ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (2), Double Dukkha

אז אדם יכול לשתות את כל האוקיינוס ועדיין להיות צמא. אני חושבת שבאופן מסוים אנו מאד ברי-מזל, כי בחברה שלנו אפשר לראות אנשים רבים שיש להם את האמצעים לקנות כל מה שאפשר בכלל לרצות, ואין נקודה שבה הם אומרים: יש לי מספיק עכשיו. זה אף פעם לא מספיק כי תמיד יש עוד משהו. מה הטעם לקנות מחשב חדש, בשבוע הבא ייצרו אחד יותר טוב. ואז יש עוד משהו ואז עוד משהו. ואז עלינו ליצור את הכסף לקנות את ה'עוד משהו' כך שישנו עוד מקור לדאגה וסטרס. ובמיוחד, כידוע לכם, במערב. אנשים עובדים כל כך קשה, אפילו בדלהי הלכנו לבנק והבחור המסכן שם עובד כל יום מ-8 בבוקר עד 22 או 23 בלילה. בשביל מה? כדי להמשיך. וכך, הזמן בחיים שבו התודעה שלנו הכי פתוחה, בהירה ונקייה, נזרק לגמרי עבור רדיפת הבצע העקרה, האינהרנטית לקידום הכלכלי והחברתי ובעבודה, עבודה עבודה. בשביל מה?

הנקודה היא שבתוכנו יש חור שחור ענקי שאנו ללא הרף מנסים למלא. מנסים למלא אותו בדברים; באנשים, מערכות יחסים, ילדים, משפחה, חברים, בתים, מכוניות, בגדים, גאדג'טים, סטטוס… מוסיפים עוד ועוד, מתישהו נרגיש מלאים ומסופקים. אבל זה חור שחור. לא משנה מה יש לנו, כמה מצליחים אנו נראים בעיני אחרים, בפנים יש עדיין תחושת חסר. ולתחושת החסר הזו הבודהה התכוון כשאמר dukkha. אנו יכולים להיות מאד בריאים, אפילו עם בטחון כלכלי, במערכת יחסים נפלאה ולחיות במקום מקסים, ועדיין תהיה התחושה הזו שהכל יהיה בסדר אם רק.

אם נבחן את חיינו נראה שזה נכון. תמיד יש "זה עומד להיות בסדר אבל אף פעם לא בדיוק כרגע". או שאם זה כרגע יש פחד שנאבד את זה. התחושה שאיכשהו כמה שנתאמץ להגיע לאושר, כמה שננסה לארגן תנאים שיתאימו לנו, זה לא עובד. זו נקודה שחשוב מאד להבין משום שאם זיהינו שהתנאים החיצוניים לעולם לא יהיו מושלמים כי אנו חיים בחברה מאד לא מושלמת, אז נתחיל לשאול ובכן, היכן התרופה? רובכם מגיעים מרקע די עשיר וחזק וזה יתרון גדול מאד. משום שכולנו מכירים אנשים שיש להם כל כך הרבה ועדיין אינם מאושרים. למה כ"כ הרבה מיליונרים הופכים אלכוהוליסטים? יש להם הכל ובהינף אצבע שלהם כולם ירוצו לארגן הכל עבורם ועדיין, אני פגשתי אנשים מאד עשירים, כולל, למשל, בכירים במייקרוסופט והם אנשים מאד נחמדים אבל אני לא יכולה לומר שהם היו מאושרים במיוחד. הם נראו די מתוחים. וללא ספק נהגו לשתות הרבה. כך שגם במצב בו כל הנסיבות החיצוניות נוצרו כדי להתאים לנו; המלתחות שלנו מלאות בגדים, יש לנו את כל ההייטק הכי חדשני, יש לנו מטוסים פרטיים, כסף בלי סוף. אבל בפנים, התחושה שונה. לתחושה הפנימית לא אכפת בכלל מטכנולוגיות הייטק וכד'. כל זה מאד חיצוני. אין לזה שום קשר לאושר שלנו.

