הפומפגוז והבושפיה

שלשום, ערב פתיחת שבוע הספר, עברתי בכיכר רבין. נכנסתי למתחם היריד, ומיד איזו דיילת בשמלה-כאילו-כפרית נתנה לי סימניה שהיא בעצם קופון לקבלת יוגורט חדש בטעם מנגו (איך זה שכל הזמן ממציאים עוד ועוד יוגורטים ולכולם למעשה יש פחות או יותר את אותו טעם).

אחר כך מיד ניסו למכור לי מנוי ל'הארץ', ל'דה-מרקר' ואולי לעוד משהו שאני לא זוכרת. שמתי לב שאני הולכת מהר בלי חשק של ממש לעצור.

נזכרתי ביריד הספרים בירושלים, כשהייתי ילדה. בתחושה החגיגית הזו, של ההליכה בערב עם כל המשפחה, לגן הפעמון, והשמחה בידיעה שיקנו לי ספר ואולי יותר מאחד, ובסוף גם תירס חם.

זיהיתי את הוצאות הספרים שליד הדוכנים שלהן היינו מתעכבים כדי לחכות לאבא (מוסד ביאליק למשל), והסתכלתי על הוצאות הספרים שהיום הדוכנים שלהן תופסות חצי מהכיכר וברגע שהתקרבתי אמרה לי הנערה מעבר לדוכן משהו על אחוזי הנחה ועל  לקנות עוד שלושה ספרים בסכום של כך וכך או משהו כזה, לא ממש הבנתי וממילא מספרים לא עוברים טוב את חוש השמיעה שלי.

יצאתי מהכיכר ונכנסתי לניידת תרומת הדם של מד"א ותרמתי חצי שקית כי באמצע הרגשתי חולשה מתחילה להשתלט עליי, והבחור החביב אמר שאם כך אני מרגישה אז נפסיק. אז הדם שלי ישמש למטרות מחקר ולא לתרומה. יצא בכל זאת משהו חיובי גם אם קטן מהסיבוב הזה בכיכר.

אבל הפוסט הזה לא בא כדי לקטר על אובדן התמימות וזכרונות ילדותי למרות שאני אשה די נוסטלגית.

ובדיוק מהסיבה הזו (הנוסטלגיות שלי) הפוסט של איתמר זוהר על ספר הילדות האהוב, שלח אותי בצעדי ריצה קלה למדפי ספרי הילדות שלי ששמורים עימי. והבחירה היתה קשה.

בין המתמודדים: אריך קסטנר 4 פעמים (אורה הכפולה, פצפונת ואנטון, 35 במאי והכיתה המעופפת). עודד בורלא פעמיים לפחות (הרפתקאות נמילי ובתוך הבחוץ), ע. הלל, הגמד סיפורון, קוקי חבקוקי, ומחניים הידוע גם בשמו 'הנערים מרחוב פאל'.

אבל מי שמכיר בטח כבר זיהה במה בחרתי מקריאת הכותרת של הפוסט. נשארתי עם אורה הכפולה.

קראתי את הספר הזה כמה וכמה פעמים, אני חושבת שנורא רציתי תאומה והאפשרות הזאת של להיות מישהי אחרת במקום אחר לגמרי הקסימה אותי וגם הבהילה. אני זוכרת היטב את התיאור של לי, בתפקיד אורה, שמבשלת מרקים ובשר ומגרדת אגוז בושם על פומפייה (מה??? אני ממש לא הבנתי מה קורה שם, איזה אוכל מוזר הם אוכלים שם בציריך?).

בכלל לא הבנתי איך זה יכול להיות שנותנים לילדה לעשות את כל זה ואיך ילדה אמורה לדעת לבשל בשר?

והשמות הנהדרים. העלמה גֱרְלֵךְ, הפרופסור שְטרובּל, רחוב הנסיך אויגן! ואיזו מן קיטנה זאת שנוסעים אליה ברכבת וישנים בה שבועות בכפר רמות-ים? איזה עולם מוזר וזר ובכל זאת כל כך קרוב.

כמו שכותב קסטנר על מר גבל הצייר, ידידה של אורה, כלומר של לי: "יודע הוא, עד כמה עשויות הדאגות להעיק על לב ילד. גם הוא היה פעם ילד, ועדין לא שכח זאת – שלא כדרכם של רוב בני גילו".

כשגדלתי בכמה וכמה שנים רצו הגורל וסבתא שלי, והגענו – אחי היקר, סבתא ואני לוינה. סימנו לנו כיעד הכרחי ביקור במלון אימפריאל (מזל שאחי לא פחות נוסטלגי ממני). חשבנו על מן מחווה נפלאה כזו, לשבת במסעדה של המלון ולאכול חביתות ממולאות, כלשון התרגום של אלישבע קפלן משנת 1977. אבל באופן מאד צפוי המלון התגלה כיוקרתי מדי לכיסנו (אפילו למחווה רומנטית מהסוג הזה) וויתרנו על החביתות. ואולי עדיף, שהרי טעמם של מאכלים לא מוכרים שמתקיימים בדמיון, ובמיוחד בילדות וממרחק השנים, הוא כל כך טוב שעדיף לא לעמת אותו עם המציאות.

ומכיוון שהיום הוא ה-35 במאי, כדאי לכם לקרוא את הסלט של מיכל