החדר

room

מודעות פרסומת

הביתה

אני חוזרת הביתה.

החפצים שלי מאחורי וילון, בתוך מגירה, בתוך ארון.

כשאני פותחת את הדלת הזו מדי ערב, אני נכנסת למקום חדש: לא הייתי בו עדיין.

מוכר ואהוב כמו שרק בית שנולדים בו יכול להיות,

לֵידה שאני יכולה לזכור,

כשאני קשובה לה מספיק, היא מתרחשת כאן מדי יום, לפעמים הרבה יותר מפעם אחת.

.

באמצע הלילה התעוררתי, מבוהלת:

איך זה שאני פה, ככה,

איך יכול להיות שכך בחרתי?

מזכירה לעצמי: מה שקיים עכשיו זה הגוף, הסדין, המזרן, השטיח, החדר, החלון הפתוח, הנשימה.

כל ה"איך קרה" "כמה זמן" ו"מה יהיה" הם רק מחשבות.

.

הבית הוא מסגרת, הוא קו, הוא משענת, הוא מחסה, הוא מקלט, הוא מראַה, הוא העולם, הוא הלא – עולם.

.

משהו בי יודע שאחר כך, מי יודע מתי, יהיה בית אחר. שהזמן הזה נותן לי לשאול מה ששאלתי תמיד: מה זה בית?

ומשהו בי נבהל ורוצה רק לטמון ראשו בין כנפיו של הבית הזה.

.

החיים לידך רועדים, מרעידים, חשופים יותר. גם לנעים וגם ללא-נעים, תמיד יש שני צדדים. לידך נחשפים מיד, ובבהירות מכאיבה, הרגעים בהם אני שומטת את ההקשבה, הנשימה, הדיבור הנכון.

לפנות בוקר אני מתעוררת, כובד אוחז בחזה, מנסה להכות בי: לא לך כל הטוב הזה. זמנך קצוב.

כשהשעון מצלצל אני מבקשת עוד 10 דקות, לא של שינה. של חמלה: להיות רכה בבוקר הזה.

.

כמו כתמים על הרצפה במטבח והשערות שנושרות ממני אחרי המקלחת, ככה הערוּת הזו באמצע הלילה. התרחשות תת קרקעית, זו שרק האוזן הפנימית חשה בתנודותיה, ואולי היא תוציא ראש, או קָצֵה אחר, ואולי תשקוט ותיעלם. ואין ממילא לגעת בה ולא להאיץ בה.

*

*

ובלילה הגיע חלום ברור ובו זרקת קרמבו מתוק מדי לפח, ידעת בדיוק איפה את נמצאת ולאן את צריכה להגיע, ולאיזו בריכה רדודה מדי לא תקפצי שוב.

.

.

ספירת מלאי (2) – החיים!

על איזה חפצים אפשר כבר עכשיו לוותר בלי שתורגש כל הפרעה או חוסר? ואיזה חייבים להישאר בהישג יד עד לרגע האחרון כי החיים בלעדיהם ישתבשו? איזה מהם, אם יש כזה בכלל, הופך את הבית ל'בית'?

האם יש רגע שבו הבית מפסיק להיות בית? מתי זה קורה? כשהתמונות יורדות מהקירות? כשהמקרר מתרוקן לגמרי שלא על מנת להתמלא? כשכבר לא מתחשק לשבת על הספה כי כל מה שמסביבה נארז? האם כשמזרני השיאצו יקופלו ה'קליניקה' תהפוך ל'חדר ריק'?

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה תוהה איך זה ייתכן שאנשים עוברים דירה.  משהו ברעיון של לקחת את כל הבית, לפרק, לארוז אותו ולהעביר אותו למקום אחר נראה היה לי מוזר עד בלתי נתפס. הבנתי איכשהו שבית הוא יותר מסכום חפציו.

.

נזיר שאל, "הקבוע – מהו?"
ג'ושו אמר, "זהו שאינו קבוע".
הנזיר שאל, "מדוע הקבוע אינו קבוע?"
ג'ושו אמר, "החיים! החיים!"

.

(הגרסה הארוכה יותר של הטקסט הזה נמצאת בטור שלי באתר סינית)

הציטוט מתוך ספר הזן של ג'ושו, תרגום: יואל הופמן, הוצאת בבל.

ספירת מלאי, מטבח (1)

יש עוד זמן, אבל בקרוב אני עוברת דירה.

חמש וחצי שנים אני כאן, זו התקופה הכי ארוכה שגרתי במקום אחד אי פעם מלבד בבית הוריי.