בודהיזם עוסק הרבה בסבל, חולי, מוות, חוסר קביעות, השתנות מתמדת. הדבר הכי טוב שמוצע לנו נקרא ריקות. ואני חושבת שאחד הדברים שמפתיע אנשים שמגיעים למדינות בודהיסטיות אמתיות, זה כמה שמחים האנשים שם. אחד הספרים הראשונים על תאילנד נקרא "ארץ החיוכים". ובאחת ההוצאות הראשונות של המילון הטיבטי שנכתב ע"י מיסיונרים נוצרים, שחיו בלאדק בסוף המאה ה-19, נאמר בהקדמה, שהאנשים באזור ההימלאיה הטיבטי היו מאד שמחים, טובי לב, נדיבים, ישרים ובעלי חמלה, אבל הרבה יותר מכך הייתה להם האמונה האמתית (true gospel). אז חייבים לתהות, למה האנשים שעשו בלי סוף מדיטציות על מוות והשתנות מתמדת הם שמחים, עליזים וחומלים? הנקודה היא שאם באמת נכיר בעובדה שהחיים הם דוקהה, זו הקלה עצומה.

בשנה הראשונה בה חייתי במערה שלי, לא ירד שלג כל החורף. וזה היה רע כי זה אמר שהמעיינות שמהם זורמים הנהרות אל הודו מתייבשים והקרחונים בנסיגה. הלאמות המקומיים ערכו פוג'ה ולאחר מכן ירד שלג בשפע במשך שבוע. אבל האדמה כבר הפשירה וכל המים חלחלו. המערה שלי התמלאה לגמרי במים, מים זרמו בכל מקום ואני חייתי בתוך קופסה שהיתה בערך כמו זה רק קצת יותר גבוה (מצביעה על המושב שלה) ונאלצתי להזיזה למקום היחיד בו לא היה טפטוף. היה מאד קר, ירד שלג, אני ישבתי בקופסה הזו והיתה לי שפעת אז הרגשתי גרוע ואני זוכרת שישבתי שם, ברחמים עצמיים וחושבת: באמת צדקו אלה שאמרו שלחיות במערה זה לא כזה רעיון טוב! פשוט ישבתי שם והרגשתי עגמומית. ואז חשבתי, רגע, הבודהה לא אמר משהו על דוקהה? אז הנה, זה דוקהה. אוקיי, אין בעיה! וברגע שזיהיתי שהדוקהה לא הייתה הבעיה, אלא ההתנגדות אליה, זה היה כאילו שק אבנים ירד מהגב שלי.

לפעמים דברים הולכים בקלות, וזה נחמד, לפעמים דברים לא הולכים בקלות, וזה גם בסדר, זוהי סמסרה. סמסרה משמעותה הגלגל של לידה ומוות ולעיתים קרובות היא מושווית לאוקיינוס. באוקיינוס הגלים עולים, הגלים יורדים, זה טבעו. זה טבעם של החיים. הבעיה אינה כל כך במה שקורה לנו, אלא באופן שאנו מגיבים למה שקורה. הבודהה אמר שישנם שני סוגי סבל. ישנו סבל פיזי כמו בזמן מחלה או תאונה, או כשקר או חם לנו, זה בלתי נמנע. כל עוד יש לנו גוף אנושי תהיה לנו בעיה כלשהי עם זה. דוקהה מהסוג השני הוא דוקהה מנטלי שניתן למנוע. אני חולה. אז? אני יכולה להיות מאד אומללה ביחס למחלה וזה יהיה סבל כפול. אני יכולה לקבל את היותי חולה ושזה טבעי שהגוף חולה ואולי אבריא ואולי אמות אבל אלה פני הדברים, להירגע בתוך זה ואז התודעה במצב טוב.

