ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (11) תשומת לב נכונה, ריכוז נכון

הזרוע השמינית של דרך השמונה היא תשומת לב נכונה. מיינדפולנס היא מרכיב מאד חשוב ביותר בדרך הבודהיסטית בכל האסכולות. בודהה אמר שמיינדפולנס היא כמו מלח, היא מעניקה טעם, היא חיונית לכל פעולותינו. מיינדפולנס פירושה, בבסיס, להיות מודע למה שאנו עושים בזמן שאנו עושים זאת. המילה בסנסקריט היא smriti, בפאלי sati ובטיבטית trenpa. האויב הישיר שלה הוא זה שאנו שוכחים. דבר אינו מונע מאתנו להיות מודעים למה שאנו עושים, מלבד השכחה שלנו. אם אבקש מכל אחד מכם לעשות משהו במלוא הריכוז תוכלו לבצע זאת מיד, זה לא דורש שום כישרון. הבעיה היא שאנו עושים זאת יפה מאד, מאד בתשומת לב וזהירות ורגע אחר כך נשכח שוב והתודעה שלנו תתפזר לכל הכיוונים. זה לא משהו שקשה בפני עצמו, כמו להיות מיומן מאד במדיטציה ולהגיע לכל מיני רמות של קליטה שדורשות תרגול ארוך, להיות בתשומת לב כשלעצמו דורש רק המשכיות.

הבודהה לימד ארבע רמות של מיינדפולנס. הראשונה – מיינדפולנס לגוף ותנוחת הגוף, השניה –מיינדפולנס לתחושות ורגשות, השלישית – מיינדפולנס לתודעה, והרביעית – מיינדפולנס של הדהרמות, וכאן המובן של דהרמות הוא הקלט הסנסורי שמגיע אלינו מתופעות חיצוניות דרך איברי החישה שלנו. אנו נעשים מודעים לראיה, שמיעה, טעימה, מגע. אנו מתחילים עם הגוף כי הגוף הוא הברור והגולמי ביותר.

הבודהה אמר, כשנשב נדע שאנו יושבים, כשאנו עומדים נדע שאנו עומדים, כשהולכים נדע שהולכים, כשאנו שוכבים נדע שאנו שוכבים. זה מאד פשוט אבל כמה פעמים אנו עושים זאת? אנו יושבים וחושבים על אלף דברים, הולכים וחושבים על המקום שאליו הולכים, מאיפה באנו או מה קורה וכן הלאה. מאד נדיר שהמיינד שלנו נמצא באותו מקום שבו הגוף נמצא. הבודהה, אגב,  אמר שזו הדרך היחידה לשחרור; הוא ראה חשיבות גדולה בלימוד המודעות וההישארות בהווה במקום להיות לכודים בצורה אינסופית בחשיבה שלנו שעוברת כל הזמן מדבר לדבר. האגו, תחושת האני שלנו מרוצה מאד בעבר או בעתיד. היא לא מסוגלת בעצם להישאר בהווה בלי תגובה. אז תשומת הלב – למרות פשטותה – היא דרך מאד מיומנת להחזירנו בשלמות אל ההווה ולאפשר, לפחות לזמן זה, לתחושת האגו שלנו להיעלם ולהביא אותנו אל מה שבאמת מתרחש. דברים קורים מרגע לרגע והשאר זה רק תגובות. זו הגרסה שלנו למה שקורה. לעיתים נדירות אנו רואים את הדבר עצמו. אנו רואים רק את הפרשנות שלנו, ההעדפות והדחיות שלנו, השוואה לאירועי עבר, אפילו כשאנו רואים אנשים איננו רואים אותם, אלא את הגרסה שהכרנו בעבר. זה מאד קשה לראות דברים כפי שהם באמת בלי התגובות המנטליות שלנו. זה מאד מתיש את התודעה, אנו רואים את הפרשנות שלנו שהיא כבר מזוהמת על ידי כל הנטיות שלנו, הדעות הקדומות וההשערות שמעולם לא נבחנו. אנו רואים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, וזה מתיש ויוצר את עולם הפנטזיה הזה שבו אנו חיים, ואין קשר בינו לבין מה שבאמת מתרחש. לכן שני אנשים לא יכולים לראות בדיוק את אותו דבר. מיינדפולנס היא דרך לחזור אל מה שישנו. זו לא שיחה על אימון התודעה אבל אתם יודעים שזה מאד מועיל מדי פעם לבחור פעולה שאנו עושים בכל יום בלי לשים לב, ולעשותה בתשומת לב. למשל צחצוח שיניים, סירוק השיער, שתיית כוס קפה, פעולות יומיומיות שעושים בלי לחשוב בכלל. הרגיעו את התודעה ועשו אותה רחבה, שלווה לגמרי בתוך הפעולה, בלי לחשוב על הפעולה, רק להתבונן בה. מה שקורה בדרך כלל זה שלכמה שניות אנו עושים את הפעולה ואז קול בתוך הראש שלנו אומר "או, הנה עכשיו אני בתשומת לב… זה ממש קל להיות במודעות, בעצם אין שום בעיה להיות בתשומת לב, אולי אהיה כל היום בתשומת לב, זה ממש נחמד, ובלה בלה בלה…"

אלה ההערות של האגו על איך זה להיות בתשומת לב. כשאנו באמת מודעים, באמת בתשומת לב, התודעה נעשית נקייה, כמו שחלונות או מראות נקיים נעשים מבריקים ונינוחים ורואים דברים בבהירות. אנשים שנמצאים באמת במצב של מודעות מעידים שהצבעים נעשים עזים וחיים יותר, הכל נעשה חד יותר. כי בדרך כלל, העדשה שלנו הפונה החוצה מאד מעורפלת, מלוכלכת ולא מטופלת. כשאנו מנקים את העדשות התודעה הופכת בהירה ומבריקה. אבל זה יכול לקרות רק כאשר אנו עושים את זה כראוי ולא כאשר האגו מחליט להשתלט ולהיות בתשומת לב. זה קורה כשאנחנו באמת נחים ברגע ההווה ללא פרשנות. כולנו יכולים לעשות זאת ועם האימון זה מתפתח. בהתחלה זה נראה מאד מלאכותי כמו לנגן סולמות כשלא ניגנת בעבר והאצבעות לוחצות על כל התוים הלא נכונים. אותו דבר לגבי אימון התודעה, לאט לאט התודעה מבינה את הרעיון. וכמו סוס פרא שמאולף היא מתחילה לזהות שלמעשה זה יכול להיות נעים, להיות מבוית. למה להיות פראי? אולי זה נחמד להיות מבוית, התודעה אומרת או, זה נעים, התודעה שלי ממש הייתה עם מה שעשיתי, כמה מרתק בעצם לצחצח שיניים. לשתות קפה וממש לחוש את טעמו בכל לגימה עד שהכוס מתרוקנת במקום ללגום לגימה אחת ואז להתפזר למקום אחר. הכל הופך חי יותר, בהיר יותר, מעניין ורענן יותר, כאילו מעולם לא עשיתם זאת, במובן הזה של פלא. ולמרות שזה מועיל אנו שוכחים והתודעה הרגילה הבלתי נשלטת שלנו משתלטת. ואז עלינו לחזור שוב, לשמוט את זה ולחזור להווה. ככל שנהיה נוכחים יותר, תשומת הלב שלנו תהיה חדה יותר, התודעה נרגעת ואז נוכל להגיע לרמות עדינות יותר של תשומת לב.

גואנקה, בשיטת הויפאסנה שלו, מתרכז בתחושות הגופניות, זו הרמה השנייה של תשומת הלב. בבורמה מתרכזים בעיקר ברמה הראשונה שהיא הגוף, הכוללת את הנשימה. כך שבמרבית שיטות הויפאסנה מלבד גואנקה מתרכזים בגוף, במדיטציית הליכה, מדיטציית נשימה שהיא חלק מהגוף ומשתמשים בזה לעידון תשומת הלב. במסורת הטיבטית מתרכזים בעיקר בתודעה עצמה ובפיתוח מודעות לחשיבה שעוברת במהירות מנושא לנושא עד שגם היא נרגעת. אנו באים במגע עם מה שמודע כי ישנו אובייקט המודעות וישנה המודעות עצמה ואז השאלה של מהי המודעות ומיהו שמודע. זה עדיין מתקיים במרחב דואלי אבל זו דלת פתוחה למה שמעבר לדואליות.

