ידיים / רגליים / דרכים / שורשים וענפים

"… עלי לדעת גם שכשמצבנו ייעשה קריטי, לא יהיה די בכוחות הנפש. את הלקח הזה למדתי מן הטיול הקצר ללשכת מס ההכנסה. בהתחלה שוטטנו לנו כתיירים עליזים בעיר היפה, שטופת השמש. ידו אחזה בידי, והן נהנו כל כך להיות יחד, הידיים שלנו. וברגע מסויים, כשתקפה אותי עייפות נוראה, ופתאום היה לי בכל זאת מוזר שאסור לנו לנסוע בחשמליות, שעוברות ברחובות הארוכים כל כך, ואסור לנו לשבת בבתי קפה (ורבים מבתי הקפה מוכרים לי, ואני יכולה לומר לו: הנה, שם ישבתי לפני שנתיים עם המון חברים, אחרי בחינת המ.א שלי),

ברגע ההוא חשבתי לי, בעצם לא חשבתי אלא חוויתי: במשך כל ההיסטוריה כיתתו בני אדם את רגליהם על פני האדמה, בקור ובחום, וגם זה חלק מהחיים. דרך החשיבה הזאת הולכת ומתחזקת אצלי בזמן האחרון: גם בפעולה הכי רגילה ובחוויות היומיום מסתתר קורטוב של נצח. כשאני עייפה או חולה או עצובה או חרדה, אני לא לבדי, אני חולקת את התחושות האלה עם מיליוני בני אדם לאורך כל ההיסטוריה, וכל זה הוא חלק מהחיים והחיים יפים וגם חוסר המשמעות שבהם הוא רב משמעות, אם רק יודעים להקנות לכל דבר את מקומו וחיים את החיים כשלמות אחת;

…ולפעמים אנו אומרים זה לזה: כמה מוזר שאנחנו לא שונאים בכלל, או נעלבים או ממורמרים; אי אפשר לומר את הדברים האלה בחברה, אני חושבת שאנחנו מן הבודדים שחשים כך.

תוך כדי הליכה ידעתי שבסופה של הדרך מחכה לנו בית בטוח, ועם זאת ידעתי שיבוא יום ולא ימתין לנו בית כזה, ונהלך בדרכים ובסופה של הדרך נגיע, אנחנו ורבים אחרים, לצריף".

(מתוך 'השמיים שבתוכי', יומנה של אתי הילסום, מהולנדית: שולמית במברגר. הקטע נכתב ביולי 1940)

IMG_20180805_123217_HDR.jpg

Roots and Branches, Tami Barkai 2018, Pencil on Paper, app. 160*130 cm

IMG_20180805_123331_HDRDSC_5593IMG_20180805_123312_HDR

 

אתי

אני לא יכולה לומר כלום על התהליך שהתרחש במחנה האמנות בלי לדבר על אתי הילסום.

אבל איך אפשר לדבר עליה בלי להשתמש במילים שנשמעות מוגזמות, כלליות?

*

(אני פותחת את הספר. עוברת דף ועוד דף. אני רוצה לצטט את כולו. אני מוותרת.)

"היומן שלה הוא התנ"ך של תמי", הסבירה נ' חברתי החדשה לנ' חברתי הותיקה. זה נכון, הוא מונח כמעט תמיד לצד המיטה שלי.
אתי כותבת שהיא ראתה והרגישה את כל מה שאנושי, אני מאמינה לה לגמרי.
כל מה שלימד הבודהה נמצא בתוך מה שהיא כתבה.

בחוגים שבהם אני מסתובבת, אתי מוכרת, אהובה ומצוטטת. בשאר העולם לא יודעים עליה הרבה, גם בהולנד בכל פעם שהתחלתי להסביר מי היא אמרו: "אה, את מדברת על אנה פרנק!".

*

לפני הנסיעה לפריזלנד עליתי לרגל לבית של אתי.

יחד איתי עלו לרגל גם פרפר והחרק שנראה כמו יתוש ענק מהסוג שלא עוקץ, רק שוהה שעות באותו מקום.

נצמדתי לדלת והסתכלתי אל חדר המדרגות. בכניסה נחו במקום המיועד להן 3 מטריות: 2 שחורות ואחת צהובה. על המדרגות נחו כמה מעטפות דואר. זה אומר שמישהו הרים אותן מהרצפה והניח אותן שם עבור השכנ/ה האחר/ת.

תהיתי שוב, מה מכל מה שאני יכולה לגעת בו כרגע – הלבנים, המשקוף, הדלת, סף הדלת – היה שם לפני 76 שנים, כשאתי יצאה מהבית הזה בפעם האחרונה?

התפללתי שיגיע מישהו מדיירי הבית, אבל לא הגיע.


צילמתי. הלכתי. נסעתי צפונה, בתיק שלי נמצא היומן של אתי בשתי שפות: באנגלית ובעברית.

*

כמה הייתי רוצה להיות מסוגלת לקרוא אותו בשפת המקור!