זו כל הנקודה, מסבל פיזי איננו יכולים להימנע. כשיש לנו גוף יהיה סוג כלשהו של דוקהה. כולנו מזדקנים מרגע לרגע. גם מי שרק נולד יזדקן. אתם חושבים שזה לא יקרה? זה יקרה ופתאום כולם יחשבו שאתם זקנים. בפנים לא תרגישו זקנים בכלל, אבל תביטו במראה ו- אוי מי זה?! זה טבעי. זו תהיה בעיה רק אם תדחו את היותכם זקנים, אם תפחדו מהזקנה, אם תנסו כל הזמן להיראות צעירים. אם קוראים את כל המגזינים המטופשים שעל פיהם אתם לא קיימים מרגע שהגעתם לגיל 40. במיוחד אם אתם נראים כמו מישהו מעל גיל 40. וכאשר אתם בני 40 מצפים מכם להיראות כמו בני 25. מסיבה כלשהי 25 טוב יותר מ-40, וזה קשקוש! בחברות יותר מסורתיות והגיוניות ככל שאדם מזדקן הוא מכובד יותר כי ההנחה היא שיש לו ניסיון, חוכמה והבנה שמגיעים עם הגיל המבוגר. לא תיזרק כמו זוג נעליים בלוי. זו עוד דוגמא לאיך החברה העכשווית שלנו דפוקה לגמרי. כי היא מעריכה דברים חיצוניים. ומכיוון שכולנו עומדים להזדקן, אלא אם תמותו קודם, זה דבר רציני לחשוב עליו. אתם יודעים שאי אפשר להישאר צעירים לנצח, לא משנה כמה מתיחות פנים תעשו. פשוט תיראו כמו אדם זקן שעשה הרבה מתיחות פנים. פאתטי, למעשה. אז העניין הוא שאנו עומדים להזדקן. די בטוח שניעשה חולים באיזשהו שלב. ובאפשרותנו להפוך זאת למשהו מלחיץ, טראומטי. מקור לדאגה גדולה וחשש כי אנחנו רוצים להישאר צעירים ויפים לנצח, אבל הטבע אומר – אין סיכוי. או שנקבל את זה, נוכל לומר אוקיי, זה טבע הדברים להזדקן, זה טבע הדברים לחלות ובסופו של דבר זה טבע הדברים למות. מה הבעיה? אם לא נעשה מזה בעיה לא תהיה בעיה. לא יהיה דוקהה פנימי. אנו מאמינים שהאושר והסבל שלנו נובעים מנסיבות חיצוניות אבל זה שגוי. כשישבתי בקופסה הקטנה שלי במערה נוטפת מים הבנתי לפתע שזה לחלוטין בסדר לא להרגיש בסדר. איכשהו כאשר דברים לא קורים בדרך שאנו רוצים שיקרו, אם דברים קשים לנו, בפנים אנחנו מרגישים שנכשלנו. אם אנו נעשים חולים או אם איבדנו מישהו שאהבנו או שהעסק שלנו נכשל או כל בעיה חיצונית שמגיעה אלינו, זה איכשהו באשמתנו ומצביע על כך שנכשלנו. אנחנו לא מוצלחים. אבל אלה שטויות. אנו לכודים בתקוות ובפחדים שלנו. אנחנו מקווים שהכל יסתדר. אנחנו מפחדים שלא.

כמה שנתכנן, כמה שנתאמץ לשלוט בדברים, זה לא ילך איך שאני רוצה וזה יהיה מקור לסבל. אבל כשאנו מזהים, באמת מזהים שבסמסרה הגלים לפעמים עולים ולפעמים יורדים וכשהדהרמה היא סירה שנוכל להשתמש בה כדי לגלוש על גלי הסמסרה במקום לצלול, זה באמת עוזר להעלים את הפחדים והתקוות.