יש חפצים שהגיעו בהדרגה אבל רובם נמצאים פה ממש מהתחלה.

אין כמעט חפץ או רהיט שלא שינה את מקומו בשנים האלה, לפחות פעם אחת.

המעבר הזה הוא ההזדמנות שחיכיתי לה כדי לברר מה מכל מה שיש לי אני באמת צריכה, ועל מה אפשר וצריך לוותר.

בחודשים הקרובים יהיו כאן הרבה ספירות מלאי.

*

המטבח שלי קטן. מטבח תל אביבי של פעם עם ארונות עץ עם פורמייקה ורודה וההמצאה המוזרה שנקראת ארון אויר שבחורף נכנסים דרכו גם מים ובקיץ ג'וקים (אלה שנוקטים בדרך המסורתית של הליכה ולא תעופה).

.

חפצים שהתקבצו לכאן מכל מיני בתים. אחי ואני, המובילים בתחרות האישיות הסנטימנטלית של המשפחה – לו היתה כזו תחרות, דאגנו לשמר את האוסף הזה, ואם לא היתה לי נטיה להפיל דברים הוא היה אפילו עוד קצת יותר גדול ממה שהוא כרגע.

למשל צלחות. יש לי המון המון צלחות. ברובן אני לא משתמשת.

גם כי יש יותר מדי ביחס למה שאני באמת צריכה. ובחלקן אני לא משתמשת כדי שהן לא יישברו.

.

אחת מצלחות המרק הלבנות מהבית של סבתא שלי נשברה לי פעם בתוך הכיור, לשתי חתיכות. שטפתי אותן והשארתי אותן על הדבר הזה מאיקאה שכלים מתייבשים עליו, כי לא יכולתי להיפרד.

א' עשה סדר כשלא הייתי פה וזרק את שני חלקי הצלחת. כשחזרתי הביתה הוא שאל למה שמרתי צלחת שבורה. אני חושבת שעלו לי דמעות לעיניים, אבל אולי לא בגלל הצלחת.

כשא' לקח את החפצים שלו הוא השאיר כאן סכין וקופסה ריקה.

.

.

.

.

.

.

.

.

ט', ט' (14)

האות ט' הגיעה בדיוק ב-ט' באב.

.

אולי זה רעיון טוב, יום אחד בשנה לזכור ולהתאבל על כל הבתים שעזבנו אי פעם ושהרגשנו שהם נחרבו, נעלמו, השתנו כנגד רצוננו או שלא בהתאמה לקצב האישי שלנו.

.

גרתי ב-10 דירות לאורך חיי אבל לא כולן היו בתים.

הבית הראשון שאני זוכרת את עצמי בו וגם גדלתי בו שנים ארוכות, יישאר כנראה מן  ארכיטיפ פנימי התואם את המילה "בית", ולכן לעיתים קרובות אני חולמת עליו.

.

הבית השני שבמובנים מסויימים הוא גם ראשון וגם אחרון, הוא הבית של סבתא, והוא אכן נחרב פיזית, אבל רק כדי לקום מחדש.

בחודשים שהוא היה בשיפוצים נמנעתי מלעבור לידו כי לא רציתי לראות אותו הרוס.

לפני כמה זמן פתאום חשבתי לעצמי, איזה פספוס, הרי יכולתי לעשות בדיוק ההפך, לבוא ולצלם את התהליך של ההרס ושל הבנייה מחדש. אבל עובדה שלא עשיתי את זה.

רציתי לדלג על כל הכאבים של הלידה שלו, ובאתי רק כשהתינוק כבר היה בחוץ, נקי ומחייך.

.

היום נמצאים אצלי בבית הרבה דברים מהבית של סבתא, והם  בין השאר מה שהופך את הבית שלי לבית, גם כשהוא לא הכי הכי נוח, ובטח לא הכי מסודר.

הספה שעליה סבתא היתה מנמנמת בצהריים. כמה סירים קטנים ונורא יפים. והצלחות שבהן אני אוכלת. ועגלת תה.

כן, עגלת תה.

.

יום אחד אני אכתוב על כל הדברים האלה, שבאו לכאן מהבית של סבתא ושומרים עליי.

.

(וחתול, זה גם דבר שהופך מקום לבית. במיוחד בחורף).

.

פרידה-בית-אש-מים. וקצת ספרות צרפתית

פריס, 6 במרס 1855

גבירתי,

לידיעתי הובא שהואלת לסור אמש שלוש פעמים לביתי.

