פרידה

שמחה יעל נפטרה אתמול.

צפוף לי בלב מכדי לומר עכשיו משהו ממשי, מתוך הערבוב של אהבה, צער ושמחה, אפילו גאווה קטנה יש בי שהיכרתי את האישה המופלאה באמת, האמיצה, פקוחת העיניים והלב, שהיתה חברה שלי במובן עמוק שהוא מעבר לפרטים, שגילמה בנוכחותה במלואה את האפשרות להיות בשמחה שמעבר לתנאים, באהבה שאין בה פחד, בפיכחון מלא חמלה.

כדי להבין מה כל זה אומר פשוט תקשיבו לה בסרטון כאן למעלה, היא בהירה וברורה ומאירה כמו שרק היא יכלה להיות.

Me & my friend were walking
In the cold light of mourning.
Tears may blind the eyes but the soul is not deceived
In this world even winter ain't what it seems. 

Here come the blue skies Here comes springtime

When the rivers run high & the tears run dry.
When everything that dies
Shall rise

LoveLoveLove is stronger than death.
LoveLoveLove is stronger than death.

But, awoken by grief, our spirits speak…
How could you believe that the life within the seed
That grew arms that reached
And a heart that beat.
And lips that smiled
And eyes that cried.
?Could ever die

Here come the blue skies Here comes springtime.
When the rivers run high & the tears run dry.
When everything that dies Shall rise.

LoveLoveLove is stronger than death.

Shall rise. Shall rise.

Shall rise. Shall rise.

מודעות פרסומת

כריעה

"יום ראשון בבוקר. אתמול בערב, לפני השינה, מצאתי את עצמי פתאום כורעת באמצע החדר הגדול הזה על המחצלת הבהירה, בין כסאות הברזל. בלי שהתכוונתי לכך. משהו חזק ממני הוריד אותי על ברכיי. לפני זמן מה אמרתי לעצמי: אני צריכה להתאמן בכריעה. אני עדיין מתביישת לעשות את המחווה הזאת, שהיא לא פחות אינטימית ממחוות האהבה, שרק משורר יכול לדבר עליהן".*

.

מקלוד גנג', הודו, אפריל 2013.

בבוקר הלכתי את הקורה** ואחר כך שתיתי צ'אי על הספסל, מול השער האחורי של המקדש. משני צדדי ישבו שתי זקנות טיבטיות. פתאום נזכרתי בקטע שתרגמתי מהשיחה של טנזין פלמו. היא נפגשה עם אדם מערבי שגסס מסרטן, ולמרות שהמצב היה ברור גם לו עצמו, כולם נמנעו מלדבר על כך, המשפחה שלו לגמרי התכחשה למצב. ההורים שלו ישבו בבית החולים, בכו וחזרו ואמרו, איך זה קורה לנו, למה זה קורה לנו.

טנזין פלמו לקחה אותם לחלון שמשקיף אל רחוב הומה ושאלה, נראה לכם שיש מישהו ברחוב הזה שלא איבד אדם קרוב? זה לא רק קורה לכם. זה קורה. כל הזמן. תפרדו מהבן שלכם, הוא עומד לעזוב והוא צריך שתאפשרו לו ללכת באהבה.

ואז חשתי את הכובד בלב, שמקורו בחוסר הביטחון אם אני ורובין הוד ניפגש שוב. והמחשבות שמתעקשות לעשות מזה סיפור של הצלחה או כישלון למרות שברור לי שאין שום קשר בין המושגים האלה לבין אהבה. ובעצם, כל מי שסביבי, כל בני האדם אהבו, נעזבו, נפרדו, התגעגעו, התאבלו. ולרגע זה מילא אותי בתחושת שייכות, שכולנו יחד בעניין הזה, כמו מין משימה שהוטלה על כולנו יחד.