התחושה הזו של אומץ פנימי – לא משנה מה יקרה, נוכל להתמודד עם זה. לפעמים לסבול זה לא דבר רע. אם דברים קשים ואנו מתמודדים אתם בתודעה של השתוות הנפש, תודעה שמחה, זה כבר לא סבל. הנקודה היא שאנו נותנים תוויות לדברים. ומה שמעניק תוויות זה כמובן האגו. אנו חיים את כל החיים מנקודת מבט של אני. ואני רוצה להיות מאושרת. לאנשים יש רעיונות מאד משעשעים לגבי היכן נמצא האושר ועדיין לכולנו יש את התחושה 'אני רוצה להרגיש טוב'. וזה בסדר לחלוטין, כשלעצמו זה לא דבר רע. ומשהו עמוק בתוכנו יודע שבאופן אינהרנטי אנחנו בסדר. ולכן מנסה לתפוס שוב את תחושת השלמות שהיא אנחנו. ומכיוון שאיננו יודעים איך לעשות זאת ומכיוון שכל זה מנוהל על ידי האגו, אנו מדמיינים שנשיג את הסיפוק הפנימי הזה והשלמות על ידי צבירה. צבירת חפצים, אנשים, צבירת תעודות… החומריים הידועים. ואנו עובדים כל כך קשה עבור כל זה וזה לא ממש עובד. תסתכלו על הבודהה. הבודהה היה נסיך. הוא היה מאד צעיר, הוא היה נאה, הוא היה אינטליגנטי, הצטיין ככל הנראה בספורט, בלוחמה, הוא השתייך לקאסטת הלוחמים. היתה לו אישה יפה, בן קטן, בטח היה לו הרמון של נשים יפות. היה לו כל מה שנחשב, לפחות, לרעיון של רוב הגברים לגבי גן העדן. ועדיין הוא ויתר על כל זה בלי להסתכל לאחור. ולאחר ההארה הוא לא חזר אחורנית. הוא חזר לארמון אבל לא כדי לחיות שם, הוא לא שב לחייו הקודמים. הוא המשיך לנדוד חסר בית למשך 45 השנים הבאות, אני לא אומרת שכדי להגיע להבנות רוחניות על כולנו לנדוד, אבל פנימית חייב להתרחש ויתור. זה ידובר באמת הנאצלת השנייה שעוסקת בסיבת הסבל.

לחלק 3 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

ארבע האמיתות הנאצלות – טנזין פאלמו, (1) הקדמה

 ניתן כלימוד בעל-פה על ידי ג'טסונמה טנזין פלמו, ביר, הודו, נובמבר,2011

הקדמה: הבודהה

בוקר טוב לכולם. כאשר התבקשתי לציין נושא, חשבתי לחזור לבסיס וללמד על ארבע האמיתות הנאצלות… כמובן שהן נלמדו בפארק הצבאים בסארנת', וכאשר זה הוזכר הרגשתי שיש כאן קשר מאד מבשר טובות.

נתחיל מהתחלה. הבודהה, כפי שאני מניחה שכולכם יודעים, נולד כנסיך בצפון הודו, באזור הגובל כיום עם נפאל. ניתן לו השם סידהרתא גאוטמה, והוא נודע מאוחר יותר כשאקימוני – הקדוש של שבט שאקיה. אביו היה מלך, וכשהבודהה נולד ניתנה נבואה שהוא יגדל להיות מואר במלואו או מלך חשוב מאד. אביו נחרד מהמחשבה שהוא יוותר על המלוכה. הוא היה, ככל הנראה, הילד היחיד במשפחה. אמו, מאהא-מאיה נפטרה כשבוע לאחר לידתו, ודודתו גידלה אותו. המלך נהג על פי המסורת במטרה לשמור את הנסיך מאושר. היו לו שלושה ארמונות לשלוש עונות השנה: החמה, הגשומה והקרה, ורק אנשים יפים וצעירים מאד הורשו לשרת בארמון. מי שהזדקן או חלה נשלח החוצה.