שאלת תשומת הלב היא מאד מהותית בדרך הבודהיסטית. הנקודה היא, שלא רק כאשר אנו בישיבה פורמלית, אלא לאורך היום – ככל שניתן נביא בהירות של התודעה ואיכות של נוכחות לתוך חיי היומיום. אז כל חיי היומיום הופכים לתרגול. כמובן שמנקודת מבט בודהיסטית תשומת לב קשורה במצב תודעה מיטיב, יש להדגיש זאת. אפשר לומר ששודדי בנק יהיו בזמן הפעולה מאד בתשומת לב, אבל מנקודת מבט בודהיסטית זו אינה תשומת לב נכונה. מצבי תודעה מזיקים לא יכולים להיחשב כתשומת לב נכונה. כך כל דבר שאנו עושים נעשה חלק מהדרך הרוחנית, מפסיקה להתקיים הדיכוטומיה בין חיי היומיום לבין התרגול, שאנשים תמיד מתלוננים עליה. זו הדרך לחבר את הכל יחד כך שכל מה שאנו עושים, בתוך תודעה מיטיבה  של קשב, הוא חלק מהדרך הרוחנית. הבודהה אמר שזה כמו מלח בתבשיל, אני חושבת על זה כשמרים בבצק, הופך הכל לאוורירי יותר, טעים ומוכן לבישול ואכילה. השמרים הופכים את הבצק הכבד לקל וטוב לאכילה. כך שאין צורך לשנות את חיינו באופן רדיקלי אלא להביא את איכות תשומת הלב לתוך החיים וזה כשלעצמו יהפוך אותך לקלים יותר וכל דבר שנעשה יהיה תרגול דהרמה. זה מרכיב מאד חשוב בדרך בכל המסורות הבודהיסטיות, בזן, למשל, ישנן התמונות של נזירי זן מטאטאים את החצר, או טקס התה, טקס האכילה וכן הלאה. כל אלה תרגולים של תשומת לב. באופן דומה בארצות התרוואדה עושים הרבה משימות פשוטות של ניקיון, טאטוא, שנעשות לגמרי בהיות אחד עם הפעולה. כאשר עושים את הפעולה לא מאפשרים לתודעה לנוע לשום דבר אחר בעולם מלבד הפעולה עצמה. בדרך כלל מה שקורה לנו זה שהתודעה הולכת לכל מקום אחר, במיוחד אם אנו חשים שהפעולה משעממת. תשומת לב מלאה, שקטה ובהירה משנה את מה שאנו עושים. טיך נאת האן תמיד אומר שניתן לרחוץ כלים בשתי צורות, או כדי שיהיו כלים נקיים, או כדי לרחוץ את הכלים. במילים אחרות, בדרך כלל אנו שוטפים כלים לא משום שיש חשיבות לפעולה עצמה, אלא כדי שיהיו לנו כלים נקיים ונוכל לעבור לעשות משהו אחר. אז בזמן רחיצת הכלים אנו חושבים על אינסוף דברים אחרים, מה אני צריכה לעשות אחר כך, איך אשתה קפה וגם עוגת שוקולד או מה שלא יהיה, או מה מישהי אמרה לנו אתמול ולמה היא התכוונה? אחר כך אנו יושבים לשתות את הקפה והעוגה, וברגע אחד אנו שוב עפים למקום אחר. למרות שאנו שותים או אוכלים משהו נחמד, כבר איננו מודעים לכך יותר, כי חושבים על מה צריך לקנות אחר כך בחנות, או מה מישהו אמר. אפילו כשקורה משהו נעים איננו שם. כל היום שלנו נראה כך. איננו נוכחים בהווה ועדיין ההווה הוא כל מה שיש לנו. ההווה מבוזבז בתכנון העתיד. הדרך השנייה האפשרית היא לרצות לשטוף את הכלים, שמשמעותו היא – כלים מלוכלכים או נקיים – כשאנו שוטפים אותם אנו שמים לב למה שאנו עושים, מודעים למים, לסבון, לכלים, להיות נוכח לגמרי עם מה שעושים ולא לחשוב על העתיד, לא על העבר, ולא להעיר הערות על ההווה, רק לדעת את מה שקורה, רחיצת הכלים. כך בסופו של דבר יש גם כלים נקיים וגם תודעה נקייה. התודעה נקייה ורגועה. ואז כשנשב לשתות תה, נחווה את מה שאנו עושים רגע אחר רגע במקום לפספס, שזה מה שקורה לרוב. הבעיה אינה במה שאנו עושים או באיכות החיים שלנו, הבעיה היא במה אנחנו עושים עם האיכויות של החיים, וזה תלוי באיכויות התודעה. כל ההיבט של תשומת לב, של נוכחות, מודעות וערות מרגע לרגע מאד חשובות. אני חושבת שזו הסיבה שאנשים עושים דברים מאתגרים מאד שלעיתים קרובות גם מסוכנים. זה מאלץ אותם להיות נוכחים בהווה, גם אם לזמן קצר. אז לכמה רגעים הם חשים שהתעוררו לחיים. אבל אז זה שוכך ויש צורך בריגוש גדול יותר. אך אין צורך לסכן את חיינו כדי לחוש כך; ניתן לעשות זאת על ידי למידה כיצד להירגע, להיות נוכחים ולהתעורר.

המרכיב האחרון בדרך השמונה הוא ריכוז, שמגיע אחרי תשומת הלב. התודעה שלנו, במובנים רבים, דומה לסוס פרא. אני חושבת שכולנו נסכים שברגע שאנו מנסים לייצב את התודעה ולרכז אותה אנו רואים שיש בעיה. בחיי היומיום אנו עוקבים אחרי התודעה, הולכים לאן שהיא הולכת, וחושבים שזה בסדר גמור. אבל כשמנסים להשקיטה ולהתרכז מגלים שהיא לחלוטין בלתי נשלטת. יש לה אג'נדה משלה שאין לה שום קשר למה שאנחנו רוצים. אנו עבדים לתודעה, איננו האדונים שלה. ועדיין היא מלווה אותנו כל הזמן. אם היינו שולטים בה יכולנו לומר אוקיי, מעכשיו אהיה תמיד שמחה, שלווה ונדיבה ולעולם לא אהיה עוד מדוכאת עצבנית או כועסת, יהיה לי מה שארצה, תודעה חומלת, נדיבה, שקטה, מרוכזת, גם תשומת לב נשמעת טוב, עצבנית, חסרת שקט – מה פתאום! אף אחד לא בוחר להיות עם תודעה מלאת פחד, מדוכאת, כועסת, רוח רעה. ובכל זאת, לעיתים קרובות, זה מה שהתודעה נותנת לנו. זה מאד עצוב. אנו משקיעים זמן רב בתכנון ועיצוב הסביבה החיצונית שלנו, הבית שלנו, החדר, הגוף שלנו, אנו שומרים על ניקיונם ורוצים שאנשים יתפעלו מהם. אבל לא בהם אנו באמת גרים, אלה בתוך התודעה שלנו, וכמה תשומת לב אנו נותנים לה? לנקות ולייפות אותה? שתהיה מקום בו אנו שמחים לשהות. כל הפסולת שנכנסת לתודעה, כמה ממנה אנו משליכים החוצה? האם אנו פותחים את החלונות ומאפשרים לאוויר נקי להיכנס? רבים מאתנו חיים בתודעה שחלונותיה סגורים לגמרי, דבר שלא נעשה בבית. אין פלא שאנשים הופכים מדוכאים, עצבנים, ועם בעיות פסיכיאטריות. יש לנו את כל הדברים האלה בפנים ואיננו מתמודדים איתם. אבל אנו לא יכולים לברוח, גם לא בחלומות. אז הגיוני להקדיש את הזמן לעשות את התודעה שלנו למקום שנעים להתגורר בו, ולהפוך את עצמנו לחבר שנשמח לבלות בחברתו. כל זה עדיין מותנה ויחסי, אבל אנו חיים בתוך היחסי. כמו גוף שלא מתעמל ומתחיל להתפרק ולא מתפקד כראוי, כך גם התודעה שלנו אם אינה מתאמנת אינה מתפקדת כראוי. אם אנו רוצים תודעה שמחה שמתפקדת היטב, עלינו לאמן אותה.

המרכיב האחרון של דרך השמונה, ריכוז נכון או מדיטציה נכונה, עוסק בדרך לאימון התודעה. כמובן שזה נושא ענקי, וזה אינו קורס מדיטציה אז לא אפרט, אבל הרעיון במדיטציה בודהיסטית היא שראשית נשקיט ונאט את התודעה ובמקביל היא תהיה מרוכזת יותר. זה נקרא shamatha, שפירושו להשקיט. קודם כל אנו מאזנים את התודעה, כל המרכיבים הפיזיים באיזון כך שהתודעה הופכת שקטה, רגועה ומרווחת אבל קשובה, ומרוכזת בדבר אחד, לשם היא הולכת ושם נשארת. לא מכווצת, לא מדחיקה, פתוחה מאד ורחבה מאד אבל נוכחת עם כל מה שאנו מכוונים אליו את התודעה. כאן ב-ביר יש הרבה גולשי רוח. בפעם שעברה שהיינו כאן היו עשרות גולשים. יש להם את המצנח הגדול ומין קופסא קטנה שבה הם יושבים והם יכולים להזיז אותה. שעות רבות למעלה בשמיים הכחולים הם שטים וזה מזכיר לי איך התודעה צריכה להיות ב- shamatah. פתוחה, רחבה  ועצומה, מרוכזת לגמרי. אם הם רוצים לנוע לכיוון ההוא הם זזים לשם, אם הם רוצים לעלות גבוה יותר הם עולים. הם בשליטה. כך התודעה שלנו צריכה להיות. נוכחת ושקטה, פתוחה ורחבה. בתוך זה יש רמות שונות של קליטה, בבודהיזם הן נקראות הצורה וחסר הצורה, וכל אחת עמוקה יותר מהקודמת עד שמגיעים אל ההכרה האינסופית וה – nothingness האינסופי. מצבי תודעה מאד מזוקקים שבזמן הבודהה נחשבו כשחרור. לבודהה עצמו היו מורים. היו לו שני מורים, אחד שלימד אותו מדיטציות צורה -form meditations, Janas, ואחד שלימד אותו מדיטציות חסרות צורה. שניהם לימדו שהבהירות, האושר העילאי וההתרחבות שהם חוו היו שחרור. הבודהה אמר: לא, זה אינו שחרור כי כשאתם חוזרים אתם עדיין עצמכם. זו תודעה שהיא מאד גמישה, רכה, מאד קלה להפעלה ועבודה, אך זה אינו שחרור כי כל הרגשות השליליים שקעו אבל הם עדיין שם, מוכנים לעלות שוב.

