זה היה צריך להגיע מתישהו: מתכון ראשון בבלוג

פעם, מזמן, כתבתי בעמוד ה"אודות" שיום אחד יהיו גם מתכונים בבלוג הזה.

לפעמים, אני מתחילה לחשוב שתוכנית X תצא לפועל "רק כש – ". כאן מגיעים כל מיני תנאים, שהם למעשה התחמקויות, פחדים או סתם תירוצים ל"למה לא".

במקרה הזה, למשל, היו "אחרי ש -" אלמד תזונה סינית או מקרוביוטית, או אחרי שאשלים את המעבר לטבעונות, שאני יודעת שהוא הדבר הנכון והראוי לעשות, אבל בתנאי חיי הנוכחיים הוא לא לגמרי אפשרי.

אבל למזלי, לפעמים כל התנאים והרק כש- הולכים לשחק עם חברים שלהם. ואז יש מקום לתנאים חדשים לעלות וליצור משהו חדש.

אז הערב תקף אותי חשק עז לפתיתים. כן כן, פיסות הפחמימה הפשוטה הזו, עם טעם הילדות הבלתי נשכח, שראויה לאחד המקומות הגבוהים ביותר ברשימת המאכלים המנחמים.

בדרכי בקו 5 אני מתחבטת אם לתת דרור לעניין הפתיתים, מה שאומר להכנס לסופר, שזה כבר דבר שאני לא אוהבת לעשות, וזה מוזר, כי כשהייתי ילדה מאד אהבתי ללכת לסופר עם אחי ואבא שלי. אבל אז לא הייתי ערה לעניינים כמו קפיטליזם חזירי, זכויות עובדים, יוקר המחיה וכיוצא באלה.

אבל רגליי נשאו אותי אל הסופר, וקניתי פתיתים ובצלים, כי ידוע שאף פתית אינו שלם בלי בצל.

אז ככה:

פתיתים בסויה ופטריות שחורות

מטגנים 2-3 בצלים חתוכים לפיסות קטנות, עם כורכום, פלפל שחור, קצת מלח ופפריקה חריפה (אבל תתפרעו פה איך שבא לכם).

בזמן שהבצל מיטגן היטב, משרים כמה פטריות שחורות במים רותחים. הפטריות האלה (בעולם אידיאלי אפסיק לקנות תוצרת סין, אבל נחכה גם עם זה), אם מסתכלים עליהן מקרוב, נראות כמו שריד של דינוזאור.

תמונה 1136

כשהן מתרככות חותכים אותן לפיסות קטנות ומוסיפים לסיר יחד עם חבילת פתיתים.

מטגנים עוד קצת תוך ערבוב, שופכים על הכל מים רותחים בגובה הפתיתים, ורוטב סויה, אל תשאלו כמה בדיוק, אני לא יודעת. (מנחשת שמשהו כמו 3-2 כפות) ומבשלים בערך 5 דקות, שאחריהן מכסים את הסיר ומשאירים לנוח.

מפזרים כוסברה, ולדעתי כדאי מאד גם בצל ירוק.

תמונה 1141

מודעות פרסומת

ח', חדש, חופש, חציל (15)

דבר אחד חשוב שלמדתי מתרגול טאי-צ'י הוא: לא מתחילים תנועה חדשה לפני שמסתיימת התנועה שקדמה לה.

יש קאטה (תבנית). לומדים אותה שלב-שלב: רק אחרי ששולטים בתנועה אחת ממשיכים לבאה אחריה, ואז מתרגלים שוב ושוב את הרצף מהתחלה עד לאן שהגענו. כך מהתנועה הראשונה ועד הסוף.

השאיפה היא לעשות את הקאטה ברציפות ובתנועה חלקה ככל הניתן, ובאמת כשמסתכלים על מישהו מיומן ומאומן עושה קאטה, זה נראה כמו תנועה אחת ארוכה.

אבל בחיים זה פחות ברור או מובחן, והרבה תנועות קורות מתחת לפני השטח בזמן שמשהו אחר לגמרי מתרחש בגלוי.

*

השבוע השתתפתי בסדנה. היינו בערך 20 אנשים בגילאים ורקע שונים, עם עיסוק מקצועי משותף בשיאצו.

תרגיל ההיכרות שלנו היה לדבר בזוגות כדי להכיר ואחר כך להציג איש את רעהו לפני המעגל כולו. השאלה היחידה שהתבקשנו לשאול את האדם השני היתה: מה החלום שלך?

*

למרות שלכאורה היו כל מיני חלומות שונים, אני חושבת שכולנו דיברנו בעצם על אותו דבר בדיוק. היו לו שתי גרסאות:

גרסת האדמה: "אני רוצה חלקת אדמה משלי/ לגור במושב /למצוא זוגיות /לגדל את הילדים שלי.."

והגרסה השנייה (שגם היא בעצם אדמה): "לנסוע לטיול ארוך/ לגור בקראוון / לגור בקראוון בניו זילנד/ אוסטרליה/לא משנה איפה / להיפטר מכל רכושי".

לכאורה אלה שני קצוות הפוכים אבל למעשה כולנו דיברנו על חופש ועל ביטחון.

אם אני חושבת על זה במונחים סיניים הרי שהחלום שלנו תמיד קשור איכשהו באדמה, במובן אחד של קביעות, ביטחון, עוגן, מקלט, משפחה, תפקיד ברור וצרכים שיסופקו, אבל גם במובן של אדמה שמאפשרת צמיחה, שינוי ותנועה.

הויתור על האדמה ה"קבועה", כזו שרשומה בטאבו, הוא במובן מסויים לא באמת ויתור אלא כמיהה לאדמה פנימית חזקה מספיק כדי לנוע בעולם  בלי לטבוע בדאגות או בבוץ (בסינית זה די אותו דבר, דאגנות היא תכונה של אלמנט אדמה שאין בו מספיק תנועה).

*

בתוך כל זה – איך ממשיכים ליצור תנועה חדשה?

לעשות את מה שעוד לא עשיתי, להפתיע את עצמי?

*

התרגיל הראשון שאני נותנת לילדים בחוג צילום שלי, הוא לצלם בלי להסתכל דרך העינית, וגם לא על המסך אחרי שהתמונה צולמה. אני מבקשת מהם לצלם את עצמם מכל זוית שהם יכולים להעלות בדעתם (זה בדרך כלל מצריך הדגמות מפורטות מצידי כי כולם גם מתביישים ביום הראשון לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים בשביל צילום).

התרגיל הזה גורר בהתחלה הרבה רטינות ותמיהות, אבל למה אסור להסתכל?? ואחר כך עוד הרבה רטינות, כי הם בטוחים שרוב התמונות שיצאו להם אינן טובות.

מה שאני רוצה שיקרה ובדרך כלל זה קורה, זה שהילדים ישחררו את מה שהם חושבים שצילום טוב צריך להיות, ויתחילו להסתכל על כל צילום כדבר בפני עצמו, ולראות בו את הצבעים והצורות, והתחושה שהוא מעורר או לא.

בקיצור, להסתכל על מה שקרה שם, במצלמה, כעל משהו חדש.

*

אני לא בטוחה שזה באמת אפשרי ואולי לא צריך כל יום שזה יקרה.

אבל הייתי רוצה, אם לא כל יום, אז לפחות פעמיים בשבוע, לעשות משהו שעוד לא עשיתי.

משהו חדש.

*

ושני שירי חופש:

*

*

אין לי מה להוסיף, אבל לא יכולתי להיות באות ח' בלי לומר כמה שאני אוהבת חצילים.