זה מסביר מדוע כשהבודהה גדל הוא חש צורך לצאת מחוץ לגבולות הארמון. וכאשר יצא, הוא ראה איש זקן ולא הבין מה הבעיה אתו. ובכן, הוא זקן, ענה המשרת שלו. והבודהה אמר: זקן? כן, אנו מזדקנים, בכל יום אנו מזדקנים. אתה מתכוון שגם אני אהיה כך? כן, כולנו. ואז הוא ראה איש חולה ושוב היה המום. "כולנו עשויים לחלות?" ואז הוא ראה גופה. והבין שגורל כל היצורים למות. זה היה מאד עוצמתי עבורו. ובפעם האחרונה שיצא החוצה, למזלו הוא ראה סגפן, כמו סאדהו או סוואמי, וזיהה שהאיש הזה חותר להגיע לקיום שמעבר לכל אלה. לאחר מכן הוא עזב את הארמון, את אשתו ואת בנו הקטן, משפחתו והכל, וחי בסגפנות מספר שנים עם חמישה שותפים, ואז זיהה שזו פשוט הקיצוניות השנייה של חיי ההתמכרות שהוא חי קודם. לאחר שכל תלמידיו עזבו אותו הוא ישב תחת עץ הבודהי, ובמשך משמרות הלילה הגיע להארה בהדרגה, במקום שנקרא כיום בוד-גאיה.

אני מזכירה את כל זה מכיוון שלאחר ההארה הוא התבקש ללמד. בהתחלה אמר: לא, התורה שלי מעודנת מדי, אף אחד לא יבין אותה. אחר כך השתכנע שישנם כאלה עם מעט 'אבק בעיניים' שיבינו. הוא הלך לסארנת' והניע את גלגל הדהרמה, כלומר נתן את השיחה הראשונה שלו לחבריו, שותפיו מהעבר. ומה שהוא דיבר עליו היה ארבע האמיתות הנאצלות. הן, למעשה, הבסיס של הדרך הבודהיסטית.

על פי התיאורים המסורתיים של ההארה, במשמרת הראשונה של הלילה עבר הבודהה דרך כל אלפי הלידות הקודמות שלו מהעבר. ובמשמרת השנייה התודעה שלו נפתחה יותר והוא ראה את ההיווצרות והעזיבה של כל היצורים ביקום. במשמרת השלישית הוא הבין את התהוות הגומלין ואת הגורם לזה שאנו, ללא הפסק, ממשיכים להתהוות ולמות ואיך הכל קשור זה בזה. זוהי התהוות מותנית. וכאשר הבין את נקודת היסוד שממנה הכל מתחיל והקשר ליחסי גומלין, הוא ידע שהתעורר. שהבין את המבנה הפנימי המהותי. אבל הוא חש שזה כל כך קשה להבנה, כל כך מנוגד לאופן החשיבה של אנשים באותו זמן – היו אלה ימים של פולחן –  שאף אחד לא יבין כלום, זה יהיה מייגע בכלל לנסות. אבל אז – על פי התיאורים – האלים ברהמה ואינדרה ביקשו שיניע את גלגל הדהרמה למען כל היצורים. אז הוא הלך לסארנת' ושם לימד. לאחר אינספור חיים בחתירה לטבע הבודהה – Buddhahood – הוא סוף סוף הגשים אותו. התודעה שלו נפתחה באופן עצום ורחב. הוא הבין את כל מה שהיה להבין. אז אפשר היה לצפות שכאשר יתחיל לדבר הוא יבחר לדבר על רגעים של אושר עילאי, ריקות וטבע התודעה, כל האיכויות הפנטסטיות שקיימות בתודעה המוארת. אבל מה שהוא בחר לדבר עליו זה דוקהה דוקהה, דוקהה.

