בחזרה מריטריט קצר בעין דור

אני אוהבת לארוז תיק לקראת מסע. אני אוהבת לרדת במדרגות של הבניין ולצאת מהבית עם תיק גדול ולהרגיש לכמה רגעים ברת-מזל יותר מכל מי שעובר מולי ברחוב.

תמיד כשאני מגיעה לעין-דור יש בי שמחה טבעית ופשוטה כזאת. הרבה פעמים התלבטתי לפני שהחלטתי לנסוע לריטריט, גם הפעם, ואפילו קצת פחדתי. אבל אף פעם לא התחרטתי על כך שנסעתי.

כשמגיעים לעין דור פעם בכמה חודשים, רואים בבירור את השינוי שבעיר קשה לראות. בפעם הקודמת הייתי שם בדיוק לפני 3 חודשים, הכל היה ירוק, השיחים הושיטו אלינו פרחים מלוא כל ענף. הפעם השדות צהובים והשיחים שחוחים משהו, רק העץ הענק שבדשא ממשיך להיות ירוק ולנוע ברוח שבכל זאת מגיעה עם רדת הערב.

ביום הראשון ראיתי על שיחי היסמין כמה פרחים וכמה ניצנים סגורים. ביום השני חלקם נפתחו והיום כבר כולם היו פתוחים וכשהלכתי על השביל לידם, לאט לאט, במדיטציה בהליכה, הם שלחו עד אליי את הריח הנהדר הזה. ריח של פרחי יסמין.

ישבתי על הדשא והסתכלתי בלי ממש להסתכל. אבל פתאום, כאילו משהו בעדשה מתחדד, פתאום ראיתי כמה תנועה יש בתוך הדשא הזה, כולו היה מלא נמלים גדולות שנשאו כל מיני חלקיקי ענפים וצמחים, ומרגע שראיתי אותן, זה כבר לא היה אותו דשא.

כשהמורה התחילה את שיחת הדאנה, התחלתי לבכות. בעצם התחלתי קצת קודם, ואז היא התחילה לדבר, וחשבתי שאולי היא תוהה למה הדיבור שלה על נתינה לאנשים אחרים, והסיפור שהיא סיפרה על איש אחד בסקוטלנד שאירח אותה והסיע אותה לפני שנים מבלי לקבל שום תמורה, וכשניסתה להודות לו, הניח את אצבעו על שפתיו ואמר לה: כן, יום אחד את תתני כך למישהו אחר. ונסע. ובכן, למה הסיפור הזה גורם לי להזיל דמעות. ורציתי לומר לה שזה לא הסיפור הזה, אבל בעצם, הבנתי שזה (גם) כן.

שדאנא מדברת על אהבה שאין בה רצון לבעלות. שלאהבה שאני הענקתי או מעניקה למישהו, יש או יהיו פירות בעתיד שאני לא יכולה לדעת מה הם ואולי לא אדע לעולם. למה כשמדובר למשל על כסף, זה נשמע נהדר, אני אתן למורה כסף בתודה על הלימוד שלה והיא תשתמש בו ותעביר אותו למישהו אחר, וזה ממש לא יטריד אותי לרגע למי ולאיזו מטרה, אני סומכת על כך שנתתי מתוך רצון חופשי ושמחה, והרי זו בדיוק מהות הנתינה, להיות חלק ממשהו גדול יותר, שמחבר בין אנשים… ולמה כשמדובר באהבה, הייתי רוצה שהאהבה שלי תישמר ותוחזק עם השם שלי כתוב עליה כמו חפץ ששייך לי.

בדרך מעין-דור לתל אביב יש לפחות 5 סניפי מקדונלד'ס ו-3 בורגר-ראנץ'. כשאני יוצאת מריטריט הרבה פעמים מתחשק לי לאכול איזה ג'אנק, אבל למרבה השמחה זה לא מגיע עד כדי כניסה לאחד מהמקומות הנ"ל. מזל שאחרי 3 ימים של אוכל בריא בשעות קבועות, גם קפה ומשהו מקמח לבן מרגיש כמו התפרעות רצינית.

אני פחות אוהבת לחזור ולעלות את כל המדרגות האלה עם התיק על הגב. ולפתוח אותו ולהחזיר למקום את מברשת השיניים והשמפו, ולשים את הבגדים המלוכלכים בכביסה, ולהיזכר בשגרה שבכל זאת מחכה כאן להמשיך, למרות שמעין-דור היא נראית לפעמים רחוקה וממש בלתי הכרחית.

כבר בדלת אני שומעת את יללות הטרוניה הצפויות והמוכרות, ומרגישה שהחתול שלי הוא אחת התופעות הבודדות בעולם שנוגדות את העקרון הבודהיסטי של הישתנות מתמדת.