ומשהו בי הרגיש כל כך מלא, אפילו שמח, והסתכלתי על הנשים שלצידי. הן וכל שאר הטיבטים שגרים פה, ברחו מהבתים שלהם, מזמן או לאחרונה. נשים וגברים וילדים וקשישים, שמתישהו, במשך שבועות או חודשים, חצו ברגל את כל ההימלאיה בפחד, קור ורעב. איבדו בדרך אנשים יקרים להם, והשאירו מאחור משפחות שלמות, אהבות חברים ושכנים, בעלי חיים וזיכרונות ובתים ושדות, שקרוב לוודאי לא יראו שוב לעולם, ולא יוכלו אפילו לדבר או לכתוב להם ולשאול מה שלומם. ועכשיו הם כאן, ואפילו מחייכים לא מעט, למרות שכל זה נמצא בלב שלהם, ולא יישכח.

.

ואז נכנסתי למקדש להשתחוות. אישה טיבטית חייכה אליי והצביעה על המקום בו מונחים המזרונים, היא חשבה שאני לא יודעת היכן הם. ואחרי שהיא הלכה הגיע ילד קטן ששיחק קודם בכדור עם אחיו, בזמן שאמא שלהם התפללה. הוא הביא מזרן קטן והתחיל להשתחוות לידי, ואפילו החזיר לי חיוך. וזה מילא אותי שמחה פשוטה כזו. ותודה.

.

.

* אתי הילסום, מתוך היומן 'השמיים שבתוכי', 1941-43. הוצאת כתר

** קורה – הקפָה של מקדש, סטופה או מקום מקודש אחר בבודהיזם הטיבטי.

so far, so good

הערה

The Indian faces, the Metro, the toilets, the Rikshaws, streets, cows, dogs, skinny dogs, sick dogs, the Train station, the Train.

The Indian family who shared the compartment with me. The Chai wallas, the water bottles walla, the veg puri walla.

The Taxi to Bodh Gaya, the locked gate of the Thai Monastery, the smiling face that opened the gate and let me in: the refuge.

The silence, the morning meditation. I open my eyes when the bell rings and there he is: Christopher. I smile. I was sure I will start crying, but I smiled.

The porridge, the tiny bananas (2 for each yogi).

The Indian weddings, the loud music, the pilgrims, the flowers.

The Lotus Bud, the Lotus openes up. I'm happy.

The Inquiry with Christopher, the 7 puppies running around the lawn at the Monastery, the last day of the retreat.

Mr. Kangaroo's soft eyes. the other Mr. Kangaroo lovely hugs and free laughter.

The Bodhi Tree

the Heart's opening.

the refuge.

The Voice of Another

כשקרין מנדלוביץ שהיא גם חברה, גם אמנית, גם אוצרת, הזמינה אותי להשתתף בתערוכה באוצרותה, בשם המקסים 'פתוח סגור פתוח', מיד פתחתי ב'כן', ומיד אחר כך סגרתי את העניין באיזה מרתף אפלולי, כי היה קיץ וחם ומי בכלל זוכר איך עושים אמנות, ואז פתחה קרין שוב והזכירה שמועד התערוכה מתקרב ולכן הנהנתי, ורק כשהיא ממש שאלה מתי, כלומר באיזה יום ושעה אני באה לצייר על הקיר פתחתי שוב, הצצתי פנימה ומה שראיתי זה לב, הדימוי האנטומי של הלב והעורקים היוצאים ממנו.

בערב שלפני הלכתי לישון וקיוויתי שיפקוד אותי חלום עם בשורה ציורית, אך מכיוון שבדיוק הצטרפתי לסדנת כתיבה שעוסקת בחלומות, כל החלומות בורחים ונשכחים. הבנתי שזה אני והקיר, וזהו.

הצטיידתי בעפרון והלכתי לגלריה, מסביב היו עוד עבודות שנוצרו וניתלו והוזזו וברגים ושיחות וקפה וופלים, כלומר באפלות, כלומר היה נעים, וידידותי, ושמח. ישבתי מול הקיר, הסתכלתי עליו, על החלון שבו, על העבודה שתלויה לפניו ומטילה צל שנראה לי קצת כמו מפרשים של אוניה, וציירתי. זה היה אחד הדברים הכי משמחים, קלילים, וכייפים שעשיתי מזה זמן.