DUKKHA – דוקהה

Dukkha היא מילה בסנסקריט שנהוג לתרגם כ'סבל'. (suffering). אבל באופן מסוים זו מילה חזקה מדי. כי בקלות נוכל לומר "אני לא סובל, אני בסדר גמור". Dukkha זה ההפך מ – Sukkha שפירושה שמחה, וגם סוג של קלות (ease). כשהכול בסדר, כשהכל הולך טוב. dukkha היא חוסר קלות. העובדה שהכול לא בדיוק. הכול היה פשוט נפלא אילו רק; עצם זה שתמיד ישנו אילו רק. ישנו חוסר סיפוק ביסוד החיים שלנו, שגורם לכולם לנסות כל כך חזק להגיע אל האושר. ועדיין, עם כל המאמץ הגדול, הזמן, הכסף והמחשבה שאנו מקדישים לכך, אנשים עדיין מרגישים חוסר נוחות פנימית, שמשהו לא לגמרי בסדר, משהו בתוכנו אינו מסופק.

הבודהה פתח בשאלה לגבי מהות הדרך בה אנו חיים. אנו בחוסר נוחות. Dis-ease, disease. הוא תיאר עצמו כרופא. כשהולכים לבית חולים בהודו לעיתים קרובות הרופא יאמר "הו, כן" וייתן איזו תרופה, ואם תשאלו מה האבחנה, לא יסבירו לכם: "פשוט קחו את התרופה הזו!". אבל אנו רוצים לדעת מה המחלה ומה גרם לה. הבודהה לא אמר שאנו חולים מטבע בריאתנו, ביסודנו אנו לגמרי בריאים. אבל בינתיים נפלנו לחוסר בריאות, לאורך הרבה מאד זמן, וישנה תרופה. אלה החדשות הטובות – שישנה דרך להירפא ולהפוך לבריאים מיסודנו.

ואלה ארבע האמיתות הנאצלות:

 1. עוסקת ב-  dukkha – המצב של אי נחת וחוסר סיפוק שקיים בחיים שלנו;

2. עוסקת בסיבה למצב הזה,

3. בעובדה שבאפשרותנו לצאת ממנו למצב של בריאות רוחנית,

ו-4. בדרך לעשות זאת, תיאור מפורט מאד של כיצד להבריא.

הבוקר נעסוק בדוקהה, כי אם אנו חולים, חשוב לזהות שמשהו לא תקין, ללכת לרופא טוב ולרפא את עצמנו. זה הרבה יותר הגיוני מאשר להתכחש ולחשוב שאני לגמרי בסדר.

אני גדלתי ברקע משפחתי מאד נחמד. ניסיתי, אבל אני לא יכולה לחשוב על שום דבר טראומטי שקרה לי כילדה. איבדתי את אבי כשהייתי בת שנתיים אבל אני לא זוכרת אותו, אז הוא מחוץ לתמונה. אימא שלי הייתה מאד כְּשִירה והיה לי אח גדול ממני, ולמרות שהיינו עניים וזה היה מיד אחרי המלחמה, היינו משפחה מאד הרמונית. הייתי אינטליגנטית באופן ממוצע, לא מבריקה במיוחד אבל לא טיפשה ונהניתי מבית הספר שלי, היו לי מורים נחמדים… שום דבר לא היה לא בסדר.

בימים ההם לונדון לא הייתה מקום אלים כפי שהיא היום… נהגנו להשאיר את הדלתות פתוחות. אז כלפי חוץ הייתי מאושרת לחלוטין. ערב אחד בילינו אצל דודי ודודתי, שהיו אנשים מאד נעימים. אמי ואני חיכינו לאוטובוס בדרך הביתה – הייתי בת 13 בערך אז –  ולפתע הבנתי. ראיתי את כל האוטובוסים נוסעים, וכל האנשים יושבים בהם, קוראים, מתבוננים דרך החלון, משוחחים זה עם זה, ישנים, האוטובוסים היו מוארים… וחשבתי: כל האנשים האלה יזדקנו, יחלו, הם ימותו! החיים הם סבל! וזה הכה בי כאן (מכה על בית החזה) וחשבתי שזה כמו לנסוע ברכבת שידוע שעומדת להתרסק אבל לא ידוע מתי. איך אפשר פשוט לשבת ולהסתכל דרך החלון? אני זוכרת את הלב שלי פועם עם ההלם הזה, הזיהוי שכל אדם, אם לא ימות קודם, יזדקן ויחלה ואז ימות; כולנו. ואמרתי לאמי: את יודעת, החיים הם סבל. והיא, שעברה הרבה טראומות בחייה אמרה: יש הרבה דברים קשים אבל גם דברים טובים בחיים. ואני חשבתי: אבל זו לא הנקודה. בבסיס, ישנו המצב הזה, הכל כך לא בטוח. אנו לא יודעים מתי נחלה, מתי נמות. למה אנחנו מבזבזים את הזמן? למרבה חוסר המזל לא פגשתי סדהו במורד הרחוב, הקטע הזה לא קרה… אז זה לקח די הרבה זמן עד שהגעתי לארץ הסאדוהים.