לא הייתי בבית. ומפאת ההשלכות הבלתי-נעימות שעקשנות כזאת מצדך עתידה לשאת, והחרפה שהיא עלולה להמיט עלייך, הריני מוצא בזאת לנכון להתריע מראש: אף פעם לא אהיה בבית.

בברכת שלום.

ג.פ.

בוקר יום שלישי

(גוסטב פלובר, המכתב האחרון מתוך 'מכתבים ללואיז קולה', תרגום: דורי מנור, הוצאת המעורר 1999)

אף פעם לא אהיה בבית.

נכון שפלובר כותב את המילים האלה כדי לומר: עבורך, אהובתי לשעבר, אינני נגיש יותר. במילה אחת: תתקדמי.

אבל אני חושבת על המילים האלה: אף פעם לא אהיה בבית.

פרידה מאדם אהוב היא סוג של יציאה מהבית. אם אהבה היא סוג של בית ולא משנה איזה, הסיום שלה משליך אותנו החוצה, ושולח אותנו לחפש את הבית מחדש.

זה יכול להיות בית פיזי אבל אני מדברת בעיקר על הבית שבתוכנו.

כבר הזכרתי בעבר את האמרה "Be an Island to Yourself", הצעה בודהיסטית, לאיך להיות בתוך הסערות שמתרחשות כל הזמן בפנים ובחוץ.

כששאלו אותי פעם איך עושים את זה, אמרתי שזה קצת כמו להחזיק משהו יקר ואהוב ועדין. (ובעצם גם מי ששאל אותי הוא בעצמו דבר כזה בשבילי: יקר ואהוב ועדין).

ועכשיו להיות בית לעצמי זה הדבר הכי קשה, כי סוער וכי יש רגעים שזה בלתי נסבל, והכל מתהפך מרגע לרגע, ופתאום קל ומרווח ואחר כך שוב עולה על גדותיו. זאת המשימה, לחזור הביתה בכל רגע שבו זה מתאפשר.

במחשבה של 5 האלמנטים הסיניים, הרגש הוא מים. והוא יכול להיות גם אש. יש הצפה, או סערה או צונאמי, או שריפה, ואולי גם וגם, כמיטב אסונות הטבע, שמכים בכוח גדול. למים יש תנועה חזקה כלפי מטה, אפשר להמשיל אותם לרגשות העכורים ולנטייה לשקוע. ואילו האש היא כוח שעולה למעלה, בוער, שורף ומכלה. בכל מקרה, אש או מים, לשניהם יש אופציה להיטיב, כשהם בפרופורציה נכונה: אש שמחממת אבל לא שורפת, ומים מחיים אבל לא מטביעים.

והבית? הבית עשוי מאדמה,  הוא עצמו אדמה, מגנה, מכילה, אני נזכרת באגדה על שלושת החזרזירים שסגורים בבית מפני הזאב שנושף רוחות עזות, יש סיפור כזה, נכון? או שיצרתי גרסה חדשה לאגדה אחרת..

ועכשיו בכל זאת, ציטוט מהימים שבהם פלובר היה בבית, וכתב ללואיז:

"הו לא, כדי לשאת חן בעיניי אין שום צורך שתקבלי על עצמך את תנאי הנשיות הרגילה… כלום אינך מרגישה שהעבותות הקושרים אותנו נעלים הם מעבותות הבשר, ונבדלים אף מן האהבה שביננו? אל תשחיתי את מה שקיים… ניצמד איפה לנתיבנו אנו, נתיבנו הפרטי והנבדל. – ככל שממעטים רגשותיו של אדם להלוך בעולם, כן תמעט שבריריותו של העולם לדבוק בם.

לזמן לא תהא אחיזה באהבתי, כי אין היא אהבה כפי שצריכה אהבה להיות. אומר לך דבר שוודאי ישמע לך מוזר: אינני סבור שאפשר לומר שאת האהובה שלי. ההגדרה השגרתית הזאת לעולם אינה עולה על דעתי כשאני חושב עלייך.

– יש לך מקום ייחודי בליבי, מקום אשר איש לא שכן בו. בהעדרך, הוא יוותר גלמוד. – ועם כל זה בשרי כרוך אחר בשרך, וכשאני מביט בך עירומה נדמה לי שכל נקבובית בעורי נפערת לנוכח בשרך…

תמיד אתך.

