האדירה שלנו עלינו עדיין למות. ואתם יודעים יש מקומות בהם כולם רוקדים ושרים אחרי מוות כי כנוצרים הם מאמינים שילכו לגן עדן, אל האלוהים. זה הרבה יותר הגיוני. ואני בטוחה שההכרה רוקדת. בואו נהיה שמחים. אלא אם מישהו יוצר קארמה באמת מרושעת ואפלה, אז הם זקוקים לכל התפילות שישנן. אבל לאנשים רגילים, עם עליות וירידות, נקודות טובות ורעות, הם פשוט ממשיכים, נאחל להם טוב, וניתן להם ללכת.

שאלה: יש לי שאלה על נושא שעולה לפעמים בשיחה. אם מישהו חולה במצב סופני ובסבל גדול, מבקש שימיתו אותו, האם יש לסרב?

ט.פ:  אין בבודהיזם באופן מסורתי עיסוק בשאלה זו משום שבעבר כשמישהו הגיע לנקודה שבו עליו למות, הוא מת, כך שהשאלה לא עלתה. עם ההתקדמות הרפואית ניתן להאריך חיים באופן מלאכותי גם אם הגוף אומר שהגיע הזמן ללכת. איני יכולה להיעזר בשום טקסט מסורתי אז הייתי אומרת שישנם שני רעיונות הפוכים לחלוטין. כאשר אנשים סובלים ולא במצב סופני, או מחוברים למשהו, וניתן להמשיך כך לאורך שנים, המבט המסורתי יהיה תמיד שאסור לקחת חיים ושחוסר הנוחות והכאב הם דרך לטיהור קארמה שלילית מהעבר ואם תקצר אותם הם יצטרכו לחזור שוב ולעבור זאת שוב. זו לבטח תהיה הגישה המסורתית, ככלל אני מסכימה אתה. אלא אם אתה במצב שבו בלי המכונה לא היית חי, במקרה כזה אני חושבת שהוגן – אם אתה בוחר – לכבות את המכונה. הרבה לאמות ומתרגלים אחרים חוו לאורך שנים חוליים כואבים מאד, או שהיו בכלא שנים רבות, נחקרו ועברו עינויים, אבל השתמשו בכך, במקום לחוש רחמים על עצמם, והם התגברו. כלומר ניתן להשתמש בכאב כמדיטציה רבת עצמה, אני יודעת שזה נכון. ניתן גם לעשות תרגול טונג-לן, (תרגול מדיטציה של נתינה וקבלה) וכן הלאה. כל עוד התודעה לא נפגעה ניתן לתרגל. אז למרות שזה נתיב מאד קשה, הוא יכול להיות עצמתי. זה תמריץ חזק מאד להפוך את התודעה לחזקה יותר מהגוף ולהתגבר על ההזדהות עמו. אבל לאנשים אחרים יהיו השקפות שונות. הבודהה אמר וזה נכון, שישנם שני סוגי סבל, אחד פיזי והאחר מנטלי. ולמרות שכולנו צריכים לשאת סבל פיזי בזמן כזה או אחר, אנו לא חייבים לסבול מנטלית, איננו חייבים להזדהות עם הסבל הפיזי. אנו יכולים להשתמש בו כבסיס לתרגול שלנו כדי שהתודעה לא תסבול אפילו כאשר הגוף כן. זה לחלוטין נכון.

לחלק 7 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

כנפי רוח

שאלו אותי מה ששואלים לפעמים כשנפגשים עם הודעה על מוות: האם הייתי קרובה לשמחה-יעל ואמרתי, לא בדיוק, כלומר קצת כן, ומקץ כמה שניות יצאה התשובה הקצרה והחדה: זאת אהבה, נו. עכשיו אני יכולה לומר: במובנים השגורים אולי לא הייתי ממש קרובה, אבל היא לגמרי קרובה אליי. ואני יכולה להוסיף: המובנים השגורים לא מעניינים אותי, כי ככה זה עם אהבה, וכמו שאמר פעם כריסטופר טיטמוס, "Truth is un-boxable, it can not be packaged". ואפשר להחליף את המילה אמת באהבה בהקשר הזה.