אבל את העניין החשוב תפסתי, וזה ממש הדאיג אותי לאורך זמן. חוסר הביטחון הזה של החיים וזה שאף אחד לא רוצה לזהות שישנה בעיה. כמובן שרוב האנשים בחיינו רוצים להיות מאושרים, ולאנשים יש רעיונות מגוונים על היכן נמצא האושר. אבל בדרך כלל, אנשים חושבים שאושר תלוי בנוחות הגוף. דיברתי לאחרונה עם אנשים שהתחילו להתבונן בתודעה וגילו ש- 80% או 85% מהמחשבות שלהם עסקו בנוחות פיזית, ואת זה הם לא העלו בדעתם קודם; אוכל, בגדים, חום, קור, בריאות. שמירה על הגוף שמח. וחלק מאד קטן מהתודעה עסוק בשמירה על התודעה עצמה בריאה ונינוחה. אנחנו בעלי חיים. כלבים, חתולים וכדומה, על מה הם חושבים? הם חושבים על אוכל, אם לא סורסו הם יחשבו על סקס, הם חושבים על שכיבה בשמש או על התכרבלות במקום חם בחורף, ואתם יודעים שהם שמחים להיות במרכז תשומת הלב אם מתייחסים אליהם בחיבה. וזה חלק מהאינסטינקט החייתי שלהם, כמו כל היצורים הם לא רוצים להיפגע, הם לא רוצים שיהיה להם קר; הם לא רוצים לרעוב יותר ממה שאנחנו רוצים.

בעיניי, אם אנשים עסוקים רק בנוחות פיזית, באוכל טוב, ביחסים מיניים מספקים ובחיים פיזיים נוחים בעולם, אז הכי טוב בשבילם יהיה להיוולד שוב ככלב מחמד באמריקה. אפילו לא צריך לצאת לעבודה, פשוט שב וכשכש בזנב וכולם יאהבו אותך. לא צריך לנהל שיחות שנונות, לא לעבור מבחנים. בדרכם, חיי הכלבים האלה מאד שמחים ומוגנים. בניו יורק נראה שכל חנות שניה היא חנות לבעלי חיים. שימו לב איך בעלי החיים האלה נראים אחרי שיצאו מהחנויות הללו, אני נבוכה בשבילם!

כיום פחות אנשים יולדים ילדים אז יש להם חיות מחמד במקום. והחיות מקבלות פינוק, הן לא משתמשות בסמים ולא מעליבות את ההורים שלהן ומאשימות אותם בכל הבעיות שלהן. אהבה טוטאלית בלתי מותנית. מותנית מאד. אתם צריכים להאכיל אותם. אז השאלה היא היכן נמצא האושר?