ג. שלך"

יום שבת, אחת אחר חצות, 11 בדצמבר 1852

בתים וציפורים

בחדר המדרגות של הבניין בו אני גרה במרכז תל אביב, מקנן זוג יונים. כשהם בנו את הקן לא שמתי לב, אבל יום אחד גיליתי שהיונה יושבת שם כמעט כל הזמן בלי לזוז. פעם אחת גם ראיתי את בן הזוג (או להפך) שעמד קרוב, אולי בא להחלפת משמרות או הביא משהו טעים (מי יודע איזה חשקים מוזרים יש ליונה דוגרת…)

היונים הן סמל של ביתיות ויציבות: הן חיות בזוג לאורך כל חייהן, ונפרדות רק אם אחד מבני הזוג מת. מ'ויקיפדיה' למדתי שהן הזכר והן הנקבה מאכילים כל אחד גוזל אחד. ומסתבר שהמזון הוא חומר שנוצר בזפק שלהם ונקרא חלב יונים למרות שהוא בכלל לא חלב.

קינון הוא ממש פעולה של אלמנט אדמה: בניית בית, מקום מכיל ומגונן לביצה ולגוזלים, הזנה שלהם עד שמגיע זמנם לתנועה של אלמנט העץ שמלמדת אותם לפרוש כנפיים ולצאת אל העולם, לדאוג לעצמם.

בקיצור, היונה יכולה להיחשב כאמא אדמה די מוצלחת. בתור ציפור היא גם נמצאת די הרבה על הקרקע, או לפחות כך זה נראה כשחיים בעיר ופוגשים יונים על כל מדרכה וכביש.

לעומת זאת, נתקלתי השבוע במקרה בסרטון שמתעד קוקייה שלא מבטלת את זמנה בקינון ואיסוף זרדים ובטח לא בגידול והזנה. היא מטילה ביצה בקן של ציפור אחרת, תוך כדי שהיא משליכה החוצה ביצה "מקורית". הציפור האחרת חוזרת לקן, ממשיכה לדגור, ומוצאת את עצמה מגדלת מפלצת – גוזל שבוקע לפני הזמן, ובעודו בוקע הוא מעיף מהקן את שתי הביצים האחרות; אחר כך הוא גדל וגדל הרבה מעבר למידות הקן ומידות האם ה'מאמצת', ובסוף כנראה עושה גרעפס ועף שלא על מנת לשוב.

הרגע הזה בסרט שבו הגוזל מעיף את שתי הביצים האחרות היה בעיניי רגע מחריד. הרגשתי כמו אחרי שצופים בסצנת רצח בסרט, או כמו אחרי שמגלים משהו שלא רצינו לדעת. הצירוף הזה של יצור שרק הרגע בקע וכבר פועל באופן שיש בו אכזריות, הציפור שלא מבינה מה קורה ולא מצליחה להציל את הביצים שדגרה עליהן.

ובעצם הקושי נובע מהידיעה  או ההאנשה שלי את "הסיפור" שמתרחש כאן. שהרי הגוזל הזה פועל מתוך אינסטינקט שהטבע עצמו יצר ומפעיל, אין כאן שום שיפוט, מוסר או אחריות. יש פעולה שמתרחשת פשוט מכיוון שטבעה להתרחש.

כל היצורים המעורבים עושים כאן את מה שהם 'אמורים' לעשות. אין כאן שאלות, דיונים, ספקות ניתוחים בדיעבד וחרטות. אין קול פנימי שבוחן ושואל. יש תנועה שנעה – יש פעולה שמופעלת, כאילו מעצמה.

בסוף הסרטון מראים עוד סוג של ציפור– ברווז הקוקייה. כשהברווז הקטן בוקע בקן המאמץ שלו, ופשוט שט החוצה ממנו ועוזב מבלי להביט לאחור, הרגשתי תחושת הקלה ושמחה. איזה ברווז נהדר, מתחשב ובלתי מזיק, שלא הטביע את האפרוחים האחרים, ופשוט הלך לחיות את חייו.

ערימה (סדר. בלאגן)

יש לי זיכרון ילדות רב פעמים, בו אמא שלי מחליטה לסדר את  החדר / ארון / מגירות / הבית.  בשלב מסויים שתמיד הגיע, היא היתה מתיישבת באמצע הבלאגן (שהוא שלב הכרחי בדרך אל הסדר, לפחות אצל אנשים עם דרך פעולה שמייצרת בלאגן), ושואלת מי התחיל עם העניין האדיוטי הזה של לעשות סדר.