כשלעצמו זה כלי מצוין אבל זו אינה הארה. למעשה, מה שיכול לקרות לכל היותר, זה שאדם ישקע בהכרה שבתשתית אבל לא יגיע להכרה המעודנת או העדינה מאד, כדי שזה יקרה עלינו ללכת לרמה הבאה, שנקראת כמובן vipashyana. ויפאסנה פירושה ראיה צלולה. בשמאטה יש לנו תחושת אגו מאוזנת, בריאה, שמחה ונעימה. בויפאסנה אנו מתחילים לפרק את האגו ולראות דרכו, קודם כל דרך החיפוש אחריו. בשאמטה אנו מתבוננים במחשבות כשהן חולפות כמו על מסך, אבל בויפאסנה יש לנו סימן שאלה ענק; מהי מחשבה? מה היא מחשבה? כי אנו חושבים כל הזמן, וכל מה שאנו יודעים מגיע אלינו מבחוץ או מסופק מבפנים, זה הכל מחשבות. כל זיכרון, כל דעה, כל אמונה, תקווה, כל תכנית, כל מה שמגיע אלינו ואנו רואים דרך החושים, הוא חשיבה. מהי מחשבה? איך היא נראית? מהיכן היא מגיעה? לאן היא הולכת? אנו אומרים: אני חושבת… מהי מחשבה? ואז – מיהו החושב? כשאנו מתחילים להפריד בין זרם המחשבות והמתבונן בו, מי מתבונן? מהו זה אשר מתבונן? האם המתבונן זהה למה שמתבוננים בו? כשהתודעה נעה, חושבת, כשהתודעה שקטה, רגועה, והמודעות שרואה את המתרחש, האם הם זהים או שונים? אנו מתחילים לחקור את התודעה למוות, כי זו הדרך היחידה להבין מה קורה שם בפנים. אז  בויפאסנה – במיוחד אם התודעה מאומנת מאד ומסוגלת להישאר בריכוז  – מקלפים שכבה אחר שכבה מההכרה שלנו ומגיעים רחוק יותר ויותר. תמיד עם סימן השאלה, והשאלה מי אני? אנו תמיד אומרים אני, אני אני… אני הלכתי, אני חושב, אני עושה, אני אוהבת, אני לא אוהבת… מי היא אני? איננו יכולים לגלות אלא אם נחווה בצורה ישירה ונבין בעצמנו, כי תשובה בלבד לא מסייעת, זה הופך לעוד חלק של המחשבה. זה לא משחרר. הדרך היחידה לשחרר היא לראות בישירות בעצמך. בראייה ישנה השחרור, רק דרך ראיה ישירה. איש לא יכול לראות עבורנו. אך כאשר היכולת לראות מעמיקה עוד ועוד, ומשחררת בתוך התודעה, אז מופיעה חכמה. חכמה פירושה ראיה בבהירות, ידיעת הדברים כפי שהם באמת. לא הידיעה על, אלא רק ידיעה. בישירות. כשהחכמה מעמיקה ואנו מתחילים לראות את הדברים כפי שהם, אז חמלה עולה באופן ספונטני כי אנו הופכים מודעים יותר ויותר לכמה אנו ואחרים משלים את עצמנו. לכן חכמה וחמלה קשורות זו בזו. ככל שאנו רואים יותר בבהירות כך אנו חשים יותר עצבות על האשליות שלנו ושל אחרים, כי כולנו שואפים להיות מאושרים. מכיוון שאנו באשליה אנו ממשיכים לאמלל את עצמנו ואת האחרים ואת כדור הארץ. כמה עצוב שיש לנו פוטנציאל כה גדול ובגלל הבורות אנו מקלקלים הכל. חמלה וחכמה באות יחד, ככל שאנו מבינים יותר כך הלב נפתח יותר ואנו חשים יותר חיבור הדדי עם כל שאר הברואים. האגו שלנו מפריד אותנו מהכל אבל המודעות המולדת, הבראשיתית שלנו מחוברת ומחברת אותנו לכל.

אז בכל מקרה זו, בעיקרה, הדרך. להתחיל להבין ולראות דברים בצורה נכונה על ידי למידה להתמודד בצורה מיומנת עם ההתנהגות הפיזית, הורבלית והמנטלית שלנו, עד שבהדרגה נסיר את כל שכבות הבלבול, הבורות והאנוכיות המרוכזת בעצמי, ולחזור למרכז האמתי שבסופו של דבר לא נפרדנו ממנו מעולם, שהוא החכמה הבראשיתית הטהורה והמודעות המולדת שבטבעה היא גם האיכות של ידיעה והאיכות של אהבה עמוקה וחמלה. זה הטבע של כולנו, ותלוי בנו אם נלך את הדרך, איש לא יכול ללכת במקומנו.

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

מודעות פרסומת

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (10) צמחונות, פרנסה נכונה, מאמץ נכון

שאלות

שאלה: אמרת שהאישיות לא מתה כשמגיעים לנירוואנה. אני סקרן לגבי ההגדרה של אישיות והקשר בינה לבין האגו, ומהו ההבדל בין נירוואנה והארה?

ט.פ:  במפגש עם מישהו מואר כמו הוד קדושתו הקרמפה, דילגו קיינטסה רינפוצ'ה, דודג'ום רינפוצ'ה, קמטרול רינפוצ'ה, ניתן היה להרגיש את עומק ההבנה שלהם והחוכמה, אך הם עדיין בני אדם עם האישיות שלהם. זה לא שהם היו זהים זה לזה. תסתכל על הבודהה ותלמידיו, הם היו מאד שונים זה מזה. זה לא שאתה הופך לאיזה כתם אמורפי כשאתה מואר. באופן מסוים הטבע האמתי שלך נעשה חי יותר, אך זוהי אישיות עם חכמה וחמלה מוארת, ולא כזו שמסובכת בהרבה בעיות פסיכולוגיות. כלומר, אם ננקה את כל הבעיות הפסיכולוגיות שלנו, בדרך מסוימת נהפוך לחיוניים יותר, מבלי להיות מונעים על ידי האגו. אני חושבת שמוארים, כל אחד מהם הוא אינדיבידואל אבל יש להם במשותף את האהבה, הנדיבות וההבנה העמוקה, בביטויים שונים. חלקם יכולים להיות מלאי זעם, לדוגמה, ומאד אקסצנטריים, אבל מתחת לזה, בבסיס, ישנה תודעה עצומה, פתוחה ורחבה ומודעות שבה הם ממלאים כל תפקיד שעליהם למלא. על פי המסורת, אם אתה מגיע לנירוואנה אתה משתחרר, אבל זה לא Buddhahood, אליו קשה הרבה יותר להגיע. לדוגמה, כאשר הבודהא שקיאמוני היה בודהיסטווה – על פי הטקסט – הוא פגש בודהה שאמר לו: עכשיו אתה נכנס לנירוואנה. והבודהה שהיה בודהיסטווה אמר: לא, אני שואף להארה מלאה ולהפוך לבודהה. והוא נענה: במקרה הזה זה ייקח לך עידנים בלתי ניתנים לחישוב, אבל לך על זה. וכך הוא עשה. ולכן הוא נקרא בודהה שקיאמוני וכל תלמידיו שהגיעו להארה לא נקראו בודהה, אלא arhat. הם הגיעו לשחרור ככל שהבינו באמת את ה non-self, ולחלוטין השמידו את הזיהומים אבל לא קבלו את הידע חובק הכל של הבודהה. הם לא יכלו להתחיל דרך חדשה להעברת התורה. את זה רק הבודהה שגילה מחדש את הדרך יכול, הם רק הלכו בדרך שהוא גילה מחדש. כך שבטקסטים של המאהיאנה להפוך לבודהה… אתה הופך ל – arhat ונכנס לנירוואנה ובמוות ל pari nirvana אבל זה לא עוזר לאף אחד אחר. אתה יודע שזה עזר לך ולכל מי שפגשת בגלגול הזה ולמד ממך, אבל אחר כך אתה בנירוואנה. בודהיסטווה הם אלה שלקחו את השאיפה, הנדר להגיע להארה, לא רק כדי להועיל לעצמם אלא כדי לשחרר את כל הברואים. זה כל כך הרבה יותר עצום, זה רעיון שונה לגמרי. זה כמו להיות בבית בוער ולברוח ממנו אבל מה עם כל מי שנשאר בתוכו? אז ישנה השאיפה לקחת אתך את כל השאר מכיוון שאתה כבר בחוץ. לכן זה לוקח הרבה יותר זמן. בסוטרת המאהיאנה הרגילה זה לוקח 'שלושה עידנים בלתי ניתנים לחישוב'. משום שזה לוקח כל כך הרבה זמן, תקופות קוסמיות, להפוך לבודהה, התייחסו לזה כאל 'עלינו להאיץ קצת את הדברים', והטנטרה הבטיחה הארה תוך אחד עד שמונה גלגולי חיים. שמונה גלגולים נראה ממש מהיר ביחס לשלושה עידנים בלתי ניתנים לחישוב!