איך הבודהה הגדיר דוקהה? הוא הגדיר אותה קודם כל כלידה. עצם העובדה שאנחנו כאן יוצרת בעיות. לידה, הזדקנות, מחלה, מוות. לא לקבל מה שאנחנו רוצים, לקבל את מה שאנחנו לא רוצים. בקצרה: כל הקיום המותנה הוא דוקהה. אנשים עושים הרבה פעולות כדי ליצור תנאים חיצוניים לגמרי, שהם מקווים שיתגשמו ויתנו להם תחושת סיפוק. יש הרבה דגש –  ובמיוחד בחברה המודרנית שלנו – על סיפוק התשוקות שלנו. כמובן שדיבור אל קהל כמוכם שונה מדיבור לקהל בניו יורק. כי כולכם כבר ויתרתם על הרבה כדי להיות כאן. כך שאתם מבינים שרק נוחיות ונוחות חיצוניות לא יובילו לסיפוק הפנימי שהחברה שלנו מבטיחה. אבל עדיין, גם אם זה לא הסיפוק הגס של תשוקות, בתים גדולים יותר, מכוניות גדולות יותר, טלוויזיות וכדומה, עדיין אנו נוטים לאן שאנו מקווים לקבל תחושת סיפוק ועונג. הבעיה היא, כפי שאמר הבודהה, שתשוקה וחמדנות הן כמו מי מלח, ככל שנשתה מהן יותר נהיה צמאים יותר.

לחלק 2 של התרגום: כאן

הובא לכתב על ידי Sonam Chophel
תורגם מאנגלית על ידי תמי ברקאי, פברואר 2014

 

בְּחֵיקו. לחזור (2)

אז איפה הוא, כל הזמן הזה שהיה? איפה החופש שאין דומה לו, זה של הלב שנפתח? הנה, הוא כאן, ממש עכשיו, ברגע הזה שכולו תקתוקי מקלדת ודמעות בורקות בעיניים, ותמונות שבאות והולכות כל הזמן, כל יום יש איזה רגע כזה: תמונה מלאדק, רגע מנסיעה, מילה, פרצוף, זיכרון, תחושה,  סיטואציה, קול, ריח.

ביום השני שלי בלאדק, אחרי שינה שהחזירה אותי לעצמי, ואחרי שהבנתי איפה כדאי לאכול ואיפה לפגוש אנשים, אני יורדת ועולה בשבילים של לֵה ואחר כך מחפשת מקום לשבת בו למדיטציה. אני שוכחת שמרכז "מהאבודהי" סגור לפעילות בימי ראשון, נכנסת ופוגשת את שני הבחורים ההודים שמפעילים את המקום. בטובם הם מרשים לי להשתמש באולם הגדול, רק מבקשים שאכנס בשקט כי אחד המורים מתרגל שם עכשיו יוגה. כדי שלא אפריע לו הם מבקשים שלא אשב במרכז האולם אלא על הבמה.

"you can sit next to buddha", אומר הבחור החביב ואני מחייכת אליו בשמחה גדולה על המשפט הזה, ונכנסת לשבת את המדיטציה הרצופה הכי ארוכה שישבתי אי פעם.

לא עוברת חצי דקה מרגע שהתיישבתי ודמעות עולות ישר לעיניים ויורדות מתוכן בלי שום דבר שיכול או מנסה לעצור אותן. ברקע אני שומעת את הנשימות העמוקות, המודגשות של המורה, ואני יושבת ומקשיבה לנשימה שלי עם דמעות של שקט, של מנוחה, של ההישענות המתוקה אל תוך מה שיש ברגע הזה, הפשוט והבלתי נתפס, בהתרגשות, בהכרת תודה ענקית לכל מי ומה שאפשר לי להגיע, בעיר הקטנה שהיא בעצם לא יותר מכפר, מוקפת בהרים מושלגים, שהטלפונים הניידים מהמערב לא ניתנים בה לשימוש, שהאויר בה דליל, שהכל פורח בה למרות האבק הבלתי נסבל והמשאיות של הצבא ההודי והאופנועים של התיירים המתלהבים, בתוך אולם מקושט, ליד הבודהה, או אולי, כמו שנקרא ספר שנתקלתי בו אחר כך, בְּחֵיקוׁ: In the lap of the buddha.