זו היתה תזכורת ממשית בדיוק לדבר שאני תוהה עליו כבר הרבה זמן – לאן הלך הדחף שלי ליצור ולאן אני רוצה לחזור? ואיך והאם בכלל אפשר לחזור כשברור לי שכל כך הרבה דברים שחשבתי על 'אמנות' ועל 'אני' כ'אמנית' היו פשוט צורות שונות ומתוחכמות של סבל?

והנה, יצירה שפשוט מתאפשרת להתרחש, כעשייה של שיתוף ושל שייכות, של חברות ונינוחות עם אנשים אחרים שעוסקים בדיוק בזה: לחיות ולחפש כל הזמן את המקום הכי מדויק ונכון לעמוד בו, להתבונן ממנו, לאהוב.

.

"?Friend, How many conditions are there for the arising of right view"
Friend, there are two conditions for the arising of right view: The voice of another and wise attention. These are the two conditions for the arising of right view."

(Mahavedalla Sutta, The Greater Series of Qustions and Answers, Translated by Bikkhu Nanamoli and Bikkhu Bodhi)

.

.

.

.

.

.

התערוכה 'פתוח סגור פתוח' בגלריה השיתופית בנימין שברח' צ'לנוב 28, תל אביב, פתוחה בימי ד, ו, שבת בשעות 11-14 וביום ה' בין 16-19. עד ה 1.12.

משתתפים:

אבי לוין / אביטל כנעני / אורי לוינסון / אורית חסון ולדר / איתן בוגנים / בני קורי / גוסטבו סגורסקי / גיורא ברגל /  גיל יקובסון / גילית פישר / גלי ו. חכמון / דורון גולן / דינה לוי / זיו בן דב / טוני נבוק / טל גלבוע ארדון / טל שטרן / יפעת בר-לב / מיכל שרייבר / סיון גרוס / עדי סנד / ריימונד שטרן / רני פרדס / רעות פרסטר / שי זילברמן / שלומית ליוור / תמי ברקאי / תמר שפר

חומרי גלם (4)

ענק ומהדהד הד הפחד
אהבתי אותך קילומטר
אהבתי אותך כמו שמש
יכולתי לפעפע
מכוחות כפולים
מבפנים מבחוץ
ואגב, ידעתי
שפשוט זה לא יהיה
ועדיין

ספירת מלאי (9). תאים אפורים

לא זכרתי שקרו כל הדברים האלה שבמקרה נתקלתי בהם אמש, כתובים בפירוט בלשון הווה.

אני לא זוכרת את הריח שלו. אני לא זוכרת איך זה לגעת בו.  

אני זוכרת את מספר הרישוי של הטוסטוס שלו.

ספירת מלאי, מטבח (1)

יש עוד זמן, אבל בקרוב אני עוברת דירה.

חמש וחצי שנים אני כאן, זו התקופה הכי ארוכה שגרתי במקום אחד אי פעם מלבד בבית הוריי.

יש חפצים שהגיעו בהדרגה אבל רובם נמצאים פה ממש מהתחלה.

אין כמעט חפץ או רהיט שלא שינה את מקומו בשנים האלה, לפחות פעם אחת.

המעבר הזה הוא ההזדמנות שחיכיתי לה כדי לברר מה מכל מה שיש לי אני באמת צריכה, ועל מה אפשר וצריך לוותר.

בחודשים הקרובים יהיו כאן הרבה ספירות מלאי.

*

המטבח שלי קטן. מטבח תל אביבי של פעם עם ארונות עץ עם פורמייקה ורודה וההמצאה המוזרה שנקראת ארון אויר שבחורף נכנסים דרכו גם מים ובקיץ ג'וקים (אלה שנוקטים בדרך המסורתית של הליכה ולא תעופה).

.

חפצים שהתקבצו לכאן מכל מיני בתים. אחי ואני, המובילים בתחרות האישיות הסנטימנטלית של המשפחה – לו היתה כזו תחרות, דאגנו לשמר את האוסף הזה, ואם לא היתה לי נטיה להפיל דברים הוא היה אפילו עוד קצת יותר גדול ממה שהוא כרגע.