שאלה: אז כל סיפורי החיים על גורו רינפוצ'ה, מילארפה וכו', האם הם אינם בודהות?

ט.פ:  ובכן, בודהה בודהה. מה משמעות בודהה? מצד אחד ישנה ההגדרה המסורתית של המאהיאנה שאומרת שיהיו אלף בודהות בעידן הזה. מתוכם היו לנו ארבעה או שבעה, תלוי בספירה שלכם. אז עוד יש לנו תשע מאות תשעים ומשהו. בספירה הזו לא ניתן שיהיה יותר מבודהה אחד בו זמנית ולא יופיע בודהה עד שהדהרמה של הקודם תעלם כליל. Maitreya בודהה שנחשב לבודהה הבא שמחכה ב Tushita heaven, לא יכול להופיע כל עוד יש אפילו מילה אחת מהדהרמה של שקיאמוני בודהה בעולם. כשהיא תעלם לגמרי, הוא יוכל להופיע. מנקודת מבט של המאהיאנה בודהות הם מאד נדירים ומתקיימים רק אחד בכל זמן. אבל מנקודת המבט של הניסיון, כמובן שאנו מתייחסים למתרגלים הגדולים כבעלי אותה רמת היווכחות בטבעם האמתי כמו שיש לבודהה. מה שאין להם זו אותה רמה של ידיעת כל עצומה. יש סוטרה מפורסמת שבה הבודהה הרים חופן עלים ביער ושאל – מה גדול יותר, מספר העלים ביער או בכף ידי? וכמובן שתלמידיו ענו: ברור שהעלים ביער הם אינסופיים והעלים שבידך בודדים. הבודהה אמר: הידע שלי הוא כמו העלים שביער, ומה שאני מלמד אתכם הוא כמו העלים שבכף ידי. אבל בכל זאת, מה שאני מלמד הוא מה שאתם זקוקים לו כדי להגיע להארה, אין לכם צורך בשאר. אז התודעה יודעת הכל שרואה את העבר ואת ההיווצרות וההיעלמות של כל הברואים, ורואה לתוך העתיד בעידנים אינספור, את זה אני משערת שאין להם. יש להם איזו תפיסה על טבעית ויכולות כלשהן, אבל לא את ההבנות האינסופיות הקוסמיות של הבודהה. למען המסירות, פתיחת הלב והיכולת שלנו לתת אמון, אנו רואים את המורים שלנו כשווים לבודהה, אבל הם עצמם לעולם לא יטענו כך. כל לאמה שפגשתי – כולל הקרמפה הקודם – אמר, אני בדיוק כמוך, צועד בדרך… ואני הייתי אומרת הו, כן, רינפוצ'ה והלוואי שהייתי כמוך. אך הם רואים עצמם כהולכים בדרך וכבודהיסטוות למרות שלעולם לא יאמרו על עצמם שהם בודהיסטוות ברמה גבוהה יותר. גם זה רק עניין של מילים, גם משום שהארה – מה משמעותה? משמעותה שונה עבור אנשים שונים. אבל על פי המסורת בודהות נדירים מאד. בגלל המסירות אנו מהללים כל מי שהגיע להארה, כבודהה.

שאלה: האם תוכלי להרחיב על אי לקיחת חיים בהקשר לאי צמחונות?

ט.פ: הבודהה עצמו –  בניגוד לנאמר בסוטרות מהאיאנה מסוימות – כמעט בוודאות לא היה צמחוני. אני אומרת זאת כצמחונית בעצמי מזה 40 שנה ואיני מגנה על עצמי. אך נראה שהבודהה לא היה צמחוני ובן דודו השובב Devadatta רצה להצהיר שעל כל הנזירים להפוך צמחונים. הבודהה סירב. הסיבה לסירובו הייתה שהנזירים היו משוטטים ומקבלים כל מה שניתן להם כנדבה לקערת המזון שלהם, והם לא היו אמורים להיות בעלי העדפה. יש סיפור על מצורע שנתן מזון לנזיר והאצבע שלו נפלה לתוך הקערה והנזיר אכל אותה. במילים אחרות – אין לעשות הבחנות, זה הרעיון. לכן נאמר שאם אתה עצמך לא הרגת, אם לא ביקשת שהחיה תיהרג, או אם לא היית מודע להריגת החיה עבורך, אז זה טהור ומותר לך לאכול. זה כלל. כתוצאה מכך צמחה הרבה צביעות. בארצות המהאיאנה כמו סין, טאיוואן, קוריאה, וייטנאם וכדומה, הבודהיסטים הכנים מנסים להיות צמחונים. הם מתייחסים לסוטרות מאהיאנה מסוימות כהדרכה, כאלה שמתנגדות מאד לאכילת בשר. אבל כידוע, טיבטים למשל, הם קרניבורים בצורה יוצאת דופן והם מצדיקים זאת באמירה שזו ברכה לבעלי החיים להיאכל, במיוחד על ידי לאמות. אני לא יודעת אם החיה תתייחס לזה באותו אופן. כמובן שטיבט הייתה ארץ קרה וצחיחה מאד ולא היה הרבה מה לאכול אבל אפילו בטיבט היו לאמות צמחוניים למרות הקושי. יש ספר נהדר מאת Shabkar Rinpoche בשם 'Food of Bodhisattvas' עם הקדמה נפלאה שמגנה על הצמחונות, ולגמרי מבטלת כל דבר שטיבטים עשויים לומר להגנתם. הטקסט המקורי נכתב על ידי שאבקר רינפוצ'ה שהיה לאמה נפלא מהמאה ה-19, הוא היה צמחוני לגמרי, וכותב להגנת בעלי החיים. לדעתי הדבר החשוב הוא, בין אם אדם הוא צמחוני או לא, לצמחונות אין שום קשר להארה, כי רבים מהלאמות הגדולים ביותר של טיבט כולל מילארפה וגורו רינפוצ'ה לא היו צמחונים. כיום, כמובן, כשחיים בהודו, ישנה רגישות גדולה יותר לרגשות של המערביים ושל ההודים, וחשיבה על כך. בהודו יש כל כך הרבה יותר אפשרויות למזון שלא היו קיימות בטיבט, רבים מהלאמות הצעירים ואפילו חלק מהמנזרים הפכו צמחוניים. ואני יכולה לומר שמי שבישרו את זה היו המנזרים לנשים, שלעתים קרובות הפכו צמחוניים לפני אחרים. המנזר שלנו תמיד היה צמחוני וכך עוד מנזרי נשים רבים. כמו כן, ישנו כוח קטן וחזק של צעירים טיבטים שמסתובבים ומראים את סרטי האימה של מה שקורה לבעלי חיים שמגדלים לשחיטה, וזה מאד משפיע על הלבבות, ואנשים לוקחים נדר לפחות להפחית את צריכת הבשר שלהם או לוותר עליה כליל. אז לאט לאט אנשים מתחילים לחשוב על זה, אבל זה טבוע כל כך בזהות הטיבטית שבעצם זה מאד קשה. אפילו כמה מהלאמות הגדולים… לדוגמה, הפעם הראשונה שלקחתי את נדר הבודהיסטווה הייתה מראש שושלת, לא אומר איזה, לקחנו את הנדר ויצאנו לחגוג בארוחת צהריים שכללה מומו בשרי. ואף אחד לא ראה את זה כ… משהו. מומו בשרי, נהדר! הם לא ראו זאת כצביעות. קודם לכן היו להם דמעות בעיניים איך כל היצורים החיים הם אימהות שלנו וכן הלאה, ואז הם ישבו ואכלו את האימא שלהם! מה אפשר לומר? אבל אני חושבת שככל שניתן עלינו להיות אחראים ולחשוב על מה אנחנו אוכלים, ומכיוון שאין סיבה לקחת את גופו ובשרו של יצור אחר, ואם יכולנו לדמיין מה זה באמת הדבר שאנו אוכלים סביר שלא היינו רוצים לאכול זאת, אני באמת חושבת שבעידן הזה אין תירוץ לאכילת גופם של יצורים אחרים. במיוחד כשאנו לוקחים בחשבון את הסבל הנורא שעוברים בעלי החיים, ובמיוחד כיום במערב, בבתי המטבחיים הענקיים וכך גם אפילו בהודו. האימה שחווים בעלי החיים כשהם מבינים שהם עומדים להישחט, בוודאי שהם מבינים. הם מריחים את הדם והם נעשים משותקים. איך אפשר לרצות לאכול את הבשר שלהם, הספוג באימה? זה לא יכול להיות דבר טוב.