בפעם הלפני אחרונה שפגשתי אותה זה היה בבית הסנגהה, הייתי בדרך החוצה, בדלת, ופתאום הופתעתי לראות אותה כאן, בתוך הקבוצה שעמדה להתחיל במדיטציה. חזרתי פנימה לחיבוק עוטף שבתוכו היא אמרה לי, אני אוהבת אותך. וקבענו שאבוא לבקר אבל בימים אחר כך כשניסיתי היא היתה חלשה מדי לביקור או שיחת טלפון.

אתמול חשבתי: חייבת להיות דרך להבין טוב יותר, כלומר לממש טוב יותר את כל מה שהיא לימדה אותנו, את כל מה שהיא ממשה בעצמה באופן שהיא בחרה לחיות.

מאז פטירתה של יעל מלווים אותי שירי התפילה ששרנו במסיבת הפרידה שהיא ערכה ומה ששרנו בלוויה. אני מוצאת את עצמי מזמרת את הרב קוק במדיטציית הבוקר, מזמרת תוך כדי שטיפת כלים ורכיבה על אופניים.

"בן אדם, עלה למעלה עלה,

כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח

כנפי נשרים אדירים

אל תכחש בם

פן יכחשו בך

דרוש אותם, דרוש בן אדם

וימצאו מיד"

בתוך זה אני מודה ליעל ולחברתה מיכל טליה שחיברו אותי עם שירת הנפש הזו, ומתפללת שאדע לממש משהו מההשראה העצומה הזו, מהידיעה הברורה שהחיים תמיד שווים לחיות אותם, כל הזמן ומעבר לתנאים.

ובעניין השיר הזה, אני מבינה מהו לא להתכחש לכנפינו, לפוטנציאל שלנו לאהוב, אבל עדיין תוהה על פירוש "פן יכחשו בך". מהו שיכחש בנו אם לא נכיר בכוחות האלה?

אולי הכוונה היא שאם נשתמש בכוח שלנו באופן שגוי מה שנקבל בחזרה יהיה שגוי ולא יתאים למהות הפנימית שלנו ולאפשרות לממש אותה.

ואולי אם נכחש בם הם יסתתרו מאיתנו או יתחפשו למשהו אחר: לחולשה, לעיוורון, ללב סגור בפני העולם ובפני עצמנו, ואנחנו נאמין שזה כל מה שיש לנו.

אני יודעת שליעל לא היה הרבה עניין שנתעסק בסיפור שלה כסיפור שלה. כמו שאומרים בדהרמה, התודעה שלה היתה big mind  – רחבה, עמוקה ומשוחררת, חופשיה מחישובי רווח והפסד ורואה את התמונה הגדולה, בניגוד ל small mind שעסוקה בעצמה ובמה שחומרי, יחסי וחולף.

זו תודעה שהיא עצמה כנפי רוח – כמו כנפי הציפורים הגדולות שדואות כמעט ללא מאמץ, צופות מלמעלה בעולם אבל לא מפספסות את הציד שלהן, קטן וזריז ככל שיהיה. ובדהרמה משולות החכמה והחמלה לשתי כנפיים שיחד יוצרות שלם, תודעה שרואה את הדברים כפי שהם ולכן מלאה חמלה ויושר.

וכך, בין השאר אמרה יעל במסיבת הפרידה שארגנה כשבוע לפני מותה:
(אני מפרסמת את הדברים מכיוון שהם פורסמו בפייסבוק והופצו על ידי הרבה אנשים שהתרגשו מהאפשרות לקרוא)