למשל צלחות. יש לי המון המון צלחות. ברובן אני לא משתמשת.

גם כי יש יותר מדי ביחס למה שאני באמת צריכה. ובחלקן אני לא משתמשת כדי שהן לא יישברו.

.

אחת מצלחות המרק הלבנות מהבית של סבתא שלי נשברה לי פעם בתוך הכיור, לשתי חתיכות. שטפתי אותן והשארתי אותן על הדבר הזה מאיקאה שכלים מתייבשים עליו, כי לא יכולתי להיפרד.

א' עשה סדר כשלא הייתי פה וזרק את שני חלקי הצלחת. כשחזרתי הביתה הוא שאל למה שמרתי צלחת שבורה. אני חושבת שעלו לי דמעות לעיניים, אבל אולי לא בגלל הצלחת.

כשא' לקח את החפצים שלו הוא השאיר כאן סכין וקופסה ריקה.

.

.

.

.

.

.

.

.

יום השנה לספק

"…נניח שאדם מחפש ליבת עץ ופונה כה וכה בחיפוש אחריה. הוא מגיע לעץ עצום, ובתוכו ליבה. הוא מתעלם מהליבה עצמה, מהשרף, ומהקליפה הפנימית. הוא חותך את הקליפה החיצונית ולוקח אותה עמו, בחושבו שזוהי הליבה. אדם עם ראיה טובה עשוי לומר: "איש זה אינו מכיר את ליבת העץ, את השרף, את הקליפה הפנימית, את הקליפה החיצונית, את הזרדים או את העלים. לכן, כאשר הוא צריך את ליבת העץ, והוא מחפש אותה, הוא מגיע לעץ ענק בעל ליבה, אולם מתעלם ממנה, מהשרף ומהקליפה הפנימית, ובמקומם חותך את הקליפה החיצונית, ולוקח אותה עמו, בחושבו שזוהי ליבת העץ. מה שלא ביקש האיש לעשות עם ליבת העץ, בקשתו לא תמולא…  ביקהו זה נקרא אדם שלקח את הקליפה החיצונית מהחיים הקדושים ונעצר שם…" *

.

.

מה זאת אהבה?

להיות נוכח: להקשיב לתנועות הלב שלך ושל האדם שמולך, גם כשאתה מיטלטל בין הקירות של עצמך.

.

נוכחות  – הימצאות, מציאות, קיום, השתתפות, לקיחת חלק, היות נוכח, הימצאות באותו מעמד**

.

אבן אחרי אבן הוא השליך על השדה שמסביבו צעדנו.

ומדי פעם עצר כדי להוכיח: בשדה הזה לא צומח שום דבר!

.

לקח לי זמן להודות בתבוסתי.

ויתרתי כשהבנתי שגל האבנים כבר לא הסתיר דבר.

הוא היה המסמן והמסומן גם יחד.

.

.

פעם אחת, אחרונה אולי, יום זיכרון לימי הספק הלבנים, הארוכים. וכדרכם של אלה, נצמד יום הזיכרון שלי ליום עצמאות פנימי.

.

*מתוך הדרשה הגדולה על דימוי ליבת העץ, באתר תובנה

** בבילון

תשליך 4 / הרעיון

הרעיון / מארק סטרנד

.

גם אנחנו רצינו שיהיה לנו

משהו מעבר לעולם שהיכרנו, מעבר לעצמנו,

מעבר לכוחנו לדמיין, אבל למרות זאת משהו

שבתוכו נוכל לראות את עצמנו; והתשוקה הזו

תמיד באה באקראי, באור דועך ובכזה קור

שקרח על פני האגמים בעמק נסדק והתגלגל,

וסופת שלג כיסתה את מעט האדמה שראינו,

ורגעים מן העבר, כשצצו ועלו שוב,

לא נראו כמו שהיו פעם, אלא לבנים כרוחות רפאים,

מהבהבים חלש בנוף שקרי, בין מחיקות חבויות;