שאלה: תוכלי לדבר קצת על האגו הבור והעקשן שממשיך להציף מחשבות שמפרידות אותנו, ואנרגיה מלאת זעם שמתקרבת אליו?

ט.פ: יש לנו 3 דקות (צוחקת). כעת אנו עוסקים בארבע האמיתות הנאצלות שבבסיסן אינן עוסקות באנרגיות של זעם, ואני לא רוצה להיכנס לזה כי זה נושא אחר. הבעיה עם האגו היא הבעיה עם האגו, וזה שכל מה שאנו עושים, חושבים או אומרים נע סביב תחושת האני. כל הדרך הבודהיסטית, בכל רמה שנתרגל, בבסיסה עוסקת באיך להבין ולהעלים, להפוך את האני אני אני הערמומי הזה שבמרכז כל המחשבות והרגשות שלנו, לשקוף. לאורך הדורות פותחו טכניקות שונות כדי לעזור לנו, קודם כל, לראות את היקף הבעיה ולהמיר אותה, כך שהאגו עצמו יכול לשנות צורה. זה מאד שימושי ברמה מסוימת, אבל כשאנו חושבים שזה מי שאנחנו, בניגוד לטבענו האמתי זו בעיה. לא רק שיש לנו אגו אלא שהוא מאד מעוות ומשקף בהתמדה את הכל בצורה מעוותת. איננו רואים כלל את הדברים כפי שהם, רק דרך העדשות המסובכות והרעילות של תחושת האני. הבעיות שלנו לא נגרמות על ידי רעידות אדמה וצונאמי, זה מינורי ביחס לבעיות שאנו יוצרים לעצמנו ולאחרים דרך העדשות העקומות של הטרדות האגוצנטריות שלנו. והעובדה שאיננו מבינים איך הדברים באמת ומי אנו באמת.

כל הדרך הבודהיסטית ברמה אחת היא למידה לזהות את הבעיה, ואז לעבוד ברצינות על הפתרון. עד אז אנו רק מסתובבים סחור סחור. בכל פעם שמתרחש איזה אסון, מלחמה גדולה, אנחנו אומרים עכשיו הבנו, לעולם לא עוד! ואחר כך זה מתרחש שוב. כל אלפי השנים האלה, ולא למדנו. אותן הטעויות שוב ושוב בכל משפחה, בכל חברה, בכל מדינה. בני אדם אמורים להיות אינטליגנטיים, כמה טיפשים אנו יכולים להיות? ועדיין, אנחנו כן אינטליגנטיים, קיים בתוכנו הניצוץ של אינטליגנציה אמתית, אבל איך לגלות אותו ולעזור לו להתרחב עד שהאינטליגנציה תנהל אותנו ולא האינסטינקטים החייתיים. כל הדרך הבודהיסטית בעצם היא ללמוד להתמיר את האגו. אם הבודהה היה יושב כעת מולכם אני בטוחה שהוא היה אומר בעקרון את אותו דבר, אולי היה משתמש בשפה יותר גבוהה. "אנחנו בצרות, למרבה המזל יש לכך סיבות, ישנה דרך החוצה והנה ההנחיות כיצד. מסדרים את הגוף, המחשבה והדיבור שלכם ואז מצבכם ישתפר". זהו מסר נצחי אבל בעצם ב 2600 השנים שחלפו כמה אנשים באמת לקחו את התרופה? למדו אותה, ניתחו אותה, דיברו עליה, חשבו עליה, כתבו עליה ספרים, סגדו לה והשתחוו, הבעירו קטורת, הללו והתפללו… אבל כמה באמת בלעו את התרופה? כמה מאתנו באמת לוקחים את התרופה? חלק מאתנו מתרגלים כבר שנים על שנים. כמה האגו נחלש בזמן הזה? כמה אנו באמת חושבים בספונטניות על טובת אחרים לפני טובתנו? חלקנו כן, כמובן. וחלקנו ללא ספק צריכים לעבוד קצת יותר קשה.

*

אולי תשמחו לשמוע שבעצם כבר עסקנו בחלק הבא מתוך דרך השמונה, הוא הדיבור הנכון. עסקנו בו כשדיברנו על הנדרים. עד כה עסקנו בהשקפה נכונה, כוונה נכונה, פעולה נכונה ודיבור נכון. כמו שאמרתי, דיבור נכון הוא דיבור אמת, כן, נדיב, שאינו מפלג, דיבור שיוצר הרמוניה, דיבור שאינו סתם פטפוט חסר משמעות, אלא מועיל, מעודד ולא מסיח דעת. הרבה ממה שדיברנו עליו הוא דיבור מסיח דעת, לשם דיבור, וזה לא דבר טוב, שיחה שיש לה משמעות ומטרה אמתית היא טובה, שנותנת עידוד והשראה לאנשים. זהו דיבור נכון.

המרכיב הבא של הדרך הוא פרנסה נכונה. אנשים רבים שואלים האם פרנסה נכונה לא נכללת בפעולה נכונה? במובנים רבים כן, ומעניין שהבודהה הפריד לקטגוריה שונה, אבל כולנו מבלים חלק נכבד מזמננו בעבודה ובפרנסה. לכן, לדעתי, הבודהה סימן זאת כשטח נפרד של מודעות. איזו פרנסה תהיה הרמונית עם דרך הדהרמה ואיזו לא? אפשר להניח שלהיות נזיר או נזירה נחשב כאורח חיים נכון. להיות קצב או דייג או סוחר סמים, או כל משלח יד שסותר ישירות את קיום חמשת הנדרים או מונע מאחרים לקיימם, כמובן שייחשבו כפרנסה לא נכונה. אתם מכירים את הג'אינים? ג'איניזם היתה מסורת דתית רוחנית שהתקיימה בזמן הבודהה. גם היום יש כמה מליוני ג'אינים בהודו. הם חיו בזמן הבודהה ונדדו באותו אזור, למרות שידוע שבודהה נפגש עם לא מעט ג'אינים אבל הבודהה ומאהווירה, מייסד הג'איניזם, לא נפגשו, ככל הידוע לנו. מעניין שכללי ההתנהגות לנזירים ונזירות ג'אינים דומים מאד לאלה הבודהיסטים, ובחלקם זהים. הג'איניזם מבוסס על Ahimsa – שמשמעותו אי אלימות והם לוקחים זאת מאד ברצינות. בארצות בודהיסטיות הרבה אנשים הם קצבים או דייגים, במיוחד בארצות לחוף ים המתפרנסים מדייג או גידול בעלי חיים, וכמובן, בודהיסטים רבים הם חקלאים שמגדלים בעלי חיים ולפעמים שוחטים אותם. אבל אצל הג'אינים גם לבעלי בתים אסור לעסוק בחקלאות כי חקלאי הורג חרקים, אז אין מה לדבר על דיג וקצבות. באופן מסורתי הג'אינים בהודו עסקו במסחר, לאחר מכן בבנקאות מה שיצר אולי את התוצאה המוזרה – הם הפכו לאחת הקהילות העשירות בהודו. קצת כמו היהודים באירופה של ימי הביניים, שנדחקו לעיסוק בבנקאות ומסחר והפכו לאמידים מאד. הג'אינים הם קהילה מאד משגשגת. הם לקחו את נושא הפרנסה מאד ברצינות ולא נכנסו לשום עיסוק שעלול לגרום למותו של איזשהו יצור חי.