"חברים אהובים, חברות אהובות,
אנחנו נפגשים ונפגשות כאן היום למעגל תפילה, וגם למסיבת פרידה – מסיבה של פרידה מהחיים האלה, כפי שאני מכירה אותם, ולתחושתי בימים האחרונים, משהו אחר מתחיל, מסע אחר, שמסלולו יותווה ויתבהר תוך התנועה בתוכו. האפשרות לשבת כאן ולומר לכן את הדברים האלה בשלווה יחסית, בהתבוננות צלולה ומפוכחת, משמחת אותי. עצם ההכרה בדברים כפי שהם ממלאה אותי בכח, כח מסוג שאמנם אינו פיזי אבל הוא ממשי במאוד מאוד, לא פחות ממשי מהחומר אליו אנו מייחסים את רוב תשומת הלב בחיינו. שהתכוננתי לקראת המפגש הזה, התמלאתי בכוחות חיים, שלא הרגשתי את זרימתם בגוף הזה כמעט בכלל בחודש האחרון. כאשר כתבתי את הדברים האלה, כל תאי גופי התמלאו באהבה ובחיים. הכרת תודה עצומה על האופן בו כולכם עוטפים אותי באהבה אין קץ ובנועם התעוררה בי.
האפשרות להיפתח באופן הזה – לתת ולקבל בפשטות ומעבר לכל חשבון אפשרי, האפשרות להיות שרויה באהבה שאין בה אשמה או בושה או גאווה – היא טעם החיים.
אהבה נקייה ולב פתוח – הופכים כל כאב לפחות אישי, פחות מרכזי.
אני אוהבת אתכם, באמת ובתמים. אני שמחה על הזכות לתת ולקבל כל כך הרבה, על חילוף החומרים המיטיב המתקיים עם כל אחד ואחת מכן.
זוהי מסיבת פרידה, לאו דווקא במובן של איזו וודאות ביחס למותי – בהיותנו בני אנוש, מועד מותנו הוא תמיד עלום ושרוי במסתורין.
אני רוצה לתת לשלב האחרון של חיי, למסע המתחיל כעת, את תשומת הלב ואת המרחב הנכונים. אני פוגשת הרבה עצב וכאב, אבל גם הרבה שחרור וסקרנות לקראת הבאות.
מי ייתן וניטיב לאהוב ולקבל – את עצמנו,
ואת האחרים והאחרות שבסביבתנו".

טארה ירוקה,  בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה בעולם

טארה ירוקה, בודהיסטווה אישה, המסמלת בבודהיזם הטיבטי את הפעולה הנכונה, המוארת בעולם

so far, so good

הערה

The Indian faces, the Metro, the toilets, the Rikshaws, streets, cows, dogs, skinny dogs, sick dogs, the Train station, the Train.

The Indian family who shared the compartment with me. The Chai wallas, the water bottles walla, the veg puri walla.

The Taxi to Bodh Gaya, the locked gate of the Thai Monastery, the smiling face that opened the gate and let me in: the refuge.

The silence, the morning meditation. I open my eyes when the bell rings and there he is: Christopher. I smile. I was sure I will start crying, but I smiled.

The porridge, the tiny bananas (2 for each yogi).

The Indian weddings, the loud music, the pilgrims, the flowers.

The Lotus Bud, the Lotus openes up. I'm happy.

The Inquiry with Christopher, the 7 puppies running around the lawn at the Monastery, the last day of the retreat.

Mr. Kangaroo's soft eyes. the other Mr. Kangaroo lovely hugs and free laughter.

The Bodhi Tree

the Heart's opening.

the refuge.

היהלום שבלוטוס

.

אום מאני פדמה הום – (או הונג בהגייה טיבטית)

שש הברות שמשמען, עד כמה שבכלל ניתן או צריך לתרגם, הוא "(הללו/ החזיקו את) היהלום שבלוטוס". (אם מישהו מקוראיי יכול לדייק את זה -אשמח).

זו המנטרה של צ'נרזינג, הבודהה של החמלה (compassion), שהדלאי-למה הוא המופע שלו בעולם הזה.

באזורים הטיבטים בהודו (בטיבט אני משערת שכבר הרבה פחות, למרבה העצב),  אפשר לשמוע את המנטרה הזו מתנגנת שוב ושוב לאורך כל היום, מתוך חנויות או דוכנים. די מהר מצאתי את עצמי מפזמת אותה לעצמי במקלחת או בהליכה. זה היה נעים, וזה עדיין קורה לי.

בימים שבהם הדלאי-למה לימד במקדש הביתי שלו, בדרמסלה,  שרה אישה את המנטרה הזו (ועוד אחת, המנטרה של בודהה שאקימוני, שלא מצאתי בגרסה מספיק יפה עדיין ברשת), בשעה שלפני תחילת השיעור, זה הזמן בו כולם – אלפי טיבטים לבושים במיטב בגדיהם וכמה מאות תיירים שלא במיטב בגדיהם, אבל נרגשים מאד – מגיעים למקדש של הוד קדושתו ומתכוננים, מסדרים את הכרית ואת כוס התה, משתחווים, או פשוט יושבים.