אני  בעיצומו של תהליך סדר מתמשך בבית שלי. ונראה לי, וזה לא יפתיע אף אחד, שכל העניין הפיזי הזה של רהיטים וחפצים הוא רק סמל למה שקורה בפנים.

אני חושבת שזה קורה כל הזמן, יש לנו רצון לשינוי, ואפילו רעיון די ברור על איך צריכים הדברים להיראות. אם היה אפשר לדלג על שלב המעבר ולקפוץ ישר לשם, היינו קופצים.

אבל מסתבר שצריך לעבור כל מיני עיניינים בדרך, לפגוש המון חפצים מיותרים, וגרוע יותר, את אלה שצריך להחליט אם הם מיותרים או לא, כלומר לנקוט עמדה, ולפעול בהתאם.

ואז מגיע הרגע הזה, של להתיישב על איזו ערימה, ולהתפלל או פשוט לחכות, שיגיע מישהו אחר לפתור את המצב הבלתי נסבל, ויאפשר לנו ללכת לישון, ולקום לבית מסודר. אפילו בית אחר. בעצם, בית של מישהו אחר נראה כמו המקום הכי נחשק באותו רגע – בתים של אחרים, מבולגנים ככל שיהיו, נוחים יותר, כי זה לא הבלאגן שלי.

אז רהיטים זזו, חדרים שינו ייעוד, פקקי תנועה נוצרו מהצטברות אותם חפצים שנושלו מהנחלה בה חיו בשלווה ו"אספו אבק" כמו שאמא שלי אומרת, במשך כמה חודשים או שנים.

הערימה הזאת שתקועה באופן בלתי סימבולי במרפסת שלי (טוב… לקרוא לזה ערימה זה קצת נאיבי וציורי. מדובר באוסף חפצים שונים ומשונים, חלקם כבדים, חלקם בעלי חשיבות נוסטלגית, וכולם לא זכו לשימוש מזה זמן רב מאד) היא ביטוי פיזי לכל מה שמעכב את השינוי.

הפחד מלהזדקק למשהו שכבר לא יהיה.

הפחד מלעשות פעולה שאין חזרה ממנה.

הפחד מלהתחיל משהו חדש ולכן בלתי ידוע.

הפחד מלהיפרד מהעבר, כלומר מכל דבר שבעזרתו אנחנו מגדירים את עצמנו.

(אפשר להוסיף כאן את הפחד להשאר לבד שגורם לי לכתוב בלשון רבים).

ובאופן בלתי סימבולי, הרשומה הזאת גם היא מונחת כערימה של מילים (די מסודרות, אמנם) כטיוטה כבר כמה ימים. אין בזה שום דבר רע כשלעצמו, מדי פעם אני ניגשת אליה ומשנה כמה מילים ומרוויחה תחושת סיפוק לכמה דקות.

ועכשיו אני אומרת – מספיק. מה משאיר את הטקסט הזה כטיוטה אם לא כל מיני רצונות לפרסם את הרשומה המושלמת על סדר ובלאגן, והפחד לפרסם משהו שייראה לי אחר כך חסר, לא מספיק, לא מעניין.

יאללה –  סוף שבוע טוב, מסודר, מבולגן, ובכלל.

עברתי דירה

היום השלמתי את המעבר מהבלוג שלי באתר 'רשימות' לכאן.  'רשימות' במתכונתו הנוכחית לא ימשיך להתקיים, הכותבים מתפזרים לבלוגים אישיים, ויישאר עמוד בית שירכז את פרסומי הפוסטים החדשים וממנו יהיה אפשר להמשיך כרגיל להתעדכן בבלוגים המצויינים של הרבה מאד כותבים.

ב'רשימות' התחלתי את דרכי ככותבת ברשת, והוא סוג של בית –  בעיקר בגלל הקהילה החמה של הכותבים בו. בית שהסכים לארח אותי (כלומר אורי, ירדן ואילן – מקימי רשימות שנתנו לי מקום בביתם).

הבלוג הזה כאן, הוא בית אחר. חדש, על אף שייבאתי אליו את כל הריהוט והזכרונות מהבית הקודם.

יש לי כל כך הרבה מחשבות על המילה הזו, "בית", נראה לי שזה יכול להיות הנושא של הבלוג הזה לכמה חודשים. ואולי זה באמת מה שיקרה.

בינתיים, שיר של פי.ג'יי הארווי האחת והיחידה, שמבטיחה שיום אחד, יהיה מקום שנקרא לו בית.

\"a place called home\" by PJ Harvey