עלינו לשאול את עצמנו – האם אמצעי הפרנסה שלנו מקיימים את הנדרים? אם אנו עוסקים במסחר מכל סוג, האם הוא ישר? האם אנו מרמים אנשים או לא? האם המוצר שלנו שווה את המחיר שאנו דורשים עבורו, וכן הלאה. זה לא שג'וב אחד טוב והאחר לא, אלא להתבונן בכל דרך שבה ניתן להרוויח את מחייתך, האם אתה מקבל סכום הוגן? האם אתה משלם בהגינות לאנשים שאתה מעסיק? להפוך את המקצוע או העיסוק שלנו להרמוני עם העקרונות הרוחניים הבסיסיים שלנו. אז אנשים יוכלו לתת בך אמון, לדעת שאתה עושה את המיטב, לא מרמה, ולא משנה מה התפקיד שלך אתה עושה אותו כמיטב יכולתך ולא מנסה לרמות אף אחד. רבים מכם אינם מועסקים כשאתם כאן, ואף על פי כן, כשתחזרו לארצות המוצא שלכם יש לכם עבודה. מכיוון שאנו מקדישים כל כך הרבה זמן לעבודה עלינו לפחות לקחת את החלק הזה בדרך. זה לא צריך להיות בקונפליקט עם המוסר וההשקפה הבסיסית שלנו, אלא לחזק את המסע הרוחני שלנו. לא לחשוב על דהרמה רק מחוץ לעבודה. בהינדואיזם, יש בהרבה מסורות שימוש בעבודה כתרגול רוחני. כל הנושא של שירות וקארמה יוגה: בכל תפקיד שאתם ממלאים, לשים בו את הלב שלכם, להיות בתשומת לב וזהירות ולהשתמש בו כחלק מהתרגול הרוחני, לא לראות בו מכשול ובזבוז זמן, לראות שעבודה שנעשית היטב בריכוז ממשי, אכפתיות והתלהבות, היא תרגול בפני עצמו. ובמונחים בודהיסטים, לנסות להביא לשם איכות של מודעות, של תשומת לב, בלי להתפזר. לעיתים קרובות הסטרס שלנו לא נוצר מהעבודה עצמה אלא ממתחים עם הבוס, או קולגות, או התנגדות שיש לנו לביצוע העבודה שנראית משעממת וכדומה. לנסות להביא תודעה רגועה ובהירה ורחבה לכל תפקיד שאנו עושים, כל דבר שנעשה בתשומת לב יהיה לו ערך. בצורה כזו אנו יכולים להשתמש בפרנסה שלנו כחלק מדרך השמונה. עלינו לשאוף בפרנסה שלנו, אם ניתן, לעשות משהו שמועיל לאחרים, שעוזר לאחרים, שאנו נהנים לעשות ומאפשר לנו להרוויח בהעסקה הוגנת.

המרכיב הבא שהוא חשוב מאד, הוא מאמץ נכון. כולנו יודעים שדבר בעל ערך לעולם לא מושג ללא מאמץ כלשהו. כמו שאמרו קודם, אם ברצונכם ללמוד מיומנות כלשהי, זה דורש לימוד וחזרה שוב ושוב עד שנהפוך למומחים, עד שנגיע למימוש. אומרים שלוקח 16000 שעות תרגול כדי להפוך אפילו בערך לפסנתרן מיומן. 16000 שעות בממוצע רק שהאצבעות יתרגלו לעבוד. אנחנו יודעים זאת, שכנראה כל מי שיושב שם, על הבמה בקונצרט, התחיל כנראה בגיל 3 והקדיש שעות בכל יום מאז כדי להביא את המיומנות למימוש. אם ברצונך להפוך לספורטאי, לאמן… זה דבר אחד להשיג פלטה ולבלות ככה זמן נהדר עם עצמך, אבל זו לא אמנות גדולה. זה עשוי להיראות ככה, למשל פיקאסו ואמנים גדולים אחרים… אבל העובדה היא שפיקאסו ואחרים בילו שנים על גבי שנים מחייהם… הם יודעים לצייר, איך להשתמש בחומרים, הם לא פשוט פיזרו מהלומות בלי לשים לב. אנו מכירים בזה לגבי דברים חיצוניים, ועדיין אנשים לא רוצים להכיר בכך כשזה מגיע לחיים הפנימיים. לאמן את האצבעות זה דבר אחד אבל לאמן את התודעה… איך אפשר לחשוב שזה יהיה קל יותר לאמן את התודעה? אם אנו יודעים שלוקח שנים של תרגול כדי להפוך למוזיקאי איך אפשר לחשוב שלא ייקח שנים של תרגול כדי להפוך למתרגל באמת? מצטערת, אין דרך מהירה. אולי קראתם ספרים שאומרים על שיטה מסוימת שהיא לא דורשת מאמץ. נכון, אבל נדרשות שנים ארוכות של מאמץ כדי להיות ללא מאמץ. כשאתם רואים מוזיקאי אמתי מנגן, הוא אינו מנגן; המוזיקה מתנגנת דרכו. וזה בגלל שאי אפשר פשוט לשבת ושהמוזיקה תתנגן דרכך, גם מוצרט לא יכול היה לעשות זאת, גם למוצרט היו מורים. אז איך נוכל לחשוב שלתודעה שלנו זה פשוט ככה? כלל וכלל לא, אלא אם כן אדם תרגל ללא סוף בגלגולי חיים קודמים וכבר היה מאסטר מיומן מאד, אז אולי צריך רק דחיפה קטנה וזה יקרה. אבל עבור רובנו זה לא כך, יש לנו אינסוף משקעים של הרגלים, תגובות ובורות מאד עמוקה לעבור. החדשות הטובות הן שניתן לעשות זאת אם ננסה. אולי לא נהיה הרובינשטיין של התודעה, לא כולנו נהיה מילארפה, אבל לחלוטין ביכולתנו להתפתח. אז מאמץ הוא חשוב. ובהקשר של דרך השמונה זה בבסיס מה שהבודהה קרא לו ארבעת המאמצים הנכונים.

ארבעת המאמצים הנכונים הם: 1. להפחית את הזיהומים שבתודעה, את הסבל המנטלי, הkleshas. 2. לדאוג שהם לא יעלו בעתיד. 3. לעודד את האיכויות המיטיבות של התודעה שלנו. 4. לגרום שהן יופיעו יותר ויותר בעתיד. זה כמו גינון: ראשית עלינו לזהות את העשבים השוטים ולהוציאם מהאדמה.. ואז להבטיח שהם לא יחזרו, להמשיך להבחין בהם ולהוציאם. זה צד אחד. הצד השני הוא לזהות את הצמחים הטובים, הפרחים והצמחים היפים שאנו רוצים להצמיח ולעודד את צמיחתם. כדי לעשות זאת עלינו לדעת מה מתרחש בתודה שלנו. כי לעיתים קרובות אנו נסחפים אחרי התודעה ואיננו מודעים למחשבות שלנו או לרגשות השליליים שנבנים שם. איננו רואים אותם אפילו. זה כמו גן שאנו משגיחים עליו ולא רואים את העשבים. או שאנו טועים לראות אותם כפרחים. הדבר הראשון שעלינו לעשות, הוא להיות יותר ערים למה שאנחנו חושבים כשאנחנו חושבים. כשאנו במדיטציה איננו שופטים את מה שמתרחש בתודעה, מחשבות הן רק מחשבות. אבל במהלך היום עלינו להתבונן במה שקורה ובשיקול דעת להתמודד עם מה ששלילי בתודעה ומה שחיובי בו. הרבה פעמים בדרך הרוחנית נוטים להתמקד במה ששלילי. אנו מסתכלים על הגן ורואים רק את העשבים. ואז נדמה לנו שאנו חוטאים אומללים, שאנו מזוהמים, שאין בנו תועלת, אין לנו כלום וכל מה שיש בנו זה תאוות בצע, כעס, רוגז, קנאה, אגו. ואז אנו חושבים שזה חסר טעם, אנחנו חסרי תועלת, כולם נפלאים חוץ ממני. זה לא מה שהבודהה התכוון, זו לא הנקודה. עלינו להתבונן בפגמים שעולים בזרם התודעה, וליישם את התרופה. לדוגמה, אם אנחנו כועסים – נוכל לנסות את התרופה של סבלנות. כשכעס, עצבנות ודאגה עולים ואנו נהיים מתוסכלים בתשוקות שלנו, זה בדיוק הזמן להפעיל את התרופה ולומר: האדם הזה באמת מועיל לי כי הוא מראה לי שיש בתוכי כעס שבדרך כלל אינו מתבטא. וראוי להודות לו על כך כי עכשיו באפשרותי לעשות משהו בקשר לזה. אם אנשים תמיד יעשו מה שאנחנו רוצים ויאמרו מה שאנו רוצים זה מאד נעים אבל לא נלמד דבר.

