פעם, מזמן, כתבתי בעמוד ה"אודות" שיום אחד יהיו גם מתכונים בבלוג הזה.
לפעמים, אני מתחילה לחשוב שתוכנית X תצא לפועל "רק כש – ". כאן מגיעים כל מיני תנאים, שהם למעשה התחמקויות, פחדים או סתם תירוצים ל"למה לא".
במקרה הזה, למשל, היו "אחרי ש -" אלמד תזונה סינית או מקרוביוטית, או אחרי שאשלים את המעבר לטבעונות, שאני יודעת שהוא הדבר הנכון והראוי לעשות, אבל בתנאי חיי הנוכחיים הוא לא לגמרי אפשרי.
אבל למזלי, לפעמים כל התנאים והרק כש- הולכים לשחק עם חברים שלהם. ואז יש מקום לתנאים חדשים לעלות וליצור משהו חדש.
אז הערב תקף אותי חשק עז לפתיתים. כן כן, פיסות הפחמימה הפשוטה הזו, עם טעם הילדות הבלתי נשכח, שראויה לאחד המקומות הגבוהים ביותר ברשימת המאכלים המנחמים.
בדרכי בקו 5 אני מתחבטת אם לתת דרור לעניין הפתיתים, מה שאומר להכנס לסופר, שזה כבר דבר שאני לא אוהבת לעשות, וזה מוזר, כי כשהייתי ילדה מאד אהבתי ללכת לסופר עם אחי ואבא שלי. אבל אז לא הייתי ערה לעניינים כמו קפיטליזם חזירי, זכויות עובדים, יוקר המחיה וכיוצא באלה.
אבל רגליי נשאו אותי אל הסופר, וקניתי פתיתים ובצלים, כי ידוע שאף פתית אינו שלם בלי בצל.
אז ככה:
פתיתים בסויה ופטריות שחורות
מטגנים 2-3 בצלים חתוכים לפיסות קטנות, עם כורכום, פלפל שחור, קצת מלח ופפריקה חריפה (אבל תתפרעו פה איך שבא לכם).
בזמן שהבצל מיטגן היטב, משרים כמה פטריות שחורות במים רותחים. הפטריות האלה (בעולם אידיאלי אפסיק לקנות תוצרת סין, אבל נחכה גם עם זה), אם מסתכלים עליהן מקרוב, נראות כמו שריד של דינוזאור.
כשהן מתרככות חותכים אותן לפיסות קטנות ומוסיפים לסיר יחד עם חבילת פתיתים.
מטגנים עוד קצת תוך ערבוב, שופכים על הכל מים רותחים בגובה הפתיתים, ורוטב סויה, אל תשאלו כמה בדיוק, אני לא יודעת. (מנחשת שמשהו כמו 3-2 כפות) ומבשלים בערך 5 דקות, שאחריהן מכסים את הסיר ומשאירים לנוח.
מפזרים כוסברה, ולדעתי כדאי מאד גם בצל ירוק.