ולא היתה אפילו פעם אחת שהרגשנו שאנו קרובים

עד שרוח הלילה אמרה, "למה לעשות את זה,

ביחוד עכשיו? לכו חזרה למקום שאליו אתם שייכים;"

ואז הופיעה שם, עם כל חלונותיה זורחים, קטנה,

רחוקה, מעבר למישור הקפוא – בקתה;

ועמדנו לפניה, נדהמים שהיא שם,

והיינו פוסעים קדימה ופותחים את הדלת,

ונכנסים לתוך הזוהר ומחממים את עצמנו,

אבל היא היתה שלנו על ידי שלא היתה שלנו,

והיא חייבת להישאר ריקה. זה היה הרעיון.

.

.

תרגום: עוזי וייל, מתוך 'שירים'.

אכזבה. ציפייה. אהבה. ועוד פעם, מהתחלה

"אכזבה נחשבת דבר רע. זוהי דעה קדומה פזיזה. כיצד, אם לא באמצעות אכזבה, נגלה למה ציפינו וקיווינו? והיכן, אם לא בגילוי הזה, טמונה ההכרה העצמית?

….

אדם שרוצה באמת לדעת מי הוא, עליו להיות אספן קנאי ולא נלאה של אכזבות, ודליית חוויות מאכזבות חייבת להיות לו להתמכרות, ההתמכרות שמכריעה הכל בחייו, כי אז יראה בבהירות גדולה שהיא אינה רעל רותח וקטלני, האכזבה, אלא מזור צונן ומשכך שפוקח את עינינו אל קווי המתאר האמיתיים של עצמנו.

אדם יכול לקוות שאם יצמצם את ציפיותיו, יהיה למציאותי יותר, יצטמק לכדי גרעין קשה ומהימן וכך יהיה חסין נגד כאב האכזבה. אבל אילו חיים יהיו חיים הנמנעים מכל ציפייה מרחיקת לכת, לא צנועה, חיים שלא יהיו בהם אלא ציפיות נדושות כמו הציפייה שהאוטובוס יגיע?"

.

(פסקל מורסיה, רכבת לילה לליסבון)

.

הקטע הזה נשמע לי כמו טקסט בודהיסטי (למרות שבבודהיזם לא ממש ממליצים על אספנות ולא על תשוקה, גם לא כשהן מופנות לאכזבות – אבל תכף -)

.

אני זוכרת היטב את ההרגשה הוודאית והבטוחה והנעימה שמילאה אותי ממש לפני שנה, כשהבנתי שהמישהו הזה שנמצא מולי, שהציב מולי כל רגע עוד ועוד שינויים, וספקות, והפתעות שלפעמים היו ממש לא נעימות, וכמובן, כמובן – אכזבות,

האיש הזה הוא מורה לדהרמה בשבילי, לא פחות מהמורים הרשמיים שלי, לא פחות ואולי אף יותר מכל אחד אחר בחיים שלי שנתתי לו מקום ומשמעות וחשיבות ורגש כלשהו.

.

וזאת מכיוון שמה שהוא עושה, או אומר, או מקרין, כל זה הוא חומר שמאפשר לי, ואפילו מכריח אותי, לחזור שוב ושוב ושוב אל עצמי.

.

(הערה לשונית: כן, אני יודעת שאני מערבבת פה זמנים, עבר והווה, אבל ככה זה. מעורבב)

.

אל עצמי ולא במובן המסתגר, המוותר

אלא במובן של היכולת לחזור הביתה, להכיר את עצמי, להכיר בעצמי.

.

Be an Island to Yourself

בדיוק אז שמעתי לראשונה את המשפט הזה, שאני מנסה לזכור בעיתות סערה או בלבול.

.

ולהיות אי או בית לעצמי לא אומר לוותר על הציפיות שיש לי מהחיים ומעצמי ועל הרצונות ובראשם הרצון לחוות אהבה בכל צורותיה ובכל רגע.

.

ולהתאכזב ולהרגיש ולא להפסיק.

.

כמה פעמים נופל תינוק שלומד ללכת?

.