חשוב מאד להבין שכדי להתפתח אנו זקוקים לאתגרים. כמו להרים משקל כבד כדי לחזק את השרירים. להרים משהו קל לא יועיל, אנו זקוקים להתנגדות, כך אנו מתחזקים. כך גם עם סבלנות שהיא איכות חשובה מאד בדרך, לא נוכל לפתח אותה אלא אם משהו מטריד אותנו. וכשאנו רואים את הטרדה, במקום להדחיק אותה ולהעמיד פנים "הו לא, אני אדם רוחני, אני לא מתעצבן", אנו מזהים אותה. כעס מופיע, חמדנות מופיעה, קנאה מופיעה, מה שזה יהיה. אנו מזהים זאת, מקבלים זאת. קבלה אין משמעה מחילה. אלא להודות שזה מה שישנו. ואז נתמודד עם זה. אם אפשרי אנו משחררים את זה, אם לא – אנו מפעילים את התרופה שסותרת. למשל אם חמדנות מופיעה, התרופה תהיה סיפוק או נדיבות וכן הלאה. אם כעס עולה, התרופה תהיה סבלנות או ידידות אוהבת. אם כעס או קנאה במזלו הטוב של אחר עולים, התרופה היא לשמוח בשמחתו. עלינו להתבונן ולראות כאשר המחשבות והרגשות האלה מופיעים בתודעה ובמקום לכעוס על עצמנו, לומר בסדר, עכשיו זו ההזדמנות שלי לתרגל. לשאול מה עלי לעשות ולעשות זאת. לפעמים זה יעבוד ולפעמים לא אבל נמשיך לנסות. כך אנו מתחזקים פנימית וגם חסרי פחד, כי אנו יודעים שנתמודד עם כל מה שיעלה. ממש עכשיו קראתי ספר שכתב Adeu Rinpoche והוא מדבר על הזמן ששהה בכלא הסיני. שוב ושוב עולה השאלה של כמה חמלה הוא חש כלפי כולם, לא רק כלפי האסירים אלא גם כלפי הסוהרים, בגלל הסיטואציה שבה שני הצדדים כלואים. ובעצם בכל 15 השנים ששהה בכלא הוא השתמש כחלק מהתרגול שלו, וכך עשו גם אלה שהיו בקרבתו. כך שבסיום התקופה הם היו מתרגלים טובים יותר ממה שהיו אילו זה לא היה קורה להם, כי הם עמדו בפני הרבה התנגדויות, בעיות ואתגרים. התמודדות עם אתגרים אלה והפנמת הדהרמה בדרך נתנה להם הרבה יותר בטחון, ודאות, בכך שהעקרונות הרוחניים באמת עובדים כשאנו מפעילים אותם.

השני מבין המאמצים הנכונים הוא שמירה על ערנות לגבי עליית רגשות שליליים בעתיד, למנוע מהם להפוך להרגל. אנו מתמודדים עם אלה שבהווה ואנו שומרים מפני אלה שבעתיד, כך שאם יופיעו נוכל מיד להפעיל את התרופה המונעת ונהיה יותר ויותר מיומנים בכך. אלה העשבים בגינה אבל עלינו גם לטפח את הצמחים היפים, זה כל כך חשוב בדרך הרוחנית. כולנו יודעים שגינה נוצרת עבור טיפוח צמחים יפים. אז עלינו לדשן אותם, להשקות, לתת להם אור שמש, אפילו עידוד והערכה. זו לא גאווה אלא עידוד בדרך הרוחנית, לעודד את הטוב שבנו. לא להתמקד רק במה שפגום, אלא להתבונן גם במה שטוב. אז אני נוטה להתעצבן אבל אני גם נדיבה. אני קמצן אבל אני נחמד לכלבים. אתם יודעים, לכל אחד מאתנו יש תכונות טובות וגם קשיים שעליו להתמודד איתם. עלינו להבחין בהם ולעודד את מה שבא לנו בקלות. אם אני די נדיבה אהיה עוד יותר נדיבה. חשוב מאד לעודד את עצמנו. אנו עוסקים כמובן בתודעה היחסית, עם האגו שלנו, וכל עוד אנחנו עם אגו אז לפתח אחד שהוא שמח וידידותי. תחושת עצמי בריאה כי איתה אנחנו נצעד בדרך. אין טעם לערער את השאיפות שלנו כל הזמן בביקורת. זה לא רוחני, זו לא ענווה.

שנטידווה עצמו, אמר שיש הבדל עצום בין גאווה ויהירות, שהן כמובן klesha, ובטחון עצמי, שהוא הכרחי. עלינו להאמין בעצמנו, להעריך את זה שיש בכולנו טבע בודהה ושנוכל לממשו. בדיוק כמו אחרים. מדוע שלא? הדבר היחיד שמונע מאתנו את המימוש הוא עצלות. זה באמת נכון. הדבר היחיד שעוצר אותנו היא האדישות שלנו שאנו ממציאים לה המון תירוצים. עצלות יכולה להיות מהסוג הברור, כמו להתעצל לקום בבוקר כדי לתרגל. וישנה עצלות של ייאוש, לחשוב שאני לא מסוגל לעשות זאת, כל האחרים כן אבל לא אני, אני חסר ערך ולעולם לא אצליח בכלום אז פשוט אכשל לפני שבכלל אתחיל. זו פשוט עצלות. הסוג השלישי היא העצלות של להיות עסוק. ממלאים את החיים בכל מיני פעילויות, רבות מהן ראויות להתבוננות, כולל ניהול מרכזי דהרמה, וזה תירוץ לא לרדת לעומק הפעילות היחידה שבאמת נחשבת והיא להתמודד עם התודעה והתרגול שלנו.

להיות מאד עסוקים היא צורה של עצלות במדדים בודהיסטיים. הכל הופך לתירוצים כדי לא להתמקד בטיפוח התודעה שלנו כראוי. בטיבט ובוטאן יש סדרה שלמה של מה שהם קוראים יוגים משוגעים. ופעם אחת בוטאני אחד הלך לדימוי הכי מפורסם של בודהה בלהסה שנקרא jowo. Jowo Rinpoche הוא פסל מאד עתיק שהובא מסין ע"י הנסיכה הסינית כשנישאה למלך טיבט וזה הפסל המוערץ ביותר בטיבט. כשהוא הגיע – זה פסל של שאקימוני – הוא השתחווה והסתכל ואמר, אתה ואני התחלנו באותו זמן, אתה הפכת לבודהה ואני עדיין בסמסרה, מה ההבדל ביננו? ההבדל הוא שאתה התאמצת ואני הייתי עצל. ואת זה אפשר לומר על כולנו כי כולנו כנראה התחלנו את הסיבוב שלנו יחד עם הבודהה אז איך אנחנו עדיין כאן? מה עשינו בינתיים? אל תשאלו (צוחקת)… אבל אם תקראו כתבים של מי שעשה תהליך רוחני משמעותי, תראו שזה הודות למאמץ, הם זרקו עצמם לתוכו. בכל תחום פעילות המאסטרים הגדולים הם אלה שתרגלו ותרגלו עד שהפכו למומחים.

להמשך קריאה – חלק 11 כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel

תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

כריעה

"יום ראשון בבוקר. אתמול בערב, לפני השינה, מצאתי את עצמי פתאום כורעת באמצע החדר הגדול הזה על המחצלת הבהירה, בין כסאות הברזל. בלי שהתכוונתי לכך. משהו חזק ממני הוריד אותי על ברכיי. לפני זמן מה אמרתי לעצמי: אני צריכה להתאמן בכריעה. אני עדיין מתביישת לעשות את המחווה הזאת, שהיא לא פחות אינטימית ממחוות האהבה, שרק משורר יכול לדבר עליהן".*

.

מקלוד גנג', הודו, אפריל 2013.

בבוקר הלכתי את הקורה** ואחר כך שתיתי צ'אי על הספסל, מול השער האחורי של המקדש. משני צדדי ישבו שתי זקנות טיבטיות. פתאום נזכרתי בקטע שתרגמתי מהשיחה של טנזין פלמו. היא נפגשה עם אדם מערבי שגסס מסרטן, ולמרות שהמצב היה ברור גם לו עצמו, כולם נמנעו מלדבר על כך, המשפחה שלו לגמרי התכחשה למצב. ההורים שלו ישבו בבית החולים, בכו וחזרו ואמרו, איך זה קורה לנו, למה זה קורה לנו.

טנזין פלמו לקחה אותם לחלון שמשקיף אל רחוב הומה ושאלה, נראה לכם שיש מישהו ברחוב הזה שלא איבד אדם קרוב? זה לא רק קורה לכם. זה קורה. כל הזמן. תפרדו מהבן שלכם, הוא עומד לעזוב והוא צריך שתאפשרו לו ללכת באהבה.

ואז חשתי את הכובד בלב, שמקורו בחוסר הביטחון אם אני ורובין הוד ניפגש שוב. והמחשבות שמתעקשות לעשות מזה סיפור של הצלחה או כישלון למרות שברור לי שאין שום קשר בין המושגים האלה לבין אהבה. ובעצם, כל מי שסביבי, כל בני האדם אהבו, נעזבו, נפרדו, התגעגעו, התאבלו. ולרגע זה מילא אותי בתחושת שייכות, שכולנו יחד בעניין הזה, כמו מין משימה שהוטלה על כולנו יחד.

ומשהו בי הרגיש כל כך מלא, אפילו שמח, והסתכלתי על הנשים שלצידי. הן וכל שאר הטיבטים שגרים פה, ברחו מהבתים שלהם, מזמן או לאחרונה. נשים וגברים וילדים וקשישים, שמתישהו, במשך שבועות או חודשים, חצו ברגל את כל ההימלאיה בפחד, קור ורעב. איבדו בדרך אנשים יקרים להם, והשאירו מאחור משפחות שלמות, אהבות חברים ושכנים, בעלי חיים וזיכרונות ובתים ושדות, שקרוב לוודאי לא יראו שוב לעולם, ולא יוכלו אפילו לדבר או לכתוב להם ולשאול מה שלומם. ועכשיו הם כאן, ואפילו מחייכים לא מעט, למרות שכל זה נמצא בלב שלהם, ולא יישכח.

.

ואז נכנסתי למקדש להשתחוות. אישה טיבטית חייכה אליי והצביעה על המקום בו מונחים המזרונים, היא חשבה שאני לא יודעת היכן הם. ואחרי שהיא הלכה הגיע ילד קטן ששיחק קודם בכדור עם אחיו, בזמן שאמא שלהם התפללה. הוא הביא מזרן קטן והתחיל להשתחוות לידי, ואפילו החזיר לי חיוך. וזה מילא אותי שמחה פשוטה כזו. ותודה.

.

.

* אתי הילסום, מתוך היומן 'השמיים שבתוכי', 1941-43. הוצאת כתר

** קורה – הקפָה של מקדש, סטופה או מקום מקודש אחר בבודהיזם הטיבטי.

אכזבה. ציפייה. אהבה. ועוד פעם, מהתחלה

"אכזבה נחשבת דבר רע. זוהי דעה קדומה פזיזה. כיצד, אם לא באמצעות אכזבה, נגלה למה ציפינו וקיווינו? והיכן, אם לא בגילוי הזה, טמונה ההכרה העצמית?

….

אדם שרוצה באמת לדעת מי הוא, עליו להיות אספן קנאי ולא נלאה של אכזבות, ודליית חוויות מאכזבות חייבת להיות לו להתמכרות, ההתמכרות שמכריעה הכל בחייו, כי אז יראה בבהירות גדולה שהיא אינה רעל רותח וקטלני, האכזבה, אלא מזור צונן ומשכך שפוקח את עינינו אל קווי המתאר האמיתיים של עצמנו.

אדם יכול לקוות שאם יצמצם את ציפיותיו, יהיה למציאותי יותר, יצטמק לכדי גרעין קשה ומהימן וכך יהיה חסין נגד כאב האכזבה. אבל אילו חיים יהיו חיים הנמנעים מכל ציפייה מרחיקת לכת, לא צנועה, חיים שלא יהיו בהם אלא ציפיות נדושות כמו הציפייה שהאוטובוס יגיע?"

.

(פסקל מורסיה, רכבת לילה לליסבון)

.

הקטע הזה נשמע לי כמו טקסט בודהיסטי (למרות שבבודהיזם לא ממש ממליצים על אספנות ולא על תשוקה, גם לא כשהן מופנות לאכזבות – אבל תכף -)

.

אני זוכרת היטב את ההרגשה הוודאית והבטוחה והנעימה שמילאה אותי ממש לפני שנה, כשהבנתי שהמישהו הזה שנמצא מולי, שהציב מולי כל רגע עוד ועוד שינויים, וספקות, והפתעות שלפעמים היו ממש לא נעימות, וכמובן, כמובן – אכזבות,

האיש הזה הוא מורה לדהרמה בשבילי, לא פחות מהמורים הרשמיים שלי, לא פחות ואולי אף יותר מכל אחד אחר בחיים שלי שנתתי לו מקום ומשמעות וחשיבות ורגש כלשהו.

.

וזאת מכיוון שמה שהוא עושה, או אומר, או מקרין, כל זה הוא חומר שמאפשר לי, ואפילו מכריח אותי, לחזור שוב ושוב ושוב אל עצמי.

.

(הערה לשונית: כן, אני יודעת שאני מערבבת פה זמנים, עבר והווה, אבל ככה זה. מעורבב)

.

אל עצמי ולא במובן המסתגר, המוותר

אלא במובן של היכולת לחזור הביתה, להכיר את עצמי, להכיר בעצמי.

.

Be an Island to Yourself

בדיוק אז שמעתי לראשונה את המשפט הזה, שאני מנסה לזכור בעיתות סערה או בלבול.

.

ולהיות אי או בית לעצמי לא אומר לוותר על הציפיות שיש לי מהחיים ומעצמי ועל הרצונות ובראשם הרצון לחוות אהבה בכל צורותיה ובכל רגע.

.

ולהתאכזב ולהרגיש ולא להפסיק.

.

כמה פעמים נופל תינוק שלומד ללכת?

.

בחזרה מריטריט קצר בעין דור

אני אוהבת לארוז תיק לקראת מסע. אני אוהבת לרדת במדרגות של הבניין ולצאת מהבית עם תיק גדול ולהרגיש לכמה רגעים ברת-מזל יותר מכל מי שעובר מולי ברחוב.

תמיד כשאני מגיעה לעין-דור יש בי שמחה טבעית ופשוטה כזאת. הרבה פעמים התלבטתי לפני שהחלטתי לנסוע לריטריט, גם הפעם, ואפילו קצת פחדתי. אבל אף פעם לא התחרטתי על כך שנסעתי.

כשמגיעים לעין דור פעם בכמה חודשים, רואים בבירור את השינוי שבעיר קשה לראות. בפעם הקודמת הייתי שם בדיוק לפני 3 חודשים, הכל היה ירוק, השיחים הושיטו אלינו פרחים מלוא כל ענף. הפעם השדות צהובים והשיחים שחוחים משהו, רק העץ הענק שבדשא ממשיך להיות ירוק ולנוע ברוח שבכל זאת מגיעה עם רדת הערב.

ביום הראשון ראיתי על שיחי היסמין כמה פרחים וכמה ניצנים סגורים. ביום השני חלקם נפתחו והיום כבר כולם היו פתוחים וכשהלכתי על השביל לידם, לאט לאט, במדיטציה בהליכה, הם שלחו עד אליי את הריח הנהדר הזה. ריח של פרחי יסמין.

ישבתי על הדשא והסתכלתי בלי ממש להסתכל. אבל פתאום, כאילו משהו בעדשה מתחדד, פתאום ראיתי כמה תנועה יש בתוך הדשא הזה, כולו היה מלא נמלים גדולות שנשאו כל מיני חלקיקי ענפים וצמחים, ומרגע שראיתי אותן, זה כבר לא היה אותו דשא.

כשהמורה התחילה את שיחת הדאנה, התחלתי לבכות. בעצם התחלתי קצת קודם, ואז היא התחילה לדבר, וחשבתי שאולי היא תוהה למה הדיבור שלה על נתינה לאנשים אחרים, והסיפור שהיא סיפרה על איש אחד בסקוטלנד שאירח אותה והסיע אותה לפני שנים מבלי לקבל שום תמורה, וכשניסתה להודות לו, הניח את אצבעו על שפתיו ואמר לה: כן, יום אחד את תתני כך למישהו אחר. ונסע. ובכן, למה הסיפור הזה גורם לי להזיל דמעות. ורציתי לומר לה שזה לא הסיפור הזה, אבל בעצם, הבנתי שזה (גם) כן.

שדאנא מדברת על אהבה שאין בה רצון לבעלות. שלאהבה שאני הענקתי או מעניקה למישהו, יש או יהיו פירות בעתיד שאני לא יכולה לדעת מה הם ואולי לא אדע לעולם. למה כשמדובר למשל על כסף, זה נשמע נהדר, אני אתן למורה כסף בתודה על הלימוד שלה והיא תשתמש בו ותעביר אותו למישהו אחר, וזה ממש לא יטריד אותי לרגע למי ולאיזו מטרה, אני סומכת על כך שנתתי מתוך רצון חופשי ושמחה, והרי זו בדיוק מהות הנתינה, להיות חלק ממשהו גדול יותר, שמחבר בין אנשים… ולמה כשמדובר באהבה, הייתי רוצה שהאהבה שלי תישמר ותוחזק עם השם שלי כתוב עליה כמו חפץ ששייך לי.

בדרך מעין-דור לתל אביב יש לפחות 5 סניפי מקדונלד'ס ו-3 בורגר-ראנץ'. כשאני יוצאת מריטריט הרבה פעמים מתחשק לי לאכול איזה ג'אנק, אבל למרבה השמחה זה לא מגיע עד כדי כניסה לאחד מהמקומות הנ"ל. מזל שאחרי 3 ימים של אוכל בריא בשעות קבועות, גם קפה ומשהו מקמח לבן מרגיש כמו התפרעות רצינית.

אני פחות אוהבת לחזור ולעלות את כל המדרגות האלה עם התיק על הגב. ולפתוח אותו ולהחזיר למקום את מברשת השיניים והשמפו, ולשים את הבגדים המלוכלכים בכביסה, ולהיזכר בשגרה שבכל זאת מחכה כאן להמשיך, למרות שמעין-דור היא נראית לפעמים רחוקה וממש בלתי הכרחית.

כבר בדלת אני שומעת את יללות הטרוניה הצפויות והמוכרות, ומרגישה שהחתול שלי הוא אחת התופעות הבודדות בעולם שנוגדות את העקרון הבודהיסטי של הישתנות מתמדת.