הקול שלה רך ועדין, וממשיך שוב ושוב, כאילו זו תמיד הפעם הראשונה, בלי עייפות, בלי תחושת קהות.  כל המקום נעטף ברוך הזה, בהמתנה הסבלנית והאוהבת לבואו של האיש מלא הנוכחות בגלימה האדומה-צהובה.

כאן, בדקה הראשונה אפשר לראות בדיוק איך זה נראה ונשמע – (תעשו פליי, אתם לא חייבים להשאר לכל השאלות והתשובות. אבל בדקה 18 יש חיקוי של עכבר)

.

הדלאי-למה – צירוף של המילים "מורה" (גורו) ו"אוקינוס"  נקרא גם: מחזיק הלוטוס הלבן holder of the white lotus

וגם  Gyalwa Rinpoche

שמשמעותו  the mighty precious one

או ע"פ ויקיפדיה Precious Victor

קוראים לו גם –  Kundun  שפירושו נוכחות

וגם Yishin Norbu שהיא אבן-חן מגשימת משאלות  Wish fulfilling Gem

אכזבה. ציפייה. אהבה. ועוד פעם, מהתחלה

"אכזבה נחשבת דבר רע. זוהי דעה קדומה פזיזה. כיצד, אם לא באמצעות אכזבה, נגלה למה ציפינו וקיווינו? והיכן, אם לא בגילוי הזה, טמונה ההכרה העצמית?

….

אדם שרוצה באמת לדעת מי הוא, עליו להיות אספן קנאי ולא נלאה של אכזבות, ודליית חוויות מאכזבות חייבת להיות לו להתמכרות, ההתמכרות שמכריעה הכל בחייו, כי אז יראה בבהירות גדולה שהיא אינה רעל רותח וקטלני, האכזבה, אלא מזור צונן ומשכך שפוקח את עינינו אל קווי המתאר האמיתיים של עצמנו.

אדם יכול לקוות שאם יצמצם את ציפיותיו, יהיה למציאותי יותר, יצטמק לכדי גרעין קשה ומהימן וכך יהיה חסין נגד כאב האכזבה. אבל אילו חיים יהיו חיים הנמנעים מכל ציפייה מרחיקת לכת, לא צנועה, חיים שלא יהיו בהם אלא ציפיות נדושות כמו הציפייה שהאוטובוס יגיע?"

.

(פסקל מורסיה, רכבת לילה לליסבון)

.

הקטע הזה נשמע לי כמו טקסט בודהיסטי (למרות שבבודהיזם לא ממש ממליצים על אספנות ולא על תשוקה, גם לא כשהן מופנות לאכזבות – אבל תכף -)

.

אני זוכרת היטב את ההרגשה הוודאית והבטוחה והנעימה שמילאה אותי ממש לפני שנה, כשהבנתי שהמישהו הזה שנמצא מולי, שהציב מולי כל רגע עוד ועוד שינויים, וספקות, והפתעות שלפעמים היו ממש לא נעימות, וכמובן, כמובן – אכזבות,

האיש הזה הוא מורה לדהרמה בשבילי, לא פחות מהמורים הרשמיים שלי, לא פחות ואולי אף יותר מכל אחד אחר בחיים שלי שנתתי לו מקום ומשמעות וחשיבות ורגש כלשהו.

.

וזאת מכיוון שמה שהוא עושה, או אומר, או מקרין, כל זה הוא חומר שמאפשר לי, ואפילו מכריח אותי, לחזור שוב ושוב ושוב אל עצמי.

.

(הערה לשונית: כן, אני יודעת שאני מערבבת פה זמנים, עבר והווה, אבל ככה זה. מעורבב)

.

אל עצמי ולא במובן המסתגר, המוותר

אלא במובן של היכולת לחזור הביתה, להכיר את עצמי, להכיר בעצמי.

.

Be an Island to Yourself

בדיוק אז שמעתי לראשונה את המשפט הזה, שאני מנסה לזכור בעיתות סערה או בלבול.

.

ולהיות אי או בית לעצמי לא אומר לוותר על הציפיות שיש לי מהחיים ומעצמי ועל הרצונות ובראשם הרצון לחוות אהבה בכל צורותיה ובכל רגע.

.

ולהתאכזב ולהרגיש ולא להפסיק.

.

כמה פעמים נופל תינוק שלומד